דרך פקודך ג׳Derekh Pikudekha 3
א׳מל"ת ג אזהרה שלא לאכול גיד הנשה
1
ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ג' שבתורה מל"ת אזהרה שלא לאכול גיד הנשה זכור תזכור את אשר כתבנו בהקדמה ב' היאך יהי' קיום למצות ל"ת דבישב סתם ולא עבר עבירה לא מקרי מקיים ל"ת רק בבוא דבר עבירה לידו מבלי מונע והוא מניחה מלעשותה מחמת גזירת היוצר ב"ה זה מיקרי מקיים מל"ת ויחשב לו למנין מצותיו לחלוקא דרבנן ולהשלמת שס"ה גידי נפשו הרוחניים ועיי"ש עוד ח"ש באות ד' ואין מן הצורך לכפול ממילא גם בכאן מהראוי לאדם להשתדל ליקח הירך עם הגיד ויסיר הגיד. ויכוין אני מסיר הגיד שלא לאכלו כי בוראינו צונו והיזהירנו כן בתורתו. או עכ"פ יסתכל בירך עם הגיד ויחשוב יכולת הי' בידו ליקח הירך עם הגיד ולאכלו רק אני מונע א"ע בגזירת היוצר ורחמנא לבא בעי (הג"ה ויותר יעקב לבדו ע"כ אירע לו המעשה אבל אלו היו ג' לא נראה ולא מזיק:):
(א) מצוה ג' שבתורה מל"ת אזהרה שלא לאכול גיד הנשה זכור תזכור את אשר כתבנו בהקדמה ב' היאך יהי' קיום למצות ל"ת דבישב סתם ולא עבר עבירה לא מקרי מקיים ל"ת רק בבוא דבר עבירה לידו מבלי מונע והוא מניחה מלעשותה מחמת גזירת היוצר ב"ה זה מיקרי מקיים מל"ת ויחשב לו למנין מצותיו לחלוקא דרבנן ולהשלמת שס"ה גידי נפשו הרוחניים ועיי"ש עוד ח"ש באות ד' ואין מן הצורך לכפול ממילא גם בכאן מהראוי לאדם להשתדל ליקח הירך עם הגיד ויסיר הגיד. ויכוין אני מסיר הגיד שלא לאכלו כי בוראינו צונו והיזהירנו כן בתורתו. או עכ"פ יסתכל בירך עם הגיד ויחשוב יכולת הי' בידו ליקח הירך עם הגיד ולאכלו רק אני מונע א"ע בגזירת היוצר ורחמנא לבא בעי (הג"ה ויותר יעקב לבדו ע"כ אירע לו המעשה אבל אלו היו ג' לא נראה ולא מזיק:):
2
ג׳(ב) ב' גידין הם הפנימי הסמוך לעצם שעל הכף אסור מן התורה ולוקין עליו אם אכל כזית ממנו או אם אכלו כולו אעפ"י שאין בו כזית. ושאר הגיד הפנימי מה שאינו על הכף והגיד העליון כולו והחלב שעליהן ושעל גיד הנשה ושאר גידין וקרומין אסור מד"ס:
3
ד׳(ג) נוהג איסורו בירך ימין ובירך שמאל:
4
ה׳(ד) נוהג בבהמה וחיה ובשליל ובמוקדשין וי"א שאינו נוהג בשליל ובכל שאינו טעון שחיטה ונוהג בכוי:
5
ו׳(ה) אכל גיד הנשה מנבילה או טריפה לקה שתים:
6
ז׳(ו) עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף עגול. ובהמה שירכה כירך העוף ארוך גיד הנשה שלהן אסורין ואין לוקין עליהן:
7
ח׳(ז) גיד מותר בהנאה ויש אוסרין בהנאה וכן מבואר בזהר ובמדרש הנעלם דאפילו לכלבא אסיר להשליכן עי"ש:
8
ט׳(ח) גופו של גיד הוא כעץ בעלמא ואעפי"כ אסרתו התורה ע"כ אינו אוסר פליטתו אם נפל לתבשיל וכיוצא:
9
י׳(ט) סדר ניקור הגידין הנה הוא מבואר בפוסקים אבל קשה הדבר ללמדו מפי ספרים בלבד זולת בקבלה מפה לאזן מפי מומחים ובקיאים בדבר ומנהג ישראל ליטל כתב קבלה אותן הבקיאים לנקר הירכים ובזולת כתב קבלה אין סומכין עליהן:
10
י״א(י) בעל נפש לא יאכל בשר מהירכים כי הרבה מכשולת יוכל להיות בעסק הניקור הן מהגיד הן מהחלב וכן הזהיר האריז"ל להב"י והובא שם מעשה בדבר זה:
11
י״בחלק הדיבור
(א) הנה מחוייב האדם ללמוד משפטי המצוה ואזהרתה בש"ס ופוסקים ועכ"פ בספרי מוני המצות ובפרט בסמ"ג שמבאר באריכות דיני המצוה ולחדש בכל מצוה איזה דין וסברא מה טוב וזה דרכינו בקונטריס הלזה:
(א) הנה מחוייב האדם ללמוד משפטי המצוה ואזהרתה בש"ס ופוסקים ועכ"פ בספרי מוני המצות ובפרט בסמ"ג שמבאר באריכות דיני המצוה ולחדש בכל מצוה איזה דין וסברא מה טוב וזה דרכינו בקונטריס הלזה:
12
י״ג(ב) נ"ל דמי שנהג א"ע כחומרת הזוהר לאסור הגיד בהנאה דהיינו שנהג בפירוש להשליכו לאשפה מצד החומרא אין לו התרה כיון דנהג כן מצד הדין ולא מצד החסידות ע"כ דס"ל דמן התורה אסור בהנאה אין לו התרה וכמ"ש האחרונים בספריהם דמי שנוהג איסור חדש בזה"ז אין לו התרה כיון דגילה דעתו דס"ל דמצד הדין אסור ה"ה כאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאסור בהנאה וטעמא רבה אית בי' בזהר ובמדרש הנעלם כאשר יבואר אי"ה בחלק המחשבה ע"כ אין להמחמיר החרה:
13
י״ד(ג) עוד נ"ל באפשר דאפילו מאן דמחמיר לאסור בהנאה מותר לו לשלוח ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה כיון דאינו נותן לו להדיא הגיד בפ"ע רק בכלל הירך אינו מהנהו כלום כיון דלא שוה כלום דהוא כעץ בעלמא:
14
ט״וחלק המחשבה
(א) כבר כתבנו שגם בלאוין מצות כוונ' ויכוין במניעה שמונע א"ע מאכילת זה האיסור הוא מחמת גזירת היוצר שהוזהרנו ע"ז בתורתו והנה מצוה שיש בה טעם מבואר בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה בזאת המצוה מבואר הטעם כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה וצריך לכוונו (ובזה יונח מה דלכאורה מיותר בתורה כי נגע בכף ירך וכו' דהי' די שיאמר ע"כ לא יאכלו ב"י וכו' עד היום הזה למה חזר ואמר כי נגע וכו' אך הוא להורות לכוין כל זה בשעת המניע' מהאיסור) ובזולת הכוונה אינו יוצא י"ח ובמניעה משומן הגיד יכוין לקיים גזרת חז"ל עפ"י אזהרת התורה לא תסור וכו':
(א) כבר כתבנו שגם בלאוין מצות כוונ' ויכוין במניעה שמונע א"ע מאכילת זה האיסור הוא מחמת גזירת היוצר שהוזהרנו ע"ז בתורתו והנה מצוה שיש בה טעם מבואר בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה בזאת המצוה מבואר הטעם כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה וצריך לכוונו (ובזה יונח מה דלכאורה מיותר בתורה כי נגע בכף ירך וכו' דהי' די שיאמר ע"כ לא יאכלו ב"י וכו' עד היום הזה למה חזר ואמר כי נגע וכו' אך הוא להורות לכוין כל זה בשעת המניע' מהאיסור) ובזולת הכוונה אינו יוצא י"ח ובמניעה משומן הגיד יכוין לקיים גזרת חז"ל עפ"י אזהרת התורה לא תסור וכו':
15
ט״ז(ב) טעם המצוה עפ"י סוד מבואר במדרש הנעלם ובזהר בעובדא דיערב עם המלאך בפ' וישלח וז"ל ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה וכו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה דאפילו בהנאה אסור (זוהו דעת רשב"י בפ"ק דפסחים והרבה פסקו כמותו כמ"ש בטור וב"י ביו"ד סי' ס"ה. הרמ"ז) ואפילו לכלבא ואמאי איקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנש' לבני נשא לפולחנ"א (מפולחנא נ"ל) דמאריהון (נודע שגיד זה משקל הנפש לכן אין בו לחלוחית. הרמ"ז) ותמן הוא יצה"ר רביע (אולי הוא מפני שהוא סמוך לברית וכמו שכתוב הציוני וכו' ועונש אוכל ג"ה להתגלגל בקדשה הנק' זונה (שפחה). הרמ"ז) וכיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עלי' דיעקב בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב וכולהו הוו תקיפין ולא הוה בהון חולשא (רצ"ל הס"מ חשב מאחר שיש לו רשות להתקרב ולהדבק בו יוכל להתגבר עשו שהרי מלאכי שמירתו באותה שעה נתרחקו ממנו (כמבואר בזהר לעיל) והכל בחפץ י"י להודיע גבורות צדקתו ובפרט שהי' ליל יום ד' שבו חסרה הלבנה וכו' ואפ"ה לא אשכח אתר וכל שייפי גופא אברי הגוף העליון כולם היו לעזר יעקב אפילו השמאלים כולהו הוו תקיפין שכבר הוא קרוב לגדלות והראי' שקראו ישראל (הרמ"ז) מה עביד ויגע בכף יריכו בגיד הנשה בזיני' ביצה"ר דאיהו זיני' ואתרי' ומתמן אתי יצה"ר על בני נשא ונ"ל עפ"י פשוטו להיות הגידים סמוך לברית אשר עיקר היצה"ר מסיתו לחטוא בזה והוא התאווה השרשיית שבכל התאוות והנה ככל האברים אשר הם מרמזין כ"א למצוה ידוע וכן כל הגידים אשר כ"א נגד לאו אחד אשכח ליעקב שלם בדבר כיון שקיים כל התורה רק באותו הגיד מצא מקום לנוח על שנשא שתי אחיות הגם שיעקב עשה הכל לצד הקדישה מילין לצד עילאה כנודע עכ"ז כיון שנאסר הדבר מצד התורה מצא מקום לקטרג בזה המקום דעכ"פ נחסר קיום הלא"ו השייך לגיד ההוא והבן או מצא מקום לנוח בזה המקום על שיעקב שתה בכוס זה וכו' הגם דאונס הי' עכ"ז גם על השוגג והאונס צריכין לכפרה בפרט יעקב אבינו כמשפט אוהבי שמו הבן) והרמ"ז כתב וז"ל דאיהו זיני' ואתרי' לפי הנזכר לקמן בו יש אחיזה לס"מ וידוע שדוקא הוד של רחל נפגם וכל בחי' השוקין הן לבר מגופא ובפרט השמאלי ושל הנקבה ודע כי גיד הנשה יש בו עשרה ענפים ואמר הציוני שהם עשר כוחות הטומאה ויש להוסיף כי עם הגיד עצמו הם י"א קליפות יו"ד אל"ף גימ' ס"מ ולפ"ד יב"ע המלאך הוכיחו על ששכח ליתן המעשר ובזה יצדק דינו שנצטער בגיד הנשה המשכח מן המצות (ונ"ל להיות שיש בו עשר ענפי' בזה הי' הרמ"ז ששכח ליתן המעשר) וז"ש שהוא מינו כי הוא כח היצה"ר המשכח האדם מעשות טוב גם אין בו לחלוחית דומה ממש לקליפה ובו יש אחיזה לחיצונים והיינו זיני' ואתרי' שהוא קרוב לברית כמד"א לפתח חטאת רובץ לכן הסוטה שפגמה ביסוד עונשה ונפלה יריכה כמ"ש בסבא דמשפטים ולכן חשק החיצונים בירך וכמ"ש הנהו ברכי דרבנן דשלהי ומתמן אתי יצה"ר כי היא מקום השכחה שממנו יתהוו העונות בשוכחו יום הדין ובגין כך אמרת אורייתא לא יאכלו ב"י את גיד הנשה כמה דאמרי חברייא בשייפין דב"נ דרמיז לעילא אי טב טב ואי ביש ביש ובג"כ כל שייפא מתקיף שייפא ודאי גיד הנשה מתקיף ליל ה"ר דהוא זיני' ובני ישראל לא יאכלו לי' דלאו אינון מסטרי' ומזיני' אבל עמין עע"ז יאכלו לי' (אפשר דהוקשה לו למה נאמר לא יאכלו בני ישראל ולא בני יעקב דאכתי לא הוה פקיעי שמי' דיעקב לקרותו ישראל עד אשר השי"ת אמר לו לא יקרא עוד שמך וכו' אלא ע"כ הוא לדייק אומה הקדשה הישראליח אינם אוכלים אותו משא"כ אוה"ע אוכלים אותו בכיון הגם שאינו ראוי לאכילה מזלייהו חזי שזהו כחם לתאוותם) דאיהו משטרא ומזיני' דמלאכא דילהון דאיהו ס"מ בגין דאית בב"נ רמ"ח שייפין לקביל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד איתיהיבו ולקביל רמ"ת מלאכי דאיתלבשת בהון שכינתה ושמא דלהון כשמא דמאריהון ואית בב"נ שס"ה גידין ולקבליהון שס"ה פקודים דלאו אינין איתיהיבו למעבד ולקביל שס"ה יומא שתא והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקביל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (כתב הרמ"ז כי קשה לשמוע טעמא דכי נגע בכף ירך יעקב אטו אילו לא נגע לא היתה המצוה הזאת והלא מצות התורה שרשיהם למעלה באיברים דלעילא אלא הטעם כי ס"מ שרשו בג"ה וביום ט"ב ולכן בו ביום גברה ידו על יעקב וע"כ לא מצא מקום לשלוט על יעקב אפם בג"ה כי היא שורשו. והנה נודע כי אכילה סודה להכניס רוחניות הניצוצות אשר בתוכה ע"י חי מדבר לשורשם ולזה אמר ע"כ לא יאכלו ב"י את ג"ה מצ"ד שורש הנחש ס"מ ותדע איך הוא משורש הנחש שהרי לא מצא ס"מ להתאחד אלא בג"ה כי הוא שורשו. ובגמ' ויאבק איש עמו אריב"ל מלמד שהעלה אבק מרגלותם עד כסה"כ כתיב הכא בהאבקו וכתיב התם וענן אבק רגליו ואריב"ל למה נק' שמו ג"ה שנשה ממקומו ועלה וכה"א נשתה גבורתם היו למה הכוונה דאיתא בזהר פנחס ויאבק איש עמו. דא מלכות אבק דיעקב וכו' והנה הוא נק' הדום רגליו כי עיקר קומת מתחיל מנה"י שלו וכו' ואמר העלו אבק מרגלותם כלומר הקליפות הנאחזות ברגלים וכו' עד כסה"כ עד הבינה עלמי' דכורסייא. והוקשה לו לריב"ל וכי יש בכוחו כ"כ לס"מ לעלות עד כסה"כ לזה אמר ואריב"ל למה נק' שמו ג"ה שנשה ממקומה וכו' והוא הנחש שנאמר בו ואתה תשופנו עקב ונדחה מן הראש עד העקב והיינו דקא מייתא מקרא דנשתה גבורתם לרמוז שהי' בסוד הבינה הנק' בעל גבורות ונקפץ משם מעלמא עילאה. והיו לנשים למטה עלמ' דנוק' ונמצא מכח שורשו שנשאר רשומו בבריא' סוד ראש פתנים ואכזר כמוס שם ברזא דראש עשו בעטפי דיצחק סוד בינה כנודע עכ"ל) עוד שם ברמ"ז ז"ל אמרת אורייתא ירצה מה דשנינו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו שהתורה היא מסוד הזכירה וג"כ היא מבחי' האחוריים שבהם השכחה ואי' בפ' ג"ה רבנן אמרי מאחורי' אתא ונשיי' בתרווייהו. ופרש"י הכהו בשתיהן ונשי ממקומן ולכן אסור בשתיהן וכתב בל"ת שסודו בנ"ה ע"ש וז"ש כי ראיתי אלקים פא"פ ותנצל נפשי רצ"ל שכל עוד שהי' ס"מ מתאבק עמו מצד הפנים לא יכול לו עכ"ת ובג"כ אמרת אורייתא ע"כ לא יאכל ב"י את ג"ה את לאסגאה תשעה באב (גם את ר"ת תשעה אב) דלא אכלין ב"י ולא שהן ובג"כ חזא קוב"ה כלא ונרמז בהון רמז ליעקב ויאבק איש עמו בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח (בשייפין דיעקב) בר ההוא ג"ה מיד תשש חילי' דיעקב וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דבי' איתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי' מקדשא וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכל ג"ה עכ"ל המדרש הנעלם:
16
י״ז(ג) הנה יש להתבונן כיון שהתורה נצחיות והיתה קודם שנברא העולם עם כל מצותי' א"כ מן ההכרח הוא לקיים את התורה בכל עת מיום שניתנה לישראל וכיון שתשעה באב נאסר באכילה כמו גיד הנשה א"כ כמו שגיד הנשה אסור לעולם בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית כמו כן מחויב שיהי' יום תשעה באב אסור באכילה תמיד והרי קודם החורבן הי' תשפה באב מותר באכילה ובפרט בבית שני הי' יו"ט וששון ושמחה וכן יהי' אי"ה ביתר שאת ב"ב בבית השלישי נכון יהי' לעולם:
17