דרך פקודך ל״אDerekh Pikudekha 31

א׳מ"ע לא לקדש יום השבת בדברים

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה לא מ"ע לקדש יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בדברים בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה ומד"ס שקדש ויבדיל על היין דוקא בכוס מלא מחזיק רביעית הלוג לפחות ואסיר לטעום כלום קודם קידוש והבדלה אפילו טעימ':

ג׳(ב) כתב הרמב"ן בכלל מצות זכור נכלל ג"כ לזכור שבת בכל ימות החול לכן כשיזכור ימות השבוע יאמר אחד בשבת שני בשבת וכו' גם כשיזדמן לו חפץ נאה יאמר זו לשבת:

ד׳(ג) גם הנשים חייבת במ"ע זו הגם שהיא מ"ע שהז"ג שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:

ה׳(ד) ענפי המצות הזאת נצטוינו ב' מצות מדברי קבלה (היינו נבואות ישעי') וקראת לשבת עונג הרי א' לקדוש יי מכובד הרי ב':

ו׳(ה) עונג הוא שיתענג במאכל ומשתה בכל מה דאפשר וכל המרבה בהוצאת שבת ה"ז משובח וחייב לאכול ג' סעודות בשבת היינו סעוד' אחת בלילה וב' סעודות ביום ואם עבר ולא אכל בלילה יאכל ביום ג' סעודות וג' סעודות אסמכינהו אקראי שלשה פעמים היום כתובים בקרא דויאמר מש' אכלוהו היו"ם כי שבת היום לי"י היו"ם וכולי:

ז׳(ו) תשמיש המיט' הוא מתענוגי שבת (עיין בחלק הדבור):

ח׳(ז) מצוה לערוך שולחנו במוצאי שבת ללוות המלכה אע"פ שא"צ אלא לכזית (עיין בחלק הדבור):

ט׳(ח) כיבוד לרחוץ א"ע בחמין קודם הכנסת שבת ועיין בחלק הדבור) ועכ"פ פניו ידיו ורגליו וללבוש לבוש וכסות נקי' בשבת:

י׳(ט) כל כל המענג את השבת נותנין לו נחל' בלי מצרים ונותנים לו משאלות לבו וניצול משעבוד מלכיות:

י״אחלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצות ולחדש דינים והלכות חדשות כיד יי' הטוב' עליו:

י״ב(ב) נוסח הקידוש ודאי מן התורה יכול לקדש באיזה אופן שירצה רק שיאמר איזה דברים ושבחים מקדושת יום השבת רק דחז"ל תיקנו הנוסח כמו שתיקנו כל הברכו' ולפי"ז אם מקדש על הכום אחר התפל' הנה הקידוש דרבנן דידי חובת המ"ע דאורייתא כבר יצא בהזכירו שבת בתפילה ונ"מ דגם קטן יכול להוציא את הגדול דאתי דרבנן מפיק דרבנן (משא"כ כשלא התפלל עדיין אין הקטן יכול להוציאו) ומיהו זה דוקא כשמתכוין בתפילה לצאת י"ח המצות עשה דזכו"ר אבל אם לא כיון לצאת לא יצא דמ"פ דאורייתא ודאי צריכ' כוונה ובפרט מ"ע שבדיבור. ומיהו י"ל כיון דחז"ל תיקנו הנוסח הזה לא יצא בנוסח אחר גם י"ח המ"ע דאורייתא (עיין בפרמ"ג בפתיח לאורח חיים בכל מצוה דאורייתא שהחמירו חז"ל שלא לצאת באופן זה רק באופן אחר ועשאה באופן דיוכשר מדאורייתא דלא יצא גם י"ח המ"ע דאורייתא. ובפרט בנידון דידן דהתור' לא ביאר' הנוסח על כרחך הי' כוונת התורה למסור הדבר לחכמים באיזה אופן שיתקנו הוא המצו' הנבחרת עפ"י התור'. כמו בחולו של מועד דהתור' לא פירש' לנו איזה מלאכה אשורה ואיזה מותרת ומסר' הדבר לחכמים וחכמים פירשו דמלאכת דבר האבד מותר ושאינו אבד אסור שאם הוא עוש' מלאכת דבר שאינו אבד עובר על התורה. ה"נ דכוותי' וכן הוא הענין בק"ש דבאונס יוצא י"ח ק"ש של ליל' עד הנץ החמ' וכן בק"ש של יום יוצא בעלות השחר באונס משא"כ באינו אנוס דאינו יוצא וכתב הפ"מ הטעם דהתורה מסר הדבר לחכמים וכו' עיי"ש) ע"כ הקטן אפילו בן יג"ש אם לא הביא ב' שערות אינו יכול להוציא אפילו את האש' הגדולה כיון דמחוייבת בקידוש היום דבר תורה ואפילו כבר הזכיר' שבת בתפילתה:

י״ג(ג) בנוסח קידוש היום דיו"ט תיקנו לומר אשר בחר בנו מכל העמים וכו' קודם שמזכיר קדושת היום משא"כ בשבת (וגם אותן שגורסים בקידוש היום דשבת כי בנו בחרת ואותנו וכו' הוא אחר שמזכיר קדושת שבת) הוא משום דימים טובים נתקדשו אחר שנבחרו ישראל לסגולה מכל העמים משא"כ שבת נתקדש קודם שנבחרו ישראל שנתקדש תיכף במ"ב ואפילו לישראל נצטוו' מצות השבת קודם שנבחרו לסגול' במ"ת דשבת במר' איפקד ומזה תבחין ותדע אומרינו אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו וכו' הנה לא אמר בחר בנו מטעם הנ"ל אבל אמר ורצה בנו קודם שמזכיר קדושת שבת דהבחיר' לסגולה הי' במ"ת והשבת נצטווה קודם ח"ת במרה אבל הרצון בנו הי' ביצ"מ דרצון מיקרי דבר שהוא מבלי טעם כי אין טעם ברצון והנה הבחירה לסגולה מכל העמים הי' במ"ת וזה הי' בטעם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה וכו' דהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות ולא רצו לקבלה וישראל קבלוה ע"כ נבחרו לסגולה וזה לא מיקרי רצון כי טעמא רבא אית בי' משא"כ יצ"מ שהי' רצון מבלי טעם והא ראי' שהשר של מצרים קיטרג הללו עע"ז והללו וכו' ואעפ"כ ויושע י"י ביום ההוא את ישראל והנה הרצון הי' קודם שנצטוו על השבת ע"כ אומרים ורצה בנו קודם שמזכיר קדושת שבת וז"ש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו ר"ל שהנחילנו יום השבת בהיותינו עדיין בבתי' אהבה ורצון אצלו ית"ש מבלי טעם כי אין טעם באהבה וברצון והנה קשה לפי"ז למה הית' כזאת ומה נשתנה מצות שבת מכל קדושת המועדים שנצטוו אחר הבחירה לסגולה בטעם משא"כ שבת נצטווה בהיותינו באהבה ורצון מבלי טעם. אך הוא להיות שבת הוא זכרון למעשה בראשית וכמו שמעשה בראשית היו מבלי טעם כי הוא ב"ה הוא שלם בתכלית השלימות ולא הי' חסר ח"ו שיצטרך להשלים החסרון ע"י הפעולה רק כך עלה ברצונו ית"ש להטיב לברואיו ע"כ גם השבת שהוא זכרון למ"ב ניתן במר' קודם מ"ת בהיותינו עדיין בבחי' אהבה ורצון מבלי טעם וז"ש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו (כנ"ל והטעם הוא להיות) זכרון למ"ב הבן וינעם לך:

י״ד(ד) גם הנשים חייבות במ"ע זו וקטן אינה מוציאה י"ח אפילו הוא בן יג"ש עד שיביא שני שערות והנה זה כמה ימים אשר היקשה לי האיך האיש מוציא את האשה בקידוש היום הלא האיש יוצא י"ח מדאורייתא במה שמזכיר שבת בתפילה (כי מדאורייתא יוצא בלא כוס) וא"כ שוב אינו חייב בקידוש על הכו' רק מדרבנן והאשה שלא התפלל' (כי רוב הנשים אינם מתפללו' תפלת מעריב) חייבת עדיין מדאורייתא והאיך יכול מדרבנן להוציא את דאורייתא שוב הראה לי שה"ה הגאון מו"ה יחזקאל מפראג (בהגהותיו לש"פ קראן בשם דגול מרבבה) הקשה גם כן קושיא זו והוסיף לומר אעפ"י דכל המצות שבתורה אעפ"י שיצא מוציא אחרים י"ח זהו מטעם ערבות ואשה אינה בכלל הערבות רק שכתב דיש להסתפק מה דאמרינן דאשה אינה בכלל הערבות אם הכוונה דנשים לא נכנסו להיות ערבין אאנשים אבל אנשים נכנסו בערבות גם על נשים ואז שפיר יכול להוציאם אעפ"י שיצא או הפשט הוא דאנשים לא נכנסו בערבות על נשים ואז אינו יכול להוציאם אם כבר יצא ועכ"פ ספיקא דדינא הוי וכעין דמדומי ראיה נ"ל דנשים נכנסו בערבית אאנשים מדקאמרי בגמרא אין אשתו של אדם וכו' אא"כ מבקשין ממנו ממון וכו' דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך וכו' הרי לפניך דנשים מתענשו אאנשי' הרי נראה דהא דאמרינן דאשה אינה בכלל ערבות היינו דאנשים לא נכנסו בערבות על הנשים וא"כ כיון שהוא יצא אינו יכול להוציא אבל לפימש"ל בשם הפרמ"ג דכל היכא דתקנו חז"ל לעשות המצות דוקא באופן כזה הגם דמדאורייתא יוצא באופן אחת אם עשה באופן שיוצא מדאורייתא כאילו לא עשה כלום וכש"כ בכאן שהראתי פנים לזה דנראה דהתורה מסרה הדבר לחכמים (עמש"ל ותבין) הנה אם אמת נכון הדבר הזה לא יצא כלל ידי חובת המצות מדאורייתא בהזכירו בתפילתו ושפיר מוציא את האשה נ"ל. ועוד נ"ל דהנה מצות מדאורייתא ודאי צריכין כוונה (ואפילו מצוה דרבנן במ"ע שבדיבור צריכה כוונה ואם לא כיון לא יצא) הנה בכאן בתפילה ודאי לא יכוין האדם האדם לצאת י"ת מ"ע זכור וא"צ לכוין דלמה יכוין הרי מקדש אח"כ על הכוס כתקנות חז"ל וא"כ לא יצא י"ח המ"ע מדאורייתא כשהזכיר בתפילתו ושפיר יכול להוציא את האשה י"ח הגם שלא התפלל' והוא נכון לדעתי בעזהשי"ת:

ט״ו(ה) לפי"ז מ"ש עוד הרב הנ"ל דהא דקטן איני יכול להוציא את האש' י"ח הוא דוקא כשלא התפלל' האשה תפלת ערבית אבל אם התפלל' כבר יצאה י"ח המצוה מדאורייתא ואתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"כ הרב בעל אליהו רבא הנה לפי מש"ל לשני התרוצים לא נהירא לי הך פיסקא ואין לסמוך ע"ז כן נ"ל.

ט״זחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין לקיים המ"ע דאורייתא זכור את יום השבת לקדשו (ומה שהוסיפו חז"ל על הכוס דוקא לא תסור שאל אביך וכו') אם לא כיון לשם מצות בוראו הנראה דצריך לחזור ולקדש ולהבדיל כיון דהוא מ"ע דאורייתא וצריכה כוונה ובפרט מ"ע שבדיבור ואפשר שיוצא בהזכרת שבח שבת אח"כ באיזה אופן שירצה בלא ברכה כי הנוסח אינו מדאוריי' (ועמש"ל בחלק הדיבור מקום הספק בזה וחלקי הסותר וצ"ע ע"כ באם אירע לו שלא כיון יחמיר לשמוע קידוש והבדלה מאחר לצאת י"ח):

י״ז(ב) לפי מה שמבואר כמה פעמים במצוה שטעמ' מבואר בתורה צריך לכוין גם הטע' הנה גם בכאן טעם מבוא' בתורה כי ששת ימים עשה וכו' וינח ביום השביעי והוא הזכרון למ"ב והנה לכאורה י"ל דהטעם קאי אדסמוך לי' היינו הל"ת לא תעשה כל מלאכה וכו' כי ששת ימים וכו' וינח ביום השביעי אבל כד מעיני' שפיר שסיימה התורה באמרותיה הנעימים ע"כ ברך י"י את יום השבת ויקדשהו הנה סימי' ויקדשהו במאי דפתח בי' קרא זכור וכו' לקדש"ו ע"כ הנראה דהטעם קאי על העשה ועל הלאו והכוונה בפירוש הטעם לפי פשוטו נ"ל פירושן של הדברים כך הוא ששת ימים עשה י"י וכו' וביום השביעי לא עשה לזכר זה ברך י"י את יום השבת שיהי' הברכה בו בפרנסת הברואים מבלי מלאכה וסוף הטעם וינח ביום השביעי הוא טעם לקידוש בדברים כי וינח הוא פועל יוצא לאחרים (מדלא אמר ונ"ח ביום השביעי) שבשבת ניתן השפעת המנוחה לכל באי עולם ע"ד שאמרז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה והכוונה כח החיות והקדושה המקיימת כל הנבראים היינו צורת כל הנבראים אשר השי"ת שולח עזרם מקוד"ש הוא החכמה העליונה הנק' קודש מעולם הנבדל וכל הנבראים הם כגולמים מבלי צורה עד שתבא בהם הרוח הקודש בבחי' ואתה מחיה את כולם וכיון שבשבת ניתן כח הקודש לכל הנבראים כדמיון האדם הקורא לחבירו שיבא אליו א"כ הוא הטעם להעשה ולהלאו כי רישא דקרא כי ששת ימים וכו' הוא טעם ללא תעשה כל מלאכה והוא הנשנה אח"כ בפסוק ע"כ ברך יי את יום השבת להיות בו הברכה מצוי' מבלי מלאכה וסיפא דקרא וינח ביום השביעי הוא טעם להמ"ע לקדש בדברים והוא הנשנה בפסוק על כן וכו' ויקדשהו והבן הדברים וכן הוא הפירוש במעשה בראשית בפ' ויכולו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היינו שלא עשה בו מלאכה כביכול כמו בשאר הימים וישבות (הנה לא אמר ושבת רק וישבות פועל יוצא לאחרים) ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' שנתן והשפיע כח השביתה והקיום מכל מלאכתו הנה לפירוש הזה מהראוי לומר לכל מלאכתו אבל רצ"ל שקודם השביתה ומנוחה שהוא הצורה והקיום המעמיד כל הנבראים כביכול הי' מהראוי לו ית"ש שלא לשבות ממלאכה כי אין קיום לנבראים ומן הצורך שוב לחדש בטובו אבל כשהשפיע כח השביתה ניתן להם כח הקיום ידבר המעמד ושיעור הכתוב יישבו"ת ביום השביעי שהשפיע ונתן כת השביתה והקיום לתוך יום השביעי יותר מכל מלאכתו אשר עשה שלא ניתן להם כח המנוחה והקיום כמו ביום הזה שמקיים בכח שביתתו כל הנבראים שכל הנבראין נתונים תחת הזמן הנברא והנה ימי החול הם חומר הזמן והשבח צורת הזמן והצורה מקיימת החומר והבן וזה שסיים ויברך אלקים וכו' היינו שברכו שיתברך מבלי מלאכה ותהי' פרנסת שומר שבת ומלאכתם נעשית מאליהם ויקדש אותו לקראו קדש ולקדשו בדברים וחזר ופירש הטעם כי בו שבת מכל מלאכתו היא כפשוטו ששבת ממלאכה זהו הטעם למניעה ממלאכה אשר ברא אלקים לעשות זהו הטעם הב' לקידוש כי בו ברא אלקים עיקר קיום העשיה שכל הנבראים יתקיימו ויולידו בדומה ויהי' שיעור הכתוב אשר ברא כמו ואשר ברא וכו' (רק שאין מן הצורך וא"ו דחד עניינא הוא והבן) ומה שחזר ופירש הטעם להורות שצריך לכוין הטעם כי הפסוק ויכל וכו' וישבות וכו' הוא רק סיפור המעשה מה שהי' במעשה בראשית וכשביאר לנו מצוה השבת ויברך וכו' ויקדש וכו' ביאר שוב לנו הטעם להורות דצריך כוונה לטעם הזה זה מה שנ"ל:

י״ח(ג) ממילא מחוייבין אנחנו לכוין ק הטעם במצות קידוש (וכן בהבדלה) שהשבת הוא זכרון למ"ב שהש"י עשה הכל יש מאין ונתן לנו יום שבת קדשו לקיים העולם כי ניתן בשבת כח הקיום והצורה המעמדת חומריו' העולם (הגה ועיין בדברי הקדוש בעל אוה"ח בפ' בראשית פי' משארז"ל כל מי שאמר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ויונעמו דבריו לחיכך עפ"י דברינו אלה ותמצא טוב טעם):

י״ט(ד) והנה ניתן יום השבת דוקא לישראל עמו ועכו"ם ששבת חייב מיתה תבין הענין מכלל דברינו כיון שכל הזמן הוא חומר מבלי צורה והשבת הוא צורת הזמן המחי' החומר וכן כל אוה"ע הם חומרים בשר חמורי' בשרם וישראל הם הצור ן המקיימי' החומר כנודע א"כ יום הצורה ניתן לעם הצורה ועכו"ם ששבת חייב מיתה היינו ההעדר כמו שאין מבוא לגשמיי לבא לשמי השמים הרוחניים כי זה רוחניי וזה גשמיי ויתבטל הגשמיי בבואו לנגוע בקצה הרוחניי וכן ישראל הוא קדש ליי' (צורת כל הנבראים והאומות ע"כ) כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם וכו' הבן הדברים (הג"ה על פי דברינו הנ"ל תבין נוסח השבת של אנשי כה"ג לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי (ר"ל שביתה ממלאכה ושוב) נתעלה ויושב על כסא כבודו כביכול מבלי הצטרך כביכול עשות מלאכה כביכול כמו אדם שגמר מלאכתו וישב על כסאו במנוח' כביכול כי כבר נגמר' המלאכ' גם בקיום לעולם כי תפארת עטה ליום המנוחה (ר"ל ליום הזה ניתן הלבוש ותפארת והיקר הזה נבזבזא רבתא הדא ליתן כח המנוחה הוא הצורה והקיום והחיות לכל הנבראים ושמא יאמר האדם שיש בשבת איזה כח מבלעדי בורא חלילה ע"כ אמר) זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו (היינו שהשי"ת נתן לו נבזבזא רבת' הדא) ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לי"י (והוא כענין שאמרז"ל שבקשו מה"ש וכל הנבראים לומר קדוש לפני אדה"ר ואמר להם אני ואתם נבוא ונודה לי"י כי טוב בואו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני י"י עושינו) לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו שבח יקר וכבוד וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל מנוח' לעמו ישראל (דייקא) בקדושתו ביום שבת קודשי) ר"ל הוא לבדו ית"ש היוצר כל והוא הנחיל המנוח' כח הקיום ביום שבת קודש הבן הדברים ויונעם לך) שמך י"י אלקינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל היינו כח היצירה המכונ' לשמים ועל הארץ מתחת בחי' הגשמיות החומריות ר"ל אתה הוא הבורא החומר והצור' ישראל ועמים יום השביעי וששת ימי המעשה הבן הדברי' ע"כ הג"ה.):

כ׳(ה) הנה עיקר מצוה לקדש יום השבת ולזכרו בכל ששת ימי המעשה לקבוע אמונת אומן בלבנו שהיא הבירא ית"ש יש מאין והוא השפיע כח החיות והקיום לכל הנבראים ובזולת השגחתו ושפעו וחיותו יתבטלו כל הנבראים הנה בענין הזה אין מן הצורך להאריך עוד כי ממילא מובן שהוא מקיר הדת והשב על השי"ת כאשר יתבונן במצו' הזו ישיב את אשר לא קיים המצוה הזאת במחשבה ודבור ומעשה והתרשל מללמדו משפטי המצוה הזאת והשתדל להרבות קנייני העולם ולא שם אל לבו אש' הכל בהשגחתו ית"ש ולבק' רחמי' על העתי' ויקבל עליו וכו':

כ״א(ו) גם ע"ז יפקח האדם את עיניו שבכלל המצוה הזאת רמוז כיבוד ת"ח ולעסוק בענייניה' ולהחזיקם ולכבדם בכל מילי מיטב כי גם הם נק' שב"ת כמבואר בזוה"ק המשכיל על דבר ישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע וכו' ואי"ה במצות שלאחרי' שם אתן את דודי לך בביאור יותר מרווח להתבונן כי אמת נכון הדבר דכיבוד ת"ח הוא נק' כיבוד שבת (הג"ה שב"ת בגי' זהו כבוד לת"ח והנה ת"ח העוסקים בתורה אשר כלל אותיותי' הם ך"ז ובכל אות החיות משם הוי' ותורת הויה תמימ' הנה שבת בגי' כ"ז פעמים הוי' ואתה הבן):

כ״ב(ז) גם בכלל מצוה זו להמשיך בכ"י מימי החול חלק מקדושת שבת (עיין בכתבי האריז"ל ותבין משארז"ל דה"ו מקמי שבתא אב"ג לבתר שבתא) כי ביום ד' באה אל האדם האר' מתוס' נפש של שבת וביום ה' הארה מתוס' הרוח וביום ו' מתוספ' הנשמ' וביום א' נשאר עוד בו רשימו מתוספת הנשמה שיתר בו בשבת וביום ב' רשימו מתוספת הרוח וביום ג' רשימו מתוס' הנפש עיין בר"ח ועיין בשל"ה מס' חולין ומס' שבועות אפילו הבעל מו"מ צרי' בכל יום להניח איז' שעה ממלאכתו ומו"מ להמשיך בכ"י קדושת שבת ולכבד העת והזמן הנקבע לו בתורה ועבודה וזה ששואלין לאדם קבעת עיתי"ם לתורה (ובזה ג"כ תבין שת"ח נקראים שבת כיון שהם מקדשים כל ימות החול ואינם עוסקים רק בתורה ועבודה ויראה ואהבה) המשכיל על דבר ישוב על העבר על אשר לא קבע עיתים לתורה בכ"י ויקבל ע"ע וכו':

כ״ג(ח) הבנתי מס' טעמי המצות למהר"ם הבבלי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. היינו זכור את יום השב' לקדשו ושמור היינו אזהרה שלא לזוכרו בעת המצטרך היינו בעסק פיקוח נפש צריך לחלל שבת וסיבת האזהר' שלא לזכור הוא כדי ליכיר כי אמרז"ל חלל שבת אחד כדי שישמר שבתות הרבה וא"כ ענין החילול במקום פ"נ הוא זכור ושמור והנה אם האדם מתרשל מלהציל נפש במקום פ"נ הן בחול הן בשבת הנה עבר על זאת המצוה וצריך לשוב וכו' ויקבל ע"ע וכו':