דרך פקודך י׳Derekh Pikudekha 10
א׳מ"ע י לאכול מצה בליל א דפסח
1
ב׳חלק המעשה
(א) מצוה י מ"ע לאכול מצה בליל א' דפסח שנאמר בערב תאכלו מצות מצה באה מחמשת מיני דגן דוקא והם חטה ושעורה וכוסמי"ן (הוא הנק' בל"א אורקיש ודלא כמרבית המון עם שלועזין תיבת כוסמין רעשטק"י והוא טעות) שבולת שוע"ל (הוא הנק' בל"א האביר) שיפון (הוא הנק' בל"א קארין ומה שלועזין המון עם לתיבת דג"ן קארין הוא טעות כי תיבת דג"ן כולל כל החמש מינים כולם נקראים דג"ן וקארי"ן הוא שיפון בלשון הקדש):
(א) מצוה י מ"ע לאכול מצה בליל א' דפסח שנאמר בערב תאכלו מצות מצה באה מחמשת מיני דגן דוקא והם חטה ושעורה וכוסמי"ן (הוא הנק' בל"א אורקיש ודלא כמרבית המון עם שלועזין תיבת כוסמין רעשטק"י והוא טעות) שבולת שוע"ל (הוא הנק' בל"א האביר) שיפון (הוא הנק' בל"א קארין ומה שלועזין המון עם לתיבת דג"ן קארין הוא טעות כי תיבת דג"ן כולל כל החמש מינים כולם נקראים דג"ן וקארי"ן הוא שיפון בלשון הקדש):
2
ג׳(ב) עשאה ממינים אחרים כגון מרעטשקי ומאורז ומדוחן וקטניות לא יצא י"ח:
3
ד׳(ג) מה הוא הנק' מצ"ה הוא שישמור אותה מן החימוץ עד שתאפה וצריך להיות השימור בפירוש לשם מצת מצוה והתחלת השימור יש פליגתא אם די בשימור משעת טחינה או דוקא משעת קצירה והנה הגם שרוב הפוסקים פסקו דדי השימור משעת טחינה הרב הגדול הפר"ח הביא ראיות עצומות דלמצוה בלילה הראשונה אינו יוצא רק משעת קצירה לכן בעל נפש יזהר בזה והמדקדקים במעשיהם אינם אוכלים שום מצה אחרת בכל ימות החג רק המשומרת משעת קצירה וראיתי ושמעתי כמוהו כמה מתחכמים שוחקים ומלעיגים על המנהג הכשר הלזה ולדעתי המה כמקצצים רגלי המביאים דורונות למלך כאשר אבאר אי"ה בחלק הדיבור:
4
ה׳(ד) גם הנשים חייבות במ"ע זו דכל שהוא בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ע"כ הם חייבות הגם שהיא מ"פ שהז"ג גם הקטן שיכול לאכול כזית מחנכין אותו למצוה זו:
5
ו׳(ה) שיעור אכילה בכזית אם אכל יצא י"ח ומנהג ישראל בזה"ז להכין ג' מצות למצוה ושוברין את האמצעית ומטמינים את חצי' לאחר הסעודה לאכול ממנה כזית זכר לפסח שאוכלין בגמר הסעודה וכזית מהשלימה העליונה ומהשבורה אוכלין קודם הסעודה למצוה ואח"כ אוכלין כזית מהשלישית עם הכורך זכר למקדש כהילל ואחר הסעודה אוכלין האפיקומן זכר לפסח (ועמ"ש בחלק הדיבור):
6
ז׳(ו) יש לבלוע הכזית מצה בבת אחת ולא חתיכות חתיכות:
7
ח׳(ז) מחוייב לאכלה דרך חירות בהסבת שמאל ולא פרקדן ולא בהסבת ימין שמא יקדים קנה לושט וכו' אכלה שלא בהסבה צריך לחזור ולאכול בהסבה:
8
ט׳(ח) יהיה זהיר לאכלה לתיאבון ולא יאכלנה אכילה גסה דלא מיקרי אכילה ע"כ לא יאכל בע"פ מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון:
9
י׳(ט) מד"ס אסור לאכול רצה בע"פ והאוכל חייב מרדות:
10
י״א(י) מרור תלוי בקרבן פסח בזמן שיש ק"פ המרור מדאורייתא ובזמן שאין ק"פ המרור מדרבנן וחרוסת מצוה מד"ס בכ"ז ובכל מקום:
11
י״ב(יא) קודם אכילת מצה יברך אקב"ו על כילת מצה וקודם אכיל' מרור יברך אקב"ו על אכיל' מרו' הגם שהוא מדרבנן בזה"ז מברכינן כחו כל מילי דרבנן דמברכינן עלייהו:
12
י״ג(יב) הירקות שיוצאין י"ח בהם במצות מרור הרבה מהם אינם מצויים בינינו ורוב אנשים במדינות הללו אוכלין חזרת הוא הנק' חריין בל"א והנה הוא חריף וחזק מאוד ואינם יכולים לאכול כזית ואפילו מי שאוכל כזית אינו אוכל בבת אחת ע"כ יש ליזהר בזה דהיינו מי שמשער בעצמו שלא יאכל כזית בבת אחת לא יברך דהוה ברכה לבטלה:
13
י״ד(יג) הירק שקורין שלאטין יוצאין בו שפיר י"ח המצוה רק דוקא אותו הנק' הייבט שלאטין וכן הירק שקורין זערזיך מהראוי להדר אחריהם כי אינם חריפים כ"כ ויהי' יכול לקיים המצוה כתיקונה לאכול כזית בבת אחת ויברך עליהם:
14
ט״ו(יד) המרור יאכל בלא הסיבה ואם אכל בהסיבה אין צריך לחזור ולאכול בלא הסיבה:
15
ט״זחלק הדיבור
(א) להתבונן וללמוד משפטי המצוה על בורי' ולהמציא דינים מחודשים כ"א לפי שכלו וכיד י"י הטובה עלינו:
(א) להתבונן וללמוד משפטי המצוה על בורי' ולהמציא דינים מחודשים כ"א לפי שכלו וכיד י"י הטובה עלינו:
16
י״ז(ב) בכל עשיות המצות יאמר בפיו לשם מצת מצוה והנה רבא אמר לקוצרים שיהפכו העומרים לשם מצת מצוה ונהי דרוב הפוסקים לא פסקו כרבא דבעינן שימור משעת קצירה עכ"פ כ"ע ס"ל דבעינן שימור משעת טחינה דייקינן עכ"פ ממילתי' דרבא דמשעת טחינה ואילך בעינן כל עשיות לשם מצת מצוה ויש להזהיר גם הטוחנים ברחיים שיאמרו כן בפיהם והמדקדקים לשמור משעת קצירה ואילך לומר כן בכל עשיות וידעתי דגם בכוונה בלחוד סגי אבל להיות דהדבר מסור לכל וישגו בזה והוא מצוה בתורה ושמרתם את המצות ע"כ מהראוי ללמוד לומר כן בפה מלא כי הקול מעורר הכוונה:
17
י״ח(ג) בעסק האפי' הנה יציבא מילתא אשר חכמי האמת הגידו אשר שיעור חימוץ הוא ערך י"ז מינוטי"ן כשתעמוד העיסה בלא עסק כשיעור הזה אבל תדע ששהיות מצטרפות וגם השיעור הזה הוא דוקא בבית שאין בו אש ולא נתחמם וגם כשהעיסה לא נתחממה מהעסק שעסקו בה בידים. אבל בבית שיש בו אש וכיוצא. או שכבר עסקו בהעיסה אזי כרגע באפשר תקבל משהו חימוץ ע"כ כל החומרות שעושין המדקדקים אינם מחילי דחסידי רק מן הדין והבוזים והמלעיגים ודוברים עתק באמרם לא היתה כזאת בימי אבותינו עתידין ליתן את הדין והמדקדק בשמירה. ישמרהו מכל צרה:
18
י״ט(ד) המדקדקים במעשיהם שלא לאכול כל ימות הפסח רק מהנשמרת משעת קצירה אשרי חלקם. ורבים מבעלי תורה חכמים בעיניהם. ואומרים שהוא חומרא בלא טעם. כי אין להחמיר רק למצות מצוה אף אתה אמור להם כהלכות הפסח ליזהר ממשהו חמץ והנה השמירה משעת קצירה הוא שלא יבואו עליהם מים ובאם לא נשמר הנה אין לוקחין אותו למצוה דחיישינן שמא בא עליו מים וקיבול חימוץ הנה מחשש הזה מחמירין המדקדקים שלא לאכול מצה כזאת כל ימות הפסח והמלעיגים מחסרון חכמתם עושים כן כל קבל די רוח יתירה בם ורמות רוחא הוא דנקטה להו הנה תראה מן הדין אמרו חז"ל בצקות של נכרי אדם ממלא כריסו מהן ובלבד ש אכל כזית מצה (משומרת) באחרונה ומעולם לא ראינו מי שיקל ראשו לעשות כזאת לאכול בפסח בצקות של נכרי ובאמת הוא מותר מן הדין דלא בעינן שימור רק למצוה ובשאר ימות החג אין כאן מצוה לאכול מצה שמורה רק שלא לאכול חמץ וכיון דלא ראינו שהחמיצה העיסה אין לנו לחשוש שמא החמיצה ואעפ"כ לא ראינו מי שהיקל בזה ועל כרחך צ"ל להיות חומרות החמץ הם גדולים מאד ואיסורו במשהו (ודבר גדול דיבור מר"ן האריז"ל כל הנזהר ממשהו חמץ בפסח נשמור מחטא כל ימות השנה) ע"כ קיימו וקבלו כל ישראל ע"ע שלא לאכול בצקות של נכרים ואפילו קמח מן השוק אין לוקחין (הגם שמן הדין מותר בדיעבד אפילו למצת מצוה) להיות שהחמירו בדבר דאפשר יש בו איזה משהו חמץ (ולא מטעם מצות שמורה רק מחשש איסור משהו חמץ) א"כ הה"ד בנידון דידן המחמיר בדבר ביותר שלא לאכול כל ימות החג רק מצה משומרת משעת קצירה הוא ג"כ מחשש איסור משהו חמץ אפילו בספק ולא מטעם מצות שמירה ואשרי חלקו והבא עליו ברכה:
19
כ׳(ה) מרור נוהגין כזה מהמון עם למלול החריין לבטל חריפותו ואחד מגאוני הזמן הרב בעל חות דעת אמר שאין יוצאין בזה וכפי דעתי ראיותיו נכונים ע"כ אין להקל ובפרט דאיכא למיחש לחשש ברכה לבטלה:
20
כ״א(ו) חרוסת העיקר הוא כמו שמבואר בכתבי האריז"ל סימן חרוסת אבן חרוסת עץ ר"ת אינגבור בארץ ניס עפיל צימרונג:
21
כ״בחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין לצאת י"ח המצוה כי הוא מ"ע דאורייתא אך אם לא כיון אעפי"כ (לדעת כמה מהפוסקים) יצא י"ח כיון שנהנה (עיין מ"ש בהקדמה) אבל לכתחילה ודאי החיוב לכוין ונראה דמן הדין צריך לכוין הטעם המבואר בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' וכן סידר בעל הגדה (והוא ברייתא) מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק וכו' הגם שהטעם לא נזכר אצל המצוה הנה נאמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומה טעם הוא זה אך הוא להורות שבעצם היום הזה הוצאתי אותם בלי שהי' כרגע הגם שהי' צריכין להכין לעצמם צדה לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם וסמך עצמו הפסוק הזה על הפסוק אחר היינו פסוק ויאפו את הבצק וכו' כן נ"ל ובמשנה תורה מפורש הטעם שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מאמ"צ וכו' והא דלא נקט בעל הגדה הפסוק שבמשנה תורה להיות דשם נאמר שבעת ימים וא"כ זה אינו למצוה דכל שבעת ימים המצוה רשות רק אם בא לאכול לחם לא יאכלנו חמץ ע"כ נקט הפסוק דפ' בא והבן נ"ל:
(א) ודאי צריך לכוין לצאת י"ח המצוה כי הוא מ"ע דאורייתא אך אם לא כיון אעפי"כ (לדעת כמה מהפוסקים) יצא י"ח כיון שנהנה (עיין מ"ש בהקדמה) אבל לכתחילה ודאי החיוב לכוין ונראה דמן הדין צריך לכוין הטעם המבואר בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' וכן סידר בעל הגדה (והוא ברייתא) מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק וכו' הגם שהטעם לא נזכר אצל המצוה הנה נאמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומה טעם הוא זה אך הוא להורות שבעצם היום הזה הוצאתי אותם בלי שהי' כרגע הגם שהי' צריכין להכין לעצמם צדה לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם וסמך עצמו הפסוק הזה על הפסוק אחר היינו פסוק ויאפו את הבצק וכו' כן נ"ל ובמשנה תורה מפורש הטעם שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מאמ"צ וכו' והא דלא נקט בעל הגדה הפסוק שבמשנה תורה להיות דשם נאמר שבעת ימים וא"כ זה אינו למצוה דכל שבעת ימים המצוה רשות רק אם בא לאכול לחם לא יאכלנו חמץ ע"כ נקט הפסוק דפ' בא והבן נ"ל:
22
כ״ג(ב) הנה בטעם המצוה נ"ל עפ"י אשר כתבנו בטעם השבתת חמץ שהוא הדעת הרע המרומז בחמץ אשר בו רוח אתר אשר לא עשה העושה מלאכת הבצק ומגביה א"ע יותר ממה שעשאו העוסק בלישה משא"כ מנ"ה רמז לדעת הטוב רק כעין עשיית העושה רמז לדעת של אדה"ר דעת הטוב אשר נברא בו קודם שביקש חשבונות רבים סוד רה"ר הדעת דקליפה והנה השבתת החמץ בי"ד ואכילת המצה בט"ו ליל היציאה אשר אז לקחנו הש"י ובחר אותנו לדעת כבודו ומצותיו ותורתו והנה זה כל האדם מקודם צריך לבטל הדעת הרע ואח"כ יאיר אליו הדעת הטוב אמיתת ההשכלה בין והתבונן והמשכיל ישים אל לבו מ"ש האריז"ל ג' חצות רמז לחב"ד והנה מצ"ה ג"פ מ"ה רמז לג' מוחין הגם שמרמז בעליונים ירמז אל האדם שיהיו מוחותיו קשורים ודבוקים לדעת חכמתו ותורתו והבן כי זה כל האד"ם בגי' מ"ה בין והתבונן. הנה התבונן הראוי לבא לידי חימוץ יוצא בו י"ח מצה ושאינו ראוי לבא לידי חימוץ אינו יוצא בו י"ח מצה. התבונן ברמזינו הנה הוא לתיקון אדה"ר בעה"ד קוד' שחטא לא הי' בו שמץ יצה"ר ולא הי' ראוי לבא לידי חימוץ וכאשר חטא ונכנס בו היצה"ר הוא ראוי לבא לידי חימוץ וע"י שמירת התורה ומצות אינו מחמיץ רק נשאר כולו בטובו כמו שעיסת המצה ראוי לבא לידי חימוץ וכשממהרין לפעול בו פעולת האש נשאר מצ"ה בלא חימוץ כן האדם כשממהר לעשות התורה הלא כה דברי כאש נאם י"י ובאש ניתנה השמע עם קיל אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה תעיין ידידי בשל"ה בהקדמת תולדות אדם בפירושא דברייתא הקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין שם חקר במעלות אדם אם גדלה מעלות אדה"ר קודם החטא יותר ממה שיהי' לעתיד אחר התיקון ב"ב או אם תגדל מעלתו לעתיד יותר ממה שהי' קודם החטא ודרש וחקר ומצא שתגדל מעלת האדם אחר החטא היינו כשיתוקן החטא לעתיד ב"ב כיון שהי' ראוי לבא לידי חימוץ ופעל פ"י התורה שנשאר כולו בטובו כי זה שעשועיו ית' ביותר כיון שנכנס בו היצה"ר לדעת טו"ר והאדם ע"י מעשיו מפריד הרע ומבטלו ונשאר בטוב מה טוב חלקו (עיי"ש דאסמכי' אברייתא דלעיל הקורא לאלפין עיינין וכו' היינו שקודם החטא הי' כתנות או"ר באלף ואח"כ כתנות עו"ר בעין ושוב ב"ב יתוקן זה עיי"ש ותבין) ומעתה זה עבודתינו במצה דוקא כראוי לבא לידי חימוץ בין ותתבונן:
23
כ״ד(ג) מד"ס שלא לאכול מצה בע"פ במניעתו זאת צריך לכוין לקיים ציווי חז"ל ושלא לעבור ע"ד כמו שצותה התורה לא תסור וכו' שאל אביך וכו':
24
כ״ה(ד) טעם לזה לדעתינו (כי הנה דבריהם ד"ת הוא ברוה"ק מושפעים מחכמה העליונה דע"כ נקראים חכמים עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בספר החפץ בהקדמ') הנה תתבונן ברמיזתינו הנ"ל בענין חמץ ומצה ותבין ציווי חז"ל לבל להשתמש במצה בזמן השבתת חמץ (דבאמת כל היום הוא זמן השבתה כפשטא דקרא אך ביום הראשון תשביתו וכו' רק דחז"ל קיבלו רמז תיבת א"ך להשבית קודם שבע אבל אם לא תשבית קודם שבע חיוב המ"ע עליו להשבית גם אח"כ וגם כל ימות החג אך הוא מטעם הלאו דלא יראה ולא מטעם מ"ע דהשבתה) וכל ערום יעשה בדעת והנה תראה בגמ' ירושלמית שקלים ר' ינאי פליג מצותא (רצ"ל נתן צדקה) בלילה פגע בי' וכו' (רצ"ל שפגע בו שר מהקליפות) וא"ל לא כן אולפין (רצ"ל לא למדתנו רבינו) לא תסיג גבול רעך (רצ"ל לילה הוא שליטתו תחלקו הצדקה בהגיע עתות היום) הנה השיב לו מתן בסתר יכפה אף וערק מקמי' השר הנ"ל הנה ר' ינאי שכחו גדול עשה והצליח אבל לא סמכינן אניסא להתגרות כמו שהזהירו שלא לומר גירא בעיני' וכו' ולא תחסום שור בדישו כתיב (רק הוה ערום בירא' ובתחבולות תעשה לך מלחמה עד אשר תכבוש את כל העיר קטנה בחכמתך) הבן והבן כי א"א לפרש הדברים רק לרמוז מפה לאוזן:
25
כ״ו(ה) מרור בזה"ז מד"ס יכוון לקיים המצוה (מדברי חז"ל דגם בזה"ז נסמך אקרא על מצות ומרורים יאכלהו) אם לא כיון ונ"ל דבדיעבד יצא י"ח כיון דהוא מדרבנן ובזמן המקדש מרור מדאורייתא בודאי אם לא כוון צריך לחזור ולאכול כיון שאין הנאה באכילתו והוא מ"ע של תורה וגם צריך לכוין הטעם זכר לוימררו את חייהם כמו שסידר בעל הגדה הברייתא מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שמררו המצריים וכו' הנה הגם שהטעם אינו מבואר בתורה אצל המצו' אפשר קיבלו רז"ל זה הטעם בע"פ מדביארו כן בברייתא והנה הטעם הלז היינו זכר לוימררו את חייהם לפי מש"ל תבין שהרמז במרור דבר מר הוא רומז להציור בדעת הדבר שאינו נרצה היינו הרע והנה אמרז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והשם גזר עלי הנה תראה שאדרבא מהראוי הוא עפ"י התורה לצייר בדעתו התענוג החומריי של חלק הרע ואעפי"כ יפריש ממנו בגזירת הבורא היודע בטוב לא יותר ממנו והגם שהוא ערב ומחוק לגוף החומריי אבל הוא רע ומר לנפש השכליי והוא כפיית הר"ע בתכלית להתבונן בציור הרע ולפרוש ממנו והנה בהיותינו במקום המקודש הי' מרור מדאורייתא שזאת היתה המצוה בתכלית בציור הרע ולכפותו משא"כ בהיותינו מרוחקים בעוה"ר מנוכח שער השמים אז אדרבא השמר פן ואל לבל להעלות בדעתו ציור עריבות הרע כי יש חשש פן יתגבר הרע ח"ו להיות דהזמן והמקום אינם מסייעים כ"כ להטוב ואדרבא וכו' רק לעיתים מזומנים במוחין דגדלות אין חשש בציור הרע ואדרבא למצוה יחשב כקיימי מצות פרישה כהוגן לרמז זה מצות אכילת מרור בזה"ז אנחנו פטורין מן התירה רק הציווי הוא עפ"י חכמינו ז"ל להורות הרמז דענין ציור הרע לעת כזאת יעשה האדם בחכמה בעת אשר חכמתו עמדה לו במוחין דגדלות ואין לך שעה דומה לחבירו קצרנו במובן וסמכנו על המתבונן:
26
כ״ז(ו) חרוסת מצוה מד"ס יכוון לקיים המצוה מד"ס שאל אביך ויגדך וכו' לא תסור וכו':
27
כ״ח(ז) עפ"י דברינו הנ"ל תבין טוב טעם בחרוס"ת שהוא תבלין להטעים המצות הוא מובן להמתבונן בדברינו הנ"ל היינו כאשר יגיע האדם לזאת המדריגה לבחור בטוב בתכלית ולמאוס ברע בתכלית הגם שכמשא כבד יכבד ממנו כי התורה ומצות הם עליו לעול ולמשא והעריבות של העבירה נדמה בעיניו לתענוג ואעפ"כ הוא פושה את שלו עפ"י חוקי התורה ומכניע את חומרו בתורה ועבודה כשור לעול וכחמור למשא לעשות הטוב דוקא ומרחיק את הרע הנה בעשותו זאת הנה השי"ת יטעמהו טעם רוחניי תענוג נפלא מעין עוה"ב מנעימות עריבות ידידות מתיקות התורה ומצות ע"ז נאמר עבודת מתנה אתן את כהנתכם וזה הוא משארז"ל עולמך תראה בחייך שבהגיע האדם למדריגח מאיסת הרע בתכלית יטעום מתיקות נפלא בתורה ועבודה מהטוב הגמור והוא נפשיי ורוחניי מעין עוה"ב טוב הגנוז לצדיקים וזה הוא רמז החרוס"ת תבלין לטעם מתיקות ועריבות רוחני (כדמיון הריח) במצות ועבודה אבל החרוסת אינם מן התורה כי עבודתינו אינם מחוייבים להיות בכדי לטעום התענוג הנפלא הזה כי באמת אפילו בהגיע האדם לנועם עריבות נעימות ידידות העבודה מי שחלק לו הש"י בבינה ג"ז התענוג מחויב להשליך רק לעבוד עבודה אמתיות כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחם לון יתיר מן גרמי' (עיין כ"ז בספר התניא מגאון שהי' בזמנינו) אבל לאו כל מוחא סביל דא והלואי שיזכה האדם שיתענג על י"י ותורתו יותר מכל מעדני עולם הנה ציוו חז"ל חרוס"ת למצוה ובהגיע האדם לזאת המעלה הנה יתבונן הענין היותר גדול הוא עבודה שלימה ותמה כברא דאשתדל וכו' ומן השמים יעזרוהו בין והתבונן:
28