דרך פקודך ב׳Derekh Pikudekha 2

א׳מ"ע ב מילה

ב׳חלק המעשה
(א) מ"ע ב' (הג"ה מצוה ב' היא בי"ת נאמר בדוד כי בי"ת יעשה לך ה' היינו שיהי' זרעו מיוחסים אחריו לעולם מצליחים מלוכה והנה ע"י מצות מילה כ"י מוצלחים כמד"א ועתה אם שמוע וכו' ושמרתה את ברית"י וכו' תהיו לי ממלכת כהנים:) מ"ע למול את הבן זכר ביום השמיני ללידתו. וביום דוקא דכתיב וביו"ם השמיני וכו' אחר הנץ התמה ואם מל משעלה עמוד השחר יצא (עמוד השחר היא האיר פני המזרח עיין בתוי"ט ריש ברכות):

ג׳(ב) בכלל המצוה הזאת מילת עבדים שחייב האדון למולם היינו יליד בית נימול ג"כ לשמנה ומקנת כסף נימול ביום שנקנה היינו אפילו הוא בן יומו שנולד היום:

ד׳(ג) כיצד הוא המילה חותכין את העור המכסה את העטרה עד שתתגלה העטרה וקבלנו באומנות המצוה הזאת. היינו קודם שחותך ממשמש בידו העור השיעור שמגיע' עד העטרה, ואח"כ יתפוס העור עד סמוך לעטרה ויגביה היטב בתפיסתו העור ויחתוך סמוך לאצבעותיו העור כשיעור שתפס ואח"כ יקרע העור הרך ג"כ עד שתתגלה העטרה (היא חוט בשר גבוה המקיף את הגיד):

ה׳(ד) החותך לא יחתוך מלמעלה למטה (היינו מצד הראש לצד הרגלים כי הוא סכנה שימשך העור עד הכיס ויחתוך הכיס). רק יחתוך מן הצד מרגל לרגל כך קבלנו באומנות.

ו׳(ה) הפורע לא יקרע העור היטב רק סמוך לראש ומן הצדדים אבל למטה היינו לצד הרגלים לא יפרע רק מעט כי שם יש גיד דק כמו צינור ומקלח דם ולא יוכל ח"ו לעצור הדם ויבא התינוק לידי סכנה ע"כ כל ערום יעשה בדעת ויצליח:

ז׳(ו) מל ולא פרע כאילו לא מל (ונ"ל דמש"ה קאמרינן כאיל"ו ל"א מ"ל דבהמשיך הזמן יצטרך שוב לחתוך ולא תסגי בהפריעה לבדה כאשר ראיתי מעשה כמה פעמים שבא כזאת לידי) כלל. ונ"ל דהברכה שיברך הוא לבטלה וגם נ"ל דלא יברך אח"כ הברכה אשר קידש ידיד וכו' כיון שלא נעשית המצוה:

ח׳(ז) ומחוייב המוהל אחר הפריעה למצוץ דם המילה עד שיצא הדם ממקומות רבים (ואם אחר החיתוך כיסה הדם את העור הפריע' וא"א כ"כ בקלות לפרוע אזי מוצצין גם קודם הפריעה אבל לא יצא בזה ומחויב למצוץ גם אחר הפריעה כן נ"ל):

ט׳(ח) טוב לזלף יין על מקום המילה אחר שנעשית כמצותה. ורבים נוהגין ליקח יין בפיהם ולמצוץ הדם עם היין שבתוך פיהם. והוא רפואה למכת המילה ויש לו סמך במדרש:

י׳(ט) אחר כל אלה לוקחין כוס יין מלא ומברכין בפה"ג וברכת אשר קידש ידיד וכו' (אי"ה יתבאר בחלק הדיבור והמחשבה. נוסח הברכה ופרושה). ואח"כ מבקשים רחמים על הילד הרך הנימול. או"א קיים את הילד הזה וכו' ואם הנימול ממזר אין מבקשין עליו רחמים ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר:

י״א(י) קודם המילה יברך המוהל אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. ואחר החיתוך יברך אבי הבן אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א. ואם האב המוהל בעצמו (ובפרט כשהוא בעצמו החותך והפורע) יברך ב' הברכות קודם המילה כן הוא דעת הט"ז עיי"ש וב"פ ומהראוי לנהוג כט"ז.

י״ב(יא) העומדים שם בשמעם ברכת להכניסו. עונים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמע"ט עיין בש"ך וט"ז כתבו לומר כשם שנכנס וכו' כן יכנס כו'. ואית דאמרי שיש חילוק בין העומדים מרחוק ובין העומדים מקרוב ורואין אבי הבן אומרים לנוכח כשם שהכנסתו וכו'. ונ"ל להורות דיש חילוק בין אם האב הוא בכאן והוא המכניס והמברך אז אומרים לנוכח. שהכנסתו תכניסהו משא"כ כשאין האב בכאן א"כ המכניסים הם הב"ד אז אומרים כשם שנכנס וכו' כן יכנס וכו':

י״ג(יב) קודם המילה מכינים כסא לאליהו ז"ל ואומרים בפה מלא (כשמניחין התינוק על הכסא) זה הכסא של אליהו זכור לטוב דמבואר בזוהר דאליהו ז"ל מוכרח להיות בשעה שישראל מקיימין מצוה זו):

י״ד(יג) אחר שמניחין התינוק על הכסא. שוב לוקחין אותו מהכסא ואחד יושב על הכסא ותופס התינוק בשעת המצוה והוא הנקר' סנדק. ומצוה גדולה היא ותיקון לחטא הברית. ומהראוי שיהי' הכסא חלוק ונראה כשתים אחד לאליהו ז"ל ואחד לסנדק וכ"ה המנהג ברוב קהילות:

ט״ו(יד) קודם המילה יאמר המוהל. שברתי לישועתך י"י (היינו שמצפה לישועת י"י שלא יביא את התינוק לידי סכנה) שש אנכי על אמרתך (היינו מילה שניתנה באמירה ולא בדיבור) כמוצא שלל רב שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול שברתי לישועתך י"י אשר תבחר ותקרב ישכון חציריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (ענין זה הפסוק מבואר בזוהר לך ויבואר הענין אי"ה בחלק הדיבור יעויי"ש) וכך הוא סדר נסחתינו הנהוג כסדר זה הכסא של אליהו ז"ל. שברתי לישועתך י"י ומצותיך עשיתי אליהו מלאך הברית הנה שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני שברתי לישועתך י"י (מה ששוב אומרים פעם שנית שברתי וכו' נ"ל דכיון שמבקשים מאליהו לסומכו חוזרים ואומרים דאעפי"כ העיקר הוא העזר האלקי) שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. אשרי תבחר ותקרב וכו':

ט״ז(טו) א"צ לכסות ערות התינוק בשעת הברכה מן הדין אבל מהראוי ומצוה מ"ה לכסותו. או יחזיר פניו לצד אחר ומכ"ש שמהראוי שלא לתפוס הערלה קודם הברכה. רק בגמר הברכה יתפוס ויחתוך בעיון ובמתינת מעט כי מתון מתון וכו' ומהראוי לגעור באותם הרוצים להראות חריפותם וחוטפים הברכת והמצוה בלי עיון ומתינות כי גבוה וגאון להם לא כן נחלת עבד י"י ושלום רב להם ואין למו מכשול:

י״ז(טז) המל את העבד מן הדין צריך לכסות ערותו בשעת הברכה וכן בגר. וכן ישראל גדול:

י״ח(יז) המל את העבד יברך אקב"ו למול את העבדים. ואחר המילה יברך על הכוס אקב"ו למול את עבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית:

י״ט(יח) המל את הגר יברך אקב"ו למול את הגרים ואחר המילה יברך על הכוס אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם וכו' הכל כנ"ל:

כ׳(יט) אחר המילה קודם שיברך המוהל הברכה (אפילו במילת קטן) ירחוץ ידיו ופיו:

כ״א(כ) כשאומר בדמיך חיי בדמיך חיי. יתן באצבעו היין מכוס לתוך פי התינוק (ועיין בחלק הדיבור והמחשבה מש"ש):

כ״ב(כא) היכא דאפשר אין מלין אלא בעשרה דוקא. ויש סמך לזה בר"מ פ' תזריע הבאתיו בחלק המחשבה אות י"ב עיי"ש:

כ״ג(כב) מהראוי שיעמדו כל העם בשעת המילה פ"ש ויעמוד כל העם בברית חוץ הסנדק התופס התינוק: כג) נוהגין לעשות סעודה ומשתה ושמחה ביום המילה. ויש סמך לזה ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל וכו' ודרשו דורשי רשומות ביום ה"ג מל את יצחק ה"ג בגי' ח' ומיקרי כמנודה לשמים מי שמזמנין אותו לסעודה זו ואינו הולך אם לא שיש שם אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא. ואין לבטל סעודה זו וחדשים מקרוב באו משמץ אפקורסות שנזרקה בעוה"ר שביטלו סעודה זו לא כאלה חלק יעקב השמחים אלי גיל במצוה זו שהיא אות בינינו לבין אלקינו:

כ״ד(כד) אחר הסעודה כשמברכין בהמ"ז אין מברכין שהשמחה במעונו משום צער דינוקא:

כ״ה(כה) נוסח הרחמן וכו' שמוסיפין בברהמ"ז במדינתינו כשהיא מילה שלא בזמנה א"א מיום השמיני והלאה ירצה דמו רק מיום המילה והלאה וכו' וכן לא יאמרו יברך רך הנימול לשמנה רק רך הנימול נכונה וכן הוא יברך את המל בשר הערלה ופרע ומצץ דמי המילה אם המל הוא אחד. ופורע אחר ומוצץ אחר. את המל וכו' ואת הפרע ואת המצץ וכו':

כ״ו(כו) נוהגין עוד לעשות איזה סעודה בליל שבת אחר לידת התינוק קודם המיל'. ויש לזה סמך במדרש דמש"ה צוה הש"י שיהי' נימול לשמונה שאמר הקב"ה לא יראה פני עד שיראה פני המטרונא תחלה ושמונה ימים לא משכחת בלא שבת ונמצא לפי"ז דוקא בליל שבח שהוא סעודתא דמטרוניתא ולא כאשר נוהגין בהרבה מקומות ביום שבת ועיין בחלק המחשבה אות י"ב שיש סמך מן הרעיא מהימנא דהכוונה ליום השבת דוקא ע"כ נהרא נהרי' ופשטי' ואין לבטל שום מנהג:

כ״ז(כז) בהרבה מקומות המדקדקים במצות עושים ג"כ סעודה בליל שקודם המילה ויש לזה סמך בזהר לך במעשה דר' אבא בכפר טרשא וכבר נדפס תיקון לאומרו בליל שקודם המילה נק' ברית יצחק ובס' נ"ש כתב דמיקרי סעודת מצוה:

כ״ח(כח) בהרבה מקומות יש מדקדקים לעשות ג"כ סעודה ביום השלישי למילה ויש לזה סמך מסעודת אברהם אבינו למלאכים דיום השלישי למילתו הי' כידוע:

כ״ט(כט) הערלה שמסירין מן הנימול יש להכין כלי עם עפר ולהניחו בעפר ולא ישליכנו לחוץ (יעויין הסוד בר"מ פ' תזריע הבאתי לקמן בחלק המחשבה אות י"ב יעויי"ש):

ל׳(ל) מנהג ישראל תורה היא שיהי' הסכין של מילה מחודד בשני פיות לשני הצדדים והנה בטעם הפשוט בכדי שלא יבא לידי טעות ויחתוך בהצד השני שאינו מחודד ויסכן התינוק ואסמכוה אקרא וחרב פיפיות בידם ומצאתי און לי גם בפנימיות הסוד טעם לדבר כפי שכלי ויבואר אי"ה בחלק המחשבה:

ל״אחלק הדיבור
כבר כתבנו שמחוייב האדם לקיים המצות במחשבה ודבור ומעשה. והנה ענין המעשה של המצוה האיך ומה כבר כתבנו ומחוייב האדם לעסוק במו פיו הדינים של המצות בש"ס ופוסקים אך להיות דלאו כל מוחא סביל דא בכל מצוה ע"כ רשמנו בכל מצוה איזה דינים ואת אשר נפל לחלקינו איזה חידושי דינים ויהי למשמרת לי ולבני גילי וטהר ידים יוסיף אומץ לחדש בכל פעם והנני אומר לקיים חלק הדיבור:

ל״ב(א) ידבר האדם במו פיו הדינים שכתבתי לעיל בחלק המעשה ועוד ידבר ויעיין מה שנבאר עוד בכאן:

ל״ג(ב) קיום המצוה הזאת כתורה שלא יצטרך להתגלגל נ"ל שהוא דוקא כאשר האדם מל את בנו הנולד לו או את הגר או אח עבדו יליד ביתו ומקנת כספו או כאשר מל את הילד שאין לו אב בכאן להכניסו והנה המצוה מוטלת על הב"ד וכל ישראל ראויין להיות ב"ד בדבר הזה משא"כ המוהל כשמכניס לברית ילדי ישראל אחרים שיש להם אב בכאן הגם דמצוה קעביד אם לא מל את בנו או את עבדו או אח הגר או את הילד שאין לו אב הנה לא השלים חוקו המצטרך לו לחלוקא דרבנן ויצטרך להתגלגל או להתעבר באופנים המבוארים בהקדמה כי המוהל המכנים ילדים של אחרים מטעם שליחות קאתינן עלה שהוא שליח של האב שליח לדבר מצוה אבל אין המצוה הזאת מוטלת עליו לקיים:

ל״ד(ג) ונ"ל עוד דהאב המכניס ומכבד למוהל שימול את בנו יצא י"ח המצוה ולא יצטרך להתגלגל כיון דאיתרבי מן התורה שלוחו של אדם כמותו:

ל״ה(ד) הא ודאי דמצוה בו יותר מבשלוחו (כמו בכל המצות) ע"כ האב שהוא מוהל בעצמו לא יספיק לו לחתוך הערלה בלבד ולכבד לאחר לפרוע כי מל ולא פרע כאילו לא מל ע"כ עושה שליח במקום דאפשר לו ולאו שפיר קעביד דמצוה בו אבל המציצה יכול ליתן לאחר כי אין זה מחלק המצוה רק לצורך רפואת התינוק נ"ל:

ל״ו(ה) גם על ציצין המעכבין את המילה (דחוזר עליהם אפי' בשבת דהיינו שנשארה עור החופה את רוב גובהה של עטרה) ג"כ אין ליתן לאחר לתקן היכא דאפשר בו דמצוה בו וכו' והוא פשוט:

ל״ז(ו) דבר ידוע הלכה למעשה דמילה בזמנה דוחה שבת וכגון דא צריך להודיע דין חדש שהמציא הרב הגדול בעל לבושי שרד מאי דידוע דבהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ה"ה כילוד ומבואר בגמ' דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור מיקרי כשהיולדת אינה יכולה לילך עוד ברגליה וצריכות חברותי' לשאת אותה והנה זה יארע כמה פעמים זמן רב קודם לידת הילד והנה יארע כשיולדת בליל שבת וכבר קודם הכנסת שבת לא היתה יכולה לילך ברגליה וא"כ הי' בשבת מילה שלא בזמנה ומחללין שבת במילתו וע"כ צריך המוהל לחקור על זה ולשאול את פי המילדת מפשה שהיה:

ל״ח(ז) כתב הב"י בשם התשב"ץ דמילה שלא בזמנה אין מוהלין ביום ה' דא"כ יחול יום הג' בשבת ויש חשש סכנה ויצטרכו לחלל שבת ח"ו וכן ביום ו' ונ"ל הקטן ראי' דמוהלין דאמרינן במתניתין תינוק נימול לתשעה וכו' לאחד עשר לא וכו' וא"כ לפי"ז משכחת לה שני ימים של ר"ה ביום ג"ד ואח"כ יהיה ביום ה' מילה שלא בזמנה ומשכחת לה טובא אלא ע"כ צריך לומר דחלין גם במילה שלא בזמנה ביום ה' ודוק נ"ל:

ל״ט(ח) אם לא מל האב את בנו חייבים הב"ד למולו אפילו האב לפנינו ואינו רוצה הגם דנ"ל דבזה מכין אותו עד שתצא נפשו כדין עשה סוכה ואינו עושה וכו' עכ"ז בין כך וכך חייבים הב"ד למולו ולא ימתינו פד שירצה האב נ"ל:

מ׳(ט) אם לא מלוהו האב והב"ד חייב למול א"פ כשיגדיל ואם לא מל א"פ חייב כרת ובכל יום עובר ע"ז משיגדיל ואינו מל א"ע באין סכנה בדבר ואין מונע:

מ״א(יוד) ונ"ל דכל איש ואיש מישראל מיקרי ב"ד לענין זה באם רואה איש ישראלי קטן בן ישראל שאינו מהול ויכול למולו חייב למולו וכ"ה המנהג:

מ״ב(יא) הנימול תוך ח' או הנימול בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ונ"ל דגם בהטפת דם ברית החיוב על האב לא עשה האב החיוב על הב"ד (היינו על כל איש מישראל אשר יכול לעשות כן) אם לא עשו כן החיוב עליו משיגדיל.

מ״ג(יב) מסתפקנא מי שאינו מהול והגדיל ואינו רוצה למול א"ע וידינו תקיפה עליו אם נאמר דמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שמתרצה למולו או נאמר דאפשר דשאני הכא משאר מ"ע דכמו דאפשר להכות אותו כן הוא באפשרי לקושרו ולכפותו ולמול את בשר ערלתו ודעתי נוטה דאין למולו בעל כרחו דכיון שהגדיל החיוב מוטל עליו ומה שאחרים מוהלין אותו הוא מטעם שליחות וא"א להיעשות לו שליח בעל כרחו ע"כ הדין הוא כמו בכל מ"ע דמכין אותו עד שיתרצה או עד וכו' כנ"ל:

מ״ד(יג) ולפי"ז נ"ל באפשר דאם אירע שמלוהו בעל כרתו לא יצא י"ח ואפשר כשיתרצה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וצ"ע:

מ״ה(יד) קטן שהוא אדום או ירוק אין מלין אותו עד שיחזור למראיתו. וצריך ליזהר בזה הרבה כי מצוי הוא כמה פעמים ואין לסמוך על הנשים בזה באמרם שהתולדה כך הוא וכיוצא בזה בהבליהם כיון שהוא דינא דגמ' בעסק ספק נפשות:

מ״ו(טו) קטן החולה ממתינין לו עד שיבריא ומיום שהבריא ממתינים לו ח' ימים היינו ז' ימים מעת לעת משא"כ האדום וירוק מיד כשחוזר למראיתו הראוי לו אין ממתינין:

מ״ז(טו) אם הבן הראשון והשני מתו מחמת מילה שוב לא ימולו השלישי עד שיגדיל ויתחזק כוחו. ותלינן הדבר באיש ובאשה דהיינו בנשא הוא אחרת ונישאת היא לאחר חוששין לשניהם. ואינם מלין את ילדיהם עד שיגדלו גם באחיות תלינן דהיינו אשה שמלה את בנה ומת וכן אחותה. שוב אחותם השלישית לא תמול את בנה עד שיגדיל וצ"ע אם גם באחים חיישינן:

מ״ח(יז) נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ונוהגין במדינות לחתוך מהערלה כמו טבעת דק ולזה צריך אומן בקי ולדעת הב"ח מברכין על המילה מיהו אין מחללין עליו את השבת מיהו כ"ז בנולד מהול לגמרי אבל שנולד מהול קצת הוה כערל גמור ומחללין עליו את השבת:

מ״ט(יח) אפילו אשה ועבד וקטן וערל ישראל שמלו. כשר בדיעבד אבל עכו"ם שמל צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכן הדין במומר לכל התור' או מומר לערלות:

נ׳(יט) וזאת לדעת דבכל מצות התורה המוסרים והאפיקורסים דינם כמומרים לכל התורה. המוסר מיקרי כשמוסר ממון ישראל או גופו הן במעשה הן בדיבור. ואפילו בגורם למסור פרוטה אחת ממון ישראל ביד עכו"ם. אפיקורס מקרי כשאינו מאמין בתורה שבע"פ אפי' על א' אחד מדברי חז"ל. ועוד הרבה ענייני אפיקורס מבוארים ברמב"ם ה' תשוב' עיי"ש. הנה ג"כ בנידון דידן המוסר והאפיקורס שמלו צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית הנה תדע הקורא נעים בעוה"ר שכיח הזיקא בדורות הללו עקבות משיחא גמר הבירור אשר בעוה"ר אינהו נפישי מינן וקיימו עלן בכלי חחס כי כסלא לאוגיא והן המה לרישי עמא בקיומא סגיא ומרבית העם נושאים להם פנים ומכבדים אותם בכיבודא דמצוה זו ואין איש שם על לב שמעשיהם במצוה זו כמעשה קוף בעלמא. וגרע ביותר. ע"כ הנימולים על ידם ח"ו גדולם בעון בני בלי שם. כי אינם חתומים בטבעת המלך ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ולא יכבד בכיבודא דמצוה זו לכת הארור' הזאת וכן לא יכבד במצו' זו להמוסרים ולהמוכסים שבדורותינו עשה כהיתר והן המה המיוחסים שבדור ויהי בוזים ומלעיבים בת"ח בני ת"ח ומתעתעים בדברי חז"ל ודוחקים את דלת העם דוחקא בתר דוחקא באכזריות באף ובחמ' ובקצף גדול הן המה כתות הערב רב המבוארים בזוה"ק ותהי זאת נחמתינו בהתוודע לנו שאין להם חלק ונחלה באלקי ישראל ובתורתו ואינם בכלל ערבותינו וכל בית ישראל יהיו נקיים לפני י"י עד עולם ובמהרה יגלה כבוד מלכותו ית"ש עלינו ויראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עלינו וכהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים וצדיקים ישמחו ויעצלו לפני אלקים:

נ״א(כ) ונ"ל דבעכו"ם ומומר (וכן כל הכתות הנ"ל אם מלו דהדין הוא דצריך לחזור ולהטיף דם ברית. אם החותך הוא ישראל כשר רק הם עשו הפריעה הגם דמל ולא פרע כאילו לא מל עכ"ז נ"ל דבכה"ג א"צ להטיף אח"כ דם ברית דלא גרע החיתוך שעשה הישראל מהטפת דם ברית והגע עצמך עוד אם אירא אחר החיתוך שעור הפריעה נפל מעצמו אין כאן בית מיחוש כמו שראיתי כמה פעמים וא"כ גם בכאן לו יהי' שמעשיהם הוא כמעשה קוף הוה כאילו נפל עור הפריע' מעצמו והטפת דם ברית הי' כשר אליבא דכ"ע נ"ל:

נ״ב(כא) כשאין האב אצל המילה הסנדק התופס התינוק מברך ברכת להכניסו:

נ״ג(כב) מברכין על הכוס ושותה המברך הברכה ואין לסמוך על מה שנותן לתינוק הנמול או לתינוקת אחרים זולת בת"צ נותנין לתינוקת וביוה"כ נותן לתינוק הנימול:

נ״ד(כג) אבי הבן עומד אצל המוהל להודיע שהוא שלוחו והנה בהרבה מקומות יש חבורות מיוחדים למצוה הזאת חבורה מכניסים לברית ואבי הבן אינו מכבד רק המצוה חוזרת חלילה עפ"י הגבאי. והנה לכאורה לא יתכן הדבר דלפעמים האב אינו מרוצה במוהל הזה ואיך יהי' שלוחו בעל כרחך ואפשר כך קיבלו עליהם ולב ב"ד מתנה ע"ז וכך תיקנו כי היכי דלא ליתי לאנצויי ומסתמא כ"א מרוצה בתקנת הב"ד:

נ״ה(כד) נותנין את הערלה בחול ועפר וכן דם המציצה (וטעמא רבה אית בי' כאשר יבואר אי"ה בחלק המחשבה) ואם הוא שבת צריך להכין העפר מבע"י:

נ״ו(כה) נוהגין לעשות המצוה הזאת ע"י איש ואשה דהיינו שהאשה מביאה את התינוק עד פתח ביהכ"נ והאיש לוקה מידה ומכניסו אל הכסא:

נ״ז(כו) כשאומר בדמיך חיי ונותן היין בפי התינוק יעשה בפה התינוק צורת שד"י:

נ״ח(כז) מצות הסנדק מצוה רבה הוא ונעשית דוקא בגדולי ישראל בעלי תורה ויראה כי. הוא שכן לאליהו הבא לישב על הכסא אבל כאשר חס ושלום הסנדק הוא מכתות הנ"ל. האיך יהי' אליהו מלאך הברית שהכינו והנה יחרק מד' אמותיו המשכיל ישים זה אל לבו:

נ״ט(כח) עוד מצאתי להשכילך בינה מצורף למצוה הזאת. ביום מלאת ימי טהרת האשה. היינו יום מ"א לזכר ויום פ"א לנקבה יאמר הבעל פ' הקרבנות של היולדת כי בכל הקרבנות ונשלמ' פרים שפתינו. כ"ה בתב"ש:

ס׳(כט) נשאלתי גר שנתגייר ובניו עמו. אם הוא קודם למול את בניו לאחרים. ונ"מ שאסור לחטוף מידו המצוה הא ודאי דאם הבנים הם גדולים ונימולים לדעתם אין להם שייכות לזה עם אביהם. דנ"ל דגם בישראל כשלא נימול בקטנותו ונימול בגדלותו. אין האב קודם לאתר כיון דהמצוה אינה מוטלת כעת על האב. רק על הבן בעצמו יוכל ליתן המצוה למי שירצה שיהי' שלוחו. והספק הוא לדעתי רק בקטן שנתגייר עם אביו לדעת אביו אם האב קודם ויוכל לעשות שליח למי שירצה ופשטינא לה מהא כיון דקיי"ל כר"י לגבי ריש לקיש בענין פ"ו דגר שנתגייר יוצא במצות פ"ו עם הבנים שנולדו לו בגיותו וא"כ בניו מיקרי. א דהוא נתגייר ונכנס לכלל דת מחוייב למול את בניו כשהם ברשותו וסיפק בידו לעשות וא"כ המצוה עליו קא רמייא זה מה שנ"ל:

ס״א(ל) עוד נשאלתי הגר שנתגייר עם ג' בנים ומלו ב' הראשונים ומתו מחמת מילה אם מותר למול השלישי ולכאורה הי' נראה לומר דאין קורבה לבני נח לענין עריות כשנתגיירו אח"כ. ואפילו מדרבנן לא גזרו בשאר האב וא"כ הו: כ"א כקטן שנולד מאיש אחר ומותר למול השלישי. אבל אפשר לדחות זה מהא דקיבלו רז"ל דתאומה נולדו עם השבטים ונשאום וכן הא דאמרו רז"ל דשמעון נשא את דינה והרי קיימו כל התורה עד שלא ניתנה וצ"ל כיון דלא ניצטוו האבות עדיין על התורה להם ולבניהם אחריהם הגם דהם מעצמם קיבלום עליהם ולמדו כן לבניהם. כל בן שנולד להם וקיבל ע"ע התור' הוה כגר שנתגייר. ואין קירבות מן התורה בגר שנתגייר ואת נושא אחותו. וא"כ לפי"ז גם ער ואונן דינם כגרים שנתגיירו ואין אחוה להם. ואעפ"כ אמר יהודא לתמר שבי וכו' כי ירא פן ימות גם הוא כאחיו. וא"כ צ"ע הדבר הא ודאי דכ"ז שלא נימול אין דינו כישראל. לו יהי' שאינו מל מחמת סכנה אעפי"כ כיון שנולד מן העכו"ם ולא נכנס לברית אין עליו דין ישראל דאינו גר עד שימול ויטבול. והספק הוא אם אנחנו שומעין לו למולו מחמת הסכנה. ונ"ל אם הוא גדול ורוצה להכניס א"ע בספק נפשות. הנה רוצה למות בדת יהודית אפי' שימות כי בזולת זה לא נקרא ישראל אפשר שומעין לו. ויש לספק אפילו בתינוק הנולד לגר בקדושה ואפי' הורתו ולידתו בקדושה. אם ימולו אותו אם מתו שני אחיו הנולדים בגיותו מחמת מילה. ונ"ל דבזה ודאי ספק נפשות להקל כיון דעכ"פ ישראל מיקרי גם בלא מילה כיון שנולד בקדושה נ"ל:

ס״ב(לא) מסתפקנא אם מברכין על מילת גר קטן דהוה ספק וחשש ברכ' לבטלה דכיון כשיגדיל יכול למחות והוה כעכו"ם ואפשר לומר כיון דחכמים תיקנו דיכולין ג"כ קטן לגייר ולמול יכולין ג"כ לברך על מילתו אע"ג דהוה ספק דלמא יחזור בו כשיגדיל כמו דמברכין כל ברכות החג בספק יו"ט שני וצ"ע:

ס״ג(לב) ונ"ל עוד לדקדק לפי"ז דהנה יש לדקדק למה במילת הבן תיקנו חז"ל נוסח הברכה למול את הבן (כה הנוסח בגמ' כשהאב המוהל בעצמו. והנה אנן נוהגין לברך על המילה אפילו כשהאב בעצמו הוא המוהל כמבואר בפוסקים הטעם) לשון יחיד ובמילת גרים נוסח הברכה למול את הגרים לשון רבים. בשלמא גבי עבדים י"ל דמש"ה תיקנו בלשון רבים למול את העבדים דתרי מילי עבדים נינהו יליד בית ומקנת כסף יליד בית נימול לשמנה. ומקנת כסף ביומו. אפילו קודם ח' משא"כ בגרים. ולפמ"ש דבגר קטן הוה ספק ברכה מש"ה תיקנו בנוסח הברכה למול את הגרים היינו גרים דעלמא. דיארע לפעמים בהמולו גר קטן דאין מצוה במילחו. עכ"ז מברכין להקב"ה שקדשנו במצה הזאת למול את הגרים הגדולים. וכמ"ש הסברא הזאת הרב הד"ח באו"ח ה' ציצית. וכמ"ש הרב ט"ז ביו"ד בה' שחיטה עיי"ש ותבין:

ס״ד(לג) ילד קטן פחות מבן ח' ימים שהביאו אביו או אמו להתגייר. ודאי דממתינין לו עד שיהי' בן ח' ימים דאין בזה לימוד כמו בעבדים במקנת כסף ומוקמינן ליה אדינא כמו בישראל. ונ"ל דבידאי דאין מחללין עליו את השבת אפילו שהוא נימול לח' ומיקרי מילה בזמנ' זה דוק' בישראל משא"כ גר וגם דהוא ספק כי באכשר כשיגדיל לא ירצה להיות ישראל והוא פשוט ויש מקום להסתפק גם בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם מחללין שבת במילתו ונראה דשפיר מחללין עליו דהא קיי"ל דא"נ טבילה דדי לו בטבילת אמו דעובר ירך אמו הוא א"כ ישראל מקרי וצ"ע עוד דלענין כמה ענינים לא מקרי כישראל גמור כגון לענין פתח בית אב ולענין דיין לדון את ישראל בכפי':

ס״החלק המחשבה
(א) העיקר בידינו להלכה מ"ע דאורייתא צריכא כוונה. והוא שצריכין לכוין בעשותה. הנני מכוין בעשיה הזאת לקיים מצות בוראינו כאשר ציונו בתורה ונמלתם את בשר ערלתכם המול לכם כל זכר לדורותיכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם:

ס״ו(ב) הנה אם האב מוהל בעצמו הוא העושה והמכוין ובאם אין האב בכאן והמצוה על הב"ד הנה כ"א מישראל נקרא ב"ד לענין זה א"כ המוהל העושה והמכוין שפיר דמי אבל יש לחקור אם האב מכבד לאחר למול מי יכוין אם נאמר דיוצא בכוונת המוהל דכיון דהוה שלוחו לעשי' הוה ג"כ שלוחו להכוונה והמחשבה או נאמר דאינו יוצא במחשבת המוהל דלא מצינו שליחות בתורה רק לעשיה אבל לא להמחשבה והא דמצינו דמועלת מחשבת הכהן בקרבנות שאני התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו., וג"כ יש לספק אם מועלת מחשבת האב בעצמו והמוהל אינו מכוין רק להתעסק וכיוצא די"ל דשפיר נלמוד מקרבנות דבעינן מחשבת העובד פ"כ מכל הספיקות הנ"ל מהראוי להחמיר בשל תורה דבעינן כוונת שניהם למצוה דייקא:

ס״ז(ג) והנה כבר כתבנו דמצוה שהטעם מפורש בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה הגם דטעמים הרבה לכל מצוה עד אין קץ וחקר עכ"ז אינו עיכוב באינו מכוין רק הטעם המפורש בתורה מעכב אם אינו מכוין והנה המצוה הזאת נ"ל הטעם שכתב הרב בעל החינוך הוא המעכב כי לדעתי הוא המבואר בתורה וזה הטעם שכתב החינוך שצונו השי"ת לרשום אותנו במקום אבר המוליד (כל קומת האדם) שאנחנו עבדיו מיוחדים לו יותר מכל אומה ולשון כמו המלך הרושם את עבדיו למען יזכירו ויכירו וידעו שהם עבדיו והעמיק בזה ביותר הרב מהר"ם חאגיז בקצת שינוי והוא שהמצוה הזאת הוא דמיון אות וכריתת ברית בין שני אוהבים לבל תשכח אהבתם ולבל יפרדו. והנה הטעמים הללו נ"ל דמבוארין בתורה ונמלחם את בשר ערלתכם והי' לאות ברית ביני וביניכם והנה לדעתי הטעמים הללו מעכבין וצריך האב והמוהל לכוין הנני מקיים המצוה כאשר צונו י"י אלקינו בתורה וכו' והטעם שנתן השי"ת בנו רושם באבר המוליד להורות שאנחנו עבדיו מיוחדים לו לעבודה והוא כריתת ברית לנו לזכרון לבל תפרד אהבתינו זה מה שנ"ל (הג"ה לפי הטעם שכתבנו בשם בעל החינוך שהוא רושם שהניח עלינו מלך מ"ה למען נזכור שאנחנו עבדיו מיוחדים לעבודתו א"כ בכלל המצוה הזאת השמר לך פן תשכח את יי' אלקיך וג"כ בכלל המצוה הזאת ולא תלכו בחוקות הגוים היינו כמו שאנחנו רשומים בבשרינו ביחוד מכל העמים להיותינו נכרים בין שאר האומות כן מחויבים אנחנו להיותינו רשומים ומיוחדים בבגדינו ומלבושינו ובדיבורינו. ומנהגינו הבן הענין וכ"ז מחויב האדם להתבונן בעסקו במצוה הזאת אם הוא שלם בכל אלה ואת אשר ימצא חסר לנפשו מכל הנ"ל ישוב אל יי' וירחמהו ולפי מה שהעמיק בטעם הרב מהר"ם חאגיז שהוא כריתת ברית בין שני אוהבים הנה זה כל האדם כל ימי חייו בזכרו בברית החתום בבשרינו יזכור במצות אהבת השי"ת שהוא לאות ברית בינינו לבל תפרד אהבתינו ממנו ית"ש והנה יתבינן האדם איך אשר ימצא א"ע חסר ממצות האהבה וישוב אל ה' וירחמהו. עוד בכלל המצוה הזאת להיות נשמר מעריות ומביאות אסורות ולקדש א"ע במותר לו רק להשתמש במצות כי הנה הוא חות' המלך וכאשר המלך מניח חותמו ביד עבדו חלילה לו להשתמש בחותם המלך להכניסהו במקומות אשר אינו כבוד למלך כי בהשתמש בחותם מחוייב להיות מורא המלך לנגד עיניו כי החותם הוא אות וזכרון מהמוסר החותם להנמסר לו להיות מחשבת המלך וצורתו לנגד עיניו והבן:):

ס״ח(ד) הנה מן הצורך לחקור באם לא כיון במצוה דאורייתא לא יצא י"ח המצוה וצריך לחזור ולעשותה הנה זה בשאר כל המצות שאפשר לחזור ולעשותה אבל מה נעשה במצוה הזאת אם לא כיון לבו או לא כיון לטעם המבואר בתורה הנה לכאורה הבן לא נמול כתיקונה ומה נעשה והוה לכאורא כאלו נימול ע"י מי שאינו בן ברית ונ"ל דאעפי"כ א"צ להטיף ממנו דם ברית דאעפי"כ כיון שהמוהל הוא בן ברית הוה מילה כתיקונה. כמו מי שנימול ע"י אשה או ע"י ישראל שאינו מהול רק שהמוהל והאב שאינו מכוין לא יחשב לו המצוה בכלל להשתלם חלוקא דרבנן שלו ובאם כל ימי חייו לא קיים המצוה הזו בכוונה מן הצורך לחזור ולבא בגלגול. אבל הנימול נימול כתיקונה ואין מן הצורך לחזור להטיף ממנו דם ברית כן נ"ל:

ס״ט(ה) אמר הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים כאשר צונו השי"ת המצוה הזאת. נצטוה להתהלך בתום הכוונה כי הנה השכל האנושי יתקשה לדעת אם מאוסה היא הערלה למה נבראת. וכמו ששאל טורניסרופוס לר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של ב"ו והנה ר"ע השיבו החיטים צריכין לטחון והתורמוסין צריכין למתוק הכוונה שהשי"ת פעל ועשה את עולמי באופן שהאדם ע"י בחירתו ישלים ההשלמה בכל דבר כי רצה לזכותו ולהשתעשע במעשה ידיו. ומחייב האדם לעשות מצותיו בלי חקירה למה עשה יי' ככה רק להתהלך בתום ולהשליך עליו ית' כל מאוויו ולקיים מצותיו הגם שהשכל דוחקהו למה עשה יי' ככה ישוב אל לבו הלא אין מחשבתו כמחשבותינו ומה אנו ומה חיינו לבוא עד תבונתו ית"ש ונאמן הוא בעל מלאכתינו אשר הוא ודעתו וחכמתו אחד הוא יודע הטוב והמובחר לנו רק עשות מצותיו ובאם ירצה לשוטט בשכלו מה ענין המצוה הזאת יפול במכמורת כי האיך אפשר לנברא בריה קטנה מעוטה בדעת לבוא עד תכלית חכמתו והוא וחכמתו ודעתו אחד. וכמו שיארע לאדם שיצטרך למלאות רעבונו מחיטין. אזי מוכרת לקצרם ולזורם ולבררם ולטוחנם ולאפותם וימלא רעבונו באכילתו מהם. משא"כ כשירצה לשבור רעבונו יניח מלאכתו זאת ויאמר לא אעשה המלאכות הללו עד אשר אבוא לתכלית הדבר לידע למה עשה ה' ככה ולא ברא גלוסקאות מנוקה בשלמות הנה לא ישבור רעבונו בחקירתו זאת וירד לשחת בטפשות חקירתו. הבן הדברים. והנה אברהם אבינו להיות שבא בעולם תוהו ולא הי' לו רב למורה ולא תורה. אזי התהלך בחקירתו האנושיית להתבונן שאין בירה בלא מנהיג עד שנגלה אליו ממהקב"ה ואמר לו אני הוא בעל הבירה אחרי כל חקירותיו ושכליותיו נתן לו השי"ת המצוה הזאת ואמר לו התהלך לפני והי' תמים. להורות גם לבניו אחריו שא"א לו לבוא לתכלית טעמי מצותיו ית"ש וזה כל האדם לשמור ולעשות ולקיים והנה הפלוסופים נפלו ברשת זו טמנו לנפשם בחקירותם הפלוסופיות בחקרם איך יושלם הנפש הרוחנית ע"י מצוה המעשיית הגשמיית ולפי דעתם ההצלחה להנפשיות הוא ביותר בהשכלת השכל בענייני הגלגלים והכוכבים אשר הנשוא הוא דבר נכבד מגרמיים השמיימים ועי"ז באו לחפות דברים אשר לא כן על מצות יי' אלקינו. בשכלם המיגשם לחומריי. אין כאן מקום להתפשט באורך ורוחב ביטול טענותיהם המשובשות רק באתי לעורר בענין המצוה הזאת שנצטוה בה א"א בראשונה והוא היה ראש החוקרים והפלוסופים אמר לו הש"י התהלך לפני והיה תמים. עשה המצות כאשר צוך יי' אלקיך וזה הוא הצלחת נפשך ורוחך ונשמתך מבלי הביט אל חקירה בשכל המוגבל בחומר. כי הוא ית' הוא היוצר והבורא הוא היודע הטוב לנו ולנשמותינו:

ע׳(ו) יבא לנו מזה בעסוק האדם במצוה הזאת. וגם כל ימי חלדו בזכירתו במצוה הזאת החתומה בבשרו. והיא מנגדת לשכל האנושי המוגבל בחומר. להיות השכל החומריי מחמיה למה יברא הש"י בריא לבטלה ויצוה להסירה לבטלה הנה הקדים הש"י לאברהם אוהבו התהלך לפני והיה תמים הנה בזכור האדם במצוה הזאת הנה בכלל זה להיות תמים עמו ית' בכל ענייני תורתו ובמצותיו ובכל ענייני העולם ולהאמין כי הוא היודע בטוב לנו. הוא האל הטוב והמטיב לנו ועשי' מצותיו ית' בעשית הגשמיות וחיקר דיני מצותיו כשור ובור ומבעה והבער הוא הצלחת נפשינו. היפך סברת החוקרים אשר עילה מצאו בשכלם החומריי לומר שעיקר הצלחת הנפש לחקור על הגלגלים והככבים וכיוצא וכאשר יתבונן האדם בזה וימצא א"ע מחוסר אמנה בזה ישוב אל י"י וירחמהו:

ע״א(ז) עוד כתב החינוך והרב מהר"ם חאגיז ולכך לא נברא כך האיש הישראלי רק נצטוה להשלים תיקון גופו ע"י האדם להורות דכמו שלימות צורת גופו נשלם ע"י האדם כן שלימות צורת נפשו הוא ע"י האדם בבחירתו (ונ"ל מהעמיק בדבר. דרצ"ל שלא ילחצני השכל דהידיעה של הבורא ית' מכרחת את האדם והבן ולדעת זה בודאי נכלל בכלל התהלך לפני והי' תמים רצ"ל שתאמין שהילוכך הוא לפני היינו לפני השגחתי וידיעתי בעתיד עכ"ז והיה תמים בבחירתך שאין ידיעתי מכרחת. וכזה פירש החסיד מהר"י יעב"ץ משנה באבות. הכל צפוי והרשות נתונה. היינו הכל צפוי לפניו ית'. עכ"ז והרשות נתונה כי הבחירה חפשית. וזה הוא פירוש קרוב לפשוטו כפשט המקרא התהלך לפני וכו' והוא הקדמה למצות מילה להורות דכמו שלימות הגוף תלוי במעשה האדם כמו כן שלימות הנפש תלוי בבחירה וכמ"ש החכמים הנ"ל ולפ"ד להיות הפשט הזה במקרא קרוב לפשוטו. א"כ הוה ג"כ כטעם המפורש בתורה ואפשר הטעם הזה מעכב וצריך לכוונו בעת קיום המצוה:

ע״ב(ח) כאשר תבוא בסוד י"י כאשר אבאר אי"ה לקמן דברי מרן האריז"ל. תראה טעם המצוה להתגלות החסדים א"כ פעולת המצוה באדם להיות זה מעשה האדם ותיקונו בעולם לבטל הקליפות ולהמתיק הגבורות ולעורר החסדים והרחמים המשכיל יתבונן כי זה הוא כלל התורה:

ע״ג(ט) בכלל המצוה הזאת רדיפת השלום כי זה הוא הברית שלום כנודע ליודעים המשים שלום בבית וצונו הבירא ית' להסיר הערלה החופפת את העטרה היא הקליפה המונע השלום והבן:

ע״ד(יוד) המקובלים הראשונים כתבו טעם למצוה הזאת שנצטוינו לחתוך העור העב. ובעור הרך לפרעו עד העטרה להיות בעור העב יש ג' גלדים והם נגד ג' קליפות הטמאות אשר כל חיות הדברים הטמאים והאסורים עפ"י התורה הוא מג' קליפות הללו והם צריכים כריתה וביטול לגמרי (כאשר באמת יתבטלו לעתיד לבא ב"ב) ומי שעושה דבר אשר לא תעשנה עפ"י חוקי התורה ממשיך ע"ע הקליפות הללו ומשעבד את נפשו חס ושלום להם והם בחינת עבודה זרה ממש. ועבור זה נצטוינו להכרית לגמרי מהאבר המוליד האדם הג' קליפות הללו והעור הד' הוא נגד קליפת נוגה אשר היא מצרנית בין הקדושה להקליפה והיא נק' תיקלא בזוהר הק' לשון משקל כי כל הדברים העולמיים המותרים בעוה"ז חיותם מקליפות נוגה. וכאשר לוקח האדם הדברים הללו מעוה"ז כגון אכילה ושתי' וכיוצא מהנאת עוה"ז. ומכוין בהם לעבודתו ית"ש שיהי' לו כח לעבוד השי"ת אזי נכלל החיות מקליפות נוגה בקדושה. וזה כל האדם בעבודתו משא"כ בכוונתו למלאות תאוותו אזי מטה החיות דנוגה אל הקליפות הטמאות לגמרי ועבור זה נצטוינו לפרוע העור הד' הרך ולהטותו אל העטרה הבן הענין:

ע״ה(יא) יצא לנו לפי"ז בכלל המצוה הזאת לפרוש א"ע מכל הדברים האסורים לגמרי עפ"י התורה וגם לקדש א"ע במותר שלא להנות ממותרי העולם רק עפ"י ההכרח המצטרך לתורה ולעבודה דהיינו שילך בכח האכילה ההיא לעבוד את השי"ת וכשמתבונן האדם בזה יראה אשר כל התורה כולה נכללת בזאת המצוה. ובזולת זה לא נק' ניחים במצוה זו וזה ג"כ מ"ש השי"ת התהלך לפני והי' תמים בעוסק האדם במצוה זו כל ימי חייו יתבונן בזה ואז טוב לו. וכשימצא א"ע חסר מכל הנ"ל הנה לא קיים המצות עדיין כראוי וישוב אל י"י וירחמהו וזהו ג"כ ומלתם את ערלת לבבכם הבן:

ע״ו(יב) הטעם המבואר בזוה"ק בר"מ פ' תזריע (דף מ"ג) וז"ל וביום השמיני יחול בשר ערלתו. פקודא דא למגזר לח' יומין גזירו דקיימ"א קדיש"א (קיימ"א קדיש"א היינו בלה"ק ברי"ת קודש) רזא עילאה (נ"ל דרצ"ל דהוא סוד כמוס ברי"ת נק' היסו"ד דכולל חסדים וגבורות היינו רמ"ח ושס"ה בגי' ברי"ת ע"ה וכן א"ל ח"י במילואו כזה אלף למד חת יוד בגי' ברי"ת כמבואר כ"ז בס' מאורי אור ונק' ברי"ת המעו"ר המזווג זו"ן ותתבונן דהלשון שנק' בלשון הר"מ קיימ"א קדיש"א בג' תקע"ו בגי' יחודא קדישא היינו יסו"ד מלכו"ת וה"ס תקע"ו בריתות שנכרתו על קבלת התורה כנודע מגמ' סוטה) כמה דכתיב סוד י"י ליראיו וברית"ו להודיעם (הביא ראיה שהמצוה הזאת היא נגד הברי"ת המליון הקדוש מדקאמר וברית"ו להודיעם וברית"ו דייקא) למאן לאינון יריאיו אינון דחלי חטאה דהא רזא דקיימ"א לא אתחזי לגלאה בר להו (כבר ידעת סוד היראה היא אשת חיל יראת י"י ע"כ ראשית חכמה יראת י"י דדא היא תרעא לאעלא בקודשא והנה קיימ"א קדיש"א ה"ש היסוד דדכורא ע"כ חי שאין בו יראה לא אתחזי לגלאה לו כיון שלא נכנס עדיין בשער מהיכן יכנס לטרקלין וז"ס זה השער לי"י צדיקים יבואו בי צדיקי"ם דייקא הבן הענין) ורזא דקיימ"א קדיש"א הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין (הכוונה לימוד דדכורא) ורזא דא לח' יומין איהו חיובא לכל עמא קדישא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו (רצ"ל מפני מה המצוה עלינו דוקא לימול בן שמונת ימים ואמר הטעם) יו"ם השמינ"י דא הוא את קיימא קדישא ואיהו תמינאה לכל דרגין (רצ"ל דיום השמיני נק' היסוד שהוא אות ברית קודש נק' ביום השמיני להיות הוא שמיני למדריגוח אפשר הכוונה כתר דרגא חד ושלש ראשונות כחד חשיבי היינו חב"ד. ומחסד עד יסוד ששה מדריגות א"כ יסוד תמינאה לדרגין נ"ל) וגזירה דההוא קיימא (רצ"ל והכוונה למה חותכין העור מהאי ברי' קודש) לאעברא ההוא ערל"ה מקמי' ברית (עיין במאורי אור ערל"ה נק' קליפת נוגה כשמתקרבת אל הקדושה יסוד דדכורא וחופה עליו ויניקתה משם אלקים דיודין עם ה' אותיות גי' ערלה עכ"ל. ואל תשיבני ממה שכתבתי באות יו"ד בשם המקובלים הראשונים כי אם יש לך לב משכיל אין כאן סתירה כי גם עור הפריעה נק' ערלה ושלש קליפות הטמאות אשר הם מרומזין בעור העב אשר בו ג' גלדים) הנה כל חיותם נמשך ע"י קליפת נוגה שהיא מצרנית הבן הענין) דהא בההוא זמנא דמתכנשו עמא קדישא לאעברא ההוא הערלה (מכאן ראי' דמהראוי שיהי' אסיפת קהל ועדה בשעת קיום המצוה הזאת והטעם כי לאעברא ההוא ערלה זכותא דרבים עדיף) מקמי ברית קוב"ה כניש כל פמלייא דיליה ואתגלי ודאי לאעברא ההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדי לתתא מתערי עובד' לעילא ובההוא זמנ' מתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא (רצ"ל בשעתא דמקיימין ישראל ודוחין הערלה הזאת במעשה המצוה נידחית הערלה הזאת מעמא ישראל גם לעילא היינו שלא תכנס להיכל המלך לקטרג על ישראל) ולההוא ערלה מתקנא מנא חדא בעפרא לאשר"ה (אפשר צ"ל לאשד"ה) ההוא ערלה בגווי' ברזא דכתיב ונחש עפר לחמו (הנחש הסית לעץ הדעת טו"ב ור"ע ה"ס קליפת נוגה שמעורבת מטוב ורע) ועפר תאכל כל ימי חייך מכאן דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר היינו שלא להשליך הערלה לחוץ בכל מקים שיזדמן רק ליתן לה מקום) עפ"ג דמעברי' לי' מקמי האי ברית ודוכתי' כד מתעבר' (מעברי' לי) מהאי ברית עפרא איהו דהא בתר דההוא נחש אתעבר מקמי' אדם קוב"ה שוי ליה מדורי' בעפר דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך (והנחש הוא סוד הערל'. וה"ס שארז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי' שנמשך לעצת הנחש) וכיון דקוב"ה כד דאעבר לון מקמי אדם שוי מדורי' בעפרא ואתקין לי'. כך בההיא גוונא ממש אנן צריכים כד מעברין לערלה לאתקנא לי' עפרא למהוי בי' מדוריה כל ב"נ איצטריך לקרבא ההוא ברא קרבנא לקוב"ה בחדוה ברעו דלבא למיעל לי' תחות גדפוי גדפוי דשכינתא. ואתחשיב קמי' קוב"ה דאיהו קרבנא שלים לאתקבלא ברעוא וקרבנא דא כגוונא קרבנא דבעירא דא לח' יומין ודא לת' יומין דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה במה ירצה כיון דאעבר עלי' חד שבתא כדין ירצה דא לקרבנ' דא לקרבנ' אמאי בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבח רזא דברי' קדישא (מכוון הטע' הזה לדברי המדרש שהבאתי בחלק המעש' את כ"ו שאמר הקב"ה לא יראה פני עד שיראה פני המטרוניתא תחלה היינו השבת ומשום לא פלוג צוה הקב"ה ח' ימים שא"א להיות ת' ימים בזולת השבת והטעם למה מן הצורך שיעבור עליו השבת הוא משום דהוא רזא דברי"ת קדישא שהיסו"ד נקרא שבת. והנה נראה מן הזהר שהכוונה ליסו"ד רזא דברית קדישא הוא שבתא דיממא. ובמדרש שאמר עד שיראה פני המטרוניתא נראה הכוונה למלכו"ת חקל תפוחין שבתא דלילא ולכאורה לדעת המדרש מה ענין המטרוניתא למצוה הלזו והנרא' להיות המצוה ברא"ש צדיק. עטרת היסוד אשר שם שורש המלכות בדכורא כנודע (עיין בזהר בראשית ובמקדש מלך שם) ולפי"ז אותה הסעודה שנוהגין לעשות בשבת שקודם המילה. יש מקומות שנוהגין לעשותה ביום שבת. וברוב מקומות עושין בלילה נהרא נהרא ופשטי' כי במקומו' שעושין בליל שבת היא כדע' המד' ובמקומו' שעושין ביום הוא כדע' הזוה"ק) וע"ד כולא ברזא עילאה הוא עכ"ל הר"מ: