דרך פקודך ט׳Derekh Pikudekha 9
א׳מ"ע ט להשבית חמץ בי"ד ניסן
1
ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ט (הג"ה הנה היא מצוה ט' ואכילת מצה מצוה עשירית ולא ימצא חמץ מצוה י"א מצה רמז לקדושה כנודע וחמץ רמז לסט"א כנודע הנה בקדושה עש"נ ולא תשעה פשר ולא י"א משא"כ הסט"א או תשעה או א ע"כ חמץ מצוה ט' וי"א גמלה מצוה עשירית נ"ל:) מ"ע להשבית חמץ בי"ד ניסן קודם זמן איסורו דהיינו בין שש לשבע ביום י"ד כי אחר שש שעות ביום הנ"ל אסור מן התורה אפי' בהנאה. וחז"ל אסרוהו באכילה ב' שעות קודם לזה הזמן דהיינו אחר ד' שעות ביום ושפה אחת קודם לזמן הזה אסרוהו אפילו בהנאה דהיינו אחר ה' שעות ביום ממילא מצות השבתתו קודם לזמן איסורו בהנאה דהיינו קודם שש דמשהגיע שעה ששית נאסר בהנאה מדרבנן ושוב אין בידו להשביתו כי עיקר מצות השבתה מן התורה היא להסיר חמץ הידוע חרשותו ושאינו ידוע יבטלנו ויחשוב אותו לאין ועפר ואינו שלו כלל. וכיון שהגיע שש נאסר בהנאה ואין בידו לבטלו:
(א) מצוה ט (הג"ה הנה היא מצוה ט' ואכילת מצה מצוה עשירית ולא ימצא חמץ מצוה י"א מצה רמז לקדושה כנודע וחמץ רמז לסט"א כנודע הנה בקדושה עש"נ ולא תשעה פשר ולא י"א משא"כ הסט"א או תשעה או א ע"כ חמץ מצוה ט' וי"א גמלה מצוה עשירית נ"ל:) מ"ע להשבית חמץ בי"ד ניסן קודם זמן איסורו דהיינו בין שש לשבע ביום י"ד כי אחר שש שעות ביום הנ"ל אסור מן התורה אפי' בהנאה. וחז"ל אסרוהו באכילה ב' שעות קודם לזה הזמן דהיינו אחר ד' שעות ביום ושפה אחת קודם לזמן הזה אסרוהו אפילו בהנאה דהיינו אחר ה' שעות ביום ממילא מצות השבתתו קודם לזמן איסורו בהנאה דהיינו קודם שש דמשהגיע שעה ששית נאסר בהנאה מדרבנן ושוב אין בידו להשביתו כי עיקר מצות השבתה מן התורה היא להסיר חמץ הידוע חרשותו ושאינו ידוע יבטלנו ויחשוב אותו לאין ועפר ואינו שלו כלל. וכיון שהגיע שש נאסר בהנאה ואין בידו לבטלו:
2
ג׳(ב) מד"ס לחפש אחר החמץ בחורין וסדקין ולהוציאו מכל גבולו ולבערו בשריפה. או לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים (והדינים האלה רחבים וארוכים מני ים אבל כבר נהגו כל ישראל לשורפו קודם זמן איסורו לקיים מצות השבתה בשריפה. וכיון דשורפין קודם זמן איסור מותר ליהנות באפרו ובפחמין ואין כאן בית מיחוש):
3
ד׳(ג) וכן הוא מד"ס לחפש אחריו ולבדוק (בחורין וסדקין בכל המקומות שמכניסין בו חמץ) בליל י"ד לאור הנר בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה:
4
ה׳(ד) קודם הבדיקה יברך אקב"ו על ביעור חמץ (הגם דגם אכל מצות דרבנן מברכין. בכאן אין הברכה על הדרבנן אלא גם אדאורייתא כי באמת מצות השבתה הוא מדאורייתא. היינו או להשביתו מן העולם לבערו או לבטלו בלב ביטול גמור. רק דחז"ל החמירו דלא תסגי בביטול בלב רק יבדוק אחריו ויבערנו מן העולם והשאר מבטלו וא"כ כיון שמתחיל לבדוק ועדיין לא ביטל הוא הוא ג"כ התחלת מ"ע של תורה תשביתו שאור מבתיכם ונמשכה מצוה זו עד גמר השריפה והביטול למחר. א"כ הברכה הוא לגמרי על המ"ע דאורייתא ויבואר עוד אי"ה בחלק המחשבה בענין הכוונה עמ"ש):
5
ו׳(ה) כגון דא צריך להודיע. כי תקנת חכמים לחפש אחריו בחירין ובסדקין בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ בחדרים ועליות ובליל י"ד דוקא ולאור הנר דוקא. ומרבית המון עם לוקחין נר קטן והולכין בבית לארכה ולרחבה ואין מטריחין א"ע לבדוק כראוי וסומכין על בדיקת הנשים שמכבדין החדרים ביום שלפניו וביום י"ד והנה אנשים האלה עיברים על דברי חז"ל שאמרו שהבדיקה לא מהני ביום וקרוב לומר שברכתם לבטלה כיון שבזמן הברכה אינם עושים כלום. כי בדיקה לא חקרי והשבתה לא מיקרי פ"כ הירא את דבר י"י יקיים המצוה כהוגן כמו שתיקנו חז"ל ואז טוב לו:
6
ז׳(ו) אחר הבדיקה יצניע היטב החמץ שמצא (במקום שאין התינוקות ממשמשים. והעכבר אינו יכול להגיע לשם) והחמץ שמניח לאכילתו בלילה ולסעודת היום יצניענו ג"כ וגם לעת האוכל לא יפרר רק על הכלי והמפה שאוכל ותיכף אחר האכילה ישליך הפירורים לחוץ. או יצניעם לשריפה ומרבית המון עם אינן נזהרים בזה. ומן הדין צריכין לחזור ולבדוק כשמפררין:
7
ח׳(ז) נוהגין להניח עשר פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק ומן הדין לא צריך לזה כי אפילו לא ימצא קיים המצוה במה שמחפש למצוא רק המנהג הוא ע"פ קבלה (עיין בחלק המחשבה) ואין לבטלו:
8
ט׳(ח) אחר הבדיקה יבטל החמץ שאינו ידוע ולא יסמך על ביטול היום ואמר כל חמירא (חמץ) וחמי"ע (שאר) דאיכא ברשותי (כלל כל המקומות חדרים ועליות) דלא חמיתי' (שלא ראיתיו) ודלא ביערתי' ודלא ידענא לי' ליבטל ולהוי (הפקר) (הרבה מהפוסקים סוברים שאין צריך לומר הפקר אעפי"כ אין חשש לאומרו) כעפרא דארעא. ולא יאמר דידענא ליה ודלא ידענא לי' דא"כ מבטל גם החמץ הידוע ושוב לא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו. ועוד דהרי הוא משומר למאכלו. והאיך יבטלנו ואח"כ יזכה בו א"כ אין בדיבורו כלום ומחזי כשיקרא וכחוכא ואיטלולא ח"ו:
9
י׳(ט) אם חל י"ד בשבת יבדוק בליל י"ג לאור הנר בכל הלכותיו ומתנהג עם החמץ שמניח ומצניע לאכילת הלילה. וליום שאחריו ולשתי סעודות של שבת (יתנהג) כמש"ל. ויבטל ג"כ תיכף בעת הבדיקה כמש"ל:
10
י״א(י) ביום י"ד ישכים בבקר להתפלל בכדי למהר הסעודה והביעור קודם זמן איסורו. ויאכל אח"כ בענין שלא יפרר ויזהיר זה לב"ב ואח"כ סמוך לזמן איסורו ימהר לשרוף החמץ שמצא מאתמול וגם כל החמץ שנשאר ממאכלו אם לא האכילו לבהמתו ולעכו"ם אזי ישרפנו:
11
י״ב(יא) אח"כ (קודם זמן איסורו) יבטל החמץ כמו בלילה רק בכאן יוסיף ויאמר דחמיתי' ודלא חמיתי' דבערתי' ודלא בערתי' לכלול גם החמץ שיזכיר א"ע אח"כ שנשאר ברשותו שיהי' ג"כ בטל:
12
י״ג(יב) חל י"ד להיות בשבת שורפין החמץ בע"ש ביום י"ג ומדקדקין ג"כ לשרוף קודם שש כמו בשאר השנים דאם יאחר הזמן אחר שש חיישינן דילמא אתי למיסרך ולמעבד כן בשאר השנים אבל לא יבטל אז החמץ בשעת שריפה דהרי משייר למאכלו וביום השבת קודם שעה ששית יבטל בו בלשון הנ"ל כמבואר לעיל וישים אל לבו היטב לזכור הביטול כיון דלאו זמן ביעורי' הוא חיישינן דילמא ישכח:
13
י״ד(יג) וימהר אז לאכול סעודת שבת קודם שעה רביעית (ובענין סעודה שלישית יתבאר אי"ה בחלק הדיבור) אח"כ החמץ שנשאר יאכילנו לבהמתו ויעמוד אצלה שלא תשייר או יחננו לגוי במקום שאין רה"ר או שהוא דבר מועט ויקנח הקערות והקדירות היטב ויצניעם מן העין:
14
ט״ו(יד) רבים מהמון עם שאינם בני תורה טועים וסוברים שהבודק בפת שבודק כל החמץ שמוציא בבדיקתו מחוייב לשרוף והוא טעות. רק שמחוייב לבער החמץ מרשותו ואם מוצא לחם יפה ראוי לאכילה יבערנו מן העולם פ"י אכילה או ע"י נתינה לגוי ואכילת בהמה וכיוצא ובלבד שיבערנו מרשותו. ואם מוצא חמץ ברשותו אחר זמן איסורו לא סגי בביעור מרשות בלבד רק צריך לבערו מן העולם לגמרי:
15
ט״זחלק הדיבור
(א) צריך לקיים כל המצוה במחשבה ודבור ומעשה. וחלק הדבור ללמוד בפה כל משפטי המצוה בש"ס ופוסקים כ"א כפי שכלו ועכ"פ קיצורי הדינים. ולהמציא דינים חדשים להלכה וזה מלאכתי ובקונטרס הזה לצאת י"ח. וכן אנשים כערכם ימצאו חפץ במלאכת הלזה לצאת י"ח:
(א) צריך לקיים כל המצוה במחשבה ודבור ומעשה. וחלק הדבור ללמוד בפה כל משפטי המצוה בש"ס ופוסקים כ"א כפי שכלו ועכ"פ קיצורי הדינים. ולהמציא דינים חדשים להלכה וזה מלאכתי ובקונטרס הזה לצאת י"ח. וכן אנשים כערכם ימצאו חפץ במלאכת הלזה לצאת י"ח:
16
י״ז(ב) לא בדק ליל י"ד כתקנת חכמים בודק ביום י"ד וג"כ לאור הנר. ואפילו בדיעבד לא מהני אם בדק לאור החמה חוץ אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה יצא. אבל לכתחילה אין לסמוך על בדיקת היום אפילו באכסדרה רק יבדקנה בלילה לאור הנר (ואפילו אם שכח בלילה ובדק ביום משמע מכמה פוסקים דלכתחילה בעינן אור הנר גם באכסדרה רק בדיעבד יצא אם בדק אכסדרה לאור החמה):
17
י״ח(ג) מה נק' אכסדרה יש מחלוקת בין הפוסקים. יש מהפוסקים דס"ל דאכסדרה מיקרי הפרוצה לגמרי ברוח רביעית באין כותל ואינך ס"ל דלא מקרי אכסדרה רק באין לה כלל שום כותל רק עמודים לד' זויות ע"כ יש להחמיר:
18
י״ט(ד) לא בדק ביום י"ד קודם זמן איסורו יבדוק לאחר זמן איסורו ובכל ימי החג אימת שיזכור יבדוק כתקנת חכמים לאור הנר לא בדק גם בימי החג יבדוק לאחר החג ועל הבדיקה שלאחר החג לא יברך כיון דכבר עבר המ"ע דהשבתה רק שבודק שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח:
19
כ׳(ה) לכאורה פליאה דעת ממני דהנה אם לא בדק החמץ רק ביטלו קודם זמן איסורו כדת של תורה א"כ כבר קיים מ"ע דהשבתה אעפי"כ צריך לבדוק בתוך החג ולברך דהברכה הוא על תקנת חכמים. שגזרו לבדוק דווקא וכמו דמברכינן אכל מילי דרבנן נ"ח ומקרא מגילה ועירוב ויו"ט שני ולולב כל ז' א"כ למה לא יברך ג"כ על הבדיקה של אחר החג הרי ג"ז תקנת חכמים. ונ"ל דכל זמן דמישך שייכי מ"ע דהשבתה של תורה. דגם מדאורייתא אם לא ביטל קודם זמן איסורו מחוייב בכל ימי החג לבדוק ולבער ולהוציאו ולבערו מן העולם רק אם ביטל קודם זמן איסורו שוב אינו שלו וקיים מ"ע דתשביתו והנה חז"ל הוסיפו על המצוה ואמרו דלא תסגי בביטול בלבד רק בבדק וביטל א"כ כ"ז שלא קיים כתקנת חכמים מחייב לברך על הבדיק' משא"כ בעברו כל ימי החג הנה מן התורה אם לא בדק ולא ביטל כלל כל ימי החג עבר על המצוה (וג"כ עבר על בל יראה) והחמץ מותר א"כ מדאורייתא שיב אין כאן שום מצוה. וחז"ל תיקנו קנם על העובר שיהי' החמץ אסור ומה שתיקנו לבדוק גם אחר החג הוא הוספה על תיקון הקנם ואקנסא דחכמים לא מברכינן רק בתקנת חכמים למצוה והבן היטב נ"ל:
20
כ״א(ו) גם בחדר אחד אם שכח מלבדוק וקודם לזמן איסור ביטל כל החמץ שברשותו ושארי החדרים בדק כדין אעפי"כ צריך לבדוק החדר בכל הזמנים הנ"ל ולברך עלי' וג"כ לאחר החג צריך לבדוק החדר בלא ברכה. ועוד יתבאר:
21
כ״ב(ז) ונ"ל עוד אם בירך על הבדיקה בליל י"ד ובדק ושכח חדר אחד מלבדוק ובדקו ביום י"ד קודם לזמן איסורו יש להסתפק אם יברך. כיון דהברכה הוא על מ"ע דתשביתו וחז"ל ציוו להתחיל המצוה בליל י"ד ונמשכת והולכת עד זמן איסורו שהחיוב עליו להשבית בכל אופנים דהיינו לאכול כל מה שאפשר וליתנה לבהמתו ולגוי ולבער ולשרוף. א"כ כל הזמן הזה מיקרי עוסק במצוה דהשבתה א"כ למה נברך הרי אפילו על שריפת החמץ בזמן הביעור אינו מברך דיוצא בברכה דלילה. א"כ ה"ה בבדיקה הלזו מהראוי שלא לברך זאת ועוד אחרת באפשר כל יום י"ד א"צ לברך (אם בירך בליל י"ד) הגם דמטא זמן איסורי' אעפי"כ כיון דאינו עובר בב"י עד הלילה א"כ כל היום אינו רק ח"ע דתשביתו וע"ז כבר בירך הגם דחז"ל קיבלו פירוש הפסוק א"ך ביום הראשון תשביתו וכו' הכוונה עד חצות היינו דאינו מועיל אח"כ הביטול אבל מ"ע דתשביתו הוא כל היום לשרוף ולבער אבל בבודק תוך החג חדר ששכח לבדוק צריך לברך כיון דכבר כלה מ"ע דתשביתו ומטא זמן הלאו דבל יראה הגם דאל"ה לא מברכינן אעפי"כ הברכה הוא על הבדיקה דמצות חכמים שהוסיפו גם על מל"ת דבל יראה מ"ע בקום ועשה לבדוק ולחפש אחריו:
22
כ״גחלק המחשבה
(א) מצות צריכות כוונה. וצריך לכוין בשעת הבדיקה והביעור והביטול לקיים מ"ע של תורה ממנין תרי"ג אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כאשר צונו יי' אלקינו. וכן בבדיקה עצמה לקיים דברי חז"ל (וכן בהקדמת שני שעות קודם חצות לאסרו באכילה ולאסרו בהנאה שעה א' קודם חצות הוא מדרבנן בכלל לא תסור וזה שייך למצוה אחרת כאשר יתבאר במצוה):
(א) מצות צריכות כוונה. וצריך לכוין בשעת הבדיקה והביעור והביטול לקיים מ"ע של תורה ממנין תרי"ג אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כאשר צונו יי' אלקינו. וכן בבדיקה עצמה לקיים דברי חז"ל (וכן בהקדמת שני שעות קודם חצות לאסרו באכילה ולאסרו בהנאה שעה א' קודם חצות הוא מדרבנן בכלל לא תסור וזה שייך למצוה אחרת כאשר יתבאר במצוה):
23
כ״ד(ב) אם לא כוון לבו לקיום המצוה בבדיקה ובביעור וביטול. הגם שאינו עובר בב"י הגם שנשאר איזה חמץ שאינו ידוע ברשותו כיון שעכ"פ ביטל (ובדק) אעפי"כ המצוה אינה נימנית לו בכלל מצותה להשתלם על ידה החלוקא דרבנן ממילא אם עדיין לא מטא זמן איסורי' יחזור ויבטל עכ"פ ויכוין לקיים המצוה כנ"ל ואם כבר הגיע זמן איסורו שא"א לבטל מהראוי להאדם להחמיר לעצמו עכ"פ לחזור ולבדוק באפשר ימצא איזה דבר חימוץ ויבערנו ויקיים מ"ע דתשביתו כתיקונה כאשר נצטוינו:
24
כ״ה(ג) מן התורה א"צ לכוין שום טעם למצוה הזאת כיון שאין טעמה מפורש בתורה. רק מי שחלק לו יי' בבינה בודאי מהראוי לחפש ולפשפש בכל מצוה טעמים בנגלה ונסתר כפי אשר תמצא ידו. וכמ"ש כמה פעמים כי הן הנה תרי"ג עיטין דיהיב קוב"ה לנפש הישראלי לשית עצות בנפשו ליישר מדותיו. ללכת בדרכיו ית"ש:
25
כ״ו(ד) הנה נבאר לאנשי גילינו את אשר עם לבבינו בטעם המצוה הזאת עפ"י פשיטו כפי שכלינו הדל. האלקים עשה את האדם ישר וצוהו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. הנה בודאי מאוד עמקו מחשבות הצור תם ועיקר המצוה וענין חטא אדה"ר הוא מהדברים שכיסן עתיק יומין. אבל תדע קבלתינו האמיתיית דאילו לא אכל אדה"ר מעה"ד לא היו שום מיתה ושום דבר רע בעולם כי אז לא היו שום זוהמא בעולם וע"י החטא נמשך הזוהמא בכל תולדות אדה"ר. עד אשר נתן הש"י התורה לישראל ופסקה זוהמא מישראל לבדם רק ע"י חטא העגל חזרה וע"י קיום מצות התורה ועסק התורה ובפרט בגלות המר (שעסק התורה ומצוה הוא מתוך יסורין ולחץ ועוני ודחקות) פיסקת הזוהמא מעט מעט עד שנזכה ב"ב שהש"י יבער לגמרי הרוח טומאה מן הארץ והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע קיימים בגוף ונפש והנה תתבונן שבחי' עץ הדעת טוב ורע שאלולי לא אכל אדם מעה"ד טו"ר לא הי' בדעת האדם ושכלו שום רע רק היו הדעת והשכל טוב גמור ולא היה יודע האדם רק טוב היינו עבודת יוצרו ותורתו ומצותיו והנה (מי שחלק לו השם בבינה וטועם מעץ החיים יבין וידע כי) הדעת הוא קיום כל המדות כנודע. ויובן בשכל כי א"א שתתיילד באדם שום מדה דהיינו יראה ואהבה וכיוצא אם לא שישיג הענין מקודם בדעתו ושכלו. שיש לו לירא מזה הענין להיותו דבר מאויים או שמתבונן שהוא דבר נאהב ויש לו לאהבה את הדבר הזה וע"כ תראה הקטן שיש לו דעת דקטנות הוא יירא מדבר שאינו מאויים כמו התרנגול וכיוצא. ולא יירא מחרב שלופה ביד גבור ויאהב דבר המרוחק כגון חתיכת זכוכית וסכין ולא יחוש שיגיע לו נזק מזה ולא יאהב מעדנים הניתנים לו לטובתו כי דעתו קצר וקטן וכן בכל ענייני המדות יבין וישכיל האדם איך עניינם בקטנות בבלי דעת דגדלות וכל מה שיתגדל האדם ותתגדל דעתו יבין שזה הדבר מאויים וזה אינו מאויים וזה נאהב וזה אינו נאהב והמשכיל יתבונן זה ואלו לא חטא האדם הי' דעתו בתכלית הגדולות (בטבעו) שלא הי' יודע כלל משום רע בעולם והיו מדותיו רק לטוב ביראה לירא רק מהבורא ית"ש ולא לירא מהדבר המנגד לתורה ובאהבתו לאהבו ית"ש ולא לאהוב דברים שפלים זנות וממון וכיוצא. ולפארו וכו' ולא היו מדותיו נוטים לשום דבר עולמיי הנה האלקים עשה את האדם ישר בדעתו וצוהו לעצור ברוחו שלא לאכול מעה"ד אשר בו היו סגולות מעורבים טו"ר בגזירת היוצר אשר יצר בחכמה העץ הזה בסגוליי הזה לתכלית מה בחכמתו והנה האדם לא היה עוצר ברוחו ואכל מעץ הדעת הזה נמשך אחר הדעת המעורב ונקטן הדעת להיות יודע ברע וממילא מתיילדים המדות יראה ואהבה וכיוצא לדברים עולמיים גופניים חומריים ומפסידים ואוהב הדבר המפסיד כגון זנות ורבות התאוה בגשמיות ויירא מדברים עולמיים ויתפאר בגאותו וזדון לבבו ורוב עשרו וחכמתו וגבורתו וכיוצא יבין המשכיל והנה במשל הקטן שזכרנו שיש לו דעת דקטנות אזי מוכרח אביו ללמדהו דעת ויתרון הכשר חכמה ויכנו וייסרנו להשליך מידו הסכין וזכוכית (הנאהבים לו לדעתו הקטנה) לבל יגיע לו היזק וכן שלא יאכל ויאהב הדברים המפסידים ולא יתיירא מהתרנגול וכיוצא והנה הילד אינו מבין וחושב שהוא אסור בגלות אצל אביו מחמת שאינו מניחו להשתמש במדותיו ודעתו כרצונו אבל הגדול המשכיל יבין שהוא רחמנות וחסד מאביו לבל יגיע לו הפסד והיזק כמו כן נתן הש"י התורה לישראל ובה קדשנו במצותיו וצונו ככה וככה תעשו ותאהבו וככה אל תעשו כי זה הפסדו אעפ"י שאנחנו אינם מבינים ונראה בדעתינו שמאד היו נתוק וערב לחיכנו לעשות את אשר מנענו הש"י וכן בהיפך לבלתי עשות את אשר צונו אבל אנחנו מחוייבים לידע ולהודיע כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקינו מייסרינו והוא היודע הטוב לנו ולנפשותינו והנה כמו הנער המוכרח מתחילה בגזירת אביו להתנהג בכל ענייניו כנ"ל ואח"כ יתגדל ויתרחב דעתו וידע בטובות אביו ובאם לא שמע לעצת אביו בזדון לבבי בקטנותו יגיע לו הפסד ח"ו ולא יגיע לגדלותו כמו כן אשר נתנהג עפ"י התורה בהכרח כאשר צונו ה' אלקינו יתגדל שכלינו ודעתינו ונצא מכלל זוהמת עה"ד טו"ר ונבין הטוב ונשליך הדעת הרע לטוב לנו כל הימים ובהיפך ח"ו לא זכה האדם לגדלות המוחין והדעת והנה ברבות בני אדם ע"פ תבל רובם ככולם לא ידעו את ה' והלכו אחרי ההבל אחרי הדעת הרע ומדות הרעות והשתמשו במדותיהם רק בחמדת העולם ותענוגיו כנודע ובאו לכלל ההפסד כמשל הקטן שזכרנו ע"כ נפסדו דור המבול והפלגה עד שהאיר ממזרח צדק איתן האזרחי הוא אבינו אברהם והאיר העולם ממאפל והתחיל לעורר הדעת דגדלות להוליד ממנו תולדות מדות הטובים אשר זה הי' כוונת הבריאה בברוא את האדם ישר והבטיח הש"י לאברהם אשר ממנו יצמח על כל פרי עץ החיים נטע שעשועים אשר על ידם יתוודע לכל באי עולם דעת אלקי עולם ויתבטל הדעת הרע ותמלא הארץ דעה את ה' כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם והנה כאשר ירדו אבותינו למצרים שם הי' עיקר הדעת הרע אמונות הכוזביות לא ידעו את אלקי עולם האמינו בממשלת המזלות וכי אין לטבעיים השגחה עליונית זולת הכל עפ"י הנהגת המזלות וככבים וישראל זרע אברהם היותם משוקעים בקרבם נשתקעו בדעות הרעות וכאשר זכר הש"י ברית אבותינו שלח משה נביאו נאמן ביתו אשר היא בסוד הדעת כנודע להוציאנו משם באותות ומופתים לפרסם על ידינו הדעת הטוב להוליד המדות טובות קנין בנפש ולבטל הדעת הרע והתיילדות המדות הרעות לבל תפעל שום מדה ממדות הנפש רק לעבודת י"י והנה כפל ושנה ושילש וידעת"ם כי אני י"י וידע"ו כי אני י"י כמו שבא הענין בתורה והנה הוציאנו ממצרים ופירסם אז אלוקותו לכל באי עולם ורצה ליתן לנו התורה להודיע אותנו בתורתו איזה ענין נעשה ומאיזה דבר נתרחק כדמיון האב המדריך לבנו קטן אשר דעתו קצרה להתבונן ומתירא ואוהב ההיפך כמו שרמזנו לעיל במשל והענין לנו בהכרח טרם נטעום מתיקות העבדות ורחמנות האב הגוזר ודומה עלינו כמשא ומאוד נפש הבהמיית משתוקקת אל ההיפך אבל כאשר נרגיל דעתנו בהנהגת התורה עכ"פ בהכרח כאשר צונו ה' אלקינו יתגדל שכלינו ודעתינו בגדלות ודמיון הקטן שנגדל שכלם ואז יבין כי כל הציוויים והאזהרות הם רחמנות וטובה להרחיק אותנו מן הנזק וההפסד ולטוב לנו כל הימים בינה זאת ידידי הנה עבור זה צונו השי"ת בעת צאתנו מאמ"צ לבער החמ"ץ ושאור מרשותינו ותראה ענין שהוא רמז לענין מעשה אדה"ר כמו שאלקים עשה את האדם ישר לבל יטה רוחו ודעתו רק לדעת את י"י והנה ביקש חשבונו' רבים ולא הי' מעצור לרוחו במה שנטה אחר דעת טו"ר ועי"ז העלה בדעתו דעות אחרות אשר לא הי' כוונת היוצר והעושה ומזה יבא לו ההפסד אם לא יברר הטוב מן הרע עפ"י התורה כמו כן הוא רמז חמץ ושאור שנגבה ומתעלה בו הרוח ומגביה א"ע יותר ממה שעושהו העושה ובאם יניחנו העושה אחר שנתחמץ ולא יטהו בעל כרחו ע"י כח האש והחמה לבל יגבי' א"פ יותר לקבל ההפסד לגמרי לזה אמרה התורה לזכר זה את החמץ ושאור בזמן צאתינו ממצרים שהוציא אותנו מן הדעת הרע לבל נטה אשורים מכוונת העושה רק ע"י התורה נתרבה הדעת את אלקי עולם כאש ברא אלקים את האדם ישר. ביום ברוא אלקים אדם ע"פ האדמה אשר צוהו לבל יטה אחר דעת טו"ר ע"כ חמ"ץ שאו"ר בגי' עץ הדעת וצונו להשבית אותו בין ש"ש לשב"ע כי חטא אדה"ר הי' בין שש לשבע כידוע מרז"ל (וכן חטא העגל כנודע) וחז"ל ציוו אותנו לחפש אחריו בחורין ובסדקין לאור הנר שיפה לבדיקה בהתחלת י"ד היינו בלילה לרמז התחלת שנת י"ד שנכנס אד לחיוב מצות התורה מחוייב להתרחק מן הדעת הרע ולקבל עליו מצות התורה ולהרבות הדעת הטוב להוליד מדות הטובות הנה הענין של העיקר הזה החוב הוא על האדם בכל עת ובכ"ז ובכל אדם מרומז ענין יצ"מ פרטיי כשיוצאי ממצרים הדעת הרע המיצר ומענה את האדם ויקרבו אל ההפסד אבל לזכר זה נצטוינו בעת היציאה הכללית בכל שנה לבער החמץ ושאור בין שש לשבע לקבוע בנפשותינו העיקר הזה ובזה יתוקן חטא אדה"ר ואת רוח הטומאה יבער הש"י מן הארץ ב"ב אמן:
26
כ״ז(ה) ויציבא מלתא ומבוארים הדברים ברמז בכוונת האריז"ל וז"ל ליל י"ד בניסן שאז זמן התחלת מילוי הלבנה בשלימות"א (עמש"ל במצות שחיטת הפסח) אז הכוונה לבער הקוצים אשר סביבות הכר"ם (כרם בגי' י' הויות שיעור קומת הקדושה וסביב רשעים יתהלכון עשר כתרין דמסאבותא שיעור קומת הסט"א ע"כ אמר האריז"ל להניח בשעת הבדיקה עשרה פתיתין חמץ ולבערם הכוונה לבער עשרה כתרין דמסאבותא) העליונים שרוצים לינק ממנה לכן מצוה לבער החמץ שהוא ס"ם ולכן חמץ הוא בכזית הוא בסוד י' דדכורא ושא"ר שהוא לילית ולכן הוא ככותבת שהוא התמרה בסוד הנו"ק הנק' תמר וכו' ועי"כ ימנע יניקת החיצונים ממוחין גם יכוין כי הבדיקה בחורין ובסדקין הוא לטהר כל טומאה של מצרים שהיו נאחזים ביסוד דנו"ק בסוד טהרת הנדה. ובדיקתה כדי שתטהר השכינה לבעלה ליל של פסח גם יכוין כי עה"ד טו"ר חמץ ומצה שיחזור כולה בסוד עץ הדעת טוב וימנע יניקת החיצונים טוב להניח עשר פתיתי חמץ בזויות הבית ולשורפם ויכוין לבער עשר כתרין דמסאבותא ולהוציא הניצוצי קדושה מתוכם ולהבה תלהט רשעים עכ"ל האריז"ל הנה תתבונן במאמר הקדוש נכללים בו דברינו ותרחיב הענין בדעתך ויונעם לך ממילא כשמתבונן האדם במצוה זאת ובפרט בעשותה ישוב אל ה' על אשר נטה בדעתו על הדעת הרע ח"ו והוליד מדות רעות ביראה ואהבה רעה ח"ו וכן בענין כבוד והתפארות וכיוצא ויקבל ע"ע בעתיד להיות דעתו קשור ודבוק בהתבוננות גדולת היוצר ובהתבוננות משפטי התורה ומצותי' בין והתבונן:
27
כ״ח(ו) בכוונת העשרה פתיתים שכתב האריז"ל יש לכוין בכ"א בפ"ע לבער המדה הרעה האחת ולקנות בהיפך הקדושה מדה טובה דהיינו בראשון לבטל החכמה החיצונית ולהאיר החכמה הקדושה לבל יתחכם בחכמתו אשר השפיע הש"י בנשמתו רק לעבודת בוראו ולתורתו ולמצותיו וכן בחתיכה השנית לבינתו וכו' תן לחכם ויחכם עוד:
28