דרך פקודך, הקדמה ז׳Derekh Pikudekha, Introduction 7

א׳(א) הקדמה ז' בענין הרהורי עבירה אמרו חז"ל מחשבה רעה בישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה לבד ממחשבת ע"ז והנה יש להתבונן בזה דכ"ע ס"ל דהרהור זנות אסור מדאורייתא לא מיבעיא לרמב"ן ורבינו יונה וס' חרדים דאפקי' לי' בלאו ונשמרת מכל דבר ר"ע שלא יהרהר ביום וכו'. אלא אפילו לרמב"ם אפקי' לי' מלאו שבכללות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ולכ"ע מדאורייתא הוא בלאו. וא"כ דינו ככל הלאוין. בענין התשובה. בארבע חילוקי כפרה שהי' ר"י דורש והאיך אמרו שאין הקב"ה מצרפה למעשה. ועוד קשה דאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מפבירה (הגם דרש"י ז"ל נראה דהרגיש בזה ופירש בזה דהרהורי עבירה קשין להכחיש הגוף יותר מעבירה עצמה) ועוד דרשו רז"ל בפסוק טוב מראה עינים מהלך נפש. טוב (ליצה"ר כן פרש"י) מראה עינים באשה יותר מאותה מעשה עצמה. והנה מראה עינים מחשבה הוא (והנה סבור הייתי לפרש דהכוונה דמחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. רצ"ל. באם חשב בעבירות הזנות. ואח"כ ח"ו פעל במעשה ע"י המחשבה והי' לפי הנראה מהראוי לחשוב זה לשני עבירות בכף מאזנים של יוצר בראשית. כיון שהמחשבה הוא לאו בפ"ע והמעשה הוא עבירה בפ"ע אעפ"כ לא יתחשב רק לעבירה אחת. וז"ש שאין הקב"ה מצרפה למעש"ה שעושה ע"י המחשבה ההיא אבל כשלא גמר המעשה ונשארה אצלו עבירת המחשבה. אעפי"כ לעבירה בפ"ע יחשב. אבל לפי"ז יקשה לנו מגמ' חולין דקאמרי שם. הרי שאמר לו אביו הבא לי גוזלות וכו' היכן אריכות יחיו וכו' (והשיבו ע"ז) דלמא מהרהר בעבירה הוה (ופריך) דהרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפ' למעשה. והנה לפמ"ש אינה קושיא כלל והנראה לי בזה דמדותיו של הקב"ה הם חדה כנגד מדה ובאיז' ענין שחטא באותו ענין מביא עליו העונש וכן התשובה מוכרחת להיות באותו ענין ובאותו אבר שחטא כגון רגלי' ממהרו' לרוץ לרעה ירוץ לבה"כ ולבהמ"ד וכו' (חסר) ולפי"ז יצא לנו דבאמת מחשבות רעות עבירות חמורות המה. ונכון לפרש הגמ' כפשוטו הרהורי עבירה קשין מעבירה. כי יוכל להרבות חטאים באין מונע כמו במעשה דצריך כלים מוכנים. וגם עוזב כמה פעמים המעשה מחמת הבושה מבני אדם ויראה מהם משא"כ במחשבה. וכן הא דאחרו רז"ל ודרשו ע"פ טוב מראה עינים וכו' יצדק שפיר לפי הנ"ל אך לענין התשובה יצא לנו מזה דתשובת האדם על המחשבה הוא תשובת המשקל תספיק לו ג"כ המחשבה עיין בפרמ"ג בפתיחה הכוללת לאו"ח הרהור טוב מבטל (ומכפר) על הרהור רע וכתב שם עוד דגם על הרהור ע"ז. יהרהר בד"ת יראת השם ונ"ל בזה כיון ששם לעצמיותו הטוב תספק לו תשובתו בהרהור. ודי בזה למשכיל.

ב׳(ב) ודע דכתב רבינו יונה בשער התשובה דהא דמחשבה רעה לא תצורף למעשה הוא קודם שעבר ושנה בעבירה ההיא אשר חושב בה בחושבו בעבירה שעבר ושנה בה אזי מצורף גם המחשבה למעש' לפי מש"ל יתכנו הדברים דכיון שעבר ושנה שב המקרה לעצ' לענין הזה ויש חשש לעונש על שונאי ישרא' במעש' וצריך לתשוב' כמו על המעש' ופ"ז ידוו כל הדוויים והש"י יסלח לעמו ברוב רחמיו (הג"ה הן אחת שכעת לא ידעתי מקומו איה בדברי רז"ל ואדרבה מהגמ' נראה לכאו' בהיפך בסוף חולין מדלא פריך ודלמא מהרהר בעבירה. והקשה הרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה והשיב ודלמא מהרהר בע"ז. ואי בעבר ושנה מצורף המחשבה למעשה לימא דשמא מהרהר בעבירה שעבר ושנה בה. ויש ליישב דעדיפא מיני' קפריך אפילו בלא עבר ושנה ובע"ז דבעבר ושנה קלא אית לי'. אבל אעפי"כ לא ידעתי שחר מקומו איה בדברי רז"ל. עד יערה עלינו רוח ממרום. והנה האיר הש"י את עיני ומצאתיו בקידושין (דף מ"ם). עולא אמר כדרב הונא דאמר ר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' עיי"ש ובפי' רש"י ותבין. ע"כ הג"ה)

ג׳(ג) והנה יש להתבונן בזה הענין בענין הרהור זנות. דלכ"ע הרהור אפי' בפנוי' אסור מן התורה לא מיבעיא להרמב"ן ורבינו יונה וחרדים חנו זה ממנין תרי"ג מונשמר"ת מכל דבר ר"ע שלא יהרהר ביום וכו' ולדבריהם אסור מן התורה ממנין תרי"ג אפילו להרהר באשתו שלא בשעת זיווג ואפילו בענייני זיווג זכר ונקבה בעולם אפילו אינו מהרהר לעשות ח"ז רק מצייר ציור התיעוב במחשבתו יהי' באיזה אופן שיהי' הכל הוא בכלל הל"ת ממנין תרי"ג מונשמרת וכו' כי סתם נאמר ונשמרת מכל דבר ר"ע מכל דבר המביא לידי ר"ע הוא הקרי כנודע אלא אפילו לדעת הרמב"ם שלא מנה ונשמר"ת וכו' ממנין תרי"ג עכ"ז מודה דכל הנ"ל אסור מדאורייתא מלאו שבכללות. ולא תתורו וכו' מיהו יהי' איך שיהי' הוא רק איסור לאו והוא מתכפר בתשוב' עם יוה"כ. מיהו לדעת רבינו יונה הנ"ל שאם עבר ושנה בעבירה גם המחשבה מצטרפת למעשה. הנה כפי הנראה בעבירת הזנות והתיעוב. אין טפם לחלק באיזה סוג ומין ממיני התיעוב עבר ושנה. ובאפשר לפי הנראה אפילו בהוצאת ז"ל ח"ו כיון שעבר ושנה ח"ו ואח"כ הרהר באיזה ערוה או אשת איש באפשר ח"ו יצורף המחשבה למעשה קודם לתשובתו והנה הוא מסיג חייבי כריתות ומיתות ב"ד וצריכין לצירוף יסורין עם התשובה ויוה"כ (ומיהו כבר כתבנו בפתיחה מעניני חלוקי כפרה אשר לא יפול לב האדם עליו כי הש"י ישמור רגליו מלכד בשובו בתשובה ותהיה תורתו ומצותיו חלף יסוריו) רק עכ"פ צריך האדם לידע מזה לשוב אל י"י וידע כי אינו נקי אפילו מהעבירות החמורות ולזה אפשר שארז"ל הוה שפל רוח בפני כל אדם. הגם שיודע בבירור שהוא לא עשה עבירות חמורות כמו איזה רשע מפורסם בניאוף וכיוצא עכ"ז יהי' בלבו שפל רוח לנגדו ויאמר בלבו שהוא גרוע יותר והאיך אפשר לו לצייר בלבו באמת זה הענין ולפמ"ש יונח כיון שגם הוא עבר ושנה בעבירות שהם מסוג זה ואח"כ נקה לא ינקה מהרהור. א"כ יש בידו ח"ו חבילי חבילות עבירות חמורות ישוב אל י"י וירחמהו. ויחנינו כימי עולם:

ד׳(ד) אי לזאת. לפי מה שנודע במצות התשובה ווידוי צריך לפרט החטא כמשארז"ל מפסוק ויעשו להם אלקי זהב. הנה לפי הנ"ל אין די להתוודות הרהרת"י בזנו"ת דזה הוא רק לאו. רק צריך להתוודות בפירוש הרהרת"י בערוה פלונית. וכיוצא כי באם ח"ו חטא מסוג הזנות במעשה אפילו בהוצאת ז"ל ח"ו ההרהור שאחר המעשה יוחשב ח"ו באפשר למעשה ע"כ צריך לפרוט החטא והטוב וסלח יסלח לו:

ה׳(ה) וזאת לדעת מה שנ"ל בפרט הזה דודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. והוא בנפול לאדם איזה מחשבה באונס ע"י הסתכלות פתאומי וכיוצא. ודאי זה אינו מסוג הזה. דע"ז נצטוינו ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' היינו כשיגיעו ח"ו לידו הרהור צריך לקיים ולא תתורו וכו' לדחות הדבר ממחשבתו רק כאשר יזכירהו השכל שזה ההרהור אסור. והוא מאריך במחשבה ברצון זה הוא האיסור מן התורה אפילו לצייר התענוג של התענוג במחשבה ברצון אסור. אבל מה שנופל לאדם במחשבה באונס. ותיכף שיזכירהו השכל והיצ"ט יקיים ולא תתורו וכו' יהי' חלקו בחיים ואין בידו עון. ואדרבה מצות ולא תתורו וכו' תחשב בחשבון מצותיו. וזה הוא הפירוש של ולא תתורו. מלשון התרי"ם את הארץ היינו מרגלים שדרך המרגל לחפש ולחקור במטמונות. כן נצטוינו שלא לחקור ולחפש ולהאריך במחשבה הנופלת פתאומית רק ידחנה ממחשבתו ואז טוב לו:

ו׳(ו) אחר הדברים האלה באתי להזכיר פרט אחד לי ולבני גילי את אשר נמצא כתוב בכתבי תלמידי הבעש"ט זצלה"ה בנפול לאדם בשעת תורה ועבודה מחשב' זרה והרהור רע אל ידחהו ממחשבתי רק יעלנה לשורשה דהיינו אם היא מחשבה מזנות וכיוצא שהיא מסוג בחי' אהב"ה יעלנה לשורשה למדת אהבה אמיתיית היינו מדת החסד וכן מחשבת היראה למדת הגבורה וכיוצא בזה בבנ"ד למדת התפאר"ת כי הם מהניצוצין שנפלו בשבירה ובאו אצלו לצורך עלי' א"כ לפי"ז א"צ לדחות המחשבה רעה ממחשבתו רק אדרבה להאריך עד שיעלנה לשורשה באופנים הידועים למשכילים תדע ידידי שאין הדברים כפשוטים לפני כל אדם כי אם תאמר כן הנה תפול ח"ו המצות ל"ת של ולא תתור"ו אשר נצטוינו רק תדע שהדבריהם הללו מגיעים רק לצדיקים תמימים אשר לבם חלל בקרבם ויודעים בטוב אשר כבר בטלה אצלם החמדה והתאוה והנה מהיכן באה לו המחשבה הלזו בודאי זה אינו מצד יצרם הרע כי כבר הפכוהו לטוב ולמתוק ע"כ זאת המחשבה מניצוצי השבירה באה להעלותם משא"כ מי שאש היצר עדיין בוער ומתאוה לתאוה הגם שאינו עושה בפועל אבל התאוה בחובו נטמנת להתאוות להיתר ולאיסור תאוות גשמיות הנה איך תאמר שיעלנה והנה זאת התאוה הוא מחלק הרע והחומר שבקרבו ע"כ לאיש כזה אין מנוס רק לקיים ולא תתור"ו לדחות זאת המחשבה תיכף בזכרו (עיין כ"ז בס' התניא של החסיד הגאון מהרז"ש זצ"ל) וזה לדעתי פי' הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אש"ר את"ם זוני"ם אחריה"ם רצ"ל מה שאני מצוה אותך ולא תתורו לדחות מחשבה רעה ממחשבתך תיכף כרגע היינו דוקא כשהמחשבה הזאת היא עדיין ממחשבות כאילו אשר אתם זונים אחריה' עדיין שיש בתוככם עדיין חשקות ותאוה להענין הזה הנופל במחשבתך א"כ המחשבה הזאת הוא מצד תאוותך הבהמיית משא"כ אם הוא מחשבה כזאת אשר אינכם זונים אחריה עוד שכבר בטל אצלך היצר מזה הענין אז יש ענה טובה מזה להעלותה לי"י כי המחשבה היא מניצוצי השבורה ובא' לצורך עלי':

ז׳(ז) לפ"ז יש להתבונן אפילו אינו צדיק גמור רק שבאותו הענין הנופלת במחשבתו יודע בעצמו בטוב שאין לו תאוה לזה ע"כ הוא ג"כ מניצוצי השבירה ומהראוי למשכיל להתעסק בצורך עליה כפי שכלו ותבונתו:

ח׳(ח) הנה לפי הנ"ל עיקר התעסקות בעליית המחשבה הוא להשרידים אשר י"י קורא אבל לפשוטי ההמון ידחה המחשבה רעה לקיים ולא תתורו אעפי"כ אחר הדחיה מהראוי לחשוב ולצייר השמות הצריכים לעלי' לכל ענין כפי בחינתו דהיינו במחשבת אהבה יצייר השם אל והשם הוי"ה בניקוד סגו"ל ובמחשבת יראה יצייר השם אלקים והו"י בניקוד שב"א וכיוצא בשאר אין מן הצורך להאריך וכבר הם בכתובים אצלינו דרושים עמוקים בזה. וכעת די בזה למשכיל יהי י"י אלקינו עמנו:

ט׳(א) הקדמה ח' בענין יראה ואהבה היראה ואהבה הם ב' מצות ממנין תרי"ג כאשר יתבארו במקומן אם יזכנו השי"ת והנה הם ממצות הנהוגים בכל עת ובכל זמן. אך להיות שהם נצרכים ביותר לכל מצוה ולכל תורה ותפלה. דאמרו בזוה"ק אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. פקודין בלא דחילו ורחימו וגו'. הנה תראה שהיראה ואהבה הם תרין גדפין לכל מצוה להעלותה אל י"י לעשות נחת רוח לפניו ית' ולגרום יחודין עילאין. ובזולת זה נאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש שנשאר עמלו ויגיעתו תחת השמש בעולם העשיה. דאין גדפין למצותיו ולתורתו. שיפרחו מהעוה"ז אל העולמות העליונים. פ"כ מן הצורך לדבר בשתי המצות האלה ההקדמת המצות. והש"י יורינו בדרך האמת והישר:

י׳(ב) מהות היראה ז"ל הזהר בראשית (דף י"א) בראשית ברא אלקים הדא הוא פקודא קדמאה דכלא ואקרי פקודא דא יראת י"י דאקרי ראשית דכתיב ראשית חכמה יראת י"י. יראת י"י ראשית דעת בגין דמלה דא ראשית אקרי ודא איהו תרעא לאעלא גו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא. יראה אתפרש לתלת סטרין תרין מינייהו לית בהו עקרא כדקא יאות וחד עקרא דיראה. אית ב"נ דדחיל מקוב"ה בגין דייחון בנוהי וכו' או דחיל מעונשא דגופא או דממוני'. וע"ד דחיל לי' תדיר אשתכח יראה דאיהו דחילו לקוב"ה לא שוי לעקרא. ואית ב"נ דדחיל מן קוב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא עונשא דגיהנם תרין אילין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה. ירא"ה דאיהי עקרא למדחל ב"נ למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. וכלא קמי' כלא חשיבי כמה דאתמר וכל דיירי ארעא כלא חשובין. ולשואה רעותיה בההוא אתר דאיקרי יראה (הרוצה לעמוד על אלו התוארים רב ושליט וכו'. עיין בס' ר"ת ומחותני כבוד הרב החסיד המקובל המפורסים מהרצ"ה שליט"א. ביאר זה על ד' אותיות של השם הנכבד והנורא אי"ה ידובר בזה אם יזכנו השי"ת. ומ"ש ולשואה רעותיה בההוא אתר דאיקרי ירא"ה קרוב לפשט הכוונה לקשר רצונו ומאוייו במקום הנק' יראה היינו השכינה הקדושה שכל מעשיו יהי' בהם חפצו ותשוקתו רק עבור השכינה ולתיקונה. לקשרה עם דודה ביחודא שלים. ותהי' רצונו ומחשבתו דבוקה בה תמיד) בכה ר"ש ואמר וכו' באתר דיראה קדישא שרי. מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג. ואיהו רצועה לאלקאה חייביא. ומאן דדחיל בגין עונשא דמלקיותא וקטרוגה כמה דאתמר לא שרייא עלי' ההיא יראה י"י דאיקרי יראת י"י לחיים. אלא מאן שריא וכו' ובג"כ אתר דאקרי יראת י"י ראשית דעת אקרי וע"ד אתכליל הכא פקודא דא ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא מאן דנטיר יראה נטיר כלא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא דהא דא תרעא דכלא וכו' עיי"ש. ובת"ז תיקון ל"ב ז"ל תקונא קדמאה יראה ועלה אתמר ראשית חכמה יראת י"י. דאית דחילו ואית דחילו. יראת י"י דא שכינתא מלכות קדישא. יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא ומה ניהו סם המו' דס' מנוקבא דילי'. יראת י"י איהי אגרא למאן דנטר פקודין דל"ת. יראת רעה איהו רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו. קם ר"ש ואמר אלעזר ברי אית מאן דדחיל לקוב"ה בגין דייחון בנוי ויסגי עותרי' בהאי עלמא. ואי חסר מהאי לא דחיל לי' האי לא שוי ליה יראת י"י לעקר' אבל מאן דדחיל לקוב"ה בין בטיבו בין בעאקי. הא דא שוי יראת י"י ביה לעקרא דתלת דרגין אינון דיראה. אית יראה בין בטיבו בין בעאקו. ואית יראה דדחיל לקוב"ה בטובו ולא בעאקי ואית יראה דלא שוי לי' עלי' לעקרא בין לטיבו בי' לעאקו. צדיק גמור שוי לה עלי' לעקרא בין לטובו בין לדינא בינוני שוי ליה עלי' לטובו ולא לדינא. רשע גמור לא שוי לי' עיקרא לא בטובו ולא בדינא. ושכינתא אמאי אתקריאת יראה דהא הוא מסטרא דעמודא דאמצעיתא אתנטילת אלא כמה דעמודא דאמצעיתא נטיל מרחמי ודינא דאינון ימינא ושמאלא הכי איהו נטלא מתרווייהו מסטרא דשמאלא דא אתקריאת יראה פחד יצחק דמסטרא דימינא אהב"ה אתקרי ודא פקודא תניינא דאתמר בה ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד עכ"ל הנה העתקתי המאמרים האלה להיותם למזכרת להבא לעורר נפשו ביראה אבל ביאור המאמרים האלה רחבים מני ים יזכני הש"י לדבר בם וכעת לא באנו רק לדבר בענין מצות היראה אשר היא בחיוב לכל עת ובכ"ז לכל איש הישראלי ובפרט בכל תורה ותפלה ובכל מצוה והנה תתבונן דמהות היראה המסורה לכל הוא יראת הרוממות ולא יראת העונש. והיא להתבונן במחשבתו גודל רוממותו ית"ש ותפול עליו אימה ופחד ויתבושש מגדולתו. ויעמוד מרעיד כאשר יתבונן איך הוא ברי' מעוטה בדעת עומד לפני תמים דעות המשגיח עליו וכל צעדיו יספור והנה האיש אשר כבר הרגיל את נפשו ביראה הלזו והאיר אור נשמתו ונזדכך חומרו. שב לו הענין לטבע. ויראת י"י תמיד צפונה בלבו בזולת התעוררות כמו העומד בהיכל המלך תמיד ורואה גדולתו אין צריך להתעוררות הלב לחשוב בגדולתו. רק ממילא היראה תקועה בלבו. אבל מי שכבד ומגושם חומרו עדיין. הנה חומרו מונעו מהיראה ואינו מתיירא. ועכ"פ הנה היא מצוה מחוייבת אקרקפתא דגברא לעורר רעיוניו בכל עת שיזכור. להתבונן בגדולתו כפי שכלו בכדי שיתפעל ביראה. והנה היא ראשית דעת כאמור בזהר. וע"כ תיכף בעומדו ממטתו מחוייב לעורר רעיוניו. ולקבל ע"ע לקיים מצות עשה של היראה ויתבונן בגדולתו ית"ש עד שיתפעל. וכן בכל פעם שיזכור ומכש"כ קודם כל תפלה ותורה ומצוה. ואם לגודל גשמיות חומרו לא יתפעל הנה אעפי"כ קיים מצות היראה בקטנות כיון שהתעורר את נפשו. ויבקש מהש"י לעזור לו להתעוררות נפשו בפועל. וגם יסייע א"ע באבהן אברהם יצחק ויעקב שהורישו היראה לבניהם אחריהם. והיא עכ"פ בכח כל איש הישראלי ע"כ יזכיר זכות אבות (עיין בס' התניא מאד עמקו מחשבותיו) וגם נ"ל לצייר לפניו שם הויה בניקוד אלקים ובניקוד שב"א ובנקוד יראה. וכולי האי ואולי ירוחם מן השמים ויתפעל ביראה. ובקיצור הענין תיכף בעמדו ממטתו יזכור במצות היראה ויפנה ויטול ידיו. ויקבל ע"פ ויכוין לקיים מצות היראה ויחשוב איך הוא ית' רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב ויצייר לפניו השמות הנ"ל ויזכור זכות אבות שהורישו לנו היראה. וכ"ז יעשה גם קודם כל מצוה ותפלה ותורה. ובכל פעם שיזכור מהיום זה מה שנ"ל וידובר עוד מזה אי"ה בענייני התפלה. הנה בזאת נלפע"ד אשר יקויים המצוה לכל איש ואיש מהמון אשר כח חומרם עדיין מגושם. ולא יתפעלו כרגע אעפי"כ יקויים בם יראת י"י לחיים. והש"י יאיר עיניהם שתהי' היראה בהתגלות לבם בפועל ממש:

י״א(ג) ועוד תדע הנה עפ"י האמור בזוה"ק יראת העונש לאו עיקרא דיראה ומעוררת דינים ח"ו. וא"כ למה נבראת היראה הלזו. תדע שמן הצורך ליראה הלזו כשרואה אדם שיצרו מתגבר עליו. אזי סגולת היראה לשרוף התאוות וכמ"ש בגמ' לעולם ירגיז אדם יצ"ט וכו' נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' יקרא ק"ש וכו' לא נצחו יזכיר לו יום וכו'. הנה קשה אם הוא הסגולה היותר בדוקה בזכרון יום וכו' למה ציוו לעסוק מקודם בסגולות אחרות שאינם בדוקות כ"כ. אך הוא הענין אשר דברנו. דאין לעורר היראה הלזו היא יראת העונש משום דמעוררת דינים על שונאי ישראל. ע"כ יעסוק מקודם ביראת הרוממות בתורה וק"ש (כאמור אצלינו באריכות בחידושים לגמרא לשם) וכשרואה שאין ברירה שהיצר מתגבר עליו אזי בהכרח להתעורר ולשרוף תאוות היצר ביראה הלזו. ואעפי"כ הבורא כל ברוב רחמיו ימתיק הדינים. כיון שכוונת האדם לש"ש לבלום רסן תאוותו וכ"כ הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בפסוק כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה. דקדק הוא ז"ל. כיון שראה איתם עוסקים באהבות רעות בזנות הל"ל רק אין אהבת אלקים וכו'. (גם ר"ק מיעוט מה בא למעט) אך הכוונה שאמר רק מיעוט אפילו אותה היראה המועטת היא יראת אלקים יראת העונש אין במקום הזה דאילו היה להם אפילו רק יראת העונש היתה שורפת התאוות רעות. ובמ"א הארכנו בזה וכעת די בזה:

י״ב(ד) מהות האהבה. ז"ל הזוה"ק דף י"א בראשית. פקודא תניינא. דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין ואיהו אהב"ה למרחם ב"נ למאריה רחימו שלים דכתיב התהלך לפני והי' תמים שלים ברחימותא. ודא הוא דכתיב ויאמר אלקים יהי אור דא רחימו שלימתא דאקרי אהבה רבה. והכא איהו פקודא למרחם ב"נ למאריה כדקא יאות. אמר ר"א אבא רחימותא בשלימו אנא שמענא בי' א"ל אימא וכו' אר"א אהב"ה רב"ה היינו אהב"ה שלימתא בשלימו תרין סטרין ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו. וע"ד תנינן בתרין סטרין איתפריש אהב"ה רחימו דקוב"ה אית מאן דרחים לי' מגו דאית לי' עותרא אורכא דיומין בנין סחרניה שליט על שנאיה ארתיה מתתקנין לי' ומגו כך רחים לי' ואי להאי יהא בהיפוכא ויהדר עלי' קוב"ה גלגולא דדינא קשיא. יהא שניא לי' ולא ירחים לי' כלל ובג"כ רחימו דא לאו איהו אהב"ה דאית לי' עקרא. רחימו דאיקרי שלים ההוא דהוה בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו ותקונא דאורחוי דא רחים לי' למאריה כמה דתנינן אפי' הוא נטיל וכו' דא איהו רחימו שלים דהוה בתרין סטרין וכו' אר"א לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודי כש"כ בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי היך אתדבקת. אהב"ה איהו בסטרא חד טב וחד ביש כמה דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני ומזוני כדין איצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובה וע"ד כתיב אשרי אדם מפחד תמיד בגין דהא כליל ירא"ה באהב"ה והכי איצטריך בס"א דדינא קשיא לאתערא בי' יראה כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי כדין יתער יראה וידחל למארי: כדקא יאות ולא יקשה לבי' וע"ד כתיב ומקשה לבו יפיל ברעה בההוא ס"א דאיקרי רעה אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מינייהו ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות עכ"ל. הנה אין דעתינו לפרש כעת המאמר לפי קט שכלנו. רק הבאתי המאמר הצורך למצות אהב"ה הנצרכת ג"כ לכל מצוה ולכל תורה ותפלה. והיא נהוגה בכל עת ובכ"ז. והנה לדעתי גם במצות אהב"ה לצאת י"ח המצוה של תורה. הדין הוא כמו במצות היראה בכל הפרטים שביארנו לעיל אות ב' אשר תיכף בקומו יכוין לקיים מצות אהבה ויחשוב בטובת הבורא ית' על נבראיו. ובפרט לאומה הנבחרת והטובות הפרטיות שבכל עה ובכל זמן ורגע. עם גודל רוממות בוראינו. ושפלות מצבינו. אז יתלהב לבבו לאהבה עזה כ"א כפי רוחב הבנתו. ואם מחמת הגשמת הגוף אטום לבבו מהתפעל באהבה. הנה עכ"ז בהתעוררות המחשבה. וזכירת חסדי אבות אשר הורישו לנו בירושה מדת האהבה יקיים בזה המצוה באהבה מסותרת (עיין בס' התניא) וגם נ"ל לצייר לפניו השם הוי' בניקוד סגו"ל והשם א"ל ויבקש מהש"י להאיר בלבו האהבה בהתגלות לבו ונפשו להתנענע באהבת השי"ת ותורתו ועבודתו וכולי האי ואולי הש"י יעזרהו וכזה יעשה קודם כל תורה ותפלה ומצוה. ובכל שעה מהיום שיזכור. ודי בזה למשכיל מהמון עם (כי רחמנא לבא בעי) עד יערה עלינו רוח ממרום:

י״ג(ה) אמנם כן את אשר עם לבבי אשיחה בנידון המ"ע של התפלה הנה צריכה ג"כ ליראה ואהבה. מי שחננו הש"י בדיעה והשכל אין די בהערת היראה ואהבה רק בהתחלת התפלה בסדרה כאשר תקנו אנשי כנה"ג. דהנה הם סדרו לנו הסדר עפ"י סדר עליות העולמות ממטה למעלה. והנה תתבונן בהתחלת סדר התפלה ברכות השחר וקרבנות. הנה היא תפלת העשי'. והנה הוא מעורר לנפשו היראה ואהבה כפי התבוננות שכלו בגדולת המלך בעולם העשי'. והנה מברוך שאמר מתחיל תפלת היצירה. הנה האהבה הקודמת לאדם אינה אפי' ערך בחי' היראה הנצרכת ליצירה (התבונן נא במושכלות אשר עתוק בעולם התחתון הוא מלכות של עולם שלמעלה ממנו והבן) התבונן נא עפ"י פשוטו במשל שהביא בעל חו"ה בתינוק שהי' בבור אסור אצל המלך. והמלך שלח לו מזונו בכ"י ע"י אחד ממשרתיו. והי' משבח ביראה ואהבה את בעל הבור אשר יש לו ממשלה על הבור הזה. והוא עבדו. וגם השליח הוא עבדו של מלך. וכששמע השליח דבריו. הנה הזהירו אל תאמר כן שלא תחטא. כי אין הבור הזה לבד ממשלחו של מלך כי הבור הזה כאין לנגד רוחב ואורך ארצותיו של מלך ואין אני ואתה בלבדינו עבדיו של מלך רק צבאותיו וחייליו כחול הים. והבין הנער מעט מגדולת המלך וקם מרעיד. הנה אין היראה ואהבה הקודמת נחשבת לכלום נגד היראה ואהבה הניתוספת להנער אחרי הודיעו השליח מגדולת המלך. וכל מה שמוסיף השליח בהודעה את גדולת המלך ניתוסף בהנער בכל פעם יראה ואהבה יתירה. הנה ממשל הזה תבין הגם כי אין סוף לגדולתו ית"ש. הנה אנחנו כתינוק הזה אשר בכל פעם מודיע אותו השליח יותר. ע"כ מהראוי לכל מי שחננו הש"י בדיעה. אשר בהגיעו בסדר התפלה מעולם ועד עולם ומהיכל להיכל כנודע מכתבי מרן האריז"ל יקבל התעוררות חדשה ביראה ואהבה ודי בזה למשכיל על דבר.

י״ד(ו) ודע את אשר התבוננתי מכתבי תלמידי הבעש"ט זצלה"ה (מובא בס' תולדות יעקב יוסף) אשר ביותר יהי' התאמצות האדם להתגלות היראה מההגלות האהבה כי באם יזכה האדם ליראה אמיתיית יסייעוהו מן השמים לאהבה אמיתיית כי דרכו של איש לחזור וכו' והבן:

ט״ו(א) הקדמה ט' שרש המצות מכתבי מרן האריז"ל ז"ל מרן ז"ל בטעמי המצות. דע כי יש ד' מיתות ב"ד ויש מיתה ב"ש ויש כרת וב' אלו האחרונים חשובים לאחד כי שניהם ב"ש וכו' אך המיתות ב"ד חלוקים במציאותם עצמם והנה הם ה' מיתות כנגד ה"ג המכוסים בדעת ז"א כי כל הלאוין הם גבורות כנודע עכ"ל. הנה מן הצורך להקדמה זו. מי שעבר ח"ו ידע כי פגמו הוא בדעת. ויראה לתקן הדע"ת בשובו אל י"י להודיע לבני האדם גבורותיו ולראות שיהי' דבוק בדעתו תמיד ואהבתו ויראתו ית"ש ובתורתו ומצותיו. וכיוצא ישמע חכם ויוסף לקח ומי שחלק לו הש"י יכוין בשמות הדעת כמבואר בכתבי מרן ז"ל ונ"ל לכוין לפעמים שם אהי"ה. גושפנקא דחתים בי' שמיא וארעא לא קבלתי זה והש"י יודע:

ט״ז(ב) עוד מדברי מרן זצלה"ה. ואמנם ה' אלו (רצ"ל הג' הנ"ל) הם מתפשטים בה' קצוות דז"א מעורבים עם חסדי ז"א כנודע ויש בהם ב' חלוקות ב"ג שלש מכוסים וב"ג וב"ש מגולים והמכוסים נק' לאו שאין בו מעשה. כי בהיותם מכוסים אין בהם מעשה. והמגולים הם נק' לאו הניתק לעשה פי' כי כל עשה הוא בחסדנו. והנה גבורות אלו הנמתקים עם החסדים ניתקו לעשה כי הוסרו ונמתקו מבחי' הגבורות ונעשו חסדים. ואמנם על ב' בחי' אלו אין לוקין עליהם כי החסדים הם מבסמים אותם עכ"ל ולפי"ז תתבונן ידידי את אשר כתבתי בהקדמה ה' בשם הפרמ"ג. בלאו הניתק לעשה אם לא קיים העשה מיפסל לעדות (הגם דאינו חיוב מלקות הוא משום חומר העון לא יכופר במלקות) הנה לפי דברי מרן אינו כן. וכן בלאו שאין בו מעשה שכתבתי לשם דנ"ל דמיפסל מדאורייתא עיי"ש ולפי דברי מרן ז"ל אינו כן. אך כבר כתבנו דאין להוציא דין ע"י הטעמים כי אין סוף לטעמי תורתינו. עכ"ז הדבר הזה הוא בספק. ויהי' איך שיהי' ודאי מדרבנן מיפסל נ"ל:

י״ז(ג) ע"ש ז"ל ואמנם מ"ע הם בבחי' החסדים כידוע כי שם א"ל בחסד וא"ל במילואו גי' קפ"ה ו"ב א"ל גי' ש"ע (נ"ל ב"פ א"ל נגד החסדים המכוסים והמגולים נ"ל) שהם מצית עש"ה שהוא ש"ע וד' אותיות (של) ב' א"ל והכולל הרי עש"ה (נ"ל חשבון האותיות והכולל נגד ב"פ שנכללים הה' חסדים שמתפשטין עד הוד ונכללים ביסוד. לזה מרמז הכולל. ונכללים אח"כ במלכו"ת שבו. לזה מרמז חשבון האותיות כי במלכות שבכל פרצוף הוא חשבון מנין האותיות כנודע. והש"י יודע) הנה לדעתי בביטל מ"ע כאשר ישוב אל י"י יתעסק בחסדים לגמול חסד בגופו ובממונו ויכוין לשם א"ל במילואו. נ"ל:

י״ח(ד) ע"ש ז"ל עיין מה שארז"ל כל ל"ת שבתורה נשים חייבות חוץ מבל תשחית וכו' וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות וכו' והטעם הוא לפי שכל ל"ת הוא בגבורה שהוא חלק הנשים חוץ מבל תקיף שהאשה אין לה דיקנא. אבל מ"ע הם החסדים המכוסים ולכן נשים פטורות לפי שאין הנשים שהם לאה ורחל נוטלות חלק בהם לפי שלאה אינה יכולה ליטלם רק בכיסוי גמור ורחל ג"כ אינה נוטלת לפי שהיא אינה מתחלת רק מן החסדים במגולים למטה ואלו נק' שהזמן גרמא (רצ"ל המכוסים) לפי שכבר ידעת שיחודא החסדים צריך המשך זמן וזהו במכוסה לפי שמעכבים אותם המחיצות מלירד. ונמצא כי הזמן גרמא להם לירד. אבל החסדים המגולים יורדים בתוכו במרוצה לפי שאין להם מחיצות המעכבים אותם כנ"ל אצלינו וכו' ולכן נק' מ"ע שאין הז"ג שאלו נוטלם רחל לכן הנשים חייבות בהם עכ"ל. הנה בכאן נראה מדבריו הקדושים דמ"ע שהז"ג הם מבחי' חסדים המכוסים. ומ"ע שאין הז"ג הם בחי' המגולים והנה בסמוך בדף שאחריו נראה בהיפך. וז"ל למה נשים פטורות ממ"ע שהז"ג לפי שכבר נודע שהנו"ק היוצאת מהחזה דדכורא ולמטה ובאותו מקום הם דבוקים ביחד ומקום ההוא יקרא זמ"ן כי הזמן היות בחי' יו"ם ובחי' לילה נק' זמ"ן וז"א נק' יום ונו"ק נק' לילה (נ"ל דמש"ה זמ"ן בגי' מהב"ן) וכל המצות אשר הם תלוים נגד המקום ההוא מהחזה ולמטה נק' מ"ע שהזמן גרמא וטעם הנ"ז כי שם נק' זמ"ן ומשם ולמעלה חייבת כי אין הזמן גרמא אבל מ"ע במקום חיבורם הוא מ"ע שהז"ג. ולכן הנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דנו"ק אתכלילת בדכורא א"כ בעשות הזכר את המצוה אין הצורך שגם הנשים תעשנה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה כי רמ"ח איברים שלה נכללים ברמ"ח איברים שלו ומהם נעשים אבל מל"ת הם נגד שס"ה גידין ויש לו שס"ה בפ"ע ולה שס"ה בפ"ע כי הם נבדלים אותם דדכורא מאותם דנו"ק ואינם מחוברים רק בבשר העליון והחיצון של רמ"ח איברים ולכן גם היא חייבת בהם בפ"ע עכ"ל. הנה אתה הראת לדעת דס"ל דמ"ע שהז"ג תלויות מהחזה ולמטה אשר שם החסדים המגולים. ומ"ע שאין הז"ג תלויות מהחזה ולמעלה אשר שם המכוסים. והנה הסברות המה הפוכות לא ידעתי לפרשם עד יערה עלינו רוח ממרום. ונ"ל דנ"מ רבתי איכא בין השני סברות. דלסברא השניה אם רוצים הנשים לברך אמ"ע שהז"ג. רשאין דשייך למימר וצונו. דהציווי מגיע גם להם רק שיוצאין בעשיות הדכורא דרמ"ח איברים שלה כלולים ברמ"ח שלו (הג"ה מה שכתב דרמ"ח איברין שלה כלולין ברמ"ח דילי' משא"כ הגידין כתב הר"ב מרן ז"ל שם הטעם. כי עצמות ואיברין אין לה רק מה שלוקחת ממנו וז"ש אשתו כגופו דמיא. אך הגידין הם החיות והדם המתפשט אח"כ לעצמות וזה לוקחים הזו"נ ביחד מאו"א ע"כ בזה אינה צריכה אליו ע"כ יש לה שס"ה גידין בפ"ע עיי"ש. ע"כ ההג"ה:) משא"כ לטעם הא' אין שייך לומר וצונו דאין להם שום חלק בזה והבן:

י״ט(ה) טעם למספר שס"ה ורמ"ח. כתב הרב מרן ז"ל וז"ל (רוצה לבאר שם טעם אומרם שמי עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח) והענין הוא כי הלא הגידין אשר בהם בחי' הדם מתפשט לחיות הגוף כנודע הנה הם רמוזים בשם י"ה במילואו שמי עם י"ה שס"ה והענין כי חיות האדם נמשך מאו"א הנק' י"ה והוא באופן זה י' דשם י"ה במילואה גי' ך' ה' של שם. שהוא סוד אימא אשר בה סוד הצינורות (נ"ל דצ"ל הציורי"ן) סוד וייצר י"י וכו' כי ה"ם נקודת צירי ולכן ה' של שם הרומז בה נצטיירה בסוד ב' ציורים כי צורת ה' הוא ד"י או ד"ו ושניהם גי' ך"ד עם יו"ד (הנ"ל) הרי הכל בגי' דם כי הדם הוא נמשך מאו"א לגידים כי כל חיות נמשך מאו"א ולכן השס"ה גידין הם למעלה בשם י"ה שהוא גימט' ט"ו ועם ב' אותיות י"ז בגי' גי"ד וכו' ואמנם היות מספרים שס"ה גידין הוא ג"כ משם י"ה כי הלא בארנו כי שם י"ה הוא גי"ד שהוא י"ז והנה גם הוא ד"ם כנ"ל. וכאשר נמנה גי"ד פעמים ד"ם וכו' יהי' גימ' תשמ"ח תסור שס"ה גידין לו ושס"ה לה נשאר ח"י וזה גי"ד עם הכולל גי' ח"י וה"ס הגיד והאבר הקדוש (אשר בכללותו נתגדל טוב"ו להיות חי וקיים הבן נ"ל והשם הטוב יכפר) וסוד זכ"ר הנק' חי העולמים אשר גי"ד זה מיוחד בו ואין אחר כמוהו דוגמת שאר השס"ה גידין שהם כפולים ואינה צריכה היא אליו ולכן חייבת במל"ת. אך רמ"ח מ"ע המה מחוברים וכו' הרמ"ח שלו והרמ"ח שלה הכל אחד הוא כי הרמ"ח מ"ע יוצאים מב' אותיות ו"ה כי זכרי עם ו"ה רמ"ח והנה רמ"ח אלו הם בסוד אותיות ו"ה שהם זו"נ כי שם מתחברים שניהם אב"א בסוד האברים והבשר וכו' ולכן הרמ"ח מ"ע הם למטה. והשס"ה מל"ת הם למעלה כי הם דם חיות האברים הנמשך מאו"א (כצ"ל ויש שם ט"ס) ובזה יתיישב כי לכאורה הי' ראוי להיות להיפך (רצ"ל רמז י"ה במ"ע ו"ה בל"ת) ואמנם מב' אותיות ו"ה עם ב' אותיות הוא בגי' י"ג וכו' בסוד המילוי והיא במילוי אלפין להיות בואיהם ואו הא בגי' י"ט והוא רמוז אל הנוקב' וכו' בגימ' חו"ה ונאמר עתה י"ג פעמים י"ט גי' רמ"ח ע"ה הרי א"כ כי אין כאן רק רמ"ח לבד משא"כ בשס"ה שהם כפולים עכ"ל:

