דרך פקודך א׳Derekh Pikudekha 1
א׳מצוה א
1
ב׳מצות עשה הראשונה שבתורה היא פריה ורביה. שנאמר ויברך אתם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ורדו וכו' ולבני נח נאמר ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (הנה דרשו בגמ' מי יתן טהור מטמא (מן הטפה שהיא טמאה נברא ממנה אדם שהוא טהור מי פעל זאת) לא אח"ד (לא יחודו של עולם בתמי') הנה הוא מצוה א' והבן. ע"כ הגה:).
2
ג׳חלק המעשה
(א) בחינת המעשה שבמצוה הזאת. הוא לישא אשה. ולהשתדל עמה בהתחברת כדרך כל הארץ כדי לפרות ולרבות להוליד ממנה עכ"פ בן ובת. וכשיוליד ממנה בן ובת קיים המ"ע דאורייתא:
(א) בחינת המעשה שבמצוה הזאת. הוא לישא אשה. ולהשתדל עמה בהתחברת כדרך כל הארץ כדי לפרות ולרבות להוליד ממנה עכ"פ בן ובת. וכשיוליד ממנה בן ובת קיים המ"ע דאורייתא:
3
ד׳(ב) התחלת חיוב מצוה הזאת. הוא בהתחלת שנת י"ח (עיין ברמב"ם ובכ"מ) כמ"ש רז"ל בן י"ח לחופה והנה אנחנו לא נדע מאין הוציאו רז"ל מן התורה דעד בן י"ח לא חל החיוב. ומה נשתנה המצוה הזו מכל המצות שבתורה דחיובם מבן י"ג ואילך (עיין בתוי"ט אבות) ונ"ל דנפקא לרז"ל מיוסף דהי' בן שבע עשרה שנה בעת שנאבד מאביו. והנה למה לא השיאו אביו אשה. והוא מן המצות המוטלת על האב להשיא אשה לבנו והנה מאברהם שלא השיא ליצחק עד היותו בן ארבעים לק"מ כי לא הי' לו בת זוג עד היות רבקה בת ג' שנים וגם מיצחק שלא השיא ליעקב. הוא ג"כ מטעם הנ"ל כי לא הי' לו בת זוג בא"י והוצרך יעקב בעצמו להרחיק נדוד בשליחות אביו ולא היה יכול אביו לשלחו לחוץ לארץ עד אשר נתגבר בתורה וביראה ובכח גופו לפי שניו. אבל מיעקב שלא השיא ליוסף קשה. (הן למ"ד תאומות נולדו עם השבטים. הן למ"ד כנעניות נשאו בהוראת שעה) ע"כ לומר דאין החיוב מדאורייתא עד התחלת שנת י"ח. וזה שמשמיענו התורה דהי' בן י"ז ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דבשנת י"ח הוא התחלת החיוב זה מה שנ"ל כעת:
4
ה׳(ג) מדרבנן מצוה על האדם להשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לזנות או להרהור הפרק הוא י"ג לזכר וי"ב לנקבה. וסמוך לפרק יש פלוגתא בין הפוסקים אם הכוונה קודם לפרק דהיינו בשנת י"ג או הכוונה תיכף במילוי זמן הפרק דהיינו כשימלאו לו י"ג שנה הנה יש מקום לשואל לשאול. לפי מש"ל דשנת י"ח נלמד מיעקב שלא השיא אשה ליוסף בהיותו בן י"ז יקשה לפי"ז הרי האבות קיימו כל התורה ואפי' עירובי תבשילין מדרבנן וא"כ למה לא שמר המצוה מדרבנן להשיא את יוסף סמוך לפרקו. י"ל דהמצוה הוא דוקא כשיש חשש שיבואו לזנות או להרהור משא"כ כשרואה האדם שבנו אינו בכלל זה והנה יעקב ראה ביוסף שהביא לפניו דבת אחיו באמרו שתולין עיניהם בבנות הארץ (לפי דעתו עיין בפ"ד) א"כ ראה יעקב שאדרבא מגונה הדבר בעיניו נ"ל:
5
ו׳(ד) עברו על האדם ך' שנה ולא נשא אשה ביטל מ"ע זו ונ"ל דהב"ד אין כופין עד ך' שנה ונ"ל הטעם שלא תקנו לכפותו תיכף בשנת י"ח הוא משום דכשלא הביא ב' שערות הרי הוא קטן עד שיהי' בן ך' מ"כ השוו דבריהם בכל אדם שלא לכפותו עד ך' דדלמא לא הביא ב"ש ואינו בר עונשין ונ"ל דהכפיה הוא כדין כל מ"ע כגון עשה סוכה ואינו פושה דמכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו:
6
ז׳(ה) כיון דהוא מחויב מרדות מיפסל לעדות מדרבנן עד ישוב אל י"י וירחמהו נ"ל:
7
ח׳(ו) ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יתבטל מחמת טרדת מזונות מותר להתאחר (גם אחר ך') ולפי מש"ל דנלמוד התחלת הזמן מיעקב עם יוסף אל תשיבני דלמא לא נשא יוסף מחמת שהי' מתיירא להתבטל מטרדת מזונות דהרי מבואר בתורה דאביו הספיק לו פרנסתו ועשה לו כתונת פסים:
8
ט׳(ז) ואם דבוק כל ימיו בתורה כבן עזאי ואין יצרו מתגבר עליו ולא נשא אין בידו עון ונ"ל דוקא אם דבוק בתורה כב"ע עד שע"י תשוקתו בתורה א"א לו להפריד א"פ לחמם את גופו לכח המוליד וכ"ה הלשון שאמר בן עזאי מ"ה אעש"ה ונפשי חשקה בתורה רצ"ל א"א לי בשום אופן לקיים המצוה כי מחמת תשוקת התורה אין לי תשוקה לתאוות כח המוליד ולפי מש"ל דנלמוד שנת י"ח מיעקב עם יוסף אל תשיבני דילמא הי' יוסף דבוק בתורה כב"ע דהרי חזינן דהוליד אח"כ וג"כ כתוב הי' רועה את אחיו בצאן א"כ חזינן דלפעמים הוא. מתבטל מתורה לעסוק במלאכה כי טוב תורה עם דרך ארץ:
9
י׳(ח) החיוב הוא דוקא לישא אשה בת בנים ולא יאמר האדם אני אעשה את שלי ואשא אשה והש"י יעשה את שלו רק מחוייב להשתדל לישא אשה הראויה להוליד בטבע ולא יסמוך על הנם ונ"ל דאם נשא איילונית שאינה ראויה להוליד בטבע ונעשה לה נס שילדה באפשר לא קיים המצות כיון שהוא לא השתדל במעשיו עפ"י התורה דהתורה לא צוחה במצוה זו בלשון לישא אשה רק פרו ורבו ובאמת אין זה ביד האדם ע"כ משמע דוקא שהוא יצטרך לעשות במעשיו באופן הנאות בטבע לפרות ולרבות ואל תשיבני מאברהם עם שרה דעיקר מטרון לא הי' לה דגם אברהם עקר הי' כמשארז"ל:
10
י״א(ט) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה מחוייב לישא אחרת כשאין לו בנים (ועכשיו שיש חד"ג שלא לישא ב' נשים מחוייב לגרשה ולישא אחרת) ומן הדין כופין ע"ז הב"ד אפילו בשוטים ונ"ל דהה"ד כשילדה לו רק אחד היינו בן או בת ואין לו הנחסר מנשים אחרות כופין לגרש ג"כ כנ"ל בשהה עשר שנים אחד הלידה:
11
י״ב(י) ונ"ל כשאין לו בת ובת הגם שילדה לו אשתו ונתעקר אח"כ בבירור מחוייב לגרשה או לישא אחרת אפילו קודם העשר שנים והב"ד כופין ע"ז כנ"ל וכל אלו הדינים כיון שהגיע לכלל זה שהי' מן הדין על הב"ד לכפותו בהכאה הנה הוא מיפסל לעדות מדבריהם עד ישוב אל י"י וירחמהו כנ"ל בהקדמה עיי"ש:
12
י״ג(יא) לא יבעול מעומד ואין האשה מתעברת מעומד (סנהדרין ל"ז) ונ"ל דלקיי' מצות עינה המחוייבת מדאורייתא וא"א בענין אחר רק מעומד לא יבטל המצות וראי' לדבר יכניה מלך יהודה דצדיק גמור הי' עיי"ש בגמ' ועוד נ"ל לפי מש"ל באות ח' דבהוליד דרך נס לא קיים המצוה א"כ ה"ה בנידון זה אם אירע שבעל מעומד וגמירי דלא מתעברא ונתעברה בנס לא קיים המצות ועיין מה שאכתוב סמוכות לזה בחלק הדבור אי"ה:
13
י״דבחינת חלק דיבור של המצוה הלזו כבר הקדמנו שמחוייב האדם בכל מצוה לקיימה גם בדיבור ומחשבה) והדיבור הוא לעסוק במו פיו בדיני המצוה בש"ס ופוסקי' והנה לאו כל מוחא סביל דא בצוק העתים האלה עכ"פ מחוייב האדם לעסוק במו פיו עיקרי המצות הדינים הנצרכו' ביותר ולחדש איזה דינים מחודשים כיד י"י הטובה עליו ואחר הטובה וכו' ע"כ רשמתי בכל מצות איזה דינים אשר הם עיקרי המצוה לצאת ידי חובתו בכל מצוה וחדשתי איזה דינים כפי אשר חלק לי הש"י והי' זה למשמרת לי ולבני גילי ולצאת ידי חובתם וטהר ידים יוסיף אומץ:
14
ט״ו(א) אין האדם יוצא חובת המצוה עד שיהי' לו זכר ונקבה הראוים להוליד וקא משא"כ כשהזכר סרים או הנקבה איילונית לא קיים המצוה הלזו אבל אם נשא הבן איילונית או הבת נישאת לסריס קיים המצוה כיון שבניו ראויים להוליד:
15
ט״ז(ב) היו לו בנים וכו' לא קיים המצוה ואם הניחו זכר ונקבה אפילו הזכר מהנקבה והנקבה מזכר קיים המצוה אבל הניח אחד מהן זכר ונקבה לא קיים המצוה:
16
י״ז(ג) גר שנתגייר ובניו עמו קיים המצוה. אבל עבד שנשתחרר עם בניו לא קיים המצוה:
17
י״ח(ד) אפילו אם קיים המצוה דהיינו שיש לו בן ובת מצוה שלא יתבטל מפ"ו כ"ז שיש בו כח. שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. וכתב רב אלפס דמדרבנן קאמר ונראה דלאו דוקא מדרבנן ממש רק מיקרי עשה מד"ק דלכמה ענינים כד"ת דמי וגם מדסיים הפסוק כי אינך יודע איזה יוכשר וכו' והבן ע"כ מותר למכור ס"ת גם משום מצות לערב א"ת וכו': (ראה השמטה בסוף ספר כלי הרואים)(ה) יקדש האדם א"ע בשעת תשמיש (ויבואר הטעם אי"ה בחלק המחשבה) שלא יהנה במילוי התאוה. והנה כתב מת"ו הרב החסיד המקובל המפורסם מהרצ"ה שליטא"ל ששמע מכבוד אמו"ר הרב הקדוש מהריעי"צ זצוק"ל דעיקר האזהרה על הקידוש הוא קודם המעשה אבל בשעת המעשה א"א שלא יהנה כמ"ש במדרש על הפסוק שאמר דוד הן בעון חוללתי וכו' כלום נתכוין אבי ישי וכו' לא נתכוין אלא להנאתו. והרי ישי הי' מאותן שמתו בעטיו של נחש ואעפי"כ אמר שנתכוין להנאתו והנה דברי אדומ"ו ודאי א"צ חיזוק אבל לדין יש תשובה דהמדרש יש לפרש באופן אחר שישי נתכוין להנאת עצמו היינו להכשיר זרעו שע"כ רצה לבא על השפחה בעת הולדת דוד. ושיחרר השפחה בתנאי להיות הלכה זו עמוני ולא עמונית היתה רופפת עדיין בישראל ע"כ שיחרר שפחתו בתנאי ורצה לבא עלי' ונזדמנה לו אשתו כנודע. עייין כ"ז בספר עשרה מאמרות וינעם לנפשך אבל כיון שאמר כן כבוד אדומ"ר זצוק"ל בודאי הסכימו במתיבתא דרקיעא. ויהי' איך שיהי' עפ"י הדין אין זה עיכוב למעשה המצוה אם באמת נהנה מהמעשה רק הוא ממילי דחסידי ויבואר עוד לקמן אי"ה:
18
י״ט(ו) הגם דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה עכ"ז לא תיקנו ברכה על הנאה זו נ"ל הטעם דלא ניתנה להנאה רק למצוה וג"כ אין מברכין משום דמיכחש כחיש רק מברכין בהתחלת העשיה ברכת אירוסין ונשואין ועיין בפרמ"ג ריש ה' ברכות באו"ח בפתיחה וכדומה שראיתי באיזה פוסק טעם למה אין מברכין ברכת אשר יצר וכעת נ"ל דלא שייך לברך ברכת א"י דברכת א"י נתקן להודות על פתיחת הנקבים המוציא המותרות דאם הי' נסתם הי' קשה לגוף וא"א להתקיים משא"כ בנידון זה אפילו לא הי' מוציא הי' קיום לגוף ויש להתבונן עוד למה לא תיקנו ברכת המצוה קודם הזיוג והנה דודי זקני הרב הקדוש אור ישראל כק"ש מהו' אלימלך זצוק"ל כתב בספרו נועם אלימלך בפ' וישלח שראה בפוסקים דמש"ה לא תיקנו ברכה משום דא"א למצוה הזאת שתעשה בלא ציחצוחי תאות יצה"ר ואני הקטן לא ראיתי זה בשום פוסק ולא ואינו אינה ראי' ונאמן עלינו הקדוש זצק"ל. ול"נ עפ"י הסברא שכתב הרמב"ן דאין מברכין על המצוה התלויה בדעת אחרים כמו שאין מברכין על הצדקה דתלוי בדעת אחרים אם ירצה המקבל לקבל ה"נ בנידון דידן דאסור לכוף את האשה וג"כ עיקר המצוה הוא פרי' ורבי' ומי יודע אם תתעבר נ"ל ואעפי"כ כתב מח"ו הרב החסיד המקובל מהרצ"ה הנ"ל הגם שלא תיקנו שום ברכה על המצוה ועל ההנאה אעפי"כ ירא שמים ישבח ויודה בכל לשון שמבין על ההנאה כיון דבעל כרחו נהנה יתן הודאה לשמו ית' על ההנאה בכדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה ותהלה. ואז תחזור ההנאה לבעליה ולא ימעול בקודש:
19
כ׳(ז) זמן הזיווג הוא אחר חצות לילה (יפורש הענין לקמן חלק המחשבה טעם עפ"י קבלה) וגם בטבע הרפואה כך הוא ולדעתי בכל דרכיך דעהו כתיב וכל ערום יעשה בדעת וכאשר יתבאר אי"ה לקמן בחלק המחשבה:
20
כ״א(ח) עפ"י הקבלה (כאשר יתבאר לקמן) לא הותר הזיוג בחול רק לעם הארץ אבל עונת ת"ח משבת לשבת. ובש"ס דילן לא נשמע איסור לת"ח בחול רק דהעונה האמורה בתורה הוא בחובה לת"ח משבת לשבת נ"ל הקטן דכל זה הוא למצות עונה דהגם שקיי' מצות פ"ו מדאורייתא עכ"ז מחוייב לקיים עונ'. לבל יעבור על הלאו שבתורה ועונתה לא יגרע הנה עונת ת"ח הוא משבת לשבת אבל מי שלא קיים המצוה מדאורייתא הנה לדעתי אסור להחמיץ המצוה רק מחוייב להשתדל במצוה בכל עת המוכשר עפ"י תכונת גופו ובריאותו (כי וחי בהם כתיב) עד שתתעבר אשתו והנה בעת עיבור ויניקה אין קפידא בשום זמן גם לדעת חכמי הקבלה כמבואר להלן) ועד שיקיים המצוה דאורייתא הנה יתנהג עפ"י חומרת בעלי הקבלה אם אפשר לו בלא חטא זה מה שנ"ל ואפשר גם חכמי הקבלה יודו לזה. ועיקר קפידתם הוא במי שכבר קיים המ"ע דאורייתא אז ישתדל ליתן פריו בעתו דייקא בכדי להמשיך נשמות טהורות וקדושות ויתבאר עוד אי"ה:
21
כ״ב(ט) ודע דגם עפ"י הקבלה ימים טובים וראשי חדשים הם זמני עונה. ומסוגלי' להמשיך נשמות קדושות כאשר יתבאר אי"ה:
22
כ״ג(יוד) ליל טבילה הוא בחיוב מדינא דגמ' הוא בברכות (דף כ"ד ע"א) דאשכח לתפילין בין כר לכסת וכו' והוה ידענא דהוה ליל טבילה ש"מ דליל טבילה הוא בחיוב עפ"י הדין. וגם דפת חכמי הקבלה כן הוא:
23
כ״ד(יא) חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ובשעה שבא מן הדרך והוא מדינא הגם שכל אלו העניינים מישך שייכי למצוה עונה ציינתים בכאן במצות פ"ו להיותם עניין אחד כאשר יתבאר אי"ה בחלק המחשבה:
24
כ״ה(יב) כשרואה שאשתו משדלתו בדברים מצוה לפוקדה. והוי לי' בנין דמעלי ונ"ל דגם המקובלים מודים לזה אפילו אינו בשבתות וי"ט דעיקר אזהרת המקובלים הוא בכרי להמשיך נשמות קדושות משא"כ ימי החול אינם מסוגלים לזה אבל בנידון הזה נפקא לן מן התורה דהוי לי' בנין דמעלי. דלמדנו זה מלאה שיצא ממנו יששכר:
25
כ״ו(יג) רב כהנא הוה גני תותי פורי' דרב שמע דשח ושחק ועשה צרכיו אמר דמי פומא דאבא כמאן דלא שריף תבשילא א"ל כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא א"ל תורה הוא וללמוד אני צריך הנה יפלא בעין כל רואה הנה רב כהנא עשה זה בכדי ללמוד האיך יתנהג כתורה. אבל מי הכריחו לשוח אמריו ולומר לרב דחי פומא וכו'. והנראה דהנה ארז"ל ע"פ מלפנו מבהמות הארץ אלמלא לא ניתנה תורה למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל הנה לפי"ז גם רב כהנא לא הוצרך בזה ללמוד הענין עפ"י התורה דיש ללמוד מתרנגול אך ר' כהנא הי' מסופק אם הוצרך הפיוס דוקא בשיש לה כעס עמו או אפילו באין כעס מן הצורך להמשיך אותה בדברי חביבות בכדי דיהא רעותא דלהין כחדא. וזה א"א להתבונן מפיוס התרנגול ורצה לדעת עפ"י התורה אשר יורוהו וע"כ הוה גני תותי' פורי' דרב ושמע דשח ושחק וכו' והנה עדין הי' מסתפק דאפשר דרב עשה זה משום דהית' בכעס דידוע מגמ' יבמות. שלא הי' מצייתת לרב וכשצוה הוא שתבשל לו איזה תבשיל היתה מבשלת תבשיל אחר בכרי לצערו נשמע מזה דהיתה כעסנית וע"כ הוצרך לפייסה ורצה רב כהנא לידע זה אם עושה רב זה מצד דרך ארץ בלבד הנלמד מתרנגול או מצד משפטי התורה אפילו באין צורך לפיוס. וע"כ הי' נכנס בדברים ואמר דמי פומא דאבא וכו' והי' רוצה שרב ישיב לו מפני מה עושה והנה רב השיבו פוק לאו אורח ארעא והנה נשאר עדיין בספק. אז אמר תורה היא וללמוד וכו ושתק רב ולא ענהו דבר. אז הבין דמן הצורך הוא להמשיך רחימותא מצד דיני התורה ולא מצד דרך ארץ דזה נלמד מתרנגול דאלו עשה רב זה לצורך פיוס הנצרך לו ולא מצד התורה הי' לו להשיבו זה אינו מצד התורה רק מצד ד"א לפייס כעסה דזה נלמוד מתרנגול זה מה שנ"ל. וכ"נ מזוהר דעפ"י התורה מן ההכרח הוא לדבר עמה במילין דאהבה דיהא רעותא דילהון כחדא. דז"ל הזוהר בראשית דף מ"ט ועל דא אתערנא דכתיב ויפגע במקום וילן שם דנטל רשו בקדמיתא. מכאן אוליפנא מאן דאתחבר באיתתי' בעי למפגע לה ולבסמא לה במילין ואי לא לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסו וכו' ת"ח מה כתיב הכא. ויאמר האדם זאת הפעם וגו' הא בסימו דמילין לאמשכא עמה חביבותא לאמשכא לה לרעותי' לאתערא עמה רחימותא חמי כמה בסימין אינון מילין כמה מילי דרחימותא אינון עצם מעצמי ובשר מבשרי בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא השתא שרי לשבחא לה לזאת יקרא אשה דא היא דלא ישתכח כוותה. דא היא יקרא דביתא כלהו נשין לגבה כקופא בפני בני נשא אבל לזאת יקרא אשה שלימו דבלא לזאת ולא לאחרא כלא הוא חילי רחימותא כד"א רבות בנות עשו חיל וכו' ועיין עוד מזה בפ' ויצא (דף קמ"ח) וז"ל ויפגע במקום למלכא דאזיל לבי מטרוניתא בעי למיפגע לה ולבסמא לה במילין בגין דלא תשתכח גבי' כרפקרא עכ"ל הנך רואה שהחיוב הוא לבסמא לה במילין אפילו שלא בשעת כעסה ודי בזה וטעמא רבה אית בי' למשכילים יתבאר אי"ה ומש"ע או"ח סי' ר"מ סי"א משמע דוקא ביש לו כעס עמה והנלפע"ד כתבתי אבל בשעת תשמיש לכ"ע אסור לספר עמה וע"ז נאמר מגיד לאדם מה שיחו:
26
כ״ז(יד) אסור לשמש מטתו בשני רעבון (וה"ה בשאר צרות על שונאי ישראל) וכל שהוקר השער עד שנכפל בדמים אסיר אפי' אם יש לו תבואה בתוך ביתו הנה כתבו הפוסקים ומבואר בש"ע דלחשוכי בנים מותר ונ"ל דלאו דוקא חשוכי בנים לגמרי אלא באם אין לו עדיין בן ובת שלא קיים המצוה עדיין מותר ומחוייב דמי פטרו מהמצוה המחוייבת אקרקפתא דגברא והנה הא דבשנת רעבון אסור לשמש למדו מדכתיב ביוסף וליוסף יולד שני בנים בטר"ם תב"א שנ"ת הרע"ב מהך יתורא למדו דבשנת רעבון אסור לשמש והנה הקשו מלוי האיך שימש דהרי יוכבד בתו נולדה בין החומות (והנה בימי חורפי אמרתי דידוע כל השבטים היו קומה אחת שלימה זה בחי' יד וזה בחי' שיק וכיוצא ויוסף הי' דרגא דברית ע"כ לו לבדו נאסר התשמיש בשנת רעבון משא"כ לשאר השבטים משא"כמ אחר ח"ת מחוייב כל איש ישראלי להשלים כל שיעור קומתו והבן אבל עפ"י הפשט לא נדע) ועוד קשה מיצחק שראהו אבימלך מצחק את רבקה אשתו והי' בשנת רעבון והנה יש לתרץ דבלא קיים עדיין המצוה הותר לשמש ויצחק ולוי לא הי' להם בנות. אך לפי"ז דא"כ יוסף לא היה לו בת ומה שנ"ל דודאי בשעת עונת"ה מותר אפילו ביש לו בנים כגון ליל שבת וליל טבילה דהרי כתב ב בתורה סתם ועונתה לא יגרע רק מפורסם הענין דיוסף עם אחיו היו מחולקים בדין להיות דאבות עם בניהם קיימו כל התורה עד שלא ניתנה והיתה סברת השבטים כיון דהם מקיימים התורה יצאו מכלל בני נח אפי' להקל היינו אפילו בדבר שיש חומרא לב"נ וקולא לישראל מותרים להקל ויוסף הי' סובר דאין להם רשות לעשות רק כחומרת התורה אבל לא להקל דלא יצאו מכלל ב"נ מצד בחירתם בתורה וע"כ הי' סוברין שאוכלין אבר מ"ה. שאכלו שליל הניתר בשחיטת אמו ולב"נ נאסר שליל בחייו עיין כ"ז בדרושים הנפלאים של הרב בעל פרשת דרכים ותמצא מעדנים לנפשך והנה אנן נמי נימא בנידון דידן דבאמת התשמיש בשנת רעבון נאסר לב"נ אפי' לחשוכי בנים. ונ"ל דנלמוד זה מדכתיב ויאמר להם אלקים פרו ורבו וכו' וסמוך לי' ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב וכו לכם יהי' לאכלה. דלכאורה למה משמיענו שאמר זה להם השי"ת. הל"ל סתם ויתן י"י אלקים להם את כל עשב וכו' לאכלה ועכ"פ הל"ל ויאמר וכו' לכם יהי' לאכלה כל עשב וכו' למה התחיל הנה נתתי לכם כל עשב וכו' ומסיים לכם יהי' לאכלה. ע"כ צ"ל דהש"י צוה להם מצות פ"ו. ואמר להם אין לכם מניעה ממצות פ"ו כי כבר נתתי לכם כל עשב וכו' לכם יהי' לאכלה. ואין כאן שנת רעבון ע"כ תתעסקו בפ"ו. ש"מ דבשנת רעבון נאסר להם אפילו בלא קיימו פ"ו. וכשניתנה תורה נתחדשה הלכה ועונתה לא יגרע דהוא מצוה בפ"ע רק לישראל. וסתם נאמרה אפי' בשנת רעבון. וא"כ יוסף אזיל לשיטתו דלא יצאו מכלל ב"נ רק להחמיר אבל לא להקל ע"כ לא שימש מטתו בשנת רעבון. והשבטים אזלו לשיטתן דיצאו מכלל ב"נ אפי' להקל. ע"כ לוי שימש מטתו ויצחק ג"כ הוה ס"ל כשבטים נ"ל. לפי"ז יהי' הדין כך דבליל עונה מותר אפי' בקיים פ"ו ושלא בשעת עונה האמורה בתורה אסור אפי' לחשוכי בנים זה מה שנ"ל ולא להלכה ולא למעשה. רק הנלפע"ד כתבתי וחוץ לזה נ"ל דחומרא זו דוקא למי שיודע שאין יצרו מתגבר עליו אבל למי שיש חשש שיצרו מתגבר עליו ויבא לידי הוצאת ז"ל ח"ו דעון חמור הוא בודאי יותר טוב שישמש מטתו דמוטב שיאכלו ישראל בשר וכו' זה מה שנ"ל ואי"ה בחלק המחשבה אכתוב הנלפע"ד מה יכוין אם הגיע לדבר הזה לשמש מטתו בשנת רעבון ח"ו ע"ש:
27
כ״ח(טו) אמרו רז"ל (סנהדרין לז) גלות מכפרת על הכל שנאמר כה אמר י"י כתבו את האיש הזה (יכני' מלך יהודה) ערירי גבר ולא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה ובתר דגלה כתיב ובני יכני' אסיר בנו שלתיאל בנו אסיר שעיברו אמו בבית האסורין שלתיאל ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין גמירי שאין האשה מתעברת מעומד והיא מתעברה מעומד (שהי' בית האסורין צר ואין מקו' לשכב ושלשלו שם אשה. רש"י. והוא במדרש שהשתדלו בזה הצדיקי' שבדור שאמרו וכי בזמנינו התבטל זרע דוד ח"ו ופייסו את המגדלת והמגדלת למלכה ומלכה למלך ופיחתו את המעזיב' ושלשלו שם אשה עיי"ש) ד"א שלתיא"ל שנשאל על אותו אל (להתיר לו גזיר' שנשבע שלא יהיה לי בן והתרו לו פמליא של מעלה ושבועה כתיבא בההוא פרשה רש"י) דכתיב שם חי אני נאום י"י. והנה נשמע מזה דבמקום מצוה וא"י בע"א מותר לשמש מעומד כמ"ש בחלק המעש' ומכש"כ לאפרושי מאיסורא כגון כשמתיירא שלא יבא לידי עבירה נ"ל:
28
כ״ט(טז) ומה שיש לדקדק בדברי חז"ל הללו הוא. א' דלפי הפשט הראשון שלתיא"ל מל' שתילה ולא נשמע דשאל השי"ת על נדרו הנה שבועה מפורשת בפסוק. ב' גם לפי הד"א איך יצוייר ברעיון אנוש שדבר אלקינו לא יקים. הנם גם בננוה נאמר וננוה נהפכת ונתקיים אח"כ שנהפכה מרעה לטובה. ג' הא קיי"ל גז"ד שיש עמו שבועה ח"ו תקום על שונאי ישראל ולפי מש"ל בחלק המעשה בתולדה שהוא בדרך נם. לא יוחשב למצוה אקרקפרא דגברא שיופטר עי"ז ממ"ע דאירייתא וא"כ דכ"ע מודים שנתעברה מעומד והיא דרך נם דגמירי דאין האשה מחעברת מעומד וח"כ לפי הפירוש הראשון לא הוצרך השי"ת להתיר השבועה מה שאמר כתבו את האיש הזה ערירי דהבן הנולד לו לא יקרא על שמו. דאינו נכנס בחשבון המצות ונתקיימה השבועה והר"ם ס"ל דמרומז דשאל השי"ח על נדרו בכדי להודיע אופן ההיתר שלא יהי' ח"ו חילול בדבר ודבר אלקינו יקום לעולם נשמע מזה דתולדה בדרך נם אינה עולה בחשבון המצוה ולפי"ז יצדק מה שנמצא באגדה אשר לעתיד יעמוד זרובבל בן שלתיאל לומר קדיש אחר הדרש בג"ע ויאמר יתגדל ויתקדש ש"ר ולמה דוקא זרובבל אך הוא לעתיד ב"ב אשר דבר אלקינו יקום אשר דבר ביד נביאיו כל ההבטחות יאמר הוא יתגדל ויתקדש שמי' רבא כי על ידו נתקדש השם אשר דבר אלקיה יקום לעולם: סליק חלק הדבור ממצות פ"ו:
29
ל׳חלק המחשבה
(א) הנה איפסקא הלכתא דמ"ע מדאורייתא ודאי צריכה כוונה. כמש"ל בהקדמה. והנה אם לא קיים עדיין המ"ע מדאורייתא בן ובת ודאי צריכה כוונה רק אפילו באם קיים המצוה דאורייתא ועוסק במצות לערב א"ת הגם דהיא מדרבנן. אפשר דברי קבלה כד"ת דמי מו במקרא מגילה. דדינה כדאורייתא הואיל דדברי קבלה הוא נ"ל והנה איכות הכוונה כבר כתבנו דהוא לכוין לקיים בעשה הלזו מצות הבורא ית'. וצורך הכוונה הלזו היא תיכף בנשאו אשה לעזר. ובכל פעם בעת החיבור. והנה כבר כתבנו בהקדמה. דבמצוה שמפורש בה טעם בתורה מחויב לכוין גם הטעם ובזולת זה אינו יוצא. והנה גם במצוה הזאת. נאמר פרו ורבו ומלא"ו א"ת האר"ץ וזה אינו ביד האדם למלאות את הארץ ואין בבחירתו רק להשתדל בחיבור עם העזר הנה נראה הדבר לטעם מפורש בתורה שאני מצווכם הדבר הזה בכדי למלאות פני תבל עובדי הש"י וגם מתיבות פר"ו ורב"ו ג"כ נראה כן דאפקי' רחמנא למצוה הזאת בלשון פר"ו ורב"ו וזה אינו בכח האדם כי הרבה פעמים יתעסקו בחיבור ויהי' יגע לריק והציווי היתה מהראויי להיות ק"ח ל"ך אש"ה וב"א עלי"ה. כי זה ביכולת האדם ובחירתו ומדאפקי' בלשון פר"ו ורב"ו הנה הוא טעם מפורש בתורה וצריך כוונה לטעם הזה. וזה נ"ל בכוונת הרמב"ם בספר מצותיו מ"ע רי"ב וז"ל צונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין והוא מצות פרי' ורבי' עכ"ל. הרי שכתב לכוי"ן לקיום המי"ן ואין די בכוונה לקיים מצות בוראו בלבד בזולת הטעם. ומדסיים הרמב"ם והיא מצות פרי' ורבי' נראה דאפקיה מלשון פר"ו ורב"ו שכתבנו מדנצטוינו בלשון הזה דבר שאין זה בבחירתינו נראה הכוונה בזה לכון הטעם והבן. וכן נראה מלשון הטוש"ע אהע"ז סי' א' וז"ל חייב כל האדם לישא אשה כד"י לפרו"ת ולרבו"ת. משמע ג"כ דצריך לכוין בנשאו אשה כדי שיפרו וירבו ישראל עובדי השם ע"פ תבל וכן בסי' כ"ה וז"ל ואף כשישמש לא יכווין וכו' אלא וכו' לקיים מצות בוראו בפ"ו. ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה וכו' הרי כתב שיהי"ו לו בנים וכו' והבן. הנה אתה הראת לדעת שצריך לכוין לקיים מצות בוראו בזה ולכוין הטעם להרבות זרע עובדי השי"ת:
(א) הנה איפסקא הלכתא דמ"ע מדאורייתא ודאי צריכה כוונה. כמש"ל בהקדמה. והנה אם לא קיים עדיין המ"ע מדאורייתא בן ובת ודאי צריכה כוונה רק אפילו באם קיים המצוה דאורייתא ועוסק במצות לערב א"ת הגם דהיא מדרבנן. אפשר דברי קבלה כד"ת דמי מו במקרא מגילה. דדינה כדאורייתא הואיל דדברי קבלה הוא נ"ל והנה איכות הכוונה כבר כתבנו דהוא לכוין לקיים בעשה הלזו מצות הבורא ית'. וצורך הכוונה הלזו היא תיכף בנשאו אשה לעזר. ובכל פעם בעת החיבור. והנה כבר כתבנו בהקדמה. דבמצוה שמפורש בה טעם בתורה מחויב לכוין גם הטעם ובזולת זה אינו יוצא. והנה גם במצוה הזאת. נאמר פרו ורבו ומלא"ו א"ת האר"ץ וזה אינו ביד האדם למלאות את הארץ ואין בבחירתו רק להשתדל בחיבור עם העזר הנה נראה הדבר לטעם מפורש בתורה שאני מצווכם הדבר הזה בכדי למלאות פני תבל עובדי הש"י וגם מתיבות פר"ו ורב"ו ג"כ נראה כן דאפקי' רחמנא למצוה הזאת בלשון פר"ו ורב"ו וזה אינו בכח האדם כי הרבה פעמים יתעסקו בחיבור ויהי' יגע לריק והציווי היתה מהראויי להיות ק"ח ל"ך אש"ה וב"א עלי"ה. כי זה ביכולת האדם ובחירתו ומדאפקי' בלשון פר"ו ורב"ו הנה הוא טעם מפורש בתורה וצריך כוונה לטעם הזה. וזה נ"ל בכוונת הרמב"ם בספר מצותיו מ"ע רי"ב וז"ל צונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין והוא מצות פרי' ורבי' עכ"ל. הרי שכתב לכוי"ן לקיום המי"ן ואין די בכוונה לקיים מצות בוראו בלבד בזולת הטעם. ומדסיים הרמב"ם והיא מצות פרי' ורבי' נראה דאפקיה מלשון פר"ו ורב"ו שכתבנו מדנצטוינו בלשון הזה דבר שאין זה בבחירתינו נראה הכוונה בזה לכון הטעם והבן. וכן נראה מלשון הטוש"ע אהע"ז סי' א' וז"ל חייב כל האדם לישא אשה כד"י לפרו"ת ולרבו"ת. משמע ג"כ דצריך לכוין בנשאו אשה כדי שיפרו וירבו ישראל עובדי השם ע"פ תבל וכן בסי' כ"ה וז"ל ואף כשישמש לא יכווין וכו' אלא וכו' לקיים מצות בוראו בפ"ו. ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה וכו' הרי כתב שיהי"ו לו בנים וכו' והבן. הנה אתה הראת לדעת שצריך לכוין לקיים מצות בוראו בזה ולכוין הטעם להרבות זרע עובדי השי"ת:
30
ל״א(ב) וזאת לדעת אם הוא בזמן העונה האמורה כנ"ל לפי חיובו. הנה הוא ג"כ מצות ל"ת מדאורייתא צריך לכוין שעושה המעשה הזאת ג"כ שלא יעבור על הלאו בתורה ועונתה לא יגרע והוא פשוט עיין במ"ש בהקדמה:
31
ל״ב(ג) הנה כבר כתבנו דגם במ"פ דרבנן צריכה כוונה לכתחילה. רק החילוק הוא דבמצוה דאורייתא אפילו בדיעבד לא יצא י"ח בזולת הכוונה. והנה לפי"ז בנידון דידן אם לא כיון לא יצא י"ח הגם שהוליד בן ובת. אבל קשה לפי"ז מהא דפסקינן היו לו בנים בגיותן ונתגייר עמהם יצא עמהם ידי חובתו. והרי לא כיון ודוחק לומר דמיירי בשכיון וגם אם כיון אז אין כוונתו כוונה. דאו לא הי' מצווה ועושה עפ"י תורת ישראל וצ"ל כמש"ל בהקדמה. דדבר שיש בו הנאה לגוף בדיעבד יוצא גם בלא כוונה כמו אנסוהו לאכול מצה דיצא גם בלא כוונה הגם דהיא מ"ע מדאורייתא רק צריך שידע שהיום פסח והחיוב לאכול מצה וזאת היא מצה ה"נ כל העכו"ם יודעים החיוב מקיום המין וידע בעת החיבור שזאת היא אשה. הגם שכיון להנאתו לית לן בה יצא לנו מזה דבדיעבד יוצא י"ח במצוה הזאת גם אם כיון להנאתו הן בנישואין הן בחיבור רק שידע שמחויב במצוה וזאת היא אשה ממילא אם הוליד בן ובת בלא הודע כלל כגון מעשה דלוט עם בנותיו שהי' בעת השינה בלא הודע כלל לא יצא י"ח נ"ל:
32
ל״ג(ד) טעם המצוה בדברי מר"ן האריז"ל מבואר בס' הגלגולים בפ"א י"ב וז"ל, הנה כבר בארנו וכו' ענין אותן הז' מלכי אדום שנאצלו קודם האצילות ומתו בסוד בונה עולמות ומחריבן ואח"כ נתבררו. והטוב שבהם הראוי לאצילות עלה לאצילות והראוי לבריאה וכו' וכן חלק הראוי לכל הנבראים שבכל העולמות וכו', ומהפסולת של אותן ז' מלכים נתהוו כל הקליפות הנק' אדם בליעל כי גם את זה לעומת זה וכו'. והנה כשברא הקב"ה את אדה"ר בירר החלק של הנפשות והרוחות והנשמות שהי' מעורבין עם אותו הרע של אותן הז' מלכים (שהרבה ניצוצי קדושה נשארו מעורבים כנודע מבחי' רפ"ח ניצוצין) ולקחם ועשה מהם נשמות אדה"ר כללה מכל הבחינות וכו' כל הנפשות והרוחות והנשמות כולם היו כלולים באדה"ר בעת שנברא יש נפש שתלוי בראשו של אדם ויש בעיניו וכו' כל הנשמות שהם מצד הטוב כלולות בו ותלויות בו ואחר שחטא ועירב הטוב ברע וכו' כשאכל מעה"ד טו"ר עירב הטוב ברע ונתערב הטוב של אדה"ר ברע של הקליפות וכו'. כי כחו שכל הנשמות ישראל היו כלולים באדה"ר רמ"ת איברים שבהם תלוים כל נשמות הטוב כן כל רמ"ח איברים שבאדם בליעל כלולים רמ"ח איברים שבהם תלוים כל נשמות הרע וכשחטא אדה"ר ואכל מעה"ד טו"ר נתערבו יחד ונתלבשו אותו הנשמות הטובות וכו' באותן שבאדם בליעל כל אבר בתוך אבר כמוהו הא כיצד ראש בתוך ראש וכו' כמו שהשכינה נכנסה לגלות פי' שמתלבשת בתוך י"ם דמסאבותא כן נשמות הצדיקים גלו ונתלבשו תוך הרע וכו' ובכל דור ודור יוצאין הנשמות הטוב מתוך הרע ההוא ובאין לעוה"ז ע"י מצות פרי' ורבי' שצונו הקב"ה לטעם זה והבינהו. וכפי שהוא אותו הדור כן כפי ערך ההוא יוצאין הנשמות מהקליפות פעמים מאבר הראש וכו' וכאשר יוגמרו כולם להתתקן וכו' ואפילו טוב דרגלין וכו' כדין ייתי משיחא וזה הרמז בפ' פקודי עד דמטא רגלין ברגלין והנה בדרא בתראי דמלכא משיחא. כבר יוגמר עוד להתברר קומת אדה"ר ולא נשאר כ"א העקביים שלו וכשיגמרו להתברר אז יבא משית וכו' וזש"ה אשר חרפו עקבות משיחך ואמר ז"ל בעקבות משיחא חוצפא יסגא לפי שאברי העקביים הם חומריים מאוד וחשוכין לכן הניתנים שם הם יותר חומריים לכן חוצפא יסגא וז"ש רז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ופי'. לכך גלתה השכינה כדי ללקט כל אותן הניצוצות עכ"ז הכל תלוי בידי אדם לפי שהאדם עצמו הוא אשר גרם זה ולכל מי שקלקל צריך לתקן ולכן נצטוינו בפ"ו ושנקדש עצמינו בשעת הזיווג כדי שנוכל להמשיך ולהוציא משם אותן הנשמות ויתבררו מן הרע. ולהיות שבעונותינו אין אנו נזהרים בזה לגמרי לכן נמשכים הנשמות מעורבים קצת מן הרע וז"ס היצה"ר הנברא עם האדם ולכן צריך ליזהר כל ימיו להפריד ממנו אותו הרע שנשאר בי וזה ע"י מעשיו ועל כל זאת לא יספיק להפרידו לגמרי עד יום מותו כי אז נרקב הרע בתוך עפר ומסתלק והולך לו וכו' והנה מיום שחטא אדה"ר תמיד כל מחשביתינו ומעשינו, כדי להוציא ולהמשיך הנשמות ההם מתוך הקליפו' ע"י מעשינו בסוד תנו ע"ז לאלקים. ואלו היינו צדיקים ושבים בתשובה גמורה הי' בנו כח להוציא כל הנשמות ההם שבקליפות ברגע אחד ותיכף הי' בא משיח. וכו' אמנם חטאתינו (הגה מה נכבד ונעים לפי"ז מה שהבאתי לעיל בשם דודי הקדוש זצלה"ה שלכך לא תיקנו ברכה על המצוה הזאת לפי שא"א לנו כעת בלא ציחצוחי יצה"ר ולכאורה הטעם אינו מובן. דא"כ לא יברך האדם בשום מצוה כשידע בנפשו שיש בו עדיין איזה שמץ גאות ועשה לשם פני' וכיוצא וגם קשה למה תיקנו ברכות בשעת נשואין כיון דא"א בלא יצה"ר ולפי הנ"ל יובן היטב כיון דע"י היצה"ר נמשך עם הנשמה הטובה גם חלק מן הרע אם היו מתברכין הי' מתברך ג"כ הרע הנמשך והי' קשה ביותר להפרידו אח"כ ע"כ הקפידא הוא דוקא שלא לברך בעת הזיווג כי אז הוא זמן ההמשכה משא"כ בשעת נישואין אדרבא המתברך בארץ יתברך באלקי אמן והבן:) וכו' והנה כשיכלו כל אותן נשמות לצאת חתוך הקליפות הנק' מות אז תצא משם השכינ' הגולה ביניהם המחי' אותם וישארו (הקליפות) מתים ויבלעו ויאבדו וז"פ בלע המות לנצח הקליפות הנק' מות וכו' כמו שהיה בשעת מתן תורה אלא שבעשיית העגל וכו' כפי ערך גודל הנשמה כן הוא היא נטבעת בעמקי הקליפות והחצונים משתדלין מאד בכל מאמצי כחם לטנפה בכל מיני טינופה כדי שתשאר תמיד ברשתם להיות נהנים ממנה (שהמות הנשלח אל הנשמה מהשכינה הם ניזונים ממנה), והנה הם מתייראים שמא ע"י צדיק גמור יוציאה מביניהם בעת זיווג הנזכר ולכן קודם שמוציאה הצדיק וכו' מה הם עושים כשהם רואים איזה מקום פגום עד מאד אז הם מוציאין את הנשמה העצומה ההיא משם כדי שתכנס שם ואז (הם חושבים) לסיבות היותה במקום הרע יחטיאנה ויקלקלנה יותר מבתחילה ותחזיר לידם פגומה כבתחילה ועי"ז תעמוד בידם תמיד וכו' והם חושבים כי בהיות הנשמה הקדושה ההוא במקום הגרוע כגון בבן אדם רשע גמור או בגר וכיוצא בו שעדיין היא ברשותה וכבר נתייאשו ממנה (ר"ל שאינם רודפים כ"כ להשתדל להחטיא בחושבם שממילא יומשך אחריהם) נ"ל וחושבין שאין לה עוד תקומה ולהיות כי הנשמה ההוא עצומה וקדושה היא מתעוררה ומטיבה מעשי' ונפרדת לגמרי מן הקליפה ולא די בזה אלא אדרבא מביאה ניצוצות אחרות עמה ומוציאין מעמקי הקליפות. וזה ענין אברהם אבינו ט"ה שהיה בן תרח וכו' ואדרבא נאמר בו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכל גירי הצדק כגון רות ותמר ורחב וכל מלכי בית דוד ומשיח ור"ע ור"מ וכו' העולה מזה כי הנשמה ביותר עצומה היא מוטבעות עמהם בקליפות והיצה"ר שלה גדול עד מאוד (אין זה סותר למ"ש לעיל שמתייראים מהנשמה הלזו וכפי שפי' שאינם רודפים כ"כ להחטיאה. כי מתחילה אינם רודפים כ"כ אחרי' אבל אח"כ בראותם השתדלות הנשמה לצאת מרשותם. אז הם רודפים ביותר אחרי' להשיגה ולהחזירה נ"ל) ולכן אין לתמוה על דוד וכו' גם בזה תבין למה יהיה צדיק בן רשע וכו' עכ"ל המצטרך לעניננו (הגה ומעתה בין והתבונן הגם שנצטוינו דוקא לקדש א"ע בשעת מעשה ושתהי' הכוונה קדושה בכדי להמשיך הנשמה שתבוא אל הקדושה עכ"ז גם מי שלא קידש):
33
ל״ד(ה) וז"ל מרן בטעמי המצות מצות פ"ו נתבאר אצלינו בשער הגלגולים פ"א לברר הרפ"ח ניצוצין שבתוך הקליפות נוגה ולהחזיר אל הקדושה (טעם למה צריכין לקדש א"ע בשעת הזיווג) והנה האב והאם א"ע יצא י"ח המצוה המחויבת מדאורייתא וכמש"ל הדיבור ולפי הדברים הנ"ל יוצא בטוב טעם דלפעמים גם פחותי הערך גורמים להמשיך נשמות גבוהות מחמת טעות החיצונים הגם שבודאי טובה גדולה אל הנשמה הנמשכת כאשר יקדש א"ע כאשר יתבאר בסמוך והוא דבר חיוב אל האדם עכ"ז בדיעבד יצא י"ח ויתבאר עוד אי"ה ע"כ הג"ה: נותנים מצד רוחם בשעת הזיווג ב' כסויים לנשמות א' מן האב וא' מן האם כי הנשמה שיהי' הולד הוא מחו"ג רזין עילאין (רצ"ל הנשמה הוא מזיווג העליון דזו"ן כביכול ג"כ הלובן הוא בחי' החסדים מן האיש מ"ד. והאודם הוא בחי' הגבורות מן האשה מ"ן) והלבוש מאביו ואמו ולבוש זה מסייעו לעשות מצוה כי הוא א נו יכול לעשותם שהוא קטן ובפרט אם הוא מגולגל כי אין עונותיו מניחים לעשות מצות וצריך סעד לתמכו בזה הלבוש וכן אם הנשמה חדשה היא ולא הורגלה להיות בעוה"ז. באופן כי המסייעו אינו רק זה הלבוש. ואפילו השפע שנותנין מן השמים הוא ע"י הלבוש וזה הענין שותפות האדם עם אשתו בולד. ובזה תבין כמה החמירה התורה על האדם לקדש א"ע בשעת תשמיש כנודע ואם יקדש האדם א"ע ימשך בנשמה ההיא לביש קדוש שעי"ז יזכה לעבוד את ה' אעפ"י שהיא נשמה גדולה צריכה אל קידוש אביו ואמו בשעת תשמיש להוציא לו לבוש מעולה ולא יהיה לבוש זה סיבה לחטא דוגמת יצה"ר נמצא שאם יחטא הבן העונות (כאן יש השמטה עיין בסוף הספר) הוא תהו ושממון ושם הוא מדור הקליפות שלא נכללו ברזא דדיוקנא קדישא דאדם ולכן תמיד הם מבקשים להרוס הבנין ולהיות מקום תהו ושממון ודיורא דילהו במקום מדבר ושממין כמד"א ושאיה יוכת שער וכבר נודע שבעת שבירת הכלים נפלו ניצוצי קדושה אשר שלטה בהם רזא דמחשבה במקום תהו שהוא הסט"א וזהו עבודת האדם שצריך להעלות אותן ניצוצות ממקום מדבר למקום יישוב שעי"ז נה"ק עולים בסוד מ"ן לזו"ן והם מחדשים אותם ונעשה מהם ציורים של קדושה למעלה במקום ששלטה דם רזא דמחשבה כמ"ש בסו"ד כך עלה במחשבה וז"ס מצות פ"ו שמבואר בזהר שהוא להרבות הדמות וצלם אלקים כי כל מי שמקדש א"ע קודם הזיווג ומכוין לעשות יחוד למעלה לזו"נ ע"י תפלתו שצריך להתפלל קודם הזיווג כמ"ש לקמן וע"י כוונתו הוא מעלה אותם ניצוצות ממקום תהו שהוא הסט"א למקום ישוב שהוא הקדושה ואז מתרבה הדמות והצלם אלקים בסוד המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וזה היה כוונת המאציל תחלה שכ"מ ששלטה שם רזא דמחשבה לא ידח ממנו נדח כי לא לתהו בראה רק לשבת יצרה שיחזרו כל הניצוצות ממקום תהו למקום יישוב ומי שלא קיים מצוה זו הרי הוא ממעט הדמות והצלם וכמו שהוא אינו מהדר להחזיר נה"ק מן הסט"א למקום קדושה כך נשמתו וכו' אינו עולה למקום קדישה ואינו נכנס במחיצתו של הקב"ה ואם יש לו זכות הוא חוזר לבא בגלגול לתקן מה שעיוות (לא הבנתי דברי הרב בזה שכתב ואם יש לו זכות חוזר וכו' כי לכאורה בהכרח יבא בגלגול עכ"פ כיון שהוא מ"ע ולא קיימם ה"ה מחוסר אבר וכמש"ל בשם מרן ז"ל) כי זה הוא תכלית בריאת האדם ועבודת בוראו לעשות רצון קונו וכיון שאינו עושה רצון בוראו הלא לתהו בראה לכן הגדיל בזה עונש מי שאינו רוצה לקיים המצוה זו והנה כשמעלה האדם ע"י כוונתו הנה"ק אם הם עולים בסוד מ"נ ועי"ז היא באה אל המלך ומזדווגה עמו שהוא סוד העונה ועי"ז היא מקבלת שפע אור מלמעלה שהוא מזונה מזון רוחני קדוש בסיד הכתוב ממרחק תביא לחמה וזהו שארה שהיא מזונה ואותם ניצוצות נעשה מהם ציור קדוש ומלבוש אל השכינה וזהו כסותה וז"ס שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף שבריאתו היתה חנם ובצאת נשמתו אינה נהנה מזיו השכינה שהכל נכספים להנות ממנה וזהו אין כסף וכו' ודי בזה עכ"ל דוק בדברים אלו ותמצא שהם כדברינו ממש והכל עולה בקנה אחד ואתה תבחר והקרב:
34
ל״ה(ו) בהיות כוונתי בכל מצוה לבאר חלקי מחשבה דיבור ומעשה מפי סופרים ומפי ספרים אעתיק לך בחלק המחשבה בטעם המצוה דברי הקדוש ההנה ז"ל רק מעט מזער עם קצת ביאור באיזה מקומן כי אין מדרש בנא חידוש ז"ל בספרו הגדול א"ל רבי אמור לי אחר שנאצלה העטרה (היא הנק' מדת המלכות) ועד שבא להתחבר עם הת"ת פב"פ ונראים שניהם גוף אחד אז מה שם תקרא להם א"ל אד"ם שנאמר ויקרא את שמם אדם (מבואר הדבר בכתבי מר"ן ז"ל אד"ם בגי' מ"ה הס' הוי' במילוי אלפין והנה המילוי לבד בגי' חו"ה הוא האשה והנה שניהם יחד הפשיט עם המילוי שהוא הנו"ק (כי כל מילוי יורה הני"ק כנודע) בגי' אד"ם ושארז"ל שאינו נק' אד"ם אם אין לו אשה וזה יש לפרש מ"ה אד"ם ותדעהו רצ"ל אדם היא בגי' מ"ה הוא השם הויה עם המילוי פ"כ ותדעה"ו (רצ"ל תחברהו מלשון וידע אדם וכו') וכשהזכר לבדו והנו"ק לבדה א"ל אז נק' הנו"ק חצי הגוף א"ל והזכר (ר"ל כשהוא לבדו) א"ל אה"נ ואין הברכה שירה בעולם אלא ביום שמתחברין והם אד"ם שלם ואז עליונים ותחתונים בשמחה. הראית בני מימיך שמחה גדולה יותר מזו רק בזמן שהמלכה מתחברת עם המלך אז השמחה רבה בעליונים וגם בתחתונים כי אז המלך שלם (נ"ל בעת החיבור כ"א מרם נק' אד"ם וב"פ אד"ם בגי' מלך שלם) הבל בזמן שהוא חצי מלך לא יבא טו"ב בעול"ם (טיב הוא היסו"ד אמרו צדי"ק כי טו"ב עול"ם היא מלכות) כי מחסרין לא יבא מילוי וכן הדבר בעולם חסר לא יבא טובה רק באדם שלם ובעולם שלם יבא הטוב והברכה ונתעוררו חז"ל לומר סודות ורמזים בובר זה ואמרו השרוי בלא אשה שרוי בל"א טו"ב שהטוב היא חלו"ן (היינו צינור היסוד המשפיע ונ"ל דז"ס ויפתח נ"ח רזא דברית חלו"ן התיבה וכו' הבן הענין כי אכ"מ להאריך חלו"ן בגימט' הגו"ף כי ע"י חלו"ן הזה הוא הגו"ף השלם ובזולת זה חצי גוף כמש"ל) ואחר שהת"ת בלא אשה שאין לו רשות לתת לה ברכה א"כ מה צורך לו בחלו"ן שנק' טוב זהו שרוי בלא טו"ב בל"א עז"ר כי בעד העטרה יורד השפע בת"ת (נ"ל פירושו כי השפע הגדולה שיורד אל הת"ת לצורך חיות והשפעות כל העולמות כי כשמשפיע למלכו"ת שמי"ם משא"כ בהעדר היחוד אינו מקבל השפע העליונה רק מעט המצטרך לעצמיותו כביכול. וז"ש נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה. וז"ש הקדוש כי בעד העטרה רצ"ל בשביל העטר"ה היינו מלכות יורד השפע בת"ת וזהו בלא עז"ר אותיות זר"ע הנשפע מהמוח ועיין בספר מאורי אור ערך עזר"ח) בלא שמח"ה כי היש עלבון ואונאה כמו בזמן שהאשה אינה אוהבת את בעלה והבעל את אשתו ואין להם רשות להתחבר עמ"ה (נ"ל ביח"ד צ"ל) נ"ל פירושו כי שמח"ה נקרא המלכות כמ"ש בזהר בלק כדיפקון ישראל מן גלותא שכינתא נפקא עמהון וכו' הה"ד כי בשמחה תצאו וכו'. ובזהר במדבר וז"ל בשמח"ה דא כנ"י וכו' ועיין במאורי אור ערך שמח"ה. כל שמח"ה ובש"ר ויי"ן שהם הגבורות המתמתקים ד' פעמים אלקים עם ד' כוללים בגי' שמ"ע. נ"ל דפ' אלקים כביכול ארבע יסודות הקדושים הרוחניים דנו"ק המתמתקים ע"י החיבור בקבלם החסדים דדוכרא ונכללין יחד מזה בא השמחה ע"כ שמח"ה הוא עם ד' כוללים להורות הכללות והחיבור והנה כשאין אהבה כביכול שה"ס החב"ד מהיכן ימתקו הדינים והגבורות שה"ס השמחה הבן הענין בלא ברכה במקום שאין שמח"ה אין שם ברכה (נ"ל עפ"י מה שארז"ל שהיין דווקא קובע ברכה לעצמו. וכבר כתבנו שהיי"ן ה"ס גבורות ממותקות ואם אין יין אין כאן קביעות ברכה. ובס' מאורי איר ברכה מצד אימא עילאה בריכה העליונה ששם מימי החכמה נאספים לתוכה המברכת למלכות בריכה התחתונה והם ק' ברכות כי ס"ג ול"ז בגי' ק' וכנגדן במלכות ק' אדנים לקביל ק' ברכות עכ"ל והנה תתבונן עיקר שורש השמחה באה מאימא העליונה אם הבנים שמח"ה ומעתה תתבונן אם אין שמחה אין ברכה. הבן הענין) בלא כפרה שזה לבדה וזה לבדה ויש יניקה מכוחות הטומאה והכפרה מלשון קינוח כענין אכפרה פניו אקנח רוגזו (נ"ל כי על ידי היחיד מתמתקים הגבורות ע"י החסדים משא"כ בהעדר היחוד אז לוקחים החיצונים רשות כביכול לפעול הדין כי הם רצועי' לאלקאה לחייביא וזהו נק' יניקתם והנה כפרה הוא כפ"ר ה' הה"א ה"ס ה' אחרונים כפ"ר בגי' מצפ"ץ וגי' אלקי"ם דיודין וגי' ברחמים הבן הענין אלקים ה"ס הגבורות והדינים. מצפ"ץ ה"ס הוי' בחילוף א"ח ב"ש והוי"ה הוא סוד החסד ונתהווה ברחמים שה"ס המתקת הדין בחסד שה"ס הרחמים ר"ח בגימ' יצח"ק. מי"ם סוד החסד ע"כ רחמים ה"ס ההמתקה והתכללות הבן הענין) והכל נרמז (רצ"ל כל העניינים הללו נרמזים בתורה בטוב (רצ"ל מה שאמרו שרוי בלא טו"ב נרמז בחורה) אמר לא טו"ב היות אדם לבדו. בעז"ר אעשה לו עז"ר כנגדו. בשמחה אמר ושמחת אתה וביתך. בברכה אמר להניח ברכ"ה אל ביתך בכפרה אמר וכפר בעדו ובעד ביתו. ותנא אחד הוסיף רמז גדול וסוד נפלא ואמר אף בלא חיים וכוונתם ההתחלקות השפע חסרון החיים. והרמז ראה חיים עם האשה אשר אהבת (נ"ל פירושו חיים נק' המוחין. מוחין דגדלות שע"י באה הזיווג כיד טפת המוח ע"כ נקרא היסוד ח"י בכסו אבר ח"י והם חיי המלך אהיה הויה אהי"ה בגימ' חיים כידוע מכוונת תפילין סוד המוחין אשר המניחן מאריך ימים בחיים ע"כ בהעדר היחוד הוא חסרון החיים ח"ו וז"ס ראה חיים דייקא עם האשה הבן הענין וינעם לך) ובא תנא והוסיף אף ממעט אח הדמות שנאמר כי בצלם אלקים כו' וכתיב בתרי' ואתם פרו ורבו והכוונה מאחר שהוא הדמו"ת והת"ת הצלם א"כ ממעט הצל"ם מהדמו"ת כי שניהם משפיעים בעולם השפל. עפ"ז אמרנו דידוע דנתגלה לנו בגילוי החכמה הנפלאה מעולם התיקון והמתקלא בחי' הפרצופים ע"י מרן האריז"ל בשנת של"ה נשאר משנות העולם מנין הסת"ר. מנין אד"ם בצלם ובדמו"ת וחכמי א"י לא רצו לגלות החכמה הזאת עד שנח ש"ץ נשאר משנות עולם ית"ר (והחולקים על החכמה הלזו כת אפיקורסים כוננו חיצם על ית"ר) מנין צל"ם דמו"ת הוא ענין תיקין המתקלא צלם ודמות אדם כביכול השי"ת יראנו נפלאות ואל יאמר פינו דבר שלה כרצונו). וגם שני הלשונות תנאים אחרים ואמרו בל"א חומ"ה שאשה יושבת בשער ואינה מנחת שום כח מכוחות הטומאה ליכנס כענין נקבה תסובב גבר ואחר שאין לו אשה נכנסים כוחות הטומאה (עיין בספר מאורי אור חומה נקרא המכית השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה נקבה הסובב גבר וכו' אנ"י חומה חומה נק' אורות מקיפים עכ"ל ונ"ל דבעת הייחוד מחפשטים ומכסים האורות ומקיפים ואינם מניחים ליניק החיצונים. וביאור נתיב חומה בגי' ט"ן ז"ס שארז"ל טב למיתב ט"ן ד"ו) בלא עוש"ר שנאמר אשת חיל וכו' בטח בה לב בעלה ושל"ל לא יחסר. והכוונה כשהל"ב שהיא עטר"ה עם בעלה לא יחסר שפע וברכה לירד (הנה לפי דברי הקדוש פי' הפסוק כך הוא בטח בה ל"ב רצ"ל בה שנק' לב בטח בעלה ותיבת ל"ב אינה סמוכה לתיבת בעל"ה. והתורה כפטיש יפוצץ סלע אמרתי פי' הפסוק באופן אחר. בטח בה לב בעלה שעמידתה נגד הל"ב נגד החזה בח"ת דידי'. ושל"ל לא יחסר היינו יחוד פנים בפנים ב' פעמים פנים בגי' שלל וזהו שאמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל היינו כוונתו להפריד היחוד ח"ו וכן מצינו באמו של סיסרא אמרה הלא ימצאו יחלקו שלל. ובזה יש לפרש כוונת התנא בלא עושר בגי' תקע"ו בגימ' היחוד השלם היינו יסוד מלכות מנין תקע"ו בריתות שנכרתו על כל מצוה שבתורה והנה השרוי בלא אשה שרוי בלא עושר זולת היחיד הנ"ל וזה שהביא לראי' אשת חיל ושלל לא יחסר היינו יחוד פנים בפנים נ"ל) בלא עטרה לבעלה שנאמר אשת חיל עטרת בעלה והכוונה כשהיא כלולה עם המרכבה העליונה אז היא עטרה לבעלה ודע כי שמה עטר"ה ורצו"ן ובי"ת (נ"ל אחר שתעיין בס' מאורי אור עטר"ה עם האותיות בגי' רפ"ח כי ע"י מתבררים הרפ"ח ניציצין ונכלל בקדושה עמש"ל בטעם המצוה הזאת למרן האריז"ל והנה כשתעמיק ותעיין בלשון הקדוש שאמר בלא עטרה לבעלה דקדק לבאר תיבת לבעלה ולכאורה הוא שפת יתר דגם כל אינך לבעלה הדברים אמורים ולהבין זה אעתיק לך לשון הרב במאורי אור וז"ל עטרה ע"ה גימ' מנצפ"ך עם האותיות כי שם בעטרת ז"א עומדים הה"ג ועם האותיות גי' רפ"ח כי בה נבררים הרפ"ח ניצוצין עכ"ל. והנה חזה תתבונן כי הה"ג אשר הם בעטרת ז"א עיקרים הם להיות הנוק' והנה בעת היחוד מתעורר העטרה דילי' בכח הה"ג דבי' משא"כ בהעדר היחוד ח"ו. וז"ש הקדוש בלא עטרה לבעלה דייקא. והשם הטוב יכפר בעדינו ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו):
35
ל״ו(ז) בענין עשיית המצוה בקדושה אעתיק לך עוד דברי הקדוש הנ"ל בקצת ביאור בכ"מ המצטרך כי גם זה שייך לחלק המחשבה וז"ל וראה והבן סוד זיוג אדם באשתו כמה גדול הוא כשהוא לש"ש ולקדושה לא כאלו שחוזרין אחר הממון ואחר היופי (הנה יקשה לך ידיד הנעים פשיטת דברי תורתינו ממעשה דיעקב אבינו עם רחל נראה שהידר אחר היופי דהרי מבואר ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר וכו' ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך ש"ש ברחל וכו' הגם שהדברים עתיקין בעובדא דאבהן דעלמא עכ"ז גם לפי פשוטו הלא כל מעשיות שבתורה ללמד דעת לכל אדם בכ"מ ובכ"ז אך הענין הוא לפי מ"ש בענין אברהם שאמר לשרה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והתעוררו רבז"ל על תיבת נא משמע כעת לשלול הקודם להורות דעד עכשיו לא הכיר בה. רק עכשיו שראה בבואה שלה במים. והנה יקשה לי הקטן וכי ס"ד שאברהם אבינו שקיים כל התורה כולה ואפילו ע"ת יעבור על דברי חז"ל דאסור לקדש את האשה עד שיראנה. וגם קשה אומרו כי אשה יפת וכו' לו יהי' כדברי חז"ל שלא הכיר בה היותה יפת מראה עד היום אבל עכ"פ הכיר בה היותה אש"ה והתחדשות ידיעתו היא רק היותה יפת מראה. א"כ לא הל"ל רק הנה נא ידעתי כי יפת מראה את ע"כ נ"ל הקטן דודאי בכל המצות שבתורה מצוה להדר אחר הידור המצוה ביופי כל מה דאפשר זה אלי ואנוהו. סוכה נאה לולב נאה. והנה בודאי לא נשתנית המצוה הלזו. כי גם האשה חפץ של מצוה. ומהראוי להדר אתר יופי המצוה כל מה דאפשר. רק להיות דבמצוה הזאת כרוך היצה"ר אחר החטא של אדה"ר ולתאוה חומריית יבקש האדם בהיתר ובאיסור. הנה מראוי עפ"י התורה להיות עוצם עיניו מראות ולא יפנה אל הגלולים. אבל אבהן דעלמא הן המה שהיו תיקוני של אדה"ר וביטלו היצה"ר מגופם. והי' ענין המצוה הזאת מבלי בושה כתפילין וציצית ואתרוג דלא יתבייש האדם לבקש יופי המצוה כל מה דאפשר וג"כ לא יתביישו עשות המצוה כענין אדה"ר קודם החטא ויהיו שניהם פרומים ולא יתבוששו. ועפי"ז נבא אל הענין דבודאי אברהם אבינו קיים מאמר רז"ל ולא קידש את שרה עד שראה אותה בהידור ויופי כי אדרבא הידר אחר יופי המצוה. כי הי' הענין אצלו מבלי סוג יצה"ר רק אדרבא כציצית ותפילין זה אלי ואנוהו. ולא עלתה בדעתו שיש בזה חשש יצה"ר וסוג תאוה רק כעת שבא בין המצרים שטופי זימה והרגיש שהכל מסתכלין בשרה (וגם לפי מ"ש כבוד דודי זקני הקדוש בספרו נועם אלימלך כשבא הצדיק בין המהרהרים בעבירות אז מרגיש גם הוא עכ"פ איזה הרהור לתאוה עכ"פ להיתר וכשבא אברהם לתוך המצרים המהרהרים בזמה אזי הרגיש עכ"פ איזה הרהור לתאוה בהיתר דהיינו לאשתו) אז הבין דשאני מצוה זו ממצות אחרות כי במצוה הזאת כרוך סוג תאוות היצה"ר משא"כ עד עתה הי' ענין זאת המצוה אצלו כתפילין וציצית שלא הי' מרגיש בדעתו שיש איזה סוג ואיזה בושת בזה. ובודאי הי' משתדל בנישואיו להשיג המצוה דוקא ביופי דזה אלי ואנוהו כתיב וז"ש הנה נ"א (כעת) ידעתי כי אשה יפת מראה את נתחדשה לו הידיעה שהיא אשה. וענין יופי' יש שינוי משאר המצות ויש מכשול ביופי' שיחטאו בה בני אדם משא"כ מקודם לא השיג שהיא אשה רק חפץ של מצוה. והבן הענין. וככה יש להתבונן ביצחק דהשקיף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק (ששימש מטתו) את רבקה אשתו והנה יפלא הפלא ופלא האיך שימש מטתו בלא הצנע עד שראהו אבימלך דרך החלון ולפימ"ש ניחא שאותן אבהן דעלמא לא הרגישו שיש בזה בושת שלא ידעו שום סוג יצה"ר בזה כמו שאין בושת בציצית ותפילין. ולפי"ז יונח ג"כ ביעקב כאשר ראה את רחל יפת תואר. חפץ של מצוה המצטרכת לו. מהודר ביופי. וישק יעקב לרחל לעין כל רואה באין בושת כדמיון הנושק חפץ של מצוה. ויאמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך דווקא כיון שהיא חפץ של מצוה מהודר. וזה אלי ואנוהו כתיב. מכל זה התבונן מה שאבות העולם הדרו אחר היופי. היינו אחר יופי המצוה ולא לשום תאוה. דוק והבן הענין הנפלא הזה) ועיין עוד בדברי הקדוש בעל אור החיים פ' ויצא תירץ ג"כ הא דיעקב הקפיד על היופי. כי כן הוא הדרך להצדיקים בכדי שיהא ההיתר נכון לפניו וכו' עיי"ש. (ונ"ל עוד קפידת הצדיקים על היופי להיות הגוף הוא דפוס הנשמה. ויופי הגוף בזהיר מורה על שלימות הנשמה משא"כ כשיש איזה חסרון בגוף מורה על חסרון הנשמה) ואינם יודעים אחרי שכך הוא ימות או הוא או אשתו או בנים המוליד ממנה (בודאי אינו בכלל זה מי שכונתו ביופי לש"ש דהיינו שיהיו בהיתר ולא יתאוה אל האיסור נ"ל) ואינו יודע שאם הוא ת"ח ואינו בשלימות עם היסו"ד לעשות התעוררת (כשאינו מכוון בזיווג לש"ש. אינו מעורר בזיווג פעולת היסו"ד צדיק שלמעלה להשפיע בצדק) באים אליו אנשים רעים וחטאים ושוכנים בביתו. ואו אוי לרשע ואוי לשכנו קרי בי' לשכנו. כי מאחר שהעליונים בחסרון. והוא אינו מכוין למלאות כי זה צריכין ממנו (רצ"ל זה המבוקש ממנו שהאדם היציר חומר ימלא החסרון על מעשיו) מוכרח הוא הדבר לבוא אדם חסר בעדרו ולא זה דוקא (רצ"ל לא הרעה הזאת בלבד גורם אלא עוד אחרת) אלא שהוא ת"ח ומזכירין עונו כי הראה הענף שאינו ממין השורש (רצ"ל כיון שאין כוונת זיווגו לש"ש א"כ אינו מוליד בדומה ת"ח כמוהו) ומרננין אחריו לומר שאין השם אוהבו ואינו אוהב תורתו. וההפך בעם הארץ בהיותו שואל ודורש בעניינו ונאמר לו (רצ"ל מפי אחרים) סוד הזיווג ונשא אשה לש"ש וכוונתו לקיים המצוה לא לצורך תאוותו הקב"ה שולח בעדרו אנשים צדיקים וטובים ומראין לו דרכי השם. וגדו"ל מזה (רז"ל עוד נחת רוח לו גדול חזה) שבנו ת"ח והוא ע"ה. קיש קיש קריא. כי בהיות העולם רואין שאין הענף כשורש אז חוקרים ודורשים מה הוא הסבה אלא ודאי רצה אלקים את מעשיו ואימתי בזמן שמתייסר עם בנו ולומד תורה מפיהו ומקיים מצות השם הוא שארז"ל בנו והוא רבו אם הוא חייב לכבדו אבל אם הוא אינו שב בתשובה ואינו מתייסר עם בנו מכש"כ שהוסיף על חטאתו פשע מ"מ טוב הוא שזכה ונשמעת תורה בביתו אבל אם הוא תלמיד חכם וכיוון בסוד הזיווג אזי יצא משורשו ממש ענף כמוהו ואז מעשיהם טובים אשריהם שזכו בזה לפני השם. ואם הוא ע"ה ונשא לשובע נפשו אי לשם ממון אז שולחים לו ענף משורשו וטמא טמא נקרא (תדע ידידי אינו בכלל זה הנושא לשובע נפשו בכדי שלא יבא לידי עבירה והרהור עבירה וכוונתו להשביע עצמו מן ההיתר) עליהם חרקו רז"ל שיניהם ואמרו להרגם ולקורעם כדג מגבם אוי להם עמי הארצות מבטלי התורה ומבטלי המצות ומרבים בדור עמי נפש טמאים בערלתם כי הפרו בריתם (אומרו טמאים בערלתם היינו שהבנים מוכנים ח"ו לרדוף אחר הזימה לטמאות בריתם. להיות שנולדו מתכונה רעה כזה) וז"ש דוד בהתוודותו על חטאו. הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי להיות שזיווג אביו עם אמו היו בלא הודע כנודע ע"כ באתי לידי עון אבל אעפי"כ הבחירה חפשית ביד הנולד לעמוד נגד טבעו רק שמלחמתו עם היצר עצומה יותר מהנולד מתכונה טובה וכמש"ל הענין מה לכם אנשי אמת עם השרש והטומאה (נ"ל כוונתו להרחיק חיתון אנשי אמת עם אנשים כאלה וכמ"ש ארז"ל על בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה) כמה גדול כח הזיווג אל תגשו עמהם. שובו לכם לאהליכם (נצ"ל כל ת"ח לדומה לו אהלו זו אשתו) כי אין המצות לבטלה רק למטה ולמעל' הם לצורך למטה הם לצורך להשפיע נשמות קדושות לעולם) וברבות צדיקים שמחה) ולמעלה הוא צורך גבוה לייחד האורות עליונים נ"ל) ולפנים אבאר לך בעז"ה ענייני הזיווג והקידושין וחופה וכל דבר. עכ"ל דברי הקדוש עם קצת ביאורים שהוספתי בעזר הצור:
36
ל״ז(כא) ע"ש דברי הקדוש ז"ל. יש להבין בני מה מעלה יש לה להאשה שהרי בזמן שיש צער מלמטה גורמת צער מלמעלה וכשאשה יש לה צער מלמעלה (רצ"ל כשהאשה שלמעלה יש לה צער) אז האיש מצטער על צערה זהו שקראה תאומת (רצ"ל יונתי תמת"י כמו תאומ"ת) כמו התאומות חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך הד"ו פרצופים. וז"ש עמו אנכי בצרה. הת"ח מצטער בגלות השכינה עתה בני ראה גם ראה מה גורם אדם גשמי למעלה בעשותו לאשתו אונאה למטה ואפילו בדיבור ואצ"ל בהכאה שהכניס עצמו בהכאה זו בכת הרשעים. ועליו נאמר לרשע למה תכה רעך. ונמצאים אנשי רשע ואינם שוקלים בדעתם לומר שהעולם אינו שלו. א"כ בעל העולם למה הביאני בעולמו ולא לקנות הון להניחו לאחרים ולא לבנות בניינים ולעוזבם לזרים והוא ירד תחת הארץ ולא להתענג במיני מאכלים כי רגעים מועטים הם ליתן חשבון ושמת סכין בלועך ולא למלאות תאותו ברוב נשים. כי חללת ברית אלקיך גם דברי שחוק (הם) הוללות וסכלות רק פת במלח תאכל. ואת י"י תעבוד ודע כי ימי חייך מועטים הם ורוחו (ורוחך צ"ל) אין בידיך רק ביד י"י בעל העולם ולא תדע מתי יענה ע"כ יש לך לבקש כל דבר שתוכל לעשות לאהוב אותו ואהבת את י"י אלקיך ללמד חכמתו ולחפש האמונה עד שיכיר ויתבונן דרכיו ומעשה השם ולשמור מצותיו אם כך יעשה אז השם יפקח עיני שכלו ויחדש בקרבו רוח אחרת. ואז יהי' בחייו אהוב לבעה"ב ונפשו תדבק בו וישבע שובע שמחות את פניו. כ"ז בחייו ובהפרדו מהגויה תהיינה נעימות ימין אלקיו עליו והנה מי שהשיג זו המעלה שזוכר השם ומעשיו ונפלאותיו לא יסורו מלבו ולא ידבר בפיו רמי' וזה מעולם לא יבא נזק בבית אלקים (רצ"ל לא יגרום היזק והעדר היחוד למעלה) ואם אינו הולך את י"י אבל עושה הון שלא כמשפט ובונה בניינים ועובר זמנו לריק ולהבל ומכה ובועל ואין לו בושת או עושה אונאה לאשתו ומוליד צער בעליונים יה"ר שיניח הונו לאויביו ובניניו לזרים. ואשתו המוכה באונאה תפרד ממנו היא תשכון באהלי צדק והוא ישכון באהלי רשע ואין עוד מלבדו כתיב אשר הכל בדין ובצדק עכ"ל הקדוש. העתקתי לך גם זה בעסק המצוה הזאת בכדי לידע ליזהר מאונאת אשתו ובפרט מהכאתה. ועיין בכתבי הקודש למרן האריז"ל מה שאירע פעם אחת למר"ן מהרח"ו ז"ל שהרים ידו על אשתו ונסתלק ממנו כח הדיבור של רוח קדשו עד שנתן לו מרן האריז"ל יחודים ע"ז ושייך ענין זה ג"כ לחלק המחשבה שלא ישנאה במחשבתו. והזהירו רז"ל ומנו בתשע מדותיו בני גרושת הלב. בני שנואה. אשר עליהם נאמר וברותי מכם וכו':
37
ל״ח(כב) עוד מדברי הקדוש הנ"ל ז"ל השייך למצוה הזאת ז"ל אודיעך בני עניינים גדולים שדברו התנאים ע"ה על אצילות השכינה ועל התחברות פנים אל פנים (עמש"ל בפסוק בטח בה וכו' ושלל לא יחסר) ותשמע דבריהם ותתמה איך היו נזהרים מלגלות וכו' אמר הכתוב ונטעתיך שורק (הוא מה שאנו קורין מלאפו"ם הרומז ליסוד הבן) כלה זרע אמת. כלה חסר ו' לומר שרומז לכלה הכלול' מן הכ"ל שהוא זרע אמת מכאן תבין ותשכיל בני הסוד חתן וכלה ומצות פ"ו ודע לך בני באמת כי כל ההויות כמער איש ולויות כאיש המעורה בלוי' שלו יראה בני דברים נעלמים. ועתה אומר לך קושט דברי אמת שעליהם אין לפרשם ואין לזוז ואין לשאול כי מושאלים הם מפי מלאך אלקים מלאך ממש ודע כי עוה"ז הוא צל לעולם העליון. ז"ש התנא כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא מנגד שנאמר גם את זה לעומת זה ברא (עשה) אלקים וגם בפ' המוכר את הספינה ארז"ל אמר ר"י כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ראה הבן כי הכל הוא דוגמא עליונה ומה מעלה יש לו פ"ו כי בשבת כשמתחברין המלך עם המלכה פב"פ דרך החלון הוא היסוד אז נעשים גוף אחד וכל העול' מתברכין ועומדי' בשלוה ובחדוה והשקט ושמע בני מה הרמיזו חכמים בדבריהם שאמרו אוקירו לנשייכו ותתעשרו (תתבונן ידידי עושר בגי' יסוד מלכות נ"ל והבן) כענין מצפון זהב יאתה (אש"ר ש"ם הזה"ב) ר"ת אשה מצאתי) וכענין שאמרו חז"ל חדשים לקטורת באו והפיסו (ענין הקטורת לשון התקשרות שהענין הי' לעשות היחוד והחיבור. שע"כ היו פורשין מבין האולם ולמזבח כי הוא דבר שבחשאי שעי"ז בא העושר כנ"ל ע"כ היו בכ"י חדשים נ"ל) והכוונה בעבור שהאשה היא דוגמת השכינה ע"כ אמרו ז"ל אוקירו נשייכו ועתה בני שמע מה שהרמיז תנא אחד אמר כל המבטל פ"ו מעלין עליו כאילו שופך דמים ומבטל הדמות. והכוונה כי הגורם (הוא גורם) חסרון רחמים מן האשה ואז מקבלת מן הפחד וממעט הדמות מן הננם הוא ת"ת להעשות חצי אדם כאשר אמרנו. ותנא אחד אמר גורם לשכינה שנסתלק מישראל הוא שנאחר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך אין שכינה שורה על מה שורה על עצים ואבנים. והנה בני זה הרמז ידוע כי בזמן שהשפעת האיש באשה גם למעלה כן והמהפך בהיפך ודוחק רגלי השכינה וממעט דמותה והכוונה כי אז רגלי' יורדת מות (כי בהעדר היחוד נידחית למטה כנודע) ומה שלמטה ממנה נק' רגלי' והם דחוקים מצד הדין שאין להם רחמים כלל כי השכינה נסתלקה מישראל ועתה שמע בני מה הרמיזו עוד בדבריהם אמרו רבנן ז"ל אין השכינה שורה פחות מכ"ב אלף ישראל והרי שהי' כ"ב אלפים זולת אחד. והנה אשה הגונה וראוי' ומעוברת באה עכ"פ ראויה להצטרף ובבואה יצא כלב ונפח בה והפילה ונסתלקה השכינה מישראל מי גרם לשכינ' שתסתלק בעל הכלב מכאן אמרו המגדל כלב רע בתיך ביתו חייב נידוי מדה כנגד מדה (רצ"ל כמו שהוא יכול לגרום ח"ו פרישה והסתלקות כן מפרישין ומסלקין אותו) וראה והבן עתה בני עומק דבריהם סודות נעלמים כי לפי פשוטו דבריהם ז"ל אינם מובנים אין מן הצורך להאריך) מאד מאד ושמע ביאורם דע בני שיש שכ נה לשכינה והוא הבינה כענין שארז"ל שכינה עילאה שכינה תתא' ועתה תבין כ"ב אלפי"ם הוא היסוד והעטר"ה והתפארת הוא הי' חסר משם וזהו פחות אחד (נ"ל פירושו כ"ב אלפים מרמז לכבוד ועטרה. כי הב' רומזת לעטר"ה בי"ת מלאה כל טוב וכ' פשוטא בעלמא דדכורא. כמ"ש בס' מאורי אור. וא"כ באפשר כוונתן הקדוש בכאן הך' על היסוד ועיין בזהר שמות (דף ט') וז"ל אוף איהו קם ואמר י"י אלקינו בעלונו אדונים זולתך לב"ד ב"ך נזכיר שמך וכו' בהאי קרא אית רזא עילאה גו מהימנותא י"י אלקינו דא הוא שירותא דרזין עילאין אתר דמתמן נפקין כל נהירו דשרגין כלהו לאדלקא ותמן תליא כל רזא דמהימנותא ושמא דא שליט על כלא בעלונו אדונים זולתך דהא עמא דישראל לית מאן דשליט עלי' בר שמא עלאה דא והשתא בגלותא שליט עלי' סט"א לבד ב"ך רזא דשמא קדישא כללא דעשרים ותרין אתוון וכנ"י לא מתברכא אלא משמא דא דאיקרי ב"ך כד"א אשר נשבעת להם ב"ך. בך יברך ישראל וכו' ובזמנא דשלימו אשתכח לא הוה מתפרש דא מן דא ואסור לאפרשא דא מן דא אתתא מבעל' וכו'. עיי"ש כל המאמר. ובס' מאורי אור ב"ך מס' שם הקדוש י' אותיות דמ"ה וי"ב אותיות דאד"נ וזהו נשבעת להם ב"ך. הנה תראה מדבריו ג"כ מכוון כדברינו כי מה הוא בדכורא ואד"נ הוא נק' והנה אמרו לפי"ז כ"ב אלפי"ם. כי כל האורות כלולים עד אל"ף שהוא תכלית המספר בהחזרת האלף לאלף בסוד הכתוב איכה ירדוף א' אלף ואמר הקדוש והתפארת הוא הי' חסר משם אפשר כוונתו דהיינו התפאר"ת הו"א מרמז לבינ"ה בסוד ועבר הלוי הוא יהי' חסר משם שהתפאר' לא קבל עדיין מוחין דגדלות מאימא להיותו ראוי לייחוד כנודע והבן) וכראות הבינ"ה שהם ראויים להצטרף (היינו ליחוד וזיווג) נתעברה ברחמים. והיותה יורדת (היינו נה"י שבה למוחין ז"א) ועי"ז נגדל כנודע. והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו) וזה הרשע הממעט השפע מאשתו או עשה עבירה אחת מיד יצא הכל"ב כנגדה הוא הפחד ותבע דינו (אין הכוונה לכנות כן למדת הפחד ח"ו. רק שע"י התגברות מדת הפחד למעל' נמשך קטרוג למטה. הנק' דקליפה. שנק' כלב בגי' ב"ן. זה לעומת זה. ולוקחת ח"ו השפע עיין בליקוטי תורה בפסוק הציל' מחרב נפשי מיד כלב יחידתי) ומיד הפילה רחמים ולא שרתה בישראל להזדוג בבת זוגו מי גרם כ"ז בעל הכלב רצ"ל בעל העון ע"כ חייב נידוי הוא התרחקות מישראל מדה כנגד מדה (לפי דברי הקדוש הנ"ל מי שמבטל עונת אשתו חייב נידוי) הוי לו למי שממעט את הדמות במעשיו. ועוד תראה כח שכר הזיווג וג' עדים מעידים בדבר. תור' ונביאים וכתובים תור' מי"י יצא הדבר. נביאים בשמשון נאמר ואביו ואמו לא ידעו כי מי"י יצא הדבר. כתובים מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מי"י. ואם תראה בני מה הוסיפו בדבריהם ז"ל אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו והכל הוא לרמוז לבת זוג העליון (אוהבה כגופו עיין בס' מאורי אור אהב"ה נק' הנשוקין והם כפולים לכן הם ד' אותיות רוח הזכר בנוק' ורוח הנוק' בזכר עכ"ל וז"ס אוהבה כגופו. דוקא. עיין בס' הנ"ל גו"ף רומז לתפארת ואשתו כגופו דבוקה בי ולכן גו"ף (עם האותיות בגי' יאהדונה"י ע"ה עכ"ל, וקרוב לפשוטו אהב"ה הוא מצד החסדים והחסדים הם בזכורא לובן. וירא' מצד הגבורו' והם בנוק' מכל אוד' והוא משפיע בה אהבת חסד להמתיק הדינים והגבורות ומכבדה יותר מגופו. עיין בס' הנ"ל מלכו"ת בקבלתה מאמ' נק' כבו"ד. והנה גם מה שמשפיע הוא בה מבחי' המוחין נק' ג"כ כבו"ד לב' נתיבות שבמוח החכמה נ"ל. והשם הטוב יכפר וזה מכבדה יותר מגופו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. וכתבתי בדרך אפשר ולא שמענא ולא אימא בודאי) ואילולי שהיא עשירי' לבנין. אבל (מיותר נ"ל) היתה יורשת מנכסי אבי' חלק כחלק אבל הוא עשירית לבנין ונוטלת עישור נכסים (הנה לעתיד לבא יהי' אור הלבנה כאור החמה. הנה י"י פושה חדשה בארץ נקבה תסובב גבר ועיין בתוי"ט שמה הוא ענין הש"י עולמות. דבזה"ז ירשו ל"א מלכים. עישור נכסי' כדין הבת ולעתיד לבא עשרה פעמים ל"א בגי' ש"י וכ"ה באומות ירשו שבעה אומות עישור נכסי' ולעתיד לבא שבעים אומות כי יהי' אור הלבנה כאור החמה עיי"ש) ואכ"מ אבל במקומו שהוא בנחלת אבארהו בע"ה עכ"ל הקדוש:
38
ל״ט(כג) ע"ש דברי הקדוש. וז"ל אם תרצה לדעת כמה גדול המכוון בזיווג לש"ש שהרי אמרז"ל כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לי' בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם וכו' לא אכחיד תחת לשוני את אשר כתבנו בענין הזה בשיטת הש"ס. הנה לדעת רש"י ותוס' אין המצוה בצפון ודרום. רק האזהרה הוא ממזרח למערב מפני אימת השכינה א"כ הנותן בכיוון בין צפין לדרום מחמת מירא שמים כשיזכור כ"ז דהיינו אימת השכינה בשעת מעשה לא ימהר למלאות תאוותו וישהה עד שתזריע אשתו תחילה. ואשה מזרעת תחילה יולדת זכר משא"כ כשאינו משים מורא שמים לנגד עיניו ימהר להזריע למלאות תאוותו ואמרו עוד שם אין אשתו מפלת נפלים. ג"ז נוכל לומר לפי הפשט מטעם הנ"ל. כי עפ"י הרוב סיבת הנפלים מכובד העיבור. והנה כשיזריע ברבות התאוה ושלא במתינות תגדל חמימות וכובד העיבור משא"כ כשמשים מוראו ית' לנגד עיניו. וישמש במתינות יהי' הולד ממוזג וז"ש בין צפו"ן לדרו"ם ולא בין דרום לצפון כי הקדימו צפון כי הוא בחי' היראה כנודע. ובזה יונח לנו קושיות המהרש"א שהקשה דהרי בפסוק לא נזכר רק צפון אך הוא שיזכור דוקא מדת הצפון היינו היראה שהיא עיקר המכוון בזה ומחמת המורא לא ישמש בין מזרח למערב כ"ז נ"ל לפי הפשט: והנה ידוע דלמקובלים דרך אחרת בזה דהם סוברים דהכוונה דוקא הראש למזרח ורוחב המטה בין צפון לדרום (וז"ל במשנת חסידים וכו' המשמשים יזררו שתהי' המטה ראש למזרח ורגלים למערב בסוד יסו"ד ומלכו"ת ויהי' יד שמאלו לצפון העולם בסוד הגבורה ויד ימינו לדרומו בסוד החסד עכ"ל) ואמרו בין צפו"ן לדרום ולא בין דרו"ם לצפון נראה סוד שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני כי שמאלא איתער תתלה והוא ג"כ סוד אשה מזרעת החלה וז"ש בפסוק וצפונך דייקא. ונ"ל עוד רמז מופלג בחכמ"ה וצפונך תמלא בטנם צפונ"ך דייקא ובטנם דייקא. דהנה בטן נק' המלכות בתיקונים תיקון י"ח מסטרא דאימא עילאה איתקריאת שכינתא בט"ן הה"ד מבטן מי יצא הקרח וכו') (וג"כ בטן בן וט' אותיות שבו עיין במאורי אור) והנה מילוי בטן כזה י"ת י"ת ו"ן בגי' תתע"ו במספר השוה כמנין צפון (בתחשב הנון רבתי דאי"ק בכ"ר למספר ת"ע כנודע וזהו וצפונך תמלא בטנם מספר צפון ימלא הבטן במילוי תתע"ו בגי' המרכבה שלימה היינו אברהם יצחק יעקב רחל (כסא של ד' רגלים כנודע) והוא ג"כ צמ"ח דו"ד מלכותא קדישא. היינו הצומח מדו"ד היינו ג"כ מילוי כזה לתה י"ו ל"ת והוא פרי הבטן היינו הפרי והמילוי של בטן כנ"ל הרומז למלכותא קדישא. והנה מבואר בדברי הקדוש מהר"ש בספרו דן ידין שיש בדיקנא קדישא תתע"ו נימין (מנין המרכבה הנ"ל) ע"ש סודו סוד סוד ה' ליראיו ע"כ בכוונת מספר הצפון למילוי הבטן יהי' לו בנים זכרים כי אשה אין לה הדרת פנים זק"ן ויתורץ קושית המהרש"א שהקשה בנים גם בנות במשמע כי הפירוש הוא ישבעו בנים אשר יש בהם מילוי הבט"ן היינו הדרת פנים זקן והתבונן בפסוק הנה נחלת ה' בנים (ואיזהו מן הבנים) שכר פרי הבטן היינו הפרי מילוי של הבטן והשם הטוב יכפר בעדינו ותבין לפי"ז שע"י התעוררות תתלה לבחי' צפון יכוין למרכבה שלימה ורמה ושגבה למעלה למעלה להתעורר הרחמים ויצמח צמח לדוד להוליד נשמה קדושה ותבין לפי"ז שאין אשתו מפלת נפלים כי דוד הי' מהראוי להיות נפל כי סיהרא לית לה מגרמה כלום ונתנו לו האבות שהם המרכבה משנותיהם והצמיח צמח לו ולזרעו עד עולם כמו כן המכוין למרכבה יצמיח צדקה ותהלה ואין אשתו מפלת נפלים לא"פ) הכלל יהי' בידך שכל דבר שצריך האדם לעשות צריך לעשות כמעשה העליונים שכל מה שעשה האדם למטה כך נעשה מלמעלה וזה שדומה הקב"ה את ישראל לחתן וכלה שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך ואחר שכך הוא צריך האדם לקדש עצמו ועוד אל יאמר האדם שלום עליך נפשי כי לא בוראו רק אביו ואמו ואין להקב"ה חלק בו שלש שותפים יש באדם הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע הלובן ואמו מזרעת האודם כי כן הוא שזרע האב מצד הרחמים כרחם אב וכו' וזרע האם מצד הדין ע"כ זה לבן וזה אדום. והמוח שהוא לבן הוא מוח הראש הוא מאביו וכל התולדות וההמשכות של פניו (נ"ל שצ"ל מן שלפניו) שכן הדוגמא למעלה שמוח הבן הוא הת"ת ממוח האב הוא החכמה נמשך וע"כ המוח כמו היו"ד לפי שהוא רומז בחכמה ולכן כשיבא שום דבר על הספירה במוח (נ"ל שצ"ל על המוח) מיד הוא מבולבל בדעתו וכל תולדות האדם הם במוח בכח ומן הכח יפרדו. ועל המוח יש רשומות דקות מאוד ועל שבמוח כל תולדות אדם בכח ע"כ אמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך צועקים ר"ל דמו ודמי זרעו כי לא אמר דם אלא דמי והטפה שהולד נוצר מן המוח נמשכת ומתפשטת בחו"ט השדר"ה (הוא בנזי' הדעת המתפשטת אל הגוף ועיין במאורי אור ועיין לקמן) ומשם לגידין מכאן ומכאן עד הברית ומן הברית מקבלת האשה. ועתה בני הבן שדגמת אדם ממש הוא במרכבה עליונה ואיך שהאציל נאצל מן הוי' הא' הנרמז במוח ויורד לחוט השדרה הרומז לת"ת ישראל (עמש"ל הדעת המתפשטת אל גוף והגוף הוא הת"ת) ומשם ליסוד הוא הברית ומן הברית לאשה ומן האשה בעולם השפל וראה עתה בני והבן קדושת האדם הטפה שנוצר ממנה מה רומזת. אשרינו ואשרי יולדתנו המקדש עצמו בשעת תשמיש ואשרי הולד הנוצר מן הטפה ההוא כי כפי המחשבה הזכה והנקי' כן יהי' העובר ראה בני ענין גדול ומי שאינו חס על נפשו לקדש עצמו לא ימשוך נפש טהור לבנו (הגם שיארע לפעמים בהיפוך עמש"ל בשם האריז"ל עכ"ז זה הוא דרך אחרת ממפלאות תמים דעים. אבל להיות מעשה האדם גורם לנשמה טהורה זה דוקא ע"י קידוש והבן). זכאים אתם צדיקים שמשתדלים בתורה ויודעים דרכי השם ומקדשים עצמם בקדושת הקב"ה ובעבור זה מושכים רוח קדושה מלמעלה על בניהם כולם זכאים טהורים ונקיים ונקראים בני מלך בני קדושים. וי להם לעמי הארצות הרשעים שאינם עוסקים בתורה לדעת דרכי אלקים לקדש עצמם ואת בניהם אבל הם משמשין באכזריות בעזות מצח בלא כיונה ובעבור זה בניהם ובני בניהם עזי נפש עזי פנים אינם מבחינים בעזותם בין צדיק לרשע. כי באמת מסטרא דנים דמסאבא אינון כי אביהם המשיכו להם הנפש הזאת מסטרא דמסאבא זהו ונטמתם בם אתא למסאבא מסאבין לי'. וראה פחיתות ונבזות עזות וטומאה השרושה עמהם ישלם להם השם כפעלם ואם הי' מבין את האמור בשעה שמכניסין אותו לחופה (כי אז הוא יסוד ושרש של המצוה והיסוד שורש הכל) ומברכין איתו בשבע ברכות לא היה להם לשום בדעתם לומר (רצ"ל כי לא הי' מהראוי להם לשום בדעת ואמר) מה הז' ברכות האלו (אשר בודאי מרמזין למדות עליונות) כנודע אבל הוא עומד כאבן דומם גם הם בעונותינו אינם מברכין בעדו (רצ"ל כיון שהחתן בעצמו אינו מכוין גם ברכת המסדרים לא יתכנו בעדו. או ירצה שגם המסדרים אינם מכוונים לברך בעדו ובשבילו רק כדוגמת אנשים מלומדה נ"ל) רק מברכי האשה (רצ"ל רק זה צריך להיות עיקר הכוונה שמברכים האשה) (לעשו' התעוררת למעלה שהאשה צריכה להתברך בשבע ברכות כי האשה השביעית ומקבלת מו' קצוות שפע וברכה וע"כ מברכין כל הנשים בשבע ברכות וע"ז מתברכת גם כנסת ישראל עכ"ל הקדוש:
39
מ׳(כד) עוד אשמיעך את דברי אלקים מדברי הקדוש הנ"ל בספרו על המצות עם קצת ביאור כנ"ל וז"ל גם אמר הכתוב פרו ורבו ומלאו ונתעוררו חז"ל בענין ואמרו ב"ה לא יבטל אדם מפ"ו אלא א"כ יש לו זכר ונקבה ובש"א שני זכרים ופליגי תנאי אית דאמרי דב"ה אמר זכר או נקבה ואית דאמרי זכר ונקבה והלכ' כב"ה דלא יצא מפ"ו עד שיעשה בן ובת א"ל רבי א"כ אברהם אבינו יצחק משה נח הצדיקים מה יהי' שנחסר מהם מצות פ"ו שלא הי' להם בת (הנה לדעת מ"ד בגמרא וי"י בירך את אברהם בכל שהי' לו בת אין קושיא על אברהם אבל למ"ד שלא הי' לו בת קשה) ואם בת היא קלל' בביתו של אדם ובמקו' שפחה שלחה הקב"ה (הוא קושי' אחרת) כענין שארז"ל אוי לו למי שיש לו בת ואשרי למי שיש לו זכר ואמרו וכי אפש' לעולם בלא בת והשיבו וכי אפשר לעולם בלא בורסקי ובלא בסמי אלא לא דמיי בסמי לבורסקי ה"נ לא דמי הבת לזכר והם אמרו הלכה כב"ה (שאינו יוצא בלא בת) א"ל בני שת משה חנוך נח אברהם באו משמיטה שעברה (שמיטת החסד לדעת המקובלים הראשונים והנקב' היא מסטרא דגבורה) ואין להם לעשות נקבות כי זה השמיטה נקב"ה רצ"ל גבורה) ואם לא יצטרף הזכר (בא לתרץ מה דקשה לפי"ז א"כ לא נתחייב בשמיטה זו להולד זכר רק יהי' עיקר המצוה להוליד נקבה לזה תירץ אם לא יצטרף הזכר) אל הנקבה לא יתקיים העולם (אציגה נא עמך בכאן דבר מתקבל את אשר נודע כי הסודות מעולם התיקון והפרצופים נתגלו לנו ע"י האריז"ל משנת של"ה לאלף השש"י הוא בחי' יסו"ד כנודע עכ"ז לא רצו תלמידיו לגלות החכמ' עד שנת ש"ץ שמ"ן רמז לחכמה מקום ששמן מצוי שם החכמה מצוי' ואשה התקועית דיואב תוכיח אשר על ידה נמתקו דינים וכעס של דוד כסא מלכות והבן, והנה תתבונן בס' מאורי אור צ' רמז ליסוד דדכורא ש' דשד"י רמז ליסוד דנו"ק ע"ש הטעם והנה שנת ש"ץ רמז ליחוד היסודות וגם ש"ץ בגי' זכ"ר ונקב"ה לעת כזאת נתגלה לבאי עולם רזי דרזין ומן אז והלאה הנסתרות כמו נגלות כי מן אז והלאה נקראים דרונ' דמלכא משיחא ובכל יומא זמני' הוא והבן) וז"ש שם מלא על עולם מלא כענין ויעש י"י אלקים אב"ל (מיותר) אלו שבאו מזאת השמיטה צריכים לעשות עולם מלא שהוא זכ"ר ונקב"ה (נ"ל לרמז בדברי חז"ל שם מלא היינו השם הנכבד הוי' במילואו באלפין בגי' אד"ם על עול"ם מלא היינו עול"ם במילואו ביו"ד בגי' אש"ה ואל תתמה על החפץ על המילוי יו"ד באש"ה כי אם יש לך לב משכיל וצדק הרמז דייקא ביו"ד עוד יש לרמוז שם מלא היינו תיבת שם במילואו בגי' חס"ד דין ורתמ"ם (נוסף הוא"ו ברחמים כענין ואלקי יעקב כנודע) והנה הם הג' קוין הנמשכים אל עול"ם מלא הוא האשה יראת י"י כנ"ל) א"ל רבי מה תאמר ביצח"ק שבא מזאת השמיטה (רצ"ל כי זאת היא שמיטת הגבורה פחד יצחק והנה לא הי' לו בת) אל בני וי לעלמא אם הי' מוליד נקבה כי היא בטל השמיטה הגדול ולא ראית בני שאביו עקדו להתיש כחו (עיין מה שנרמז בזהר אשר קודם העקידה לא הי' יכול לישא אשה עד שנמתק בעקידה ע"י חסד אברהם והנה רבקה כאשר ראתה אותו הדור תמה' מפניו וחרדה ותפול מעל הגמל כי חשבה איך אפשר לאיתדבקא דינא בדינא הלא יוקיד עלמא בשלהובוי עד שאמר העבד הוא אדונ"י רצ"ל כבר יש בו בחי' אדוני אברהם וע"כ נאמר בתורה ויקח אח רבקה ותהי לו לאשה ויאהב"ה משמיענו חידוש שנתחדשה בו מדת האהבה היפך מדתו יראת הגבורה עיי"ש בזהר) והבן:
40
מ״א(כה) ע"ש וז"ל ועוד ארז"ל הי' לו בנים ומתו (שונאי ישראל) ר' הונא אמר קיים פ"ו ור' יוחנן אמר לא קיים ונראה דוקא כשאין לו בני בנים (תמוה למה כתב הקדוש לשון ונרא"ה והוא מפורש בגמ' ואפשר הוא ט"ס וצ"ל ודוקא כשאין וכו') אבל יש לו בני בנים אפילו זכר מהנקבה והנקבה מזכר יצא אבל תרתי מחד לא א"ל רבי כלום חייב האדם רק לעשות המצוה וזה עשה המצוה ואם קוב"ה עשה רצונו ולקחם זה העני למה הפסיד שכר מצותו וכי הי' רוצה זה שימותו (דברי הקדוש ז"ל נאמרים בקדושה לגלות סודו ליראי י"י אבל לפי פשוטו אין זה קושיא לדעתי דהנה עונות האדם גרמו שלא נתקבלה מצותו לפני הש"י וכמשל העבד שמזגו כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ועוד דברים בגו יעויין בסבא משפטים ובלא זה לא ידענא דהרי הקושיא הוא ג"כ על מי שנשא אשה ולא הוליד העני הזה מה יעשה וע"כ צריכין לתרץ כנ"ל ודברי הקדוש קדושים הם לעד לעולם לגלות הסוד) עוד בני בנים המצוה הוא למתים שטרחו ועשו המצוה ומה להם לאבות לקחת מצות בניהם רבונו דעלמא זה אכל וזה מברך ברהמ"ז א"ל בני דע לך כי מצות פ"ו כוונתה גדולה שהבעילה שעושה צריכה להיות לש"ש לא יכוין לצד חימום ורתיחת היצר אלא יכוין להוציא זרע לעולם כדי לקיים תורה ומצות ולהעמיד הדמות והצורה עליונה וזהו שהרמיזו חז"ל כל שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים וממעט הדמות וכאשר ישוב מחשבות לבו אל השמים וממשיך נפש טהורה ונקיה מתוך הצורה העליונה הם העשר מאמרות (כי כל גוף ונפש הוא שיעור קומה נגד כל העשר ספירות) ואם דורם ואוכל מכה ובועל כדרכה ושלא כדרכה למלאות תאוותו ויצרו הרע שולחין לו נפש טמאה קרובה לעמון ומואב וממזר ואז באים בחשבון באו חשבון ויקח קין (הוא המלאך המות הראשון) ויהרגם והנה העולם שבנה נחרב וצריך לבנות אחר (הנה זה תירץ הקושיא הראשונה שע"כ הפסיד מצותו כיון שלא עשאה כתיקנה ועי"ז הלכו להם הבנים ומעשיו גרמו הנה כמעט כמו שכתבנו לעיל בתירוץ הראשון רק החילוק הוא דלפי מש"ל יוכל להיות וגם שאר עבירות גורמים והבן) ובני בנים ה"ה כבנים שכל העשר מאמרות בנים ובני בנים (חב"ד אבות חג"ת בנים נה"י בני בנים נ"ל) והם קיום העולם ועל שאין שם ב' מחד ע"כ ב' מחד לא מעלי (נ"ל דרצ"ל להיות הנצח ענף החסד והוד ענף הגבורה ע"כ אינו יוצא בבני בנים בן ובת שיוולדו מאחד מבניו ומיהו יקשה לפי"ז דא"כ נצטרך דוקא שהבן יוליד בן והבת בת לא בהיפך בל כאשר תעיין בפרדס בשער עשר ולא תשע פ"ג תוכל לתרץ זה נ"ל עיי"ש) ואל יקחך לבך שאם נפשו חשקה בתורה כבן עזאי ונדבקה בה כל ימיו אין בידו עון (רצ"ל אל יסיתך היצר שאתה במדריגת בן עזאי ומותר לך להתבטל ממצוה הזאת) כי לא ימצא בזמן הגלות כבן עזאי (עמש"ל דודאי גם בן עזאי היה רוצה לקיים המצוה דמי פטרו ממ"ע דאורייתא רק שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה דרצ"ל להיות דע"י תשוקתו הנכבדת בלב ונפש בתורה לא היה לו שום מבוא לגופניות ונשען על ביתו ולא יעמוד וז"ש מ"ה אעש"ה דהנני אנוס כמו הסריס ח"ו וכיוצא שאין בידו עון דמה אית לי' למיעבד ומש"ה דקדקו הפוסקים ג"כ בדבריהם וכ"ה בש"ע בזה"ל מי שחשקה נפשו בתורה כב"ן עזאי (דייקא) ונדבקה כל ימיו (דייקא) רנ"ל שא"א לו להפרד תשוקתו כרגע לתקוע מחשבתו לדעתו בעסק הלזה כדי שיתפעל הכח המוליד כנודע איש כזה אין בידו עון דמה אית לי' למיעבד הנה המצוה הזאת לגבי' כדברים התלויים בסיבה כגון יבום וכיוצא שבאם יעדר ממנו הסבה פטור וסליק ליה למנייניה בחילוקה דרבנן העסק שבתורה במצות הללו וכן הרמזים שיש בכל מצוה שנוכל לקיימם בכ"ז והנה גם בנידון דידן ישנו מצות פרי' ורבי' גם ברמז: כו) לפרות ולרבות בתורה להוליד בכל פעם שכליות חדשים בתורה ומדי דברי בזה אדבר בפרט הלזה כאשר דעתי אי"ה לבאר בכל מנוה רמזי המצוה התלוי' בה אשר אפשר לקיים בכל עת אפילו בהעדר המצוה הגשמיית הגופנית כי התורה נצחיות היא בכל עת ובכ"ז והנה בזאת המצוה אפשר לקיים בכל עת ובכ"ז מצות פרי' ורבי' בתורה להוליד בכל פעם שכל חדש בתורה כמ"ש המקובלים והדעת נותן שנצטוינו בכל זה כי השכל נברא בו כל המושכלות בכח כמו שנברא הזרע במוח בכח ובאם יתרשל האדם להוציא הזרע שבכח מוחו במקום הראוי וכשר עפ"י התורה ישאר בו הזרע מבלי תועלת כמו כן המושכלות התקועים במוחו אם לא ישתדל להוציאם בריאתם לריק וילך בלא דעת לשאול ח"ו ולפי"ז מחשבה הדעת והשכל הוא העיקר פ"ו לאדם רק שהשי"ת צונו להוליד גם בגשמיות ואז יתרבה גם השכל ביותר כי כל האדם שיוולד יהי' לו שכל משכיל והבן ונ"ל דמש"ה פטר א"ע ב"ע באמרו מה אעשה ונפשי חשקה בתורה כי גם לפי מש"ל שהי' מוכרח ואנוס עכ"ז יכול להיות חשוקה אחרת בעולם שע"י תשוקה הלזו יתבטל תשוקת כח המוליד כגון מי שרודף מאד אחר תאוות הממון וכי צא ובטל ממנו הרגש כח המוליד ואעפ"כ איש כזה לא מיקרי אנוס ומחוייב לעסוק ברפואה דהיינו לבטל התאוה הזאת מלבו עד אשר ישוב להרגיש תאוות המוליד כיון שלא קיים המ"ע דאורייתא בשום ענין משא"כ בחשק התורה הנה אם לא קיים המצוה בגשמיית אעפי"כ קיימה ברוחניות. ועוד חיזק דבריו בן עזאי באמרו אפשר שתעשה (המצוה הזאת) ע"י אחרים והנה לכאורה דבריו תמוהין. א"כ נאמר כזאת בכל המצות בציצית ותפילין אך הוא אשר דברנו להיות שאמר שאעפ"כ הוא מקיים המצות ברוחניות שהוא ג"כ מחייבת. ואם יפנה מחשבתו מחשק התורה כדי להוליד בגשמיות הנה תתבטל ממנו מצות פ"ו ברוחניות בעסק התורה הולדת השכל וזה א"א לעשותה כ"כ ע"י אחרים. כי לאו כ"ע גמירי בתורה להוליד ברוחניות משא"כ בגשמיות אפשר לעשותה ע"י אחרים הבן הענין ויונעם לך:
41
מ״ב(כז) ממוצא דבר זה תשכיל ותדע אשר חיוב גמור הוא לקיים מצות פ"ו בשכל המוליד בתורה בכל עת ובכ"ז ונ"ל דמשום זה אמרו רז"ל בסגולה ושבע ילין וכו' כל המשביע עצמו מד"ת ולן בל יפקד רע היינו שאינו בא לידי הוצאות ז"ל ח"ו כי הנה בעת שאין הזמ"ג להוליד בגשמיות הנה בביטול המצוה הוא אזיל בפרודא ואם יש חשש ח"ו להתעוררות כח המוליד הגשמיי להשפיע אל החיצונים והסגולה לזה לקיים המצוה להשביע א"ע מן ההיתר ואז אין כאן בית מיחוש ודוק אמרם ז"ל. כל המשביע א"ע מד"ת היינו להוליד ולחדש אי"ה ענין שע"י יהיה שבע כי אין שביעה רק בהוליד ענין מחודש כמו שידעת מהולדה הגשמיות הבן הענין. והנה לפי"ז תראה כמה עניינים דומה בדומה פ"ו ברוחניות כמו בגשמיות. ודינם שוה אזכיר לך המזדמן בשכלי לפי שעה וטהר ידים יוסיף אומץ:
42
מ״ג(א) הדין הוא במצוה הגשמיות שלא יצא י"ח המצו' כ"א בהוליד בנים ראוים להוליד. משא"כ בהוליד סריסים. ה"ה בהולדה הרוחניות. כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ומיילדין גם את האחרים השומעים ומתפעלים מדבריו. משא"כ בדבר ד"ת באין מורא שמים עליו. אין דבריו נשמעין ואין אחרים מתפעלים והוא כמוליד סריסים ח"ו:
43
מ״ד(ב) כמו בגשמיות אפילו קיים המצוה מחויב לקיים לערב אל תנח כמו כן ברוחניות לא יספיק לו בימי זקנתו ללמוד החידושין שחידש בבחרותו רק בכל פעם יוסיף אומץ כי זקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן וכ"ה לענין התלמידים היו לו תלמידים בנערותו. יהיו לו תלמידים גם בזקנותו כמו שאמר ריב"ל בגמ':
44
מ״ה(ג) כמו בגשמיו' מחויב להזריע דוקא באשה ראויה וכשירה כמו כן לימוד שכליות תורתו דייקא לתלמידים ראוים וכשירים משא"כ הלומד לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס דייקו בדבריהם. כמו הזורק אבן למרקוליס ומכוין לעשות מצוה לבטל ע"ז ואדרבא עושה עבירה שזהו עבודתה כן הלומד לתלמיד שאינו הגון. ומכוין לקיים מצות פ"ו בשכל התורה ואדרבא עושה עבירה כי הוא יבוז לשכל מיליו ויוציא ד"ת לדברי הבאי וכענין השאלה ההוא מטרוניתא לתנא. יהב חכמתא לחכימין לטפשים מיבעיא והשיב אלו הי' נותן לטפשים היו מהרהרין בה בבתי כסאות ומרחצאות. והכוונה לדעת כנ"ל שיוציאו ד"ת לדברי הבאי ולטפשותם או לקנות בהם עושר וכבוד וכיוצא:
45
מ״ו(ד) כמו במצוה הגשמיות ישמח את אשתו בדבר מצו' ויפייס ואח"כ יבעול כמו כן ברוחניית. רבה קידם השמעתתא אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן ואת"כ פתח בשמעתתא:
46
מ״ז(ה) כמו בגשמיות לא יפעול פעולה להוליד אם לא בהרגש כל אבריו. כמו כן ברוחניות. ערוכה בכל ושמורה אם היה ערוכה ברמ"ח אבריך אז היא משתמרת וכו' כמשארז"ל:
47
מ״ח(ו) כמו במצוה הגשמיות צריך לכבד את אשתו כמשארז"ל אוקירו לנשייכו וכו' להיותה חפץ של מצוה כמו כן במצוה הרוחניות יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך:
48
מ״ט(ז) כמו במצוה הגשמיות לא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. כמו כן ברוחניות כי קאי רב בהאי מסכת וכו':
49
נ׳(ח) כמו בגשמיות אשר פריו יתן בעתו בזמן הראוי. כמו כן ברוחניות דבר בעתו מה טוב הלכות חג בחג. הלכות עצרת בעצרת וכו':
50
נ״א(ט) כמו בגשמיות יעזוב איש את אביו ואת אמו. ודבק באשתו והיו לבשר אחד ע"י האשה דייקא כמו כן ברוחניות הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם כי על ידם יוליד הלכות חדשות ביותר (יו"ד) עוד תדע קיי"ל הלכה למעשה האיש מצווה על פ"ו אבל לא האשה. ולמה אמר הכתוב פרו ורבו. ולא פר"ה ורב"ה (עמש"ל) נ"ל כעת להורות לאו הבא מכלל עשה היינו שאמר השי"ת לשניהם פרו ורבו. היינו כשהם ביחד. אבל לא יפתח מקורו בהעדר בת זוגו ויזרע לריק ח"ו וג"כ יורה דוקא בזמן שהנאת שניהם כאחד אבל לא יריק לאשפות חוץ לדרך ח"ו שאם הוא נהנה והיא אינה נהנית והנה כמו כן ברוחניות יכוין להוליד ע"י שכלו עבדים לאלקי עולם בהאיר שכלם בתורה ולהשיבם לעבודתו ית"ש שאז הוא נהנה והם נהנים. משא"כ בזרעו ד"ת לריק דהיינו שימכור ד"ת וידרוש בעבור שיכבדוהו וירבו הונו וכיוצא: הנה אתה הראת לדעת כמה עניינים דומה בדומה מצות פ"ו ברוחניות התורה כמו בגשמיות ואתה תוסיף אומץ ותבין דבר מת"ד. כי לא הבאתי רק אשר עלה ברעיוני לפי שעה וכ"ז אגב אורחא להתוודע ולהיגלות אשר אפשרי לקיים המצוה בכל עת ובכ"ז. כי התורה נצחית היא. ואבאר לך אגב אורחא אופן קיום ענפי המצוה בכל עת וזמן. לפי מ"ש האריז"ל בטעם המצוה להעלות רפ"ח ניצוצין א"כ בכלל זה ענף המצוה להשתדל בכל ענייניו להרבות כבוד שמים להעלות ניצוצי הקדושה המשוקעים בקליפה בכל ענייני מעשיו כן באכילתו ושתייתו ומו"מ ודיבורו והילוכו כידוע ליודעים כי זה כל אדם לרבות ענפי הקדושה (והוא בכלל מ"ע דפ"ו) ובעוסקו בענייני העוה"ז מבלי כוונה זו הוא מייגע א"ע לריק הגם דלאו כל מוחא סביל דא לכוין פרטיות הכוונת בכל ענין עכ"ז המשכיל והנותן עיניו על דרכיו צריך לכוין לזה עכ"פ כוונה פשוטה בכל ענייניו שיהי' לש"ש ולבקש מהשי"ת שיעשה למען חסדו. ויוחשב כאילו הי' יודע לכוין פרטיות הכוונות לכל ענין להעלות ענפי הקדושה וע"ז נאמר ושם דרך אראנו בישע אלקים. ודרשו רז"ל מי ששם אורחותיו בעוה"ז וזהו אראנו בישע אלקים היינו ישועתו ית' כביכול זה מיקרי ישועתו ית' בהעלות ענפי הקדושה והבן ועתה נחזור לדברי הקדוש שאמר שאל ישיאך לבך לעשות כבן עזאי כי לא ימצא בזמן הגלות כבן עזאי אלא ישא אשה ואם נשא בת ת"ח הנה נדבק דיבוק אמיתי בלי משל ודמיון (נ"ל דרצ"ל דהגם דכל הזיווגי' מרמזים לדביקות עליון עכ"ז בנשאו בת ת"ח היא דיבוק אמיתי בלי משל רק הוא דבוק בשכינה ממש כי זרע הת"ח הוא מהקדוש' וכענין אמרז"ל ובו תדבק וכי אפשר לדבק בשכינה רק הדבק בת"ח וכו' והנה המזדווג בזרעו הנה הוא דיבוק אמיתי). עשה איבריו בטהר' ושמר חותם המלך והכינו עם כל אבריו מרכבה וכסא מוכן לשרית עליו השכינה. הוא שנאמר את יי' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק בודאי כי את לרבות ת"ת וכתיב ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כלכם היום ואפילו יש לו אשה ובנים ורוצה לישא עוד אשה אחרת על אשתו וכוונתו לש"ש להעמיד צורה העליונה פעמים הרשות בידו רק להיות לבו לשמים. ואין לו למעט העונה שהוא חוב האשה באמת והאומר מע"ש לע"ש הוא עונת ת"ח העובדים השם) (רצ"ל ולא יאמר האדם אעשה עצמי ת"ח) כענין אותו תעבודו ובו תדבקון הוא מלא בחורה בתוכה ובתוכה תוכה) (נ"ל כוונתו דוקא ת"ח כזה היודע פנימיות התורה היינו סודות) ואין צ"ל אם מתה אשתו שישא אחרת אף כי הוא זקן להוליד בנים ובנות שכל זמן שיש לו כח להוליד ואינו מוליד קרוב הוא שמקצץ בנטיעות וא"כ צדקו דברי ר' יוחנן מכל מילי עכ"ל:
51
נ״ב(כח) ע"ש דברי הקדוש וז"ל וגם אמרז"ל היו לו בנים לעכו"ם ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פ"ו ור"ל אמר לא קיים וידעת בני שגם העכו"ם מצווים בפ"ו שכל מצוה שנאמרה קודם הדיבור ולא נשנית בהר סיני גם העכו"ם בכלל שכשם שיש עולם פנימי כך יש עולם חיצון (רצ"ל זה לעומת זה עשה אלקים) והוא צורך השמיטה (שהוא שמיטת הפחד והרשעים גוברין בו ומן הצורך הוא שיהי' רצועה לאלקאה לחייבייא) וא"כ ר' יוחנן הכיר וידע שורש הענין והלכה כמותו עכ"ל:
52
נ״ג(כט) ע"ש דברי הקדוש וז"ל ועוד. אמרז"ל האיש מצווה על פ"ו (אבל לא האשה) ואמר פרו ורבו לאיש ולאשה (עמש"ל באות כ"ז סי' יו"ד) במשמע ועוד מצוה הי"א שאינה יכולה לעשות בלא האשה וא"ת שכופה ולוקחה בע"כ ועושה המצוה של פ"ו אלא (בלשון הר"י) הם אמרו שאין הדבר אלא ברצונה וידעתה כענין האשה ניקנית מדעתה ודברי הקדוש קדושים לאלקי איום ולי הקטן נראה טפ"י פשוטו דחדא קושיא מיתרצת בירך חברתה דהנה הכריחו רז"ל מדכתיב וכבשה האיש שדרכו לכבוש מצוה על פ"ו אכל לא האשה וא"כ למה אמר פרו ורבו לשון רבים הוא הבטחה לאדם דגם האשה בודאי תסכים בטבעה דטב למיתב טן דו ויותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה וכו') א"ל רבי ואם היא אינה רוצה למה זה יבטל (רצ"ל למה אמרו חז"ל דוקא מדעתה) ותו מ"ע שלא הז"ג הוא ונשים חייבות והם אמרו פטורות (עפ"י פשוטו נ"ל דג"ז אינו קושיא הקושיא הראשונה ליתא דכיון דהשי"ת הבטיח דודאי תתרצה א"כ מש"ה תיקנו שיהי' דוקא מדעתה כי בודאי תתרצה ותתפייס. והקושיא הב' ג"כ ליתא דכיון דמפורש בתורה וכבשה מש"ה פטורות נ"ל אבל דברי הקדוש נאמרים בסוד אלקים ונגלו לו תעלומות חכמה) א"ל בני אף כי אמרו נשים פטורות ר' יוחנן (רצ"ל ר"י בן ברוקה) גדול הדור אמר חייבות דהוא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו (לכאורה הדבר מתמי' כי אינו מובן דברי קדשו דאם כוונתו לפסוק כר"י לא הל"ל אף כי אמרו נשים פטורות רק הל"ל הלכה כר"י ב"ב דאמר חייבות וגם הוא נגד הגמ' דס"ל להלכה כרבנן וכן הלכה רווחת בכל הפוסקים ועוד דלו יהא דהלכה כר"י ב"ב אעפי"כ קשה הקושיות הנ"ל לדעתו לרבנן ואפשר ליישב דברי קדשו דה"ק דנהי דהלכה כרבנן דהנשים אינם מחוייבות להשתדל להשיג המצוה כמו האנשים אבל עכ"פ בהא הלכה כר"י ב"ב דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו היינו שחייבות לשמוע לאנשיהם המותרות להם ושלא לסרב לבעליהן וג"כ שלא למנוע א"ע מלישא לאנשים כשתובעין אותם ההגונים להם. ויש עוד חילוק דאיש שנשא איילונית מחוייב להשתדל לגרשה משא"כ אשה שנישאת לאינו ראוי להוליד אינה מחוייבת להשתדל להתגרש כיון דעליה אינו מוטל חיוב השתדלות רק אזהרת המניעה וכיון דהיא נשואה ואסורה לכל אדם אין עליה אשמה ולפי"ז יתורצו קושיות הקדוש דהנה הקושיא הראשונה ליתא דודאי מוכרחת להתפייס דמחוייבת לשמוע. והקושיא הב' דהוה מ"ע שלא הז"ג ג"כ לק"מ דאעפ"כ הרי הם חייבות רק ההשתדלות אינן חייבות משום דבלא זה א"א לחייבם בזה דאין סיפוק בידם דאין קישוי אלא לדעת הבן זה מה שנ"ל כעת). א"ל רבי א"כ נעשה פ"ו בנין אב ויהיו נשים חייבות בת"ת (הנה לפי פשוטו הקושי' אינו מובנת למה החזיק קושייתו דווקא את"ת ולא על כל מ"ע ולפי מה שפירשנו בסמוך יצדק דה"ק. כיון דאמרת דפטורות ממצו' היינו השתדלות שלה אעפי"כ חייבות מיקריין במאי דצריכין להיות סיוע לבעליהן בעשיית המצות א"כ נאמר ג"כ דמיקריין חייבות בח"ת היינו במה שהם מסייעות לבעליהן בדבר מצות. והנה לכאורה הקושיא הזו יכולה להיות על כל מ"ע שמסייעות לבעליהן אבל אפשר לומר דשאני פ"ו דמיקריין חייבות כיון שהם עושים בעצמם ובגופם המצוה הזו ממש שעושה הבעל משא"כ בשאר המצות שמשמשת האשה לבעל דהיינו בהושיט לו תפיליו וכיוצא בזה מצוה אחרת היינו שימוש ת"ח. משא"כ במצוה דת"ת אמרז"ל גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה א"כ השימוש הוא עכ"פ מ"ע דת"ת וא"כ יקראו חייבות ולא אישתמיט שום תנא בשום דוכתא לומר חייבות רק אדרבא פטורות זה מה שנ"ל כעת והבוחר יבחר והש"י יאיר עינינו בדרך האמת). ואת"ל כתיב ולמדתם אותם את בניכם (ולא בנותיכם. וא"כ התורה מיעטה בפירוש שלא יקראו להם בשימושם מקיימי מצות ת"ח משא"כ בפ"ו אמרה תורה פרו ורבו על שניהם א"כ השמיענו התורה דיוחשב לה הסיוע למצוה עצמה) אימא למעוטי עכו"ם דלאו בני תורה נינהו א"ל בני משום דהוי מורא (איש אמו ואביו תיראו לרבות האשה) ופ"ו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין א"ל רבי מורא ופ"ו מיצרך צריכי דאי כתב רחמנא מורא (ר"ל ולא הוה אמר בפ"ו פרו ורבו לשון רבים) ה"א גבי פ"ו וכבש"ה כתיב איש שדרכו לכבוש חייב אשה וכו' (ולא יתחייבו אפילו בעזר וסיוע אם לא ירצו ויכולין להתבטל כל ימיהן) ואי כתב רחמנא פ"ו ולא כתב מורא (בלשון רבים תיראו) ה"א איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות (דרשות בעלה עלי') אימא לא תתחייב כלל (אפילו בזמן שאין לה מניעה מצד הבעל) ת"ל מורא וא"כ מיצרך צריכי ונעשה פ"ו בנין אב ויהיו נשים חייבות בת"ת (כמ"ש דהגם דהוי מ"ע שלא הזמ"ג עכ"ז יקראו חייבות כי שימושם ללימוד יחשב ולא למצוה בפ"ע ונ"מ לבטל מצוה אחרת מפני זה השימוש כי ת"ת כנגד כולן ולפי פירושם זה תבין למה דוקא אמר בכאן שיהי' פ"ו בנין אב ולא מור"א או שניהם בפ"ע אך הכונה עכ"פ כדמיון פ"ו היינו הגם שפטורין מעיקר המצות מוכבש"ה עכ"ז מיקריין חייבות מדאורייתא בסייעתן ושימושן נ"ל) א"ל בני מור"א לא צריך דאה"נ כשאין סיפק בידה לעשות פטור (וביש סיפק בידה יכול ללמוד מפ"ו ואעפ"כ אשמועינן במורא תיראו) וא"כ הוו שני כתובים הבאים כאחד וא"מ א"ל רבי ומ"ע שלא הז"ג דנשים חייבות מנ"ל א"ל בני ממורא ילפינן מה מורא וכו'. א"ל רבי והכתיב איש אשה שאין סיפוק בידה לעשות תפטר (לכאורה אין מן הצורך לטעם כיון דכתיב איש ויראה לי דה"ק לו יהא דתאמר איש למעט הקטן חד טעמא הוא דמ"ט אימעט קטן מן המצות משום דאין לו דעת עדיין ומיקרי אין סיפוק בידו וא"כ מהיכא דאימעיט קטן אימעט נמי אשה נ"ל) א"ל כתיב תיראו וגם אשה במשמע וכשסיפק בידה לעשות חייבת (להשתדל במצוה עצמה) א"ל רבי ונילף כל המצות שלא הז"ג מת"ת (דפטורות) להקל א"ל משום דהוה ת"ת ופ"ו (דפטורות מעיקר השתדלות המצוה כנ"ל) שני כתובים הבאים כאחד וא"מ א"ל רבי והאמר ריב"ב מחוייב בפ"ו (רצ"ל הוא מחויב לגמרי בעיקר המצוה) א"ל לדעתו לא אמרינן (דאין הלכה כמותו בזה ולדידיה אפשר לומר דס"ל דג"כ חייבות בת"ת דנלמוד מפ"ו ומורא בבנין אב ולא הוו ב' כתובים הבאים כאחד דמיצרך צריכי כנ"ל דמה תאמר דלא צריכי דבאמת כשאין סיפק בידה לעשות פטורה הרי עיקר המצוה דפ"ו ג"כ אין סיפק בידה לעשות ואעפ"כ חייבת לדעתו וא"כ אם לא נכתב רק פ"ו ה"א דוקא פ"ו דסיפק בידה עכ"פ לעשות השתדלות בצד מה וא"א לומר בזה דרשות בעלה עליה דגם בעלה אדרבא מיחייב בזה עצמו משא"כ מורא דאין סיפוק בידה דרשות בעלה עליה למחות וא"כ מיצרך צריכי ונלמוד מהם ת"ת והש"י יודע האמת) באמת פשט בזה ההיתר (רצ"ל דהלכה כרבנן דאין האשה חייבת בעיקר המצוה דפ"ו וכמש"ל) אבל ריב"ב דיבר ע"ד היסוד כי כשהאשה היא בת בנים חייבת באיש שכן בנין עולם הגשמיי (נ"ל הרוחניי) מאיש ומאשה הד' פרצופים ולמה נפטרנה כי היא עוברת בעשה דאורייתא כאיש אלא הפוטר אותה אמר הועיל וכח האשה וכל פעולותיה מהאיש הוא ת"ת א"כ האיש צריך לחזור אחר האשה לתת לה מכחו להוליד וכן הדין. אלא האשה החוששת בזה העוש' הוא אשר דברנו שמחוייבת להיות סיוע ויחשב לה לעשה) אשרי לה ובלבד שיהי' לבה לשמים עכ"ל הקדוש עמש"ל בשם מרן האריז"ל בהקדמה ט' אות ד' ב' טעמים למה מ"ע שהז"ג נשים פטורות ונ"ל דריב"ב סבר כטעם הא' ורבנן ס"ל כטעם הב' והבן:
53
נ״ד(ל) ע"ש מדברי הקדוש ארז"ל אין האיש חייב במצוה זו עד היותו בן י"ח שנים לחופה וכיון שעברו י"ח ולא נשא עובר בכ"י בעשה דאורייתא (ונ"ל דהגם שכתבתי לעיל דהב"ד אין כופין עד שיהי' בן ך' הוא מטעם שכתבתי לעיל בחלק המעשה עיי"ש אבל אעפי"כ מיפסל מדרבנן מי"ח ואילך כדין מבטל מ"ע. דמחוייב מרדות מדרבנן ומיפסל מדרבנן) א"ל רבי ומ"ש שבכל המצות בן י"ג וכאן בן י"ח לחופה א"ל בני ולא ידעת שאל ה"י הוא יסו"ד עולם בעלה דארעא ובהיותו בן י"ח נותן לו הכח לישא (הבן הענין בהיותו עדיין בן טו"ב טוביה גנז בגוויה ואח"כ כשנתגדל הטוב ח"י ח"י יקרא הוא הכ"ח והגבורה והשם הטוב יכפה. ועמש"ל דנלמד מיוסף הרומז ליסוד צדיק כי תולדות יעקב יוסף והי' בן טו"ב שנה ולא נשא עיי"ש):
54
נ״ה(לא) ואעתיק לך עוד מן הנמצא כתוב בס' שושן סודות השייך למצוה הלזו לחלק המחשבה וז"ל סוד קו' מצות פ"ו השורש המונח שמי שמת ולא הניח אחר מותו זכר ונקבה הלכה פסוקה שלא קיים מצות פ"ו (והנה בעבור זה נ"ל דמש"ה החמירו מאד גם במצות לערב אל תנח למכור ס"ת בשביל לקיים מצות לערב א"ת הגם דהוא מדרבנן כי יש בכל זה מצוה דאורייתא כי אין אדם יודע כמה שנים יחי' הבן כי ברכות בנים ובנות הכל נוגע לדאורייתא כאשר אמר המלך החכם ברוח קדשו כי אינך יודע איזה יוכשר וכו' ויש להסתפק א"כ אברהם ויצחק ומשה הצדיקים הגמורים האיך מתו בלא נקיבות וי"א כי הם מהשמיטה ראשונה לא יצטרכו לנקבות לרמוז למשפיע ומקבל וסוד ויעש אלקים מעשה בראשית (נ"ל דרצ"ל כשתרצה לידע הסוד של שמיטה הלזו תתבונן במעשה בראשית שנאמר ויעש אלקים רמז לגבורה הוא כח השמיטה הלזו. ועיין מ"ש בפירושי לעיל על דברי הקדוש הקנה זצלה"ה) וטעם זו"נ כי העולם העליון אינו מתקיים מבלי מקבל ומשפיע עמש"ל בדברי הקנה ואם מתו בניו ונשארו בני בנים אם מא' לא קיים אם מב' (היינו מבן ובת נשארו בן ובת אפילו הבן מהבת והבת מהבן) קיים והטעם שבני בנים ה"ה כבנים לפי שכל העשר ספירות בנים ובני בנים (עמש"ל) והם מקיימים העולם ולכן גם בדוגמא די בזה ולפי שאין בי"ס אחד משנים רק אחד מאחד וכולה קשורים זה בזה ולכן אח"ד משנים (נ"ל שצ"ל שנים מאחד וכ"ה בקנה ועמש"ש) אינו מועיל:
55
נ״ו(לב) ע"ש וז"ל אמר המחבר לפי שפ"ו רומזת בדברים הרוחניים לכן א"א מבלי שנרחיב בה הדיבור ונאמר כי הסכמת כל חכמי המחקר לבקש ד' סיבות לכל דבר והם החומר הפועל הצורה והתכלית. לכן גם אנחנו נבאר המצוה הזאת בד' סיבותי': החומר היא האשה אשר היא החומר והחפץ של מצוה אשר על ידה נעשית המצוה ועמש"ל בדברי הקנה על ענין חפץ של מצוה וכבר ידעת אזהרת חז"ל שימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח גרסינן במס' יומא פ' בא לו אמר ר' ברכי' אם רואה אדם שתור' פוסקת ממנו (מזרעו) ישא בת ת"ת שנאמר אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו מרוח מים יפריח. בערבי פסחים כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח. ובמס' תענית גרסינן ד' משפתות הי' בירושלים יפיפיות וכו' עד מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם בבעלי משפחה שאין אשה אלא לבנים וכל זה יתבאר לך כי האשה ראויה שתהא ממקום קדוש לפי שהמסתעף (היינו הבנים) יהי' קדושים מבטן ומהריון ומלידה (רצ"ל הגם דאשכחן כמה נשמות גבוהות באים ונולדים בפחותי ערך עכ"ז להיות שאינם קדושים מבטן צריכים לזכות גדול ולעבודה רבה לזכך לבושם וחומרם כאשר בא דברינו לעיל בזה עיי"ש) כי הצורות שוות (נ"ל דרצ"ל דהגם שהצורות שוות עכ"ז) ומתחלפות כפי התחלפות החומר הנשיא לה. והסוד הנמרץ כולך יפה רעיתי ומום אין בך כי הדוגמא ראוי' שתתדמה אשת חיל עטרת בעלה: הפועל הוא האיש ראוי שלא ישא לאחד מד' דברים. לא מצד אומץ ותקיף הקרובים שיעזרנה לא מצד ממון (רצ"ל שיעזרו לו בצד ממונו שיש לו כבר. ואפשר צריך לומר הקרובים שיעזרו לו מצד ממון) לא משום ממון ולא משום זונה וערוה וכמו שדרשו ע"פ כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה תהי' ואשדוד בצהרים יגרשנה ועקרון תעקר ויתבונן כל איש אנה רומז עצמותו אל י"י איש מלחמה אשר דודה יפה בנשים (נראה בעליל ט"ס ותיקנו בלוח הטעות וסברו לתקן ולא תיקנו עיי"ש ונ"ל להגיה אשר ממשיך דודים להיפה בנשים הבא לגנה (היא המלכות כדמיון הגנ"ה הנזרע בה להוציא פרח להציץ ציץ אורי הנשמות) ברוב רחמיו (רצ"ל הוא בא לגנה דווקא כאשר מתרבים בו הרחמים בקבלת המוחין דגדלות הנודע נ"ל) נשפע א"מ (אפשר הוא ר"ת או"ר מו"ת) ויוציע בשפע הבא מרישא (חב"ד) היורד דרך חוט השדרה דעת המתפשט עד הגוף ת"ת עמש"ל בדברי הקנה) עד ברית עליון (צדיק יסוד עולם) ומשם לבת זוגו כי כל בשמים ובארץ (כי כל בגי' יסו"ד ומתרגימין דאחיד בשמיא וארעא) כן האיש הדוגמא (רצ"ל האיש שבעוה"ז אשר הוא דוגמא) לא ישא אשה רק לכוונת עבודת האל שיהי' ממנה זרע עובד י"י לא למלאות תאוות יצרו הרע רק אם ישים אליו ית' לבו רוחו ונשמתו אליו תאסוף וזאת היא. הצורה הם הילדים אשר יתננהו י"י אל עליון כי כבר אמרנו שכפי כוונת האיש (הוא הפועל) וכוונת (האשה) היא החומר כן תהי' נשמת הולד ולכן אמר י"י אל ירמי' הנביא בטרם אצרך בבטן ידעתיך שהכוונה בזה הדבר שידע השי"ת כוונת אביו ואמו (כבר ידעתי כי חלקיהו אביו ברת מפני מנשה שהרג את הנביאים וסיכן א"ע לבוא ביום ושימש מטתו ביום וברח. בראותו שהשעה צריכה לכך להוליד בן צדיק) וכוונת הטובה (נ"ל שצ"ל והכנתם הטובה) להתקרב אל עבודת השם אמר שידעהו בזה טרם שיצרו ובא על דרך מי"י מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (נראה בכאן חסרון וצ"ל כי חלקיהו אביו ברת ובא ושימש מטתו על דרך מי"י מצעדי גבר כוננו וכו' כנ"ל ודרכו יחפץ. דרך ארץ. דרך גבר בעלמה נ"ל) והבא לטהר מסייעין לו ודע אנה רומזים הנשמות מי ומאיזה מקום הם באים מא"ל ח"י ולכן בשמנה עשר שנה ואפשר רצ"ל בשנת י"ח עיין ברמב"ם ופוסקים) יטהר א"ע לקבל שפע הנשמות ויזכה לבנים הראויים להוראה (עמש"ל בדברי הקדוש הקנה זצלה"ה ותבן): תכלית הוא שיוליד ממנה בנים עוסקים בתורה ובמצות ובמע"ט (החילוק שבין הצורה והתכלית הצורה הוא שיוליד בנים מוכנים בצורתם לתורה ועבודה והתכלית הוא שישתמשו בצורתם זאת להשלים אל מה שהוכנו מצד צורתם והבן) והטעם כמו שהשפעה יוצא מאשת חיל עטרת בעלה הן לטובה הן וכו' הוא כולו טוב כי אין דבר רע יורד מן השמים על הארץ העליונה רק לטובה ומה שיהי' איזה רעה שתחול היא מצד המקבלים כענין השמש שמשחיר פני הכובס ומלבין הבגד כן ראוי האיש שמתחבר לאשתו להיות לו בן משלים רצון קונו ומדמה הצורה ליוצרה (רצ"ל הגם שח"ו לא תגמור לו כוונתו שאין הבן ממולא בכל טוב כי לא השלים חקו כי בעל בחירה הוא עכ"ז הוא עושה את שלו להכינו בכל טוב הבן הענין נ"ל) זהו שרצונו לבאר הענין פ"ו בד' סיביריו:
56
נ״ז(לג) ע"ש ומעתה נודיעך שהחיבור הוא בעצמו יהי' בד' כוונות הא' בצד מה הוא החיבור והב' בזמן החיבור והג' בכיוון החיבור והד' באיכות החיבור מהו החיבור (רצ"ל למה נברא יצירת האדם שיוליד באופן כזה) הכתוב קראו ידיע"ה שנאמר והאדם יד"ע את חוה אשתו מאחר שקראו הכתוב ידיע"ה נראה שהוא דבר טהור ונקי ורומז לדברים העליונים והמבין סוד וידע אלקים יבין מה שרמזנו (בסידור הגאון מה' יעבץ בסדר הגדה וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר וירא אלקים את ב"י וידע אלקים ופי' בו הגאון דקשה מה ראה ומה ידע כי לא פורש ופשיטות רואה ויודע הכל ומאי קמ"ל אלא ה"פ וירא ה' את ב"י הנשמות שבגוף הראויין להיבראות עומדין לפניו ואין אחרים רואין אותן שלא יצאו לאייר העולם לפי שפירשו ישראל למטה מדרך ארץ מעצמן לפי שאמרו לשוא אנו עמלים לפיכך ויד"ע אלקים מענין וידע האדם והוא פועל יוצא לשלשי בכאן רצ"ל ויד"ע אלקים עשה אותם בעלי ידיעה וחיבור שנזקקו לנשותיהן כמ"ש תחת התפוח עוררתיך ששלח הש"י מלאך הממונה על התאוה לעורר תאותם אחר שנתייאשו ממנה ואם תזכה תבחין גם בפנימיות הענין שהוא סוד גדול מס"ת רומז בס' הבהיר הביאו הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועי' עוד בפנימיות העניינים בדברי האריז"ל ותבחין בחי' תיבת דע"ת בס' ערכי הכינויים ובס' מאורי אור ותבין: זמן החיבור הוא לת"ח מע"ש לע"ש (הנה בענין זה אי"ה נטייל ארוכות בדברי מר"ן האריז"ל ובמקובלים ועת לקצר בכאן שלא להפסיק בדברי המחבר) ויש בו שני מכוונים. הא' להיות החיבור ביום מנוחה יום שיש בו כח נוסיף בתולדה (רצ"ל ויצא הולד מזורז וגם הוא לא יחסר מכחו וחילו כי יתוסף בו תמורת הניתך) והב' ע"ד סיד ונה"ר צי"ע ת"ת להשקות את הגן עטרת (נ"ל חסרון הניכר וצ"ל ונה"ר צי"ע יוצא מעד"ן ת"ת להשקות את הג"ן עטר"ת) כי ביום השב"ת הוא רומז לחיבור צי"ע בבת זוגו אשר הוא צרור בחיים בכ"י. וכי עם המלך (ז"א) במסיבו אין ספק כי יזכה (האדם) בחיבור ההוא לנפש טהורה: כיון החיבור בזה הענין וקח ראי' ממקלות יעקב אבינו כי כפי מחשבתו בעת החיבור בזיווגו כן תהי' הצורה חלה על החומר והחומר יצטייר כפי מחשבתו ויהי' מוכן לקבל הצורה הקדושה. וכן מעשה דרבי יוחנן יוכיחו לזה דהוי יתיב על שערי טבילה ואם תהי' מחשבתו שלימה בזה הדרך הנה על ידו יתחברו ד"ו פרצופי וימציא שפע וברכה בכל הנמצאים: באיכת החיבור דע כי כל חכמי המחקר הסכימו שהזרע יוצא מן המוח אל השדרה ומשם מתפשטת לכל הגידין ואיברים ואח"כ יירד להאשכים ומשם אל האמה ובהתחברו אל אשתו יורה כחץ וכבר ידעת אנה רומז המוח (כח"ב) והשדרה (דעת המתפשטת לת"ת בכלל הגוף) והאשכים (נצח הוד) והאמה (יסיד צדיק) והאשה (מלכות) ויריית האמה כחץ והזרע היוצא (טפא החסד לנגד הגבורה דנוקבא) ומעתה תוכל להבין סוד הכתוב שקראו ידיעה (התפשטות הדעת מהמוח אל הגוף) אם יש (לך) לב נבון וחכם ודע זה (רמז לחב"ד) מכאן תבין מאמר רז"ל כל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל (רצ"ל ישראל סבא) עכ"ל הנוגע לענייננו:
57
נ״ח(לד) ועתה נבא לבאר איזה עניינים בתוארי אי"ש ואש"ה זכ"ר ונקב"ה. רמוזתם בקודש אי"ש ואש"ה מילואם כזה ל"ף ו"ד י"ן י"ו ל"ף י"ן י' בגימ' שלום מרמז על הברית שלום המשים שלום בבית כי כל (יסוד) בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא אי"ש ואש"ה במילואם אל"ף יו"ד שי"ן וי"ו אל"ף שי"ן ה"י בגי' אלף חסר חד. הנה בצירוף השלו"ם בבי"ת יהי' אלף האל"ף לך שלמ"ה הוא תכלית המספר בהחזרת האלף לאלף והאלף לאלף וה"ס אדם אחד מאלף מצאתי. והבן. וג"כ באלפא ביתא דאי"ק בכ"ר תכלית המספר טצ"ץ הוא אלף חסר חד ובהחזר' הגלגל לאלף יושלם אלף:
58
נ״ט(לה) מילוי איש כזה ל"ף ו"ד י"ן. בגי' פנים. וכן מילוי אשה ל"ף י"ן י' בגי' פנים. רמז דייקא לייחוד פני"ם בפני"ם וחלילה למלאות שפע שלא כדרכה. ועמש"ל ברמז הכתוב בטח בה לב בעלה ושל"ל לא יחסר של"ל בגי' ב' פעמים פנים. וג"כ ב' פעמים פנים היינו מילוי אי"ש אש"ה. בגי' ה' פעמים חס"ד ה"ס הה"ח דדכורא הממתיקים הה"ג דנו"ק. ובכללותם יחד לובן ואודם ומתהווה מהן זרע אמת בהחשב האלף לאלף. בגי' ה' פעמים חס"ד וה' פעמים גבורה כי גבר עלינו חסד"ו ואמת יי' לעולם:
59
ס׳(לו) אשה ניקנית בג' דרכים כס"ף שט"ר ביא"ה. בגי' שמי"ם וארץ (זי"ן) ובגי' ז' שמות הנק' ג"כ מרגלא דהיינו ד' מילואי הוי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושלשה מילאוי אהי' קס"א קנ"א קמ"ג סוד ז' ברכות להכלה מראש צדיק:
60
ס״א(לז) איש מורה על ג' ראשונות א' כתר י' חכמה ש' בינה (מאורי אור) והבן כח התולדה נמשך מהמוחין ע"כ נקרא הזכר המשפיע אי"ש. נ"ל ה"ס הידיעה וידע אדם. המשיך ע"י הדעת הדעת המוחין להמדות:
61
ס״ב(לח) אשה בגי' אלקי"ם דיודי"ן עם ה' אותיות והכולל (מאורי אור) והוא רמז לגבורות דנו"ק כי היא מזרעת אודם (נ"ל אשה במילוי כזה אל"ף שי"ן ה"א בגי' יו"ד וי"ו דל"ת ע"ה היינו יו"ד במילוי והנה יו"ד רמז לחכמה ובחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא ג"ז בס' הנ"ל) והנה בעולם הזה הגשמיי י"ל דהנה איש מזריע תחילה יולדת נקבה הנה יסוד הנקבה מדכורא נ"ל:
62
ס״ג(לט) זכר ונקבה בגי' שמ"ן ה"ס הטפה היורדת מהמוח נק' שמ"ן. סוד י' פעמים ט"ל. ורמז לפי"ז שלא להוריד השמן הטוב מהמות רק בהיות יחד זכר ונקבה בחיבורא חדא:
63