דרך פקודך ל״הDerekh Pikudekha 35

א׳מל"ת לה שלא לבא על א"א

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ל"ה מל"ת שלא לבא על א"א שנאמר לא תנאף ונאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וכו' סתם ניאוף קאי על אשת איש כמד"א ואיש אשר ינאף את אשת איש הגם שבאזהרה זו בכלל כל מיני ניאוף עכ"ז כ"א ממיני ניאוף יש בהן אזהרה בפ"ע ממנין תרי"ג ועיקר אזהרה הזאת זו על אשת איש:

ג׳(ב) אם עבר על אזהרה הזאת במזיד ובהתראה היא והוא חייבין חנק ואם היא בת כהן היא מיתתה בשריפה והוא בחנק ובמזיד בלא התראה חייבין כרת:

ד׳(ג) בד"א כשהיא נשואה אבל אם היא נערה בתולה מאורסה היינו בקידושין לבד ואינה גיורת ומשוחררת שניהם בסקילה:

ה׳(ד) והיכן סוקלין נערה המאורסה אם זנתה בבית אביה אעפ"י שלא העידו העדים ע"ז עד שבאת לבית חמיה נסקלת על פתח בית אביה אבל אם זנתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אעפ"י שהעידו עליה אחר שחזרה לבית חמיה נסקלת על פתח שער העיר אבל אם באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה בנערותה נסקלת בבית הסקילה שהוא בבית דין היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה (כגון שנתגיירה אמה אחר שנתעברה) נסקלת על פתח שער העיר:

ו׳(ה) מי שמצותה בפתח שער העיר והעיר הזאת היתה רובה עכו"ם סוקלין אותה על פתח בית דין ומי שמצותה בפתח בית אביה ואין לאביה בית או שאין לה אב נסקלת בבית הסקילה שלא נאמר פתח בית אב אלא למצוה:

ז׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ולהיות זהיר וזריז לשמור א"ע בכל מיני שמירה והרחקת האזהרה זאת כי היצר ביותר מסיתהו לעבירה זו דניאוף וקבלנו מרבותינו שבשביל זה היצר ביותר מתאווה לעבירה זו להיות שבזה נכלל כל תאוותיו ע"כ היא תאוה כוללת כל התאוות שע"י המעשה הזאת נולד האדם עם כל התאוות ע"כ ילמוד האדם ויחדש בשכלו ע"פ התורה גדרים וסייגים בהלכות שונות:

ח׳(ב) הבא על הקטנה נשואה היא פטורה והוא בחנק ואם היא מאורסה הא פטורה והוא בסקילה:

ט׳(ג) כל העריות חייבין עליהן אחד המערה ואחד הגומר ובין כדרכה ובין שלא כדרכה:

י׳(ד) הנה אם יראה האדם א"ע נקי מזה הלאו שיודע בעצמו שלא בא על אשת רעהו מעולם (ולא על שאר עריות) עכ"ז ענפי הלאו הזה מצויים בעוה"ר וכמעט ענין הלאו גופא בהרהור בא"א (או בעריות אחרות ובא לידי מעשה בהקיץ או בחלום הנה נהנה מגוף העבירה בדמיונו שהביאו לידי מעשה להריק מביעו לאשפות ח"ו ובפרט בעת שתייתו בכוסו ומהרהר בכוסו של חבירו הנה מרגיש עריבות העבירה במעשה שכפוף להדמיון והנה תראה הולד יוולד לפעמים ועפ"י הרוב כפי הרעיון במחשבה ומקלות של יעקב אבינו יוכיחו ומזה תדע כי הדמיון למעשה יחשב:

י״א(ה) ואפילו הרהור שלא הביאו לידי פועל מדאורייתא אסור ואפילו הרהור פנויי' כאשר יתבאר אי"ה ואפילו אינו מהרהר לעשות הדבר המגונה רק מהרהר ציור העבירה ועריבות' עיין בחלק המחשבה כי שם עיקר הדינים הללו:

י״ב(ו) ובכלל האזהרה המסתכל באשה בכוונה (הנה הוא מוזהר מן התורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לאפיקי אם ראה פתאום בלא הודע שלא בכוונה אינו עובר אבל צריך תיכף להיות עוצם עיניו וצריך האדם להתפלל שהש"י ישמרהו מראיית העין כמשד"ה העבר עיני מראו' שוא כי ראו' העין אינו ברשות האדם כי בפתע פתאום יוכל לבא לנגד עיניו איזה דבר ערוה ותיטב בעיניו ונהנה בראי' והוא אביזרי' דניאוף ועין רואה ולב חומד וכו' ומי שמקדש א"ע ומתכלל אל י"י ישמרהו לעד ונאמן הוא בעל מלאכתינו שישלם לנו שכר פעולתינו והוא ימסור בידינו את האברים שאינן ברשותו של אדם שיהיה ברבשתו לבל יראו רק הדבר המותר לנו לראות עפ"י התורה כמ"ש לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים שעד עתה הי' שמו אברם מנין רמ"ג כי רק רמ"ג אברי' ברשותו משא"כ ב' עינים וב' אזנים וראש הגויה ואיכא גירסא החוטם ותרווייהו איתנהו להמשכיל בדבר חכמה וקרא הש"י שמו שמו אברהם מינין רמ"ח ונתן גם החמשה איברים הנ"ל ברשותו וכן פירשנו בפסוק יששכר חמ"ר גרם רבץ בין המשפתים ר"ל יששכר שהוא רבץ בין גבולי התורה לבל לצאת מגבול וגדר שגדרה לנו התורה הוא עשה מן גר"ס היינו רמ"ג איברים שהם ברשותי (חמ"ר) היינו רמ"ח איברי' שכולם ינתנו ברשותו: (הג"ה עיני ראו ולא זר אצל כבוד אדמו"ר הרב מהריעי"נ זצוק"ל שהיו העינים ברשותו ואעפ"י שהיה מסתכל פנים בכוית לא ראה כי אם הנרצה לעבוד' הש"י עפ"י דרכי התורה ולא יכולתי להעלו' הדבר על הספר ע"כ הג"ה:):

י״ג(ו) ותדע ידידי שהרב' מהמון עם חושבים כי זה רק ממילי דחסידי ואינם נזהרים מהסתכלו' בנשים תדע ידידי שזה איסור גמור מדאורייתא והמקילים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה והנה מקרא מלא הוא בתורה לא תתורו וכו'. ואמרו רז"ל בגמ' מ"ד טוב מרא' עינים ממהלך פש טוב מראה עינים באשה יותר מאותה מעשה עצמה ופרש"י טוב כנגד יצה"ר היינו שיותר יוטב בעיני היצה"ר להחטיאו במראה עינים יותר מאותה מעש' ראה ידידי עד היכן הדברים מגיעים וכל ההמון אינם חושבים זה לאיסור רק למילי דחסידי וחלילה חלילה לשמוע לדבריהם ואפילו אדם היודע בעצמו שלא יתפעל ע"י ההסתכלות כי בין כך וכך עבר על דברי תורה ועל דברי חז"ל בזה ומכש"כ אם יתפעל ח"ו בזה גדול עונו מנשוא והמשכיל על דבר ישים כ"ז לנגד עיניו וידע ע"כ שזה איסור גמור בלי שום היתר ואפילו בפני פנוי' אסור להסתכל רק אם צריך לישא אשה והסתכל בה אם תשא חן בעיניו שישאנה או להשיאה לבנו או באופן אחר המצטרך לש"ש ובשיקול הדעת שלא יונה א"ע שהוא לש"ש המתבונן בכ"ד ישוב אל י"י על העבר ויקבל על עצמו וכו': ומדי דברי בזה זכור אזכרנו לטובה מה שסיפר לי החסיד הקדוש הרב המפורסים בקדושה כבוד מהר"ם זצלה"ה סת"ם מפשעווארסקי במעש' שאירע לו בהיותו בדרך נחהו י"י ובבואו למלון התאספו אליו רבי' מאותן אשר קרבת אלקים יחפצון ואירע שנסע דרך העיר הזאת אחד מנגידי ק"ק ברא"ד. ובא אליו בתוך המקהלו' ואמר לו שאלה אחת אני שואל מאתכם אם תשיבני על נכון מה טוב ובאם לאו הרי אתם כולכם מכת הרמאים והוסיף לדבר עתק אין מן הצורך להאריך ותוכן השאלה הוא. אמר לו בזה"ל היות ששבת בקהלתינו הרב הקדוש המפורסי' מהר"מ הראשון שהי' בפשעווארסק זצוק"ל והתאספו אליו אנשים המתחסדים והרעישו עולם ומלואו כדרכם. ובזמן סעוד' שלישית אזי אמרתי אלכה נא אל כת המשתגעי' עם רבם המובהק להם ואראה בפחזותם מה מנהגם והנה בבואי אל המקום הנועד אשר שם הי' הקיבוץ אזי אמר הרב המובהק הנ"ל הנה נואף בא אל הבית ואני ידעתי בעצמי שלא הייתי נואף מעולם והאריך לדבר עתק ודברי חוצפה בזה. והנה אמר לי הרב הקדוש הנ"ל המספ' לי המאורע שהתפלל אז אל הש"י יראהו נפלאות לתרץ לו תירוץ גמור לפי דרכו והית' מונחת גמרא על השלחן וביקש מהש"י שיראהו התירוץ הנכון בתוך דברי חז"ל ופתח הגמ' והנה המאמר חז"ל הנ"ל מ"ד טוב מרא' עינים ממהלך נפש כתובה לפניו אז שמח לב הצדיק בקרבו והרא' להנגיד הנ"ל ואמר לו הנך רוא' דברי חז"ל נזדמנו לי בעת הצורך לתרץ לך כי בהיותך הולך מבלי דעת וחוצפך יסגא להיותך בוזה במלאכי י"י והיית הולך בתוך השוק בעיר הגדולה הנ"ל והיית משוטט בעיניך במקהלות הנשים היושבים אנה ואנה ביום המנוח' והיית נהנ' במראה עיניך ובאת מתוך הראיה הלזו לבית מקום הצדיק וראה ברוח קדשו קליפת הניאוף אצלך כי טוב מראה עינים וכו'. ואמר לי שסיפר לו סמוכות לדברינו בתוה"ק וישאל את אנשי מקומ' היינו אנשי המקום ית"ש איה הקדש' רצ"ל היכן היא הזונ' שאתה אומר שזניתי ואני ידעתי בעצמי שלא זניתי מעולם התירוץ הוא. היא בעינים על הדרך רצ"ל איכות הזנות הוא ע"י עיניך כשהיית הולך בדרך ונהנת במרא' עיניך והאריך הצדיק בזה ובכאן הראתיך רק לדוגמא ואתה תשכיל ותבין:

י״ד(ח) עוד נכלל בכלל אזהר' זו אזהרה מדיבורי המותרות עם האשה כמו שהזהירו חז"ל אל תרבה שיח' עם האשה באשתו אמרו ק"ו וכו' ומידי דברי בזה אזכור להזכיר זה לי ולבני גילו מה שנ"ל בזה דהנה לפי הדין כמעט הוא דבר שא"א להיזהר כי צריך האדם לספור ולמנות התיבות שמוציא מפיו בעת דברו עם האש' שלא יוסיף תיבה אחת בשפת יתר כמ"ש בגמ' בההוא דשאל לאיתתא באיזו דרך ללוד והשיבה לו ריקה לא כך אמרו חכמים אל תרב' שיחה וכו' דהי' לו לומר באיזה ללוד הנה על שאמר תיב' יתיר' שהי' אפשר לקצר הוכיחתו הנה בענין הזה כמעט א"א ליזהר ובפרט העוסק במו"מ וכיוצא הנה המון עם הדבר הז' הוא להם כשחוק ולא יחשבו לעון אפילו המרבה לספר בדברי שחוק וליצנות עמהם וחושב שהמחמיר בזה ממדת חסידות והנה עוברים על ד"ח בשאט בנפש ועונשם סגי אין התימא עליהם כי לא יבינו אל פעולת י"י הן המה דברי חז"ל אשר רוח י"י דיבר בם אבל מן התימא על בעלי תורה ויראת השם אינן נזהרים בזה לשקול בפלס הדיבורים שמדבר עם האשה שלא יעדיף תיבה אחת הבלתי מוצרכת ולא מצאתי לי היתר מספיק בעניינים כאלה רק תמכתי יתידותי על הענין הנאמר בס"ח הובא בב"ש באה"ע דבסעודות חתונה אם ישנם לשם אנשים ונשים בחדר אחד לא יאמרו בברכת הזימון נברך שהשמחה במעונו כי כביכול אין שמחה במקום שיצה"ר שולט והנה לא ראינו מעולם מי שחשש לזה ומצאתי בלבוש במנהגים כתב דעכשיו אין נזהרין בזה אפשר משום דנשים מורגלות בינינו עכשיו הרבה בין האנשים (היינו במשא ומתן ואומנות וחניות וכיוצא) ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמיין עלן כי קאקי חיורי מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו עכ"ל וצ"ל לפי"ז דבעת שהיו קרן ישראל על מכונו והיתה הפרנסה מצויה לא הי' רואים שום אשה בחוץ כי לא היו עוסקים במו"מ וא"כ כאשר הזדמן לאדם לראות איזה אשה היה חידוש ונפל ההרהור במחשבה ובלב משא"כ עתה בכובד הגלות וקשוי הפרנס' הנשים עוסקות במו"מ אין כאן חידוש בראיית נשים כי הוא דבר המורגל ולא יתפעל האדם כ"כ בהרהור א"כ ה"נ בנידון דידן בענין מרבית השיחה י"ל שלא יתפעל האדם במרבית הדיבור לבא לידי הרהור מחמת ההרגל המצוי אבל אעפי"כ יש לדון שאין הנדון דומה לראי' דהלא כאן במרבית השיחה אסרו אפילו באשתו שרגיל בה (כי הדיבור והקול הוא מענייני ערו' כי הוא מהאמו' בפסוק כי קולך ערב ומדברך נאוה) ואפשר בזמן שהי' הדיבור עם האשה בחזקת איסו' ועלול להרהור עשו גדר לגדר לאסור גם באשתו אבל כעת שאין מסוכן מחמת ההרגל אין כאן בית מיחוש:

ט״ו(ט) והנה זה כתבתי ללמוד זכות על רוב העולם ובפרט על בעלי תורה שראיתי כמה וכמה אינן נזהרין בז' וכמעט א"א להיזהר בזה"ז אבל הירא את דבר י"י יזהר עכ"פ בעת דיבורו להסתכל לצד אחר ושיראה כמדבר עם אחר ולא יעבור על דברי חכמים וכן יש לדקדק מדבריהם שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה ולא אמרו אל האשה ואמרו עם יורה דוקא כאשר ידבר איש אל רעהו פנים בפנים וזה לקראת זה (כמ"ש בפסוק בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים יהללו וכו' שדקדקו המפרשים למה לא נאמר בחורים עם בתולות ואמרו כי תיבת עם יורה חיבור זה לקראת זה ואין זה מדרך כבוד לומר כן בבחורים ובתולות) אבל כשמסתכל לצד אחר לית לן בה כי יש לו היכר במה שמשנה וההיא תנא דשאל באיזה דרך ללוד הי' באפשר במוכרח להסיב פניו אל האש' להראות שהוא שואל אותה הדרך הנכון ולולי זאת לא היתה יודעת את מי שואל ע"כ הוכיחתו מרבית השיחה אפילו על תיבה אחת זה מה שנ"ל:

ט״ז(י) ובכלל אזהרה זו קול באשה ערוה הגם שהקילו האחרוני' ואמרו דוקא קול שיר עכ"ז הרבה מהראשונים מחמירים גם בקול פשוט ויש למנוע שלא בעת המצטרך ובפרט בשעת ק"ש ותפלה וד"ת ויש לאדם ללמוד את ב"ב שידברו בנחת שלא להשמיע קולם ברמה ואז טוב לו ולהם:

י״ז(יא) שער באשה ערוה הגם שהקילו בפנויות בתולות עכ"ז יש ליזהר היכא דאפשר בשעת ק"ש ותפלה וד"ת מבואר האיסור בזוה"ק ומבואר עונש רב למהלכות פרועות:

י״ח(יב) לא יהלך אדם אחורי אשה ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה ולא ישכב בחיק אשתו לעיין ברישיה לא ירכב על בהמה בלא אוכף לא יאחוז באמתו להשתין לא ישב על המטה שאיש ואשתו ישיני' עלי' לא יישן בחדר שאיש ואשתו ישנין שם וכיוצא הרבה אזהרות:

י״ט(יג) כל אלה וכיוצא בהם עצמו מספר הן בכלל אזהרת לא תנאף שפירשו לא יהיה בך ניאוף היינו אפילו הרהורים המביאים לידי ניאוף כי כל האמור בסימנים הנ"ל מביאה את האדם לידי תאוה ובא ח"ו לידי ניאוף או עכ"פ ח"ו לידי הוצאת ז"ל שזה ניאוף ממש ועון חמור אשר עי"ז העון הי' משפט דור המבול והוא איסור חמור מדאורייתא מעשה דער ואונן וגדול עינו מנשוא ח"ו דרוש נא כיום את דבר י"י בספרי חכמי האמ' ובס"י ותעמוד מרעיד וישיאך נפשך הטהורה לעמוד על נפשך להמציא לך עזר ותרופה ויהי י"י למשען לך והנה רבים מהמון עם (ואפילו הרבה מבעלי תורה) אומרים לנפשם שכל אלה הם רק מדרכי החסידות אבל אין איסו' מצד הדין להסתכל בנשים ולספר עמהם וכיוצא והפורש מזה יכנוהו למתחסד אוי לנפשם כי גמלו להם רעה כי מדינא אסור הלא תראה כי שמואל התיר להסתכל בפני כלה כל שבעה וכוונתו לש"ש כדי לחבבה על בעלה ואיפסק הלכת' בגמ' דלא כוותי' הנה תראה אפי' במקו' מצו' איפסק הלכתא דלא כשמואל ומי יבא להתיר שלא במקום מצוה לא התירו רק אם רוצ' לישאנ' לבני אבל בזולתו שהוא באיסור גמור הכל בכלל אביזרייהו דלא תנאף והנ' ראיתי עוד רבים המתחסדים דאינם נזהרים באלה העניינים בחושבם דלא איכפת להו דדמיין באפייהו כי קאקי חיורי כי חושבים לנפשם כי לבם חלל בקרבם הנני אומר לו יהיה כדבריהם אשר כבר הרגו ליצה"ר מי יבא להתיר את אשר אסרו חז"ל וכי יאמר האדם על איז' גזיר' מגזירת חז"ל שגזרו לעשות סייג לתורה כיון שהוא יודע בעצמו שלא יעבור חוק התור' אין מן הצורך לו לשמור הסייג חליל' לזרע ישורון לומר כך רק כיון שנאסר מפי חז"ל הוא באיסורו כמו חלב ועריות (ובפרט שכל הנ"ל אסמכו אקרא לא תנאף לא יהי' בך ניאוף היינו סרסורים המביאי' לידי ניאוף) והנה הקדוש ר"י בן אלישע לצד שאמר אקרא ולא אטה והי' מה דהו' שאמ' כמה גדולים דברי חכמים (הג"ה ואל תשיבני ממ"ש לעיל בשם הלבוש בענין אמירת שהשמח' במעונו דהנה אין האיסור הזה מבואר בדברי חז"ל ועיין לעיל היטב בדברינו וגם הלבוש ז"ל כתביה רק לתרץ מנהגן של ישראל על שרא' שאינן נזהרין בזה ולאו מדינא קאמר אבל דבר שנאסר מפי חז"ל אין מקום להתיר בשום אותן: ע"כ אין היתר בדבר והמתיר לעצמו הוא בכלל העוברי' ע"ד וכו' יהי' המתיר מי שיהי' המשכיל על דבר ישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע על העתיד ליזהר בכל האזהרות שהזהירו חז"ל ירא' עד היכן החמירו בדבר. עד שאותו איש שנתן עיניו באשה אחת פנויי' ועלה בלבו טינא ואמרו חכמים ימות ואל תספר עמו אפי' אחורי הגדר מה יאמרו המקילים למעשה רב שסיפרו לנו חז"ל ולא חששו בזה לסכנת נפש פקח עיניך וראה:):

כ׳(יד) והנה ראיתי בכמ' מקומות שנשתרבב מנהג רע בשמח' חתונ' הולכין במחול אנשים עם נשים זה איסור גמור מדאורייתא ואפי' עם אשתו אסו' הרי אפי' לעיין ברישי' אסרו חז"ל ובפרט בפני הרואים ומכש"כ לחול במחולות לעין כל ובפרט עם נשים אחרות אפי' פנויות אסור מדאורייתא לא התירו רק לרקד לפני הכל' לחבב' על בעל' וגם טעם כמוס יש בדבר בגנזי הנסתרות לי"י אלקינו אבל לחול במחולות עם נשים אין שום היתר ומי שעושה כן ראוי לנדותו ולהחרימו עד שיעש' תשוב' ויקבל עליו שלא יעש' עוד כדבר הרע הזה ותמיהני על הגדולים אשר בארץ לחה שמו מחסום לפיהם עד היום ומי שיש בידו למחות ולבטל ולגזור בגזרות וקנסות על המורדים ואינם מטים אזן לשמוע לקול מוכיחיהם ולהשומעים יונעם ודי בזה:

כ״א(טו) ענף הלאו הזה הוא משארז"ל כל המתייהר כאלו בא על כל עריות (הג"ה ואנחנו בעניינו כבר ביארנו טעם לזה במצוה ועת' נוסיף לקח בביאור הדברים דהנה ז"ל ספר ברית מנוחה צריך כל איש לנהוג עצמו שישמש בזה השם (היינו השם המפורש) ביראה וענוה וכו' ושת מסרו לאנוש ויצא מן הדרך והטעה את בני דורו ומשם החלו אנשי דור המבול לצאת מן הדרך ולהתפשט בזנות מפני שהיו רואים הרכבת הכוחות ברוב התאו' ואומרים כך כמו שאילו מתאוים להרכיב אלו באלו כך נעש' אנחנו עכ"ל ממוצא הדבר תדע כי העובר עביר' בעריות משתמש בשרביטו של מלך וחייב וכו' הנה כמו המתייהר כי י"י מלך גאות לבש והמתייהר משתמש בשרביטו נ"ל והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. ע"כ הג"ה:):

כ״ב(טז) עוד ענף הלאו היורד לאומנות חבירו כמשרז"ל ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו דהנה כתוב ראה חיים עם האשה אשר אהבת ודרשו זו אומנות וחן אשה על בעלה והמקח על מקחו ולכן חן המלאכ' על עושי' והיורד לאומנות חבירו הנה יוחן בעיניו אשת רעהו היינו אומנתו ומלאכתו ומקחו ע"כ עני המהפך בחרר' ובא אחר ולקח' רשע מיקרי כי עשה מעשה הנואף אשה חסר לב (הג"ה וטעם הדבר אמרתי עפ"י פשוטו דהנה אומנות הוא כמו אשה כמו שהאדם לוקח אשה להוליד ממנה בנים כמו כן אדם לוקח אומנות להוליד ממנ' פירות היינו המצטרך לענייני חיותו ואדם אחר היורד לאומנתו שיוליד הוא ממנה הנה הוא כמו הלוקח אשת חבירו להוליד ממנה ולהרבות תאותו הבן הדברים:):

כ״ג(יז) בכלל המצוה ואזהרה הזאת תבין מ"ש באזהרה הקודמת היינו אזהרת לא תרצח שישנו בכלל זאת האזהרה המונע א"ע מלסלק המזיקים בבואם לידו ויש לאל ידו לסלקם ולאבדם עפ"י חוקי התורה הג"ה עיין במצוה הקודמת בהג"ה שעשינו סמיכות לזה מדברי הזוה"ק ההכסק טעמא בענין התרצ"ח הוא אזהרת לא תרצח ותבין גם בכאן כמו כן הוא בכאן בכלל האזהרה לעשות פעולות שלא יבא לידי עבירה היינו בעת המצטרך ומתיירא מיצרו שלא יתגבר עליו ישביע מן ההיתר כמו שמצינו ברבא במעשה דחומא דביתהו דאביי דאזל לביתי' ותבעה לבת רב חסדא. וכמו שמצינו באבא חלקי' שהלכה אשתו מקושטת לקראתו ומצינו בחכמים ראשונים דפקיע שמייהו דמכרזי מאן הוה ליומא ומי שאינו נזהר ומפקח על דרכיו בענינים כאלה לש"ש הוא בכלל אזהרת לא תנאף לא תגרום ח"ו ניאוף:

כ״ד(יח) ובהיפך ג"כ ח"ו מי שמרבה תאוותו ביותר אפילו בהיתר שמגר' יצה"ר בעצמו הוא ג"כ בכלל לא תנאף כי מן ההתר יבא ח"ו וכו' ואמרו ז"ל אבר קטן יש באדם וכו' זולת בעת המצטרך לעמוד על נפשו נגד היצר וכמש"ל וכל ערום יעשה בדעת ומאזני צדק ופלס ומאזני משפט לי"י הבוחן לבות וכליות:

כ״ה(יט) בכלל זה בזמן שאינו עם אשתו כגון שהוא בדרך. או בימי נדתה (ויודע א"ע מחומם ובעל תאוה) ירחיק א"ע מהדברים המביאים תאוה ומרבים זרע כגון מאכלים חריפים וכיוצא אם לא מצד ההכרח במדה ובמשקל והמשכיל החכם עיניו בראשו וג"כ מי שאפשר לו להיות לזהר בפת שחרית שסגולתו (ארז"ל) שמתאוה לאשתו ואינו מתאוה לנשים אחרות המונע א"ע בעבור עצלותו או מחמת טורח מו"מ ומלאכה הנה לא פעל הסגולה הנצרכה לאזהרת לא תנאף (אם לא שעושה בעבור סיגוף תשובה וכיוצא):

כ״ו(כ) ובכלל זה ג"כ מה שדרשו רז"ל לא תנאף לא תהנה לאף שלא יריח ריח בשמים של אשה וג"כ לא תנאף לא תהיו גורם לניאוף צריך לשמור את אשתו ובנותיו שלא יהיו יוצאנית ודברנית וג"כ בכלל זה לפקוד את אשתו בשעה שרואה שמתקשטת לפניו ושעה שיוצא לדרך וכשבא מן הדרך כי בשעה שהיא מתאוית לו והיא מונע עונתה דבר זה גורם לה לתאות הניאוף:

כ״ז(כא) וג"כ בכלל זה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וזה שדרשו ופקד' נוך ולא תחטא כי כשאינו משיאן סמוך לפרקן גורם ח"ו להביאם לידי ניאוף וכל דבר המביא ח"ו לידי ניאוף הן לעצמו הן לאחרים הוא בכלל האזהרה ראה עוד כמה הקפידו הראשונים על הדבר עד שרבי יוסי דמן יוקרת אמר לבתו היחידה תוב לעפרך על שראה אחד משתדל להסתכל ביופי':

כ״ח(כב) הנה כתבנו לעיל שבכלל זה למנוע את אשתו שלא תהי' יוצאנית הנה בהיפך הוא ג"כ בכלל זה היינו שלא ינעול בפני' כמדת פפוס בן יהודא שדבר זה יגרום לה ביותר להתאוות כמ"ש בגמ' וכל ערום יעשה בדעת:

כ״ט(כג) מענפי האזהרה איסור היחוד עם האשה הנה ייחוד אשת איש מדאורייתא ויחוד עם הפנוי' י"א שהוא מדרבנן והעולם מקילים בזה ואפילו הבעלי תורה והוא להם לחרפה לברוח מחדר שהאשה שם בחושבם שחושדין א"ע שיתפעלו בעבירה ע"כ הן מקילין ולחכמה ולצדקות תחשב להם באומרם שבטוחים בעצמם ולו חכמו ישכילו שהייחוד בזולת העבירה הוא באיסור גמור וכ"א יראה להיות בקי בדיני הייחוד ויחמיר לעצמו ביותר משורת הדין:

ל׳(כד) רבים מיראי השם הלא בספרתן מחמירין בנגיעה באשת איש ק"ו מאשתו נדה שמותרת לו לאחר זמן (וע"כ מותר להתייחד עמה) ואין היצה"ר מסיתו כ"כ ואעפ"כ אסרו נגיעה מכש"כ א"א והק"ו פריכא הוא כמ"ש הרבה מהאחרונים אעפי"כ כל מה שאפשר ליזהר מהראוי ליראי השם להיות נזהרין ובפרט המרצה מעות מידו ליד' אמרו ז"ל שלא ינקה מדינה של גיהנם:

ל״א(כה) ותדע עוד ידידי הרודף אחר תאות הזנות הנה הוא מפסיד בריאת גופו כנודע מספרים ובחקירות הרופאים והנה כל אדם יוד' זה ואעפי"כ רודף אחר הזנות הגם שיודה שמפסיד בריאותו וחיותו עכ"ז אינו מונע בשביל זה תאוותו ע"כ קבלתי שישנו בכלל זה גם הרודף אחר שאר התאוות המפסידות לגוף והאדם יודע מזה ואעפי"כ הוא עושה להנאתו הוא בכלל ענפי האזהרה הזאת המשכיל יבין וסיפרו לי מצדיק אחד מופלג בדורו שהיה רואה איזה מאנשיו שהיה מתחכך על איזה מכה מצרעת שהי' לו ואמר לו שהחיכוך מזיק ומגדיל הצרעת ח"ו והשיב שאינו יכול להתאפק כי יש לו הנאה במה שמתחכך ואמר אותו הצדיק ע"ז שהדבר כזה הוא תולדות הניאוף הגם שיודע בעצמו שמזיק ומפסיד הגוף עכ"ז אינו חוסם תאוותו והנאתו כרגע הבן הדברים והבנתי פירוש הזה בס' טעמי המצות למהר"מ הבבלי שכתב לא תנאף לא תהנה הא"ף הוא היצה"ר עכ"ל והן הן הדברים שאמרנו בין והתבונן:

ל״ב(כו) ועוד תדע שישנו בכלל האזהרה הזאת כל התורה כולה דהנה הוא ית"ש קדשנו במצותיו בקידושיו ממש כמו איש המקדש את האשה כמאמרו ית"ש ואתם תהיו לי (כמו הרי את מקודשת לי בידים מוכיחות) ממלכת כהנים וגוי קדוש וכן אמר ואנשי קדש תהיון לי וכמאמר הנביא קדש ישראל לי"י שאנחנו מוקדשים ממש לו ית' להיותנו נאמנים בברית ושלא לשקר באמונתו ותורתו ומצותיו ובנטות האדם אל הקליפות בעשות את הדבר אשר לא צוה י"י קדושינו קדוש יעקב הנה מיקרי כמו אשה תקח את זרים משקרת באמונת בעלה ותטה אחר מרא' עינים ותמצא המלך החכם המשיל הע"ז והאפקורסות לאשה מנאפת הש"י ישמור את עמו ישראל מכל דבר רע דוק בדבר תבין הענין והשב אל הש"י ישים כ"ז לנגד עיניו ישוב אל י"י על כל מה שעבר על איזה עבירה ולא קיים מצותיו יתברך שמו והטוב וסלח יסלח לו:

ל״ג(כז) כבר מלתינו אמורה בהקדמה בשגם אם האדם נקי מעבור העבירה בפועל יערוך א"כ אם הוא מונע א"ע מאהבת בוראו והנה באזהרה הזאת שהיצר מתגעגע מאד על הדבר החזרנו הדברים כי עפ"י הרוב האדם מונע א"ע מחמת בושה ומורא ואפילו רשעים גמורים מונעים א"ע בעבור הבשת ומניעה כזאת לא יחשב לו לכלל החלוקא דרבנן המשכיל ישים כ"ז לנגד עיניו ויבין וישכיל למנוע א"ע בעבור אהבת בוראו ויהי' זהיר בכל ענפים שכתבנו ויעשה משמרת למשמרת ויותר מהמה בני הזהר וישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע כו':

ל״דחלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין שמונע א"ע מחמת אזהרת בוראו וכבר דברנו בזה בחלק הדבור. וצריך לעיין במשפטי המצוה ואזהרותיה וענפי' ולחדש מושכלות בהמנות כמבואר שם:

ל״ה(ב) כבר מבואר בחלק הדבור שגם ההרהור בעבירה הוא בכלל האזהרה ומוזהר ע"ז מדאורייתא ולא תתורו וכו' ואמרו ז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה והנה קשה ע"ז משארז"ל דאין הקב"ה מצרף לישראל מחשבה רעה למעשה זולת בהרהור ע"ז (והנה רש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' הרהורי עבירה קשים להכחיש בריאת הגוף יותר מעבירה עצמה אבל רבים שהפוסקים ומפרשים הניחו הפירוש כפשוטו לענין העונש קאמר) תזכור נא ידידי את אשר כתבנו בהקדמה בשם רבינו יונה (וכתבנו שם סמוכות לדבריו מדברי הגמרא עיי"ש) דהא דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה בישראל הוא דוקא בפעם אחת אבל עבר ושנה מצטרף מחשבה רעה למעשה (וכתבנו שם דזה מוכרח בראי' ע"פ הש"ס ע"ש) הנה י"ל לפי"ז דהא דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה הוא בפעם אחת משא"כ הרהורי עבירה (לשון רבים) קשין מעבירה כי אמרז"ל שכמעט אין אדם ניצול ממנו בכל יום אבל תדע ידידי התירוץ הנכון מה שנ"ל בזה דמה שאמרז"ל דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה הוא כשבאת האזהרה בתורה על המעשה והאדם היה נזהר ולא עשה המעשה הרעה רק הי' מהרהר בה אזי אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה משא"כ כשבאת האזהרה שבתורה בפרטות על המחשבה א"כ המחשבה הוא העבירה ע"כ הרהורי עבירה קשים מעבירה כי כמעט אין אדם ניצול ממנו בכ"י והוא מוזהר ע"ז מן התורה ולא תתורו אחרי לבבכם וצריך האדם להרבות ולהפציר בתפלה להש"י יצילהו ברוב רחמיו ממחשבות רעות והרהורים רעים:

ל״ו(ג) ותדע ידידי עצה היעוצה בדברי הזוה"ק אם רואה אדם הרהורין רדפין אבתרי' ירבה מאד לעסוק בתורה והיא תצילהו ובפרט העוסק בתורה אחר חצות לילה הוא כמו האם המקנחת את בנה מכל מיני לכלוך וטיט היון:

ל״ז(ד) ודע ידידי כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וחלילה לחשוב על הבורא ית' שיחשב לו לעון מה שנופל בפתע פתאים איזה מחשבה רעה בציור העבירה ועריבותה ותיכף מסיר המחשבה ממחשבתו כי כ"ז הוא לאונסו ואונם רחמנא פטריה (הן אמת שמחויב כל האדם לעשות כל הפעולות ולקדש יורו ומחשבתו ואיבריו עד שיבא ללים ברע בתכלית ואז לא יבא לידי הרהורים אבל אעפ"כ מה יעשה האדם שלא זכה עדיין למדריגה זו כשאינו מהרה' ברצון רק נפל הדבר במחשבתו לאונסו לא יחשוב י"י לו עון) רק כשנזכר שזה אסור ואעפי"כ מאריך במחשבה ומצייר עריבות העבירה במחשבתו אפ לו אינו מחשב לעשות העבירה רק מאריך ומחשב ציור עריבות הזנות זה עבר חוק הפר התורה רק זאת יעשה האדם ויחי' תיכף כשנזכר שהוא עבירה יסיח דעתו ליראה ולאהבה ולתורה. וידחה המחשבה רעה ממחשבות ויכוון לקיים ולא תתורו וכו':

ל״ח(ה) והבאים בסוד י"י יודעים להעלות כל מחשבה לשורשה דהיינו במחשב אהבה יעליהו ע"י יחודי השמות הקדושים השייכים לזה לעולם החסד ואהבה נודעו הדברים למעיינים בספרי תלמידי הבעל שם טוב וכבר כתבנו בהקדמה שלא יונה האדם א"ע בענין הזה אם הוא עדיין קשור בחמדת ותחיות העולם וחומריתו (כי כ"ז נאמר ליחידי סגולה) רק יסור הענין ממחשבתו כרגע ויקיים ולא תתורו וכו' (עיין כ"ז בס' התניא הנדפס מחדש ואתה תבין ובעהש"י יש ת"י דרושים ארוכים בזה ויעלזו בהם חסידים בכבוד ואי"ה נדבר בהם) ואף עפי"כ כתבנו בהקדמת שבעת נפול המחשבה במוחו יכוין השם הויה בניקוד סגול ולשם אל הוא שם החסד ואהבה ואכ"מ להאריך (הג"ה ועפי"ז כתבו תלמידי הבעש"ט זצלה"ה כשרואה האדם שהרהורי ניאוף נופלין במחשבתו ידע שרצון הבורא ית"ש להעלותו הנצרכים לזה והש"י יהי' בעזרו למדריגה אהבה ויעשה היחודים ע' בפנים ולא תהי' נבהל):

ל״ט(ו) טעם המצות הנ' לכוין איזה טעם עפ"י הדין נראה שיוצא בזולת הכוונה כיון שאין הטעם מבואר בתורה אבל באפשר לומר כיון שנאמר בתירה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמא"ה ב"ה (ההוא לטמא"ה ב"ה מיותר דודאי דכיון דמוהזר ע"ז ועובר מטמא א"ע אמר בתורה בכל העריות אל תטמאו בכל אלה) אפשר הכוונה שצריך לכוין הטעם הזה (כמו בכל המצות שמפורש טעמן בתורה כמבואר כמה פעמים) אני מונע א"ע מלבא על א"א כי הזהירנו הבורא ית"ש והטעם הוא כי עי"ז האדם הוא מטמא את נפשו וגופו ועוד נדבר מזה אי"ה ואי"ה באזהרת העריות יבואר הענין ביותר:

מ׳(ז) הנה טעמי האזהרה הזאת אין מן הצורך להאריך כי היא מן המושכלוח כי בזולת זאת האזהרה איש את רעהו חיים בלעו כי קנאה חמת גבר ותמהו נשים איש את רעהו ולא יתקיים ישיב העולם וגם לא ידעו האבות והבנים של מי הם ולא יתיישב העולם במשפחה ומשפחה והאבות לא יזונו את הבנים בקטנותם כי כל הנולדים יהי' הפקר כי אינו ניכר אם הם בני איש זה או זה ועפ"י התורה לא יתקיימו מצות עריות כי לא יודעו וגם כיבוד או"א לא יתקיים וג"כ מטעם המצות כי כל הנשמות שבעולם העליון כ"א יש לו שורש בפ"ע באילן הקודש ובאים אל העוה"ז הנשמות מוחלקים זו"נ כ"א בפ"ע כ"א עם בת זוגו לעשות ענפים משורש הזה ובאם יתערבו ח"ו השורש הזה עם האחר יכחיש הכונה העליונה ויתערבו הענפים והשרשים. דוק בדבר כי הוא מושג למבינים:

מ״א(ח) תדע ידידי שאין רצוני להאריך בטעמים כ"כ באזהרה הזאת להיות שהוא ממצות השכליות זאת ועוד אחרת להיות היצר מאד מתגעגע לתאוה הלזו אין מהראוי להאריך בטעמים פן יבא לעשות סברות כנפשו לפי הטעם הזה זה מותר וזה אסור וכבר כתבנו הגם שרשות ומצוה בידינו לבקש טעמים למצותיו ית' אבל ידע האדם שבודאי לא יוכל לבא תכלית הטעם כיון שנאמרו מפי א"ם ית"ש כמו שאין סוף לאלקותו כמו כן א"ם לטעמי מצותיו. כי הוא ומחשבתו וחכמתו אחד ומה שאנו מוצאים טעם לאיזה מצוה נדע בבירור שא"א לבא לתכלית הטעמים וא"כ חלילה לנו לסמוך על הטעם לומר הנה במקום שאין שייכות לטעם הזה אין חובת המצוה עלינו דכיון שא"א לבא לתכלית הטעם חלילה לעבור את פיו ית"ש בשום אופן שבעולם רק לשמור את חוקיו ומצותיו ית"ש כאשר צונו י"י אלקינו. ומש"ה אינו מבואר טעמי המצות בתורה רק במקום שכוונת התורה לכוין הטעם כי א"א לנברא להשיג הטעם של חכמתו ורצונו ית"ש ויבא לבדות סברות לפטור א"ע ממצוה ובשביל זה יסוד מוסד לנו בדברי רז"ל אין טעם למצות ורצונם לומר שאין לנו לעשות שום מצוה על יסוד הטעם בלבד והנה להיות אזהרה הזאת נפשו של אדם מתאווה מאד לעבור את פי י"י ע"כ קצרנו בטעמים הנראים לנו בכדי שלא יבא היצר לבדות סברות כאשר אירע לאחד מן הפלוסופים בשטותו שעשה סברות באזהרה הלזו ופרץ גדר בדבריו הכוזבים והי' לבוז לכל ממלכות הארץ כי הכירו שדבריו כוזבים ע"כ יותר טוב שלא להאריך בטעמים באזהרה הלזו והש"י יעזור לעמו ישראל וישמור את רגלם מלכד. והן המה הממלכת כהנים וגוי קדוש:

מ״ב(ט) ובכתבי האריז"ל כתבו שבעבירה הלזו פוגם בנערה העליונה היינו השכינה שמוריד הה' גבורות לקליפות והדבר מובן למשכילים ממוצא הדבר תדע ה' פעמים גבור"ה בגי' תתר"ף הוא שיעור רגעי השעה כנודע הנה בהתעסק האדם איזה שעה בהבלי עולם בדברים בטלים שלא לצורך וברכילות ולה"ר ושחוק וכיוצא ומוציא שעה מימי חייו (תתר"ף חלקים) לבטלה הנה הוריד תתר"ף מנין ה"פ גבור"ה אל הקליפה והוא מעין דוגמא לענפי הלאו הזה כל אלה ישים אל לבו השב אל י"י ישוב אל י"י על העבר ויקבל ע"ע שלא לשכוח את הש"י שעה אחת מימי חייו הבן הדברים ויהי' הש"י בעזרינו (הג"ה עפ"י הדברים הנ"ל תבין מה שהחסידים הראשונים היו שוהין שע"ה אחת (שעה דוקא בתתר"ף) חלקים להמתיק ה' פעמים גבורה) ומתפללין, כדי שיכוונו את לבם למקום (מקום דיוקא ה' פעמים הב"ל נגד ה' מוצאות הפה לייחדם לאלופו של עולם בשורש המחשבה ולבל יפריד ה"ה מוצאות הפה ממחשבה שבמוח ששם החיות מאלופו שלא עולם הנרמז באלף בסוד ואאלפך חכמת ע"כ מקום בגי' ה' פעמים הב"ל וא' יותר נגד המחשבה ודי בזה האר' להמבין דבר מת"ד):):