דרך פקודך, הקדמה ו׳Derekh Pikudekha, Introduction 6

א׳(א) הקדמה ו' יש כחה מצות שנקראו עדות והאדם העושה אלו המצות מחוייב לעיין שיהי' כשר לעדות דאם אינו כשר ח"ו אין עשייתו עשי' ואחת מאלה המצות היא שמירת שבת הוא עדות כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וכו' יש מאין. ואמרז"ל שבאמירת ויכולו בשבת מעיד על הקב"ה שברא מ"ב ונחשב כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ובאם ח"ו פסול לעדות אין אמירתו ושמירתו נחשבת עדות וכן ק"ש פעמיים בכ"י מעיד על יחודו ואחדותו ית"ש (מש"ה אותיות עד רברבי בפסוק ראשון) ובאם פסול לעדות ח"ו אין קריאתו נחשבת למצוה וכן כמה מצות שנק' עדות הנה קודם עשיית אלו המצות מחוייב האדם לעיין ולפשפש במעשיו אם הוא כשר לעדות מן התורה ומדבריהם פשפש ומצא יעשה תשובה היינו חרטה על העבר ועזיבת החטא וקבלה על העתיד כמו שהקדמנו (הגם שהוא דבר הנהוג בכל המצות עכ"ז המצות שנק' עדות רבוי יתירא אית להו מדינא ולא ממילי דחסידי וכמעט קט ח"ו יהי' פסול לעדות כאשר יתבאר להלן ע"כ נרשום איזה דברים פרטים הנוגעים לפסולי מדות בכדי שיהיו לזכרון וכל העם ישמעו וייראו ובטרם עשותם המצות יעיינו אם הם כשרים לעדות ודי בזה למשכיל):

ב׳(ב) פסולי עדות מן התורה הם מי שעבר ח"ו על כריתות ומיתות ב"ד או עבירה שיש בה מלקות ופסולי עדות מדבריהם הם החייבים מכת מרדות מדבריהם והנה מלקות מן התורה אינו חייב רק בהתראה אבל מכת מרדות מדבריהם גם בלא התראה ואף באיסור דרבנן א"צ למכת מרדות התראה ובעבר אדבריהם יש כח ביד הדיין או להכותו או לנדותו ובין כך וכך מיפסל לעדות מדבריהם כי כמו במלקות של תורה קראתו התורה רש"ע והי' אם בן הכות הרשע כן כשמחוייב הכאה מדבריהם נקרא רשע מדבריהם והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ג׳(ג) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הגם שאין לוקין עליו עכ"ז פסול לעדות דרשע מיקרי (והא דאין לוקין עליו משום דאין לו כפרה במלקות מחומר העון גם לאו שניתן לעשה לאם לא קיים העשה) הגם דאין לוקין אעפי"כ פסול לעדות (דג"ז הוא מחומר העבירה אין לו כפרה במלקות רק בקיום ואם לא קיים העשה הוכפל עונו) וגם לאו שניתן לתשלומין הגם דאין לוקין פסול לעדות (דג"ז מחומר העון כיון שחסה התורה עליו שלא ילקה רק ישלם והוא לא שילם הוכפל עונו ורשע מיקרי) כ"ז לקטתי מפניני הכוללת באו"ח עי"ש באריכות:

ד׳(ד) עבר אעשה הגם דאין לוקין מדאורייתא מחייב מכת מרדות מדרבנן ופסול לעדות מדרבנן וג"כ אלאו שאין בו מעשה מכין מרדות מדרבנן וא"כ מיפסל מדרבנן ג"ז שם (ונ"ל דאלאו שאין בו מעשה אפשר דפסול מדאורייתא דהא דאין לוקין באפשר משום חומר העון) ג"ז עיין בהנ"ל וכן עשין שאין בהם מעשה מכין מרדות מדרבנן ומיפסל מדרבנן גם בעבר אלאוין ועשין דרבנן לוקין מרדות מדרבנן ומיפסל גם מ"ע שמתן שכרה בצידה לוקין מ"מ דרבנן ומיפסל ג"ז שם.

ה׳(ה) עבר אעשה דרבנן בשב ואל תעשה הוא מחלוקת הראשונים אם לוקין מכל מקום ממילא הוא ספק אם פסול לעדות ג"ז שם (ונ"ל דהמוחזק יכול לומר קים לי דהיינו כשרוצים להוציא ממון מיד המוחזק ע"י עדות איש כזה שעבר אעשה דרבנן בשוא"ת יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד דמלקינן לי' מ"מ ופסול הוא לעדות נ"ל).

ו׳(ו) עבר על ספק תורה יש להסתפק אי לוקה מ"מ (ונראה לי דלכתחילה אין מוציאין ממון בעדותו מיד המוחזק ואם תפס התובע אין מוציאין מידו) גם יש להסתפק בעשה במזיד מעשה שהי' חושב בדעתו שהוא עבירה ואח"כ נודע שהוא מותר כגון שהי' לפניו חתיכה והי' סובר שהוא חלב ואכלה במזיד ואח"כ נודע שהוא שומן דדינו הוא דצריך כפרה כנודע אם לוקין ע"ז מ"מ (והוא ג"כ ספק פסול כנ"ל ודינו כנ"ל):

ז׳(ז) המחוייב ממון ומ"מ משלם ואינו לוקה ואעפי"כ מיפסל לעדות ג"ז שם:

ח׳(ח) עבר עבירה שיש בה מלקות דאורייתא ומרדות דרבנן נראה דגם דלקי אדאורייתא לא מיפטר ממרדות דרבנן והוא ספק גז"ש (ונ"מ. גם בזה"ז בעשה תשובה אדאוריית' ואם כשר לעדות מדרבנן):

ט׳(ט) דבר שניתקן במנהג כגון ערבה דאין מברכין עליו דלא שייך לומר וצונ"ו ואינו בכלל לא תסו"ר וכיון שכן הוא אין לוקין ע"ז מכת מרדות (וא"כ לא מיפסל לעדות ג"כ) והנה לכאורה קשה מיו"ט שני דהוא מנהג ומברכין וי"ל כיון דאינו אימר וצונ"ו יכול לברך. אך קשה מליל ב' דפסח דמברך וצונ"ו על אכילת מצה (ונ"ל כיון דיו"ט שני התחילו לנהוג משום ספק תורה אז בודאי הי' שייך לומר וצונ"ו והנה כעת הגם דבקיאין בקביעא דירחא הרי שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היינו בכל אופנים שנהגו אבותיכם קודם הבקיאות שאז היו אומרים וצונ"ו וגזרו אומר שינהגו כעת בכל האופנים שנהגו אבותינו וא"כ נוכל לומר ג"כ שהמנהג הזה בכלל לא תסור וחייב מרדות ומיפסל מדבריהם נ"ל) וצ"ע על הלל דר"ח למה מברכין וצונ"ו:

י׳(יוד) דברים שאמרו חז"ל משום מוסר ודרך ארץ אינם בכלל לא תסור ואין מכין. עליהם מרדות ולא מיפסל לעדות (ונ"ל מה שנזכר בדבריהם לשון אסור מיקרי באפשרי עבריין ופסול מדבריהם נ"ל) כ"ז העליתי מפניני אמרותיו של הפרמ"ג עם קצת תוספת כאשר נתבאר:

י״א(יא) הנה לפי הנחות הנ"ל כל שעובר על לא תסור מיפסל לעדות מדבריהם דרשע מקרי מדבריהם כל שחייב מרדות דהתורה אמרה והי' אם בן הכות הרש"ע משמע דאינו רשאין להכות שום אדם מישראל אם לא שנקרא רש"ע והנה לפי"ז כל שציוו חז"ל להכותו על כרחך ובודאי כינוהו בתואר רש"ע והתורה אמרה על תשת רשע פ"ד ממילא נ"ל לפי"ז כל שכינוהו חז"ל בשם רש"ע אפילו לא חייבוהו מרדות מיפסל לעדות מדבריהם כיון דרשע מיקרי כגון כל המתפלל אחורי בה"כ ואינו מחזיר פניו לביה"כ דקראוהו חז"ל רש"ע וסמכו דבריהם אקרא סבי"ב רשעי"ם יתהלכון העושה כן פסול לעדות הגם דנ"ל דאינו לוקה מרדות דהוא רק דבר הנאסר משום דרכי מוסר כדו בר קיימת וכו' ונראה ככופר וכו' ובאמת אינו כופר אעפי"כ כיון דקראוהו חז"ל רש"ע פסול לעדות כמו שפסק בש"ע בהמגביה ידו על חבירו להכותו דפסול לעדות כיון דנקרא רש"ע הגם דלא מצינו לזה חיוב מרדות מדבריהם:

י״ב(יב) וכן האוחז באמה ומשתין באופנים שאסרו חז"ל עיין בפוסקים הנה קראוהו חז"ל רש"ע באמרם מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה אחת רש"ע וכו' (ואעפי"כ הנני מסופק בזה דאפשר באמרם שע"ה אח"ת הכוונה דאינו מיקרי רש"ע רק באותה שעה אבל אח"כ כיון שלא אירע לו דבר רע באוחזו לא יכונה לרש"ע וצ"ע):

י״ג(יג) וכן ענ"י (לאו דוקא דה"ה עשיר עיין בפוסקים) המהפך בחררה ובא אחר וקנאו רש"ע מיקרי לדברי חז"ל:

י״ד(יד) וכן לוה רש"ע ולא ישלם אפילו באופן דאין מכין אותו מ"מ דכשיודעין הב"ד דיש לו ואינו משלם מכין אותו מרדות עד שתצא נפשו כמו פשה סוכה ואינו עושה (דג"ז מרדות מיקרי כאשר יתבאר אי"ה) אלא אפילו כשאין יודעין הב"ד שיש ט דאינן מכין מ"מ אעפי"כ העד המעיד עמו אם יודע שיש לו ואינו משלם אסור להצטרף עמו וכן הוא בעצמו שיודע שבשעת ראיית העדות הי' בכלל לוה ולא ישלם הנה הי' אז רשע ואסור להעיד ועוד יתבאר אי"ה הפרט הזה דבשעת ראיית העדות. את הנלפענ"ד:

ט״ו(טו) מסתפקנא בהקורא לחבירו רש"ע ובאמת אינו רש"ע דקיי"ל כל הפוסל במומו פוסל אם יופסל לעדות דנהי דלא מכריזין עליו כדמשמע בקידושין בהך עובדא דר"י ור"נ אעפי"כ למיחש מיהא מיבעיא כדמשמע שם ונראה דודאי נהי דהב"ד אין מחמירין לחוש לזה אבל העדים בעצמם ודאי צריכים לחוש:

ט״ז(טז) עוד אדברה וירוח לי דנ"ל דאפילו במקום שלא חייבוהו חז"ל מ"מ וגם לא קראוהו רש"ע הנה יש מקומות ופרושים שיפסל לעדות דהנה לפי הנחות כנ"ל דבכ"מ דמיפסל מדאורייתא כשנקרא רש"ע מדאורייתא הנה בכיוצא בזה מיפסל מדרבנ"ן בעברו אמילי דרבנן והנה מן התורה אינו מפורש שיקראו לו רש"ע רק במחוייב מלקות והי' אם בן הכות הרש"ע ובמחוייב מיתות כגון כריתות ומיתות ב"ד אשר הוא רש"ע למות. אבל בזולת זה לא יקרא לו רש"ע והנה חזינן גם בלאוין שאין בהם מעשה ולא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא מצינו לו בתורה בתואר רש"ע ואעפי"כ מיפסל לעדות מכח כש"כ ממחוייבי מלקות (והטעם דהתורה פוטרתו ממלקות הוא משום חומר העון כמש"ל בשם הרב הפרמ"ג) וא"כ בכיוצא בזה נלמוד במילי דרבנן דיש כמה דברים דחז"ל לא חייבוהו מרדות אבל נראה מדבריהם שם בגמ' דהוא משום חומר שהחמירו בזה מאד וא"כ מיפסל לעדות ואציג לך פרט אחד בזה כגון הא דאמרו חז"ל בברייתא ברכות כדי שלא יבא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קמעה וכו' ואישן קמעה ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבה"כ או לבהמ"ד אם רגיל לקרות קורא וכו' וכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה הנה נראה דלא חייבוהו בזה מרדות וכן נראה דעת הרמב"ם דלא הוה שתיק מלפרשו והטעם נ"ל כיון דפירשו בכאן חז"ל ואמרו כ"ל העוב"ר עד"ח וכו' נראה דלא הספיק לו עונש מרדות רק החמירו בדרבא מיני' וזה הוא באפשר קושיות הגמ' לשם דהקשו מאי שנ"א בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה וכו' רצ"ל ולמה לא תסגי לי' במרדות ותירצו שאני הכא דאיכא אונם שינה וכצ"ל פ"כ החמירו בעונשו דלא יכופר עונו במרדות עד שישוב א"ל י"י וירחמהו ויחייהו עיי"ש ותבין הדברים ממילא לפי זה מכש"כ דמיפסל לעדות הגם דלא חייבוהו מרדות ולא קראוהו רש"ע. הבן הענין:

י״ז(יז) הנה המשכיל ע"ד יראה כי זעירין אינון הכשרים לעדות גם מדבריהם והן אמת הבית דין בבוא לפניהם עדים אינם מחוייבים לחוש שמא פסולים הם כי כ"י בחזקת כשרות לאוקמוה אחזקתייהו. זולת כשיתוודע להם בבירור איזה פסול אבל אדם המעיד כשיודע בעצמו שחטא חטא אשר על ידו מיפסל לעדות הגם שיודע שאמת הדבר אשר הוא מעיד. אם יוציאו ממון בעדותו כל זה מיקרי אבק גזל כיון דיוציאו על ידו ממון שלא כתורה הוה כמפסיד את חבירו בחנם הא למה זה דומה לאדם כשר המעיד עדות אמת ויודע שחבירו המצטרף עמו ג"כ יודע מהעדו' ומעיד באמת רק שיודע שחבירו זה הוא רשע ופסול לעדות דאסור לו להצטרף עמו. כמבואר בש"ס ופוסקים ומכש"כ הדבר כשיודע האדם בעצמו אשר הוא רשע ופסול האיך יעיד אפילו אם אמת נכון הדבר הוה כמפסיד את חבירו:

י״ח(יח) אי לזאת בודאי כשיזדמן לאדם שמזמינין אותו להעיד הנה צריך לשוב אל י"י כל הפרטי עניינים אשר זוכר ולקבוע בלבו עיקרי התשובה הנ"ל היינו חרט"ה עזיב"ה קבל"ה כנ"ל. זולת החטאים שבין איש לרעהו גזל וכיוצא מחוייב להחזיר ולפייס. ולקבל ע"ע כנ"ל:

י״ט(יט) אבל זאת אני מסופק אם בשעת ראיית העדות לא נתן אל לבו לשוב אל י"י ויודע בעצמו שיש בידו עונות הפוסלים אותו. וכעת מזמינים אותו להעיד באם לא יגיד ונשא עונו. הן אמת שהגאון בעל הש"ך זצ"ל דעתו כיון ששב כעת בתשובה הגם שהי' רשע בשעת הראיה כשר להעיד אבל יש חולקים בזה עיין בבה"ט של מהרז"מ זצ"ל הנה העני הזה מה יעשה אם לא יעיד הנה קם לי' באם לא יגיד וכו' לדעת הש"ך ז"ל (ואפילו לדעת החולקים מה יעשה אם יאמר איני יודע התורה אמרה מדבר שקר תרחק ובאם יאמר פסול ורשע הייתי אין אדם חשים א"ע וכו') ובאם יעיד הנה יוציאו ממון בעדותו שלא כתורה לדעת החולקים על הש"ך ונראה דהירא את דבר י"י בודאי מחוייב לחשוך א"ע מלהעיד בענין כזה בכל מה דאפשר. אבל אם הב"ד מזמינין אותו באליו"ע הנה מחוייב לומר שלא הרהר בתשובה קודם הראיה רק שהוא מוכרח להגיד מחמת גזירתם את אשר יודע וכעת יהרהר בתשובה כנ"ל הנה הב"ד יעשו כתורה שהם מחוייבים להחזיק אותו כישראל כשר והוא את נפשו הציל. הבן זאת:

כ׳(כ) ותדע ידידי דשני מיני מרדות הם. הסוג האחד בעברו על איזה דבר אשר ציוו חז"ל או בעברו על התורה (דבר שאין בו חיוב מלקוח של תורה) וחז"ל גזרו להכותו והם לדעת רוב הפוסקים י"ג מכות. סוג הב' בבטלו מ"ע כגון עשה סוכה ואינו עושה הנה מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו והנה תראה בבטל האדם איזה מ"ע שהי' אפשר לו לקיים בזמן ההוא הנה נתחייב מרדות מדבריהם ומיפסל לעדות עד שישוב אל ה' והנה בכדומה בהזדמן לפניו ליתן צדקה לעני והי' יכולת בידו אז ליתן ונמנע ולא נתן הנה נתחייב מרדות מדבריהם שביטל מ"ע. כ"ז צריך האדם להתבונן עד היכן הדברים מגיעים בענין פסולי עדות:

כ״א(כא) הנה כל מגמתינו לבא עד הלום בהקדמת הקונטרס הזה בכדי לידע בכל עת אופן התשובה קודם עשיית המצות ובפרט באותן המצות הנק' עדות. אשר ידע כי כמעט קט יוכל להיות פסול ע"כ המשכיל כאשר יתבונן בזה מחוייב לציין לעצמו כל העניינים אשר ימצא איסורו בדברי חז"ל דקראוהו רש"ע להעושה או דחייבוהו מרדות או דגזרו עליו בדרבא מיני' כמבואר לעיל וכן יתבונן בכל עת בביטול מ"ע אשר יארע לפעמים בכל עס כשיהי' לו בציון למזכרת ידע בכל עת ממה לשוב וממה יזהר. כי ידמה בעיני האדם לקלות העבירה וכמעט קט יופסל ח"ו וח"ו קריאתו את שמע לא יהי' לרצון לפני הש"י וכיוצא במצות הש"י ע"ז נאמר הציבי לך ציונים שיתי לבך למסילה העושה כזאת הש"י יאיר עיניו וישמור רגליו מלכד גם אנחנו בעניינו נציין עוד איזה פרטים את אשר תמצא ידינו בדברי חז"ל כגון.

כ״ב(כב) אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו הנה לפי מש"ל דכ"מ שאמרו אסו"ר העובר לדבריהם עבריין נקרא ואפשר פסול לעדות מדבריהם ובפרט דאפשר הוא לאו מדברי קבלה דאסמכוהו אקרא והנה לכאורה יש מקום לשואל לשאל דאמרו שם בגמ' אמרו עליו על ריש לקיש שלא מילא שחוק פיו מכי שמעה מרבי יוחנן והנה אם דינא קאמר ר' יוחנן מאי רבותי' דריש לקיש. ומה שנ"ל בזה דהנה השחוק לאדם הוא לפעמים בהכרח כשרואה הדבר המרחב הלב יבא לשחוק בהכרח רק האדם המרגיל א"ע מנעוריו שלא יבא לשחוק שוב לא יתרחב לבבו כ"כ לבוא לידי שחוק אפילו אם יראה גמלא רקדא בקבא כידוע כ"ז בטבע והנה הא דאמר ר' יוחנן אסור לאדם למלאות שחוק פיו וכו' ודאי הכוונה כשעושה כן ברצון אבל אם נזדמן לו הענין בהכרח אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו רק בודאי מחוייב האדם להרגיל א"ע שישוב לו לטבע שלא יבא לידי שחוק אפי' בהכרח והנה ריש לקיש קודם ששמע מר"י לא ידע מהאיסור וא"כ לא הרגיל א"ע עד היום וסיפר רבותא דריש לקיש שכ"כ היתה מורא שמים שמעת ששמע האיסור מר' יוחנן לא מילא שחוק פיו אפילו בהכרח שלא הכריחתהו הטבע כי הטבע בטלה אצלו לגודל מורא שמים נ"ל: