דרך פקודך ד׳Derekh Pikudekha 4

א׳מצוה ד מ"ע לקדש חדשים ולחשב חדשים ולעבר השנים

ב׳חלק המעשה
(א) המצוה הזאת היא כך בזמן שיש ב"ד הגדול בירושלים עיקר חיובה על ב"ד הגדול ובזמן שאין ב"ד הגדול החיוב הוא על הב"ד סמוכין בא"י ובאם יש בחו"ל ב"ד סמוכים יותר גדולים בתורה מהסמוכים שבא"י חיוב המצוה גם עליהם (הג"ה מצוה ד' לשון דלות סיהרא לית לה מגרמה כלום עיין בזהר ה' ד' הויות עד דלא קבלית דכורא וכו':): לב) ענין המצוה העיקרית הוא כך. אם באו עדים שראו את הלבנה בחידושה. ידרשו הב"ד את העדים אם אמת נכון הדבר אזי יקדשו ב"ד את החודש על פיהם ויקבעו יום הראיה לראש חדש. ובאם לא באו עדים אזי יקבעו ר"ח ע"פ חשבון בכללים ידועים. כמה יש בין מולד אחד לחבירו והוא סודות נסתרים מסודות העיבור נמסרו לחכמי כל דור ע"י רמזים וחידות:

ג׳(ג) הרשות ביד הב"ד לדחות יום ר"ח מיום מולדו כשרואין שהשעה צריכה לכך דהיינו כדי שלא יארע יוה"כ בע"ש או ביום א' או שלא יארע יום ערבה בשבת. וכיוצא לפי הזמן. וכ"ז מסרה התורה לחכמים שבדור יעשו בחכמה לש"ש ויקבעו כל ישראל מועדים עפ"י התורה אשר יורום חכמי הדור הקביעות כי כך דרשו חז"ל אתם אפילו שוגגים ומזידים ומוטעים:

ד׳(ד) כשיקבעו את היום לר"ח הראש ב"ד אומר מקודש החדש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש:

ה׳(ה) אחר שיקדשו את החדש מחיייבים להודיע לשאר העם ולשלוח שלוחים להודיע לישראל בכדי שידעו קביעות המועדים בשעתן ובזמנן:

ו׳(ו) לדעת הרמב"ם גם עיבור השנה הוא בכלל המ"ע הלזו (והרמב"ן וסמ"ג מנאו עיבור השנה למ"ע בפ"ע) ענין עיבור השנה הוא כך שיחשבו הב"ד אם השנה צריכה להתעבר דהיינו להוסיף בה עוד חדש אחד ודוקא אדר. ויסוד הענין הוא על הפסוק שמור את חדש האביב. שיהא אביב בזמנו. וע"י העיבור אנו משווים ימות הלבנה עם ימות החמה. כי באם לא היינו מעברין את השנה אזי ברבות הזמן הי' חדש תשרי דימות הלבנה בניסן של חמה. כי ימות הלבנה שנ"ד ימים וימות החמה שס"ה יום ורביע:

ז׳(ז) גם עיבור השנה אסור לעבר בב"ד שבחו"ל אם לא שאין בא"י גדול כמותו ואם הי' מעבר השנים וקובע חדשים בחו"ל מחמת שלא הי' בא"י גדול כמותו. ואח"כ נודע לו שנעשה בא"י גדול כמותו שוב אסור אותו הגדול לעבר שנים ולקבוע חדשים בחו"ל:

ח׳(ח) אם קבעו חדשים ועברו שנים בחו"ל בזמן שיש בא"י גדול כמותם אין בקביעותם ועיבורם ממש דכתיב כי מציון תצא הורה:

ט׳(ט) כאשר נתרבו השנים והלכו הדורות ונתמעטו הלבבות ונתפזרו ישראל בכל פנה בגלות החל הזה. וראו שהוא דבר שא"א לכל אחינו שבגולה לצפות בכל חודש מתי קבעו הב"ד הגדול שבדור את ר"ח והוא כמעט דבר שא"א וא"כ בזה היתה נעשית התירה ח"ו כאלפים ורבבות תורות. והי' נכשלים בחמץ בפסח ובענוי יום הקדוש. ובמלאכת עבודה בכל מועדי י"ג ע"כ עמד ר' הילל בנו של ר' יהודא הנשיא שהי' גדול בתורה ונסמך בא"י ותיקן לנו חשבון מסודר עד סוף כל הדורות. עפ"י סודות העיבור המסור בידינו חשבון התקיפות והמולדות וזמני הדחיות והעיבורים בכל זמן וע"ז אנו סומכין עד היום ומה שאנו מחשבין הוא לגלות ולבאר יום הנקבע עפ"י חשבון דר' הילל אשר הי' סמוך בארץ ישראל:

י׳(י) נמצא בזה"ז עיקר המצוה הוא לחשוב חשבון התקופות והמולדות עפ"י הכללים המסורים בידינו מאת חכמי האמת וקביעות הר"ח עפ"י הדחיות המסורים בידינו דהיינו חשבון המולדות הוא בהוספת א' יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים ממולד למולד (וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים כמנין עתים ב"מ רבתי דאי"ק דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים) וגם עפ"י הכללים לידע הדחיות בכדי לידע אם תהי' השנה שלימה או חסירה או כסדרן והנה המצוה הזאת כעת מוטלת על כ"א מישראל לחשוב עכ"פ המולדות מחדש לחדש ולא יסמוך על הלוח הנדפס (ואמרו רז"ל כל מי שיודע לחשוב בחשבון תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל י"י לא הבינו ומעשי ידיו לא ראו הנה הוא מדברי חז"ל בדרשותיהם ולדעתי כיון שאין כעת ב"ד סמוכים לעשות המצוה כדת של תורה בזמנה בעד כל ישראל. רק אנחנו סומכים על החשבון דר' הילל. הנה מחוייב כ"א לחשוב עכ"פ בזמנו החשבון ממולד למולד עפ"י הכללים שכלל ר' הלל וא"א לנו לומר שאנחנו יוצאים י"ח בהחשבון שחשב ר' הילל בזמנו כי אפילו הב"ד הגדול לא היו יכולים להוציא את הרבים י"ח בזה רק בזמנם אבל לא לדורות הבאים אחריהם. וג"כ מחוייב כ"א לידע איזה שנה הוא במחזור קטן בכרי לידע איזה שנה צריכה להתעבר עפ"י הכלל שכלל ר' הילל הנ"ל. דהיינו י"ט שנה כל מחזור. ושבעה עבורים הם בכל מחזור דהיינו שנות ג' ו' ח' י"א י"ד י"ו י"ט התחלת המחזור שאנחנו בו כעת הי' בשנת ה' אלפים תקס"ח (בגי' האל הגדול הגבור והנורא שאנחנו מצפים שבתשלום זה המחזור יתראה לעין כל גדולתו וגבורתו ונראתו) הוא מחזור רצ"ד ליצירה (כשיושלם המחזור הזה יושלם מ"ב מחזורים שבת וינוחו ב"ם כל ישראל מקדשי שמך וישתלמו בשלימותם כל שאר המחזורים בר"ן יחד ככבי בקר היינו רנ"ב איברין דשיעור קומה של אם הבנים ויקובלו קובלו תפלות ישראל ראה בא בעניינו והבן מעשה בראשית הי' ע"י שם מ"ב וכל העליות הוא ע"י שם מ"ב דוגמת ראשית היצירה. וכבר ידעת שבשבת הוא עליות כל העולמות אבל הוא רק פנימיות העולמות וע"י הסיבוב המחזור מ"ב מחזורים של שבת אז חכה לישועה בכל עת ורגע לעליות חיצוניות העולמות. והש"י יודע תעלומות. ואם בעל נפש אתה תבין לב"י גליתי (לב"י בגי' מ"ב לאיבר"י לא גליתי היינו רנ"ב דשיעור קומה. ואם יתמהמה חכה לו כי קרוב יום י"י אשר יצפה לחונינו כימי עולם ואל אלקים י"י הוא יודע) והשנה הזאת היא שנת תקפ"ד היא מעוברת טוב למחזור. רוב שלום לפרט:

י״א(יא) המולד של החדש הלז כסלו הי' ב' כ' תשפ"ו ממילא בחדש הבא לקראתינו לשלום הוא חדש טבת כאשר תוסיף א' י"ב תשצ"ג יהי' המולד ד' ט' תצ"ט ומזה תקיש לשאר. ותחשוב ותספור ותמנה כדי לקיים מ"ע בזמנה:

י״ב(יב) אשרי מי שזכה בילדותו ללמוד כל עומק החכמה הנפלאה של הילוך המזלות וחשבון התקופות בשיעור ובמשקל כגון בקידוש החדש להרמב"ם ובספר תכונות השמים ובס' נחמד ונעים כי הוא מצוה גדולה ובפרט בזמנינו שאין מקיימים המצוה הזאת כתיקנה בב"ד הגדול שבירושלים והלימוד עולה במקום העשיה. אבל מי שלא למד בילדותו א"א לבלות כ"כ זמן רב הצריך לעניינים האלו כי היא חכמה נפלאה דקה מן הדקה. יספיק לעצמו בחשבון הנ"ל כפי אשר כתבנו בקיום המצוה ואעפ"כ לפעמים יעיין בהחכמה כפי כחו ומה שיבין יבין ולמצוה יחשב:

י״ג(יג) מד"ס הוספה לכלל המצוה הזאת לברך ברכת הלבנה והיא מצוה גדולה. וצריך לברך אותה בשמחה ובטוב לבב. והוא בשורה ללבנה שתתחדש שיהי' אור הלבנה כאור החמה וישראל עתידין להתחדש כמותה ונוסחת הברכה ידועה:

י״ד(יד) צריך לברך הברכה מעומד:

ט״ו(טו) מצוה מן המובחר לברך אחר ז' ימים שלימים מעת לעת מעת המולד:

ט״ז(טז) מברכין עלי' כ"ז שהיא בחידושה דהיינו חצי הזמן מן כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים שעד חצי הזמן הזה היא מוספת אור וחידוש. משא"כ אחר הזמן הזה מתחלת להתחסר:

י״זחלק הדבור
(א) כל מה שבכחו לעשות ללמוד משפטי המצוה בש"ם ופוסקים יעשה ויעסוק בהם ובכל פעם יראה להתיילד המצוה דהיינו לחדש חדושי דינין במצוה כי בזה מקיים חלק הדיבור שבמצוה וזה אשר רצוני בזה הקונטריס וטהר ידים יוסיף אומץ בכל פעם:

י״ח(ב) כ"ד שעות מיכסי סיהרא. יש אקלימים שהישנה מכוסה ח"י שעות והחדשה ששה שעות ויש אקלימים שמכוסית שית מעתיקא וח"י מחדתא ממילא כשבאין עדים ואמרו ראינו הישינה בבקר והחדשה לעת ערב. עידי שקר הם בודאי ונ"ל דאם הי' ליקוי חמה באיזה שעה ובאו עדים ואמרי שאחר שעה או שתים אחר הליקוי ראו הלבנה עידי שקר הם. כי הליקוי הוא ע"כ בזמן החולד האמיתי ואחר המולד ע"כ מיכסי סיהרא חדתא עכ"פ ו' שעות נ"ל:

י״ט(ג) גם אם באו עדים ואמרו ראינו את הלבנה ואח"כ ראינו ליקוי החמה או הב"ד ראו אח"כ ליקוי חמה עדי שקר הם נ"ל:

כ׳(ד) בתלמוד לא הוזכר ברכה על מ"ע זו דלכאורה מהראוי הי' לברך אקב"ו לקבוע חדשים לעבר שנים בשעת הסכמת הב"ד לעיבור ואפשר דיוצאין בר"ח בברכת מקדש ישראל וראשי חדשים. כמו שאין מברכין על מ"ע דתשביתו שאור בע"פ דסמכינן אברכות דרגלים (הנס שלא דמו לשם דשם י"ל דסמכינן אברכת על ביעור חמץ דברכו מאתמול אור לי"ד דהוא תחלת השבתה) ואעפי"כ זכר לברכה עבדינן מאי שמברכין החדש בשבת שקודם ר"ח כנהוג בכל תפוצות ישראל. ובמס' סופרים יש ברכה שמברכין על מצות הקידוש אבל בתלמודא דידן לא שמענו גם הרמב"ם לא הביאה:

כ״א(ה) ברכת החדש שמברכין את החדש בשבת שקודם ר"ח נימא בי' מלתא אשר מעולם תמהתי על הנוסח מי שעשה ניסים וכו' הוא יגאל וכו' ויקבץ נדחינו וכו' חבירים כל ישראל וכו' שכל נוסח התפילה אין לו שייכות לברכת החדש ולפי מש"ל בחלק המעשה יונח. להיות דאנחנו סומכים בקביעותינו על החשבון של ר' הלל שראה שא"א להשאיר ענין המצוה הזאת על הענין הנרצה בתורה דהיינו על ידי קבלת העדים שיראו את הלבנה או עפ"י החשבון בכל חודש ושיהי' בכל חודש עיני כל ישראל על הב"ד אימתי יקדשו את החדש. כי ראה פיזור ישראל בארבע כנפות הארץ ותחלק התורה ח"ו לאלפים תורות כי א"א להודיע לכ"י בכל חדש זמן ר"ח ע"כ עמד ותיקן חשבון מסודר לכ"י כי עת לעשות לי"י ע"כ ברכת החדש שמודיעים לעם מתי יהי' ר"ח. אנו מתפללים שהשי"ת יעשה עמנו ניסים ויקבץ נדחינו ואז יהי' כל ישראל כאחד חברים ויקדשו הב"ד הגדול את החדש ע"פ עידי ראי' או עפ"י החשבון ויודיעו בכל חודש לכ"י ע"י שלוחיהם כמצווה עלינו בתורה:

כ״ב(ו) ועל קביעות העיבור ג"כ לא מצינו ברכה (ובפרט להרמב"ן וסמ"ג דהוא מ"ע בפ"ע הי' מהראוי לברך אקב"ו לעבר השנים) ואפשר דלפעמים עיברו על תנאי אם ירצה הנשיא היינו כשלא הי' הנשיא בביתו והי' מן ההכרח לעיין בעיבור קודם שיהי' ר"ח ניסן דקיי"ל זה ניסן ואין אחר ניסן ואפילו ביום שלשים אין מעברין הואיל וראוי לקובעו ניסן ואז עיבור על תנאי אם ירצה הנשיא והנה אם אירע כזה לא הי' באפשר לברך מספק וגם לפעמים בשעת הסכנה לעיינו בדבר קודם ר"ה כמבואר בסנהדרין וזה שלא כדת ע"כ לא תיקנו ברכה נ"ל:

כ״גחלק המחשבה
(א) הא ודאי צריכה כוונה לצאת י"ח המצוה כאשר צונו י"י אלקינו כדין כל מ"פ דאורייתא ובפרט שעיקרה הוא מצוה בדיבור. ומצוה שבדיבור אפילו בדרבנן צריכה כוונה וגם בזה"ז שאין לנו במצוה הלזו רק לחשוב עפ"י הכללים שבידינו א' י"ב תשצ"ג צריך לכוון לקיים המצוה כאשר צונו י"י אלקינו מ"ע החדש הזה לכם כזה ראה וקדש. וכן בחשבון העיבור צריך לכוין לקיים המצוה (להרמב"ם בכלל מצות החדש הזה לכם וכו' ולרמב"ן וסמ"ג מ"ע בפ"ע שמור את חדש האביב וכו' או ושמרת את החקה הזאת וכו' בין כך וכך צריך כוונה לקיים מ"ע דאורייתא):

כ״ד(ב) כבר כתבנו. דמצוה שיש בה טעם מפורש בתורה צריך לכוין גם הטעה ובזולת זה אינו יוצא י"ח כיון דכל המצות יש להם טעמים עד אין חקר ואעפי"כ התורה לא פירשה הטעמים ונישתנו בזה איזה מצות שטעמם מפורש בתורה (הג"ה נ"ל כעת השתנות המצות שטעמם מפורש דבחי' טעם הוא במקום שאין שבירה שולט דידוע דבנקודות שולטת השבירה והנה בכל המצות שאדם עושה ביראה ואהבה לש"ש הוא מבחי' התיקון משא"כ בעושה בפניות ובתאות ובגיאות זה ח"ו נק' שבירה ושולטת הקליפה על עשי' זו עד אשר ישוב האדם אל י"י ויוציא בלעם מפיהם. והנה גלוי וידוע לפני תמים דיעות בכמה מצות פרטיות שהן גדולות הערך אם ח"ו חשלוט הקליפה על מעשה המצות הללו יהי' לה כת רב ח"ו. ולא יהי' ביכולת בקל להוציא בלעה ע"כ מה עשה פועל ישועות צוה לכוין הטעם ובבחי' הטעם אין יניקה לקליפות כי אין בהם שבירה והבן. ותקח לך לראיה מצות ציצית (לשון הסתכלות מציץ מן החרכים) כי מצותה בעינים וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י וכבר ידעת שעינים הם סרסורי החטא כי בהם יניקת הסטרין אחרנין להיות בהם הי' השבירה. ע"כ מפורש בזאת המצוה טעם למען תזכרו ועשיתם וכו' ובכוונת הטעם בורחין הקליפות כי בטעם אין שבירה בין והתבונן. והשם הטוב יודע האמת והוא יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:) ע"כ כוונת התורה בזה לכוין גם הטעם. ומי שמכוין בזה למצוה הוה כלוקח אתרוג בלא הלולב וכיוצא והנה בכאן במצות קידוש החודש אין טעם מפורש בתורה אצל ציווי המצוה אבל יש טעם במעשה בראשית דכתיב והיו לאותות ולמועדים וכו' דע"י קביעות החדש נדע המועדים אימתי יהי' והתחדשות השנים לשמיטין ויובלות. וספק בידי אם צריך לכוין לזה הטעם הואיל והוא נכתב בתורה או נאמר כיון דלא נכתב אצל הציווי א"צ לכוין הטעם ויש להחמיר כי הוא ספק תורה נ"ל:

כ״ה(ג) ובענין חשבון עיבור השנה. הנה לדעת הרמב"ן וסמ"ג שמנאו זה למצוה בפ"ע מפסוק שמור את חדש האביב וכו' או ושמרת את החקה וכו'. והכוונה שתשמור ותעשה באופן שיבא האביב בזמנו וכן שאר הימים טובים דהיינו האסיפה בסוכות ובזולת העיבורים אז הי' נמשך הזמן ביתירות ימי החמה על הלבנה והי' מגיע לפעמים האביב בסוכות והאסיפה בפסח וכמ"ש בחינוך. הנה לדעת זה הנה הטעם מבואר בתורה וצריך לכוין בזה שצונו השם במצוה הזאת בכדי שיבואו העיתים בזמנן היינו האביב בפסח והאסיפה בסוכות וכיוצא משא"כ לדעת הרמב"ם שלא מנה זה למצוה בפ"פ רק הוא חלק ממצות החדש הזה לכם. אפשר א"צ לכוין הטעם אבל שיש להחמיר בודאי בספק תורה נ"ל:

כ״ו(ד) קודם שנביא איזה טעמים למצוה הזאת מפי סופרים ומפי. ספרים אבאר לך בקיצור ח"ש האריז"ל שצריכין לקדש בפה כי כל החדשים הם במלכו"ת וכולם הם בשיעור קומת איברי הראש כביכול ע"כ נק' כולם ראש חדש ויש בזה ב' בחינות א' מצד עצמה וב' מצד הדכורא (הג"ה נרמז בתורה החודש הזה לכם ראש חדשים בגי' גלגלת נוקבא רח"ל:) ומתחילין מניסן ניסן גולגלתא אייר סיון ב' אודנין תמוז אב ב' עיינין אלול חוטם וכן הששה מצד הדכורא. תשרי גולגולת חשון כסלו ב' אודנין טבת שבט ב' עיינין אדר חוטם והפה חסר ע"כ אנו צריכין לקדש בפה (הוספת הפה פ"י מעשינו) והוספת חדש אד"ר בשנת העיבור ה"ס הפ"ה ואדר דוקא פה דדכורא (ובאלול אין עיבור כלל בסוד אשה אין לה פה והבן) (הג"ה והנה נרמז בחשבון גלגלת עין עין אזן אזן חוטם פה בגי' אלה הן הי"ב ראשי החדשים והנה העניינים הללו נרמזים. אצלינו בספרינו אגרא דכלם בפרשת שופטים בענין ז' הבלים שאמר שלמה עיי"ש ותמצא טוב טעם:): והנה ממוצא הדברים יבין וישכיל האדם כל חדש וחדש בסגולתו לקדש אברי הראש כל החושים ובפרט בפרטות סגולת כל חדש כפי רמיזתו כקודש בשיעור קומה ובפרט בקדושת הפה כי הנהגת הזמן ע"י הפה (וכתיב כל עמל האדם לפיהו) המהולל בפה עמו (בפה בגי' לבנה המסתתרת הבן הענין השם הוי' ב"ה המסתתר בלבושיו כביכול היינו אותיות שקודם הוי' ואותיות שלאחריו היינו ב' שמות ט"ד"ה"ד כ"ו"ז"ו בגי' אני ראשון ואני אחרון והשם הוי' בעצמו המסתתר בהם בגי' בפה לבנה וקבלתי מדברי קדשו של הרב בס' ברית כ"ע אשר הג' שמות כשנכפלים קצתם על קצתם דהיינו י"ה פעמים ו"ה ט"ד פעמים ה"ד כ"ו פעמים ז"ו בגי' כת"ר והתבונן בזה סוף מעשה במחשבה תחילה) הנה הלבנה מתנהגת ע"י פה ישראל. אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין. זה יורה לנו כי כל פעולת העליונים הם ע"י ישראל ואמרז"ל בפסוק אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי. פחותה מבת ג' בתוליה חוזרין היתה בת ג' ונמלכו ב"ד לעבר השנה בתולי' חוזרין. הרי ההנהגה בעליונים פ"י ישראל:

כ״ז(ה) כשיתבונן האדם בענין הזה יבין וישכיל האדם מצורף למצוה הזאת שלא לקלקל פיו בדברים האסורים ודברים בטלים כיון שרואה כמה גדולה קדושת פה ישראל שע"י פיהם פועלים בגלגלים וטבעיים שינויים כרצונם יתפעל האדם בזה ואז יהי' גוזר והקב"ה מקיים:

כ״ח(ו) וג"כ ע"י המצוה הזאת יזכור האדם יחוסו שהוא מזרע ישראל אשר הם עיקר העולם והנהגת כל העולמות על ידם כי בשבילם נבראו (ע"כ להם לבדם נמסר סוד העיבור לשנות הזמנים כרצונם) כשיתבונן בזה יזהר שלא ללכת בחקות העמים ולא ילך בנימוסיהם ויהי' מובדל מהם במלבושים ולשונות והנהגות:

כ״ט(ז) עוד יתבונן האדם פ"י זאת המצוה אשר ישראל הם למעלה מן הטבע בכל ענייניהם ואין להם להתבונן בטבע כי מדריגתם מדריגת התורה למעלה מן הטבע ע"כ כפוף אצלם כאשר אתה רואה מענין הלבנה ע"כ ישלך מגמתו עליו ית' ויתנהג כתורה והש"י יעזרהו בכל ענייניו מבלי השתדלות העולמות ובזכירה זו יתרחק האדם מחקירות הפלסופיית בטבעיות ומחכמות החיצונות לא כאלה חלק יעקב כי אנחנו למעלה מן הטבע הבן:

ל׳(ח) עוד כאשר יתבונן בעיקר המצוה אשר היא נעשית עפ"י ב"ד הגדול יזכור האדם לשמוע לקול מוריו ולא יסור מכל אשר יגידו לו ימין ושמאל:

ל״א(ט) עוד כאשר יתבונן שעיקר המצוה היא בארץ ישראל דוקא (עיין בדברי מהר"מ חאגיז שע"כ מנהג ישראל לנדב נדבת ברגלי' לקופות א"י לזכרון קדושת הארץ) ממילא בזכרון מציה זאת יאנח האדם בשברון מתנים על שגלה כבוד מישראל ושכינת עוזינו עמנו בגלות בסוד מיעוט הירח ויהרהר בתשובה כי עונותינו הטו אלה ועונותינו האריכו קיצנו ויאמין באמונה שלימה אשר במהרה יגלה כבוד מלכותו עלינו ויהי' אור הלבנה כאור החמה (עיין בשל"ה שובבי"ם ת"ת מעניני העיבור):

ל״ב(י) קבלתי מכבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל פי' דברי רז"ל מורא רבך כמורא שמים פי' מורא רבך תלמוד מצבאות השמים היינו ממאורות הגדולים היינו חמה ולבנה כי הנה ענין היראה הוא רחקות היירא מהמאויים (היפך האהב' שהוא קרבות האוהב להנאהב) והנה תראה הלבנה כל מה שמתרחקת יותר מהחמה היא מקבל' הארה ממנה ביותר ומאירה וכל מה שמתקרבת מתחסר קבלתה ומתמעט אורה כן הוא הענין בקבלת התלמיד מהרב כל מה שתגדל על התלמיד מורא הרב יקבל יותר. ובהיפך מובן הענין בהיפך. ממילא זכירת מצוה זו יזכיר לאדם כבוד ומורא רבו (א) הג"ה מד"ס לברך ברכת הלבנה הנה יכוין לקיים מציה דרבנן ושלא יעבור על לא תסור ונ"ל דגם בדיעבד אינו יוצא בלא כוונה כיון שהוא מצוה שבדיבור גם בדרבנן צריך כוונה כמש"ל ויצפה לישועה כמו שהלבנה מבושרת להתחדש אורה כאור החמה כמו כן ישראל עתידים להתחדש:
(ב) חז"ל תיקנו לברך בפה על הלבנה ולא על החמה להיות שהלבנה מתנהגת ע"י פה ישראל כמש"ל:
(ג) הלכה רווחת בישראל עפ"י חכמי האמת שלא יברכו על הלבנה עד שיעברו עליו ז' ימים מעל"ע משעת המולד. ונ"ל שז"ס תבעוה לינשא צריכה לישב ז' נקיים:
(ד) אין מברכין עלי' רק עד זמן חידושה דהיינו י"ד ימים מעל"ע ח"י שעות וחצי מתשצ"ג חלקי השעה מעת המולד שעד אותו הזמן היא בכל עת מתחדשת משא"כ אחר אותו הזמן היא מתחלת להתחסר ואין מברכין עליה:
(ה) אמרו לי מגידי האמת בשם אדמו"ר הרב מהריעי"צ זצוק"ל באם לא נראית הלבנה בזמנה עד אחר אותו הזמן יאמר המימרא בגמרא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך אתה י"י אמ"ה אשר במאמרו וכו' ול"נ לומר בריך רחמנא מרי' מלכא דעלמא אשר במאמרו וכו' וכן אני נוהג בכל ספק ברכות::