דרך פקודך י״חDerekh Pikudekha 18

א׳מ"ע יח לקדש בכורות

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה י"ח (הג"ה מצוה ח"י קדש לי כל בכור פרשה ראשונ' בתפילין מוח חכמ' והחכמה תחי' והנה קידוש בכור ראשי' חכמ"ה הבן וע"כ מצו' להקדיש בכור קד"ש חכמ':) מ"ע לקדש בכורי פטר רחם הזכרים שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בב"י באדם ובבהמ' לי הוא (הן אמת שבכלל מצוה זו ג"כ קידוש בכור אדם אבל הוא נמנה למצוה בפ"ע במקומו לפדותו וליתן ה' סלעים לכהן כאשר יבא אי"ה ביאור המצוה במקומה וכן נמנה למצוה בפ"ע פטר חמור כאשר יתבאר להלן וכאן יבא למנין המצות רק קידוש בכור בהמה טהורה:

ג׳(ב) ענין המצוה כך בכור בהמה טהורה בין שלם בין טריפה הוא קדוש תמים נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים ושופכין דמו במזרק על המזבח שפיכה אחת כנגד היסוד ומקטירין אימוריו והבשר נאכל לכהנים לשני ימים ולילה א':

ד׳(ג) אפילו כהן מחוייב להקריב בכור בהמה טהורה שלו או יאכלנו במומו:

ה׳(ד) מצוה להקדיש בפה בכור בהמה טהור' ולומר הרי זה קודש ואם לא הקדישו אעפי"כ הוא קדוש מאליו:

ו׳(ה) בזמן המקדש אין מקריבין במזבח בכור הנולד בחו"ל והובא לא"י רק יתננו לכהן והכהן יאכלנו במומו שיולד בו ואין מקריבין במזבח רק בכור תם הנולד בא"י (עמ"ש בחלק הדבור):

ז׳(ו) בזה"ז בין בא"י בין בחו"ל הבכור הוא לכהן וירעה עד שיסתאב והוא נכסי כהן להאכילו לכל אדם שירצה כחולין גמורים רק שאסור בגיזה ועבודה בין תם בין בעל מום:

ח׳(ז) מצוה לאכול הבכור בתוך שנתו (בין תמים בזמן המקדש בין בעל מום בכל זמן):

ט׳חלק הדיבור
(א) צריך ללמוד ולעיין בש"ס ופוסקים בכל חלקי המצו' ודיני' ולחדש הלכות כפי רוח שכלו:

י׳(ב) הרמב"ם כתב בס' המצו' שהמצו' הזאת אינה נוהגת אלא בא"י והחזיק אחריו הרב בעל החינוך והוסיף לבאר בחו"ל הוא מדרבנן והרמב"ן בהשגו' תמה עליו וכתב שזאת המצו' נוהג' גם בחו"ל שמחוייבי' ליתנו לכהן והכהן יאכלנו במומו וגם הראב"ד בהשגות השיג על הרמב"ם ומרן בכ"מ כתב שנוסח' מוטעת נזדמנ' להם והנוסחא האמיתיית היא נוהגת בארץ ובחו"ל הנה יש לישב כן בחיבורו הגדול אבל בס' המצו' א"א לומר כן כאשר תעיין ומה שנ"ל בזה הוא כי כוונת הרמב"ם הוא על עיקר המצו' היינו קידוש בפה זה אינו נוהג בחו"ל (דעיקר מצו' הקידוש הוא כשהוא ראוי להקרב' דנפקא לן מהפסוק תקדיש ליי' אלקיך משמע דוקא כשהוא ראוי להקריבו על המזבח אשר לפני יי' וזה הוא דוקא בא"י דהוא ראוי להקרב' משא"כ בחו"ל) אפי' הוא תם ובזמן הבית אין מקריבין אותן לפני יי' (כמ"ש בחלק המעשה) רק הכהן יאכלנו במומו ע"כ לא שייך בו קידוש ליי' (ולפי"ז גם מדרבנן אינו נוהג מצוה זאת בחו"ל ע"כ דעת הרב בחינוך וצ"ע) ואם תקשה לפי"ז א"כ בא"י נמי בזה"ז לא שייך מצות קידוש זה אינו דודאי שייך דבמהר' יבנה ביהמ"ק ויקריבנו משא"כ בחו"ל לא יקריבנו בשום אופן זה מה שנ"ל:

י״א(ג) שותפות העכו"ם בעובר או באמו פוטר מן הבכור':

י״ב(ד) באתי כמזכיר לבני גילי בהדבר הנהוג אצל ההמון שמוכרין בהמות מבכורו' לעכו"ם קודם לידתם כדי לפוטר' מבכורה צריכין ליזהר להקנות לו בכסף ומשיכ' כמבואר בש"ע ורבים נכשלים בזה ואינ' מקני' רק בכסף וח"ו הם מאכילים לישראל קדשים בחוץ ומן הצורך למורי הוראות להודיע זה לרבים:

י״ג(ה) ותדע עוד דחז"ל אמרו חלב אינ' ראוי' לפטור מן הבכור' ע"כ צריכים ליזהר הקונ' בהמה החולב' מן העכו"ם ואינו יודע אם ילדה כבר (והעכו"ם אינו נאמן ממילא הולד שתוליד הבהמ' בביתו הוא ספק בכור ורבי' מתחכמים בזה על דברי רז"ל והוא בעיניהם כשחוק תדע ידידי שזה אפקורסת כשאינו מאמין לדברי חז"ל והם שבעזה"י אני מאמין לדברי חז"ל והם אמת ותורתם אמת ברוך שבחר בהם ובמשנתם הנה ג"כ רבים העידו לפני שאירע הדבר בעדר' שהיו חולבי' בהמו' שלא ילדו מעולם הנה אם אדם קונ' בהמה חולבת מעכו"ם ואינו נוהג בה מנהג בכור' הנה אם אירע באמת שבהמ' ז לא ילדה הנה האכיל לישראל קדשים בחו"ל והפי' אירע לו בהמ' שכבר ילדה הנה אעפי"כ הוא עבר על דברי חכמי' ולא האמין לדבריה' וצריך לכפרה וצריך להודיע זה להמון והשם הטוב יסלח לעמו כי לכל העם בשגגה:

י״דחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין לקיי' מ"ע דאורייתא בעת הקידוש וגם בעת ההקרב' והנתינה לכהן אם לא כוון לא קיים המצוה כתיקונ' שתחשב לו בחשבון לחלוקא דרבנן:

ט״ו(ב) כבר נתבאר כי מצוה שטעמ' מפורש בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה גם בכאן הטעם מפורש בתורה ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג י"י כל בכור וכו' ע"כ אני זובח וכו' ע"כ נרא' דצריך לכוון גם לטעם דהיינו משום הכי מקדיש הבכור ליתנו לכהן לזובחו לשם י"י לזכרון הנם שעשה עמנו הש"י בהריגת הבכורות במצרי':

ט״ז(ג) ונ"ל דגם בחו"ל שאינו מקדישו בפה רק הוא קדוש ממילא (וכמש"ל בחלק הדיבור) ליתנו לכהן כיון שנולד לו בהמה בעדרו יכוין כנ"ל בעת לידת הבכור ובעת הנתינה לכהן:

י״ז(ד) ועוד נ"ל דגם שמוכר הבהמ' המבכיר' לעכו"ם כדי לפוטר' מבכור' יכוין כנ"ל ובזה יקיים המצוה כיון שעושה הדבר מחמת אונסו שמתיירא שלא יכשל בקדושת בכור וזה מיקרי חישב לעשות מצוה ונאנס וכו':

י״ח(ה) הנה טעם המצוה מבואר בתורה וכשתבין ותעמיק בדברינו מה שכתבנו במצות הקודמים בקרבן פסח תציץ מן החרכים להבין בעומק טעם המבואר בתור' להיות הש"י הרג בכורי מצרים להורות על הענין אשר כתבנו דמזל מצרים הי' בכור המזלות והשי"ת הודיע גבורותיו אשר כל הטבעיים הנתינים תחת המזלות הם בהשגחתו והוא המושל והמשגיח על כל והוא משדדם כרצונו לפרסם זה הרג את בכוריהם ויבושו מסברם לזכר זה נצטוינו אנחנו עמו אשר בחר אותנו לחלקו (ואנחנו למעלה מן הטבע ואין מז"ל לישראל) להקדיש לו כל צורת ראשית דהיינו בכור פטר רחם וראשית פרי אדמתינו וראשית דגנינו וראשית עריסותינו להורות על כל ראשית הטבע והמזל וכל עסקינו בטבע הכל משועבד להבורא עולם והוא המשגיח על כל ממילא בהתבונן במצוה זו מחוייבין אנחנו לשעבד בכל יום כל ראשיתנו לי"י היינו ראשית מחשבותינו בעמדנו ממטתינו תיכף להתבונן בממשלתו עלינו וכי הוא המחזיר לנו נשמותינו וכן ראשית דבורינו וראשית מעשינו והראשית הוא היסוד לכל כי לו משפט הבכורה ואחריו ימשכו הענפי' בכל ענייניה במחשבה ודיבור ומעשה של כל היום וישי' השגחתו ית' לנגד עיניו כי הוא השופע בו חיו' המחשבה ורבור ומעשה ברצונו הטוב משא"כ כשאינו משעבד הראשי' לי"י הנה ח"ו הוא להיפך והוא הנרצ' בפסוק יתיצב ע"ד לא טוב (בראשית עמידתו אזי ח"ו) רע לא ימאס הבן הדברים:

י״ט(ו) הנה לזכר זה הגם שהבכור ממילא קדוש עכ"ז באת המצו' להקדישו בפיו להורות דלא סגי קדושת ראשית המחשבה בלבד רק גם קדושת ראשי' הדבור וקדושת ראשית המעשה רמז בנתינה לכהן בין והתבונן:

כ׳(ז) ואשר שם לבו לדרכי י"י כאשר יתבונן במצוה הזאת ישוב אל י"י על העבר וירחמהו ויקבל ע"ע וכו' המשכיל בענין הזה יעמיד בו וימצא טוב טעם ודעת אשר ענפי המצוה הזאת אפשר לקיים בכל עת ובכ"מ ובכ"ז לשעבד בכל פעם ראשית המחשבה והדבור ומעשה וממילא ימשכו אח"ז הענפי' האחרים כי היסוד שורש הכל ודי בזה הערה למבין ברמיזה: