דרך פקודך ל״זDerekh Pikudekha 37

א׳מל"ת לז שלא להעיד עדות שקר

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ל"ז מל"ת שלא להעיד עדית שקר לחבירו שנאמר לא תענה ברעך עד שקר שקר מיקרי כשמעיד ההיפך כגון שמעיד שראובן חייב לשמעון מנה ויודע שאינו חייב לו או שאינו יודע כלל אם חייב לו אם לא ומעיד שיודע או אפילו מעיד אמת דהיינו שאמרו לו אחרים נאמנים שראובן חייב לשמעון וכיון שהוא יודע שאותן האנשים נאמנים הם בא הוא לבד ומעיד על ראובן שחייב לשמעון ג"ז מיקרי מעיד עדות שקר ועובר על לאו זה:

ג׳(ב) אמר לו הבע"ד בא ועמוד עם העד כדי שיפחד בעל דיני ויודה זה ג"כ אביזרי' דלאו הז' ואסור שנאמר מדבר שקר תרחק:

ד׳(ג) השוכר עידי שקר והכובש עדות פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ולהעיד עדות שיודע אם חבריו מזמינו הוא מ"ע בפ"ע יתבאר במקומו):

ה׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש דינים והלכות כפי שכלו:

ו׳(ב) הנה המצוה ואזהרה הזאת אינה נוהגת אלא בחי שראוי להעיד משא"כ אשה אינה ראוי' להעיד אפילו באה לב"ד והעידה בשקר לא עברה על לאו זה ואפשר עברה על מדבר שקר תרחק נ"ל) ואפשר לומר עדות שהאשה כשירה לה כגון עדות אשה להשיאה שאומרת שמת בעלה אפשר עוברת על לאו זה. חוץ לזה שעוברת על לפני עור וכו' שמקלקלה את חברתה האשה איש להשיאה וצ"ע (הג"ה הא ודאי אם מעידה על חברתה להשיאה והיא מהנשים שאינן נאמנות כגון כלה וחמותה וכיוצא ודאי אינה עוברת על לאו זה כיון שדברי' לא יועילו ולא יצליחו רק על מדבר שקר תרחק נ"ל דעוברת בכל גוונא:):

ז׳(ג) גם אם מעיד הקרוב הפסול להעיד כשמעיד בשקר לא עבר על לאו זה רק עבר על מדבר שקר תרחק נ"ל להסתפק ג"כ בעדות שקרוב כשר לה כגון עדות אשה אם עבר על לאו זה וצ"ע. ומסתפק עוד כשמעיד הקרוב הכשר לעדות מן התורה ופסול מדבריהם אם עבר על לאו זה. אם נאמר הרי הוא כשר מן התורה או אם נאמר כיון דמעשיו אינם מועילים הואיל דחכמים אסרוה לא עבר וצ"ע:

ח׳(ד) גם אם פסול לעדות מחמת עבירה כשמעיד לא עבר (רק על מדבר שקר תרחק נ"ל) ומסתפקנא ג"כ אם כשר לעדות מן התורה ופסול מדבריהם אם עבר:

ט׳חלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין במניעה זו שמונע א"ע מלהעיד שקר כי הזהירו י"י אלקיו משא"כ כשמונע א"ע בעבור סיבה אחרת הנה לא תחשב לו המצוה הזאת למנין החלוקא דרבנן שלו כמ"ש כמה פעמים שהאדם מחוייב לקיים כל התרי"ג פקודין שלא יצטרך להתגלגל כי אז יושלם לו השיעור קומה שלו והחלוקא דרבנן:

י׳(ב) הנה המצוה הזאת אינה נוהגת אלא במי שראוי להעיד הנה אם הוא ראוי להעיד ומונע א"ע מלהעיד שקר מחמת גזירת יוצרו הנה תחשב לו למצוה ויחשב לו בכלל התרי"ג פקודין משא"כ אם הוא בעל עבירה שאינו ראוי להעיד הגם שמונע א"פ מלהעיד שקר (אפי' מכוין שמונע א"ע מחמת גזירת היוצר) הנה לא תקשב לו למצוה כיון דפסול להעיד ויחסר לו המצוה הזאת מחלוקא דרבנן שלו ויצטרך להתגלגל ע"כ כשבא לידו איזה עדות ומונע א"ע מלהעיד שקר צריך להרהר בתשובה תחילה שיהי' כשר להעיד ואעפי"כ ימנע א"ע אח"כ מלהעיד שקר אז למצוה תחשב הבן הענין:

י״א(ג) לפמ"ש בהקדמה שמחלוקת הוא בין הש"ך והאחרונים אם הי' פסול בשעת ראיית העדות וכשר בשעת הגדה אם הוא כשר לעדות הנה לצאת י"פ המצוה אליבא דכ"ע צריך גם בכאן שיהרהר בתשובה בשעת ראיית העדות ושוב יהרהר בתשובה בשע' שמזמינין אותו להעיד ואח"כ ימנע א"ע מלהעיד שקר מחמת גזירת הבורא ואז תחשב לו המניעה למצות במנין החלוקא דרבנן:

י״ב(ד) עפי"ז תשכיל ותדע שבמצוה הזאת תלוי כל התורה כולה דצריך האדם להיות כשר להעיד מדאורייתא ומדרבנן (דכבר כתבנו לעיל דיש ספק גם אם הוא פסול מדרבנן אם שייכת אצלו הלאו הזה) וכשאדם מבטל איזה מ"ע הנה הוא פסול לעדות עכ"פ מדרבנן וכמ"ש בהקדמה א"כ תלוי במצוה הזאת כל התורה כולה:

י״ג(ה) חוץ לזה זכור תזכור את אשר כתבנו בהקדמה דאם האדם אינו כשר להעיד הנה קריאת שמע שקורא לא תחשב לו למצוה כי נצטווינו בק"ש להעיד פעמים בכל יום על יחודו ואחדותו ית"ש (ע"כ אותיות ע"ד רברבין בק"ש) ובאם אינו כשר לעדות הנה לא תחשב לו קריאתו לחציה ותוחסר לו מצוה ק"ש ממנין המצות וכן בכל המצות שנק' עדות ועוד יתבאר:

י״ד(ו) ותשכיל עוד הנה נצטוינו להעיד בק"ש על יחודו ואחדותו ית"ש הנה בעושה זאת המצוה מצות אנשים מלומדה ואינו מתבונן בעצמו ענין אחדותו אחדות פשוטה מוחלשת לא כאחד הענייני ולא כאחד המספרי ואינו מתבונן בעצמו בהשגחתו ויכולתו ורוממותו וטובותיו ית' העודפות שכאשר יתבונן וישגיח האדם ע"ז יראה עין בעין השגחתו הנפלאה ויכולתו ורוממותו הנה כשאינו משתדל האדם להשיג זה רק יסמוך סתם מה ששמע מאחרים שהוא ית' אח"ד נק' מעיד מפי אחרים שאינו משים לבו לראות בעצמו את עדותו (הג"ה ומעתה תבין שזה הנרצה להרמב"ם ז"ל בספרו הגדול שעל מציאת הבורא לא חקר בחקירו' רק התחיל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' הנה דעתו שיספיק בזה הידיעה בקבלה משא"כ באמונת היחוד הקר בחקירות להכריח הענין במושכל משמע דעתו שלא יצא האדם י"ח באמונ' זו בקבלה בלבד רק צריך לעמוד על הדבר בשכל והיא דברינו ממש כיון שאנחנו נצטוינו בתורה להעיד ע"ז באמרנו י"י א' והוא העדות עפ"י קבלה בלבד הוה כמעיד מפי אחרים ואנחנו נצטוינו בתורה שלא להעיד מפי אחרים דוק בדבר ועפ"ז נ"ל שזהו הענין הנרצה לרז"ל שתקנו ברכות ק"ש שאין להם שייכות לק"ש לכאורה כמ"ש הרשב"א והאיך יקרא להם ברכות ק"ש ולמה תיקנום אצל ק"ש אך הוא הענין הנרצה כיון שנצטוינו להעיד על היוצר כל בק"ש הנה אם לא ישים בעצמו על לבו להבין יכולתו ואחדותו ורוממותו וטובותיו לתקוע בלבבו יתד נאמן כאילו עין בעין רואה גדולתו ית"ש ורממותו וטובותיו ית"ש נק' כמעיד מפי אחרים אשר הוא באזהרה דלא תענה וכו' הגם שהוא אמת ע"כ תיקנו מקודם בברכת יוצר אור סיפור גדולתו ית"ש ויתעורר בעצמו להבין אחדותו (כמו שנאמר שם כי הוא לבדו מרום וקדוש ובברכת אהבה שם מבואר רחמנותו וטובותיו והשגחהו כאשר מרבינן המבין עד אשר ישוב האדם להתבונן כ"ז בעצמו ואח"כ יעיד וכ"ה בברכות של ערבית דוק והתבונן).):

ט״ו(ז) וממוצא הדבר תשכיל ותדע עוד שבכלל המצוה זו כשמזמנין