כ׳(ו) ועפי"ז יש לפרש מ"ש הנביא ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם וכו' רצ"ל כאשר ישובון אל י"י על השס"ה לאוין וכו' הוא דכר ונו"ק א"כ הם ב"פ שס"ה והגיד הכוללם. וגם בזה ישובו על חטא הברית. הנה יהי' עי"ז שמחת עולם על ראשם. אד תשמח בתולה (בתולת ישראל) במחו"ל כאשר ימחלו לבני ישראל את העונות ובחורים וזקנים יחדיו. יש לפרש בחורים היינו אותן שלא טעמו טעם חטא. וזקנים. היינו אותן שחטאו ואח"כ שבו כענין שאמרו בשמחת בית השואבה. הצדיקים גמורים אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו והבעלי תשובה אמרו אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. או יאמר בחורים וזקנים דלפעמים תבא אל העולם נשמה שכבר היא בג"ע במילואה וטובה שכבר תיקנה בעוה"ז הכל. רק נשלחה מחדש לעוה"ז לצורך הדור הנה אותן הנשמות מבטיח להם הקב"ה שאל יזדקר לפניהם שום חטא ועון הנה אותן הנשמות נק' זקנים שכבר קנו חכמה. וכבר היו לעולמים בתיקון. משא"כ הנשמות הבאים לצורך עצמן הנה אז ב"ב יהיו בחורים וזקנים שכבר יתוקנו כולם ויהיה שמח"ת עולם על ראשם:

כ״א(ז) ע"ש הא דאמרינן שמ"י עם י"ה שס"ה מל"ת. להיות דע"י מצות ל"ת גורם ייחוד או"א. הנה אחורי אבא קפ"ד. גם אבא ה"ס י' הנה הוא קצ"ד. ובאימא ריבוע ס"ג הוא קס"ו. ואימא סוד ה' הרי קע"א הרי ס"ה שס"ה. ב' אחוריים בלבד בגי' שמ"י ובהצטרף י"ה שבהם הוי שס"ה. כי ע"י קיום מל"ת גורם חיבור אחורים דאו"א עם הפנים שלהם ולהיות זיווג או"א נעלם מאד ע"כ אותיות מצו"ה והוא הוי' ממש רק י"ה מתחלף בא"ת ב"ש. להורות המצות התלויות בי"ה היינו ל"ת גורמים יחוד הנעלם משא"כ מע"ת וי"ה בו"ה ואותיות אלו הם במילוי באותיות מצו"ה:

כ״ב(ח) ע"ש יש ג' מינים בעשיית המצות. א' שמתקן הפגם שפגם באבי"ע. ב' עושה יחוד או"א. ג' עושה זיוג זו"נ והחילוק שבין יחוד לזיוג הוא כי היחוד הוא ב' גופים כביכול מתחברים ונעשים אחד. משא"כ זיוג הוא התייחדות והתחברות השפעה בפנימיות הבן ע"כ אותיות מצ"ה במצו"ה הוא בחילוף. כי באו"א עושים רק יחוד והבן: ועתה נתחיל לדבר בענייני המצות בפרטות וזה מלאכתינו. לדבר בכל מצוה ומצוה הדבר המצטרך להם עפ"י התורה אופני המחשב"ה. דבו"ר מעש"ה שבכל מצוה. וגם לבאר טעמים בכל מצוה ומצוה מפי סופרים וספרים ואת אשר מצאה ידינו. ונפל חבלינו בנעימים להמציא משכלנו טעמים בכל מצוה ולבאר בכל מצוה נצחיות המצוה בכל עת הגם שאינה נהוגה במעשה בכל עת עכ"ז ענפי המצוה מישך שייכי בכל עת. ובכל מצוה לחדש איזה ענין מחודש בכדי לצאת ידי חובת ת"ת של המצוה שהוא בתי' דב"ר. יהי י"י אלקינו עמנו ויעזרינו ע"ד כ"ש. והנה זכור חזכור את אשר הקדמנו דהגם שמצוה גדולה לחפש ולפשפש טעמים בכל מצוה ומצוה אעפי"כ אין לסמוך על הטעמים להמציא על ידם דינים. בענין איכות המצו'. כי לטעמי המצות אין סוף וחקר ואפילו יש מקום שאין טעם זה במציאות אעפי"כ לא תפול חיוב המצוה כי עוד טעמים יש עד אין חקר. וזה הוא שהכלל מסור בידינו אי"ן טע"ם למצו"ת הגם דודאי יש טעמים לכל מצוה. אך הכוונה דאין טעם למצות לחדש דינים על ידם זולת המקובל בפירוש. פוק חזי מ"ש הרב בעל מנחת יעקב בריש ה' נדה. המציא דינים ע"י הטעם. ותשוב ותראה מה שכתב עליו הרב הגדול מהו' יהונתן ז"ל בספרו תפארת ישראל. עיי"ש ותבין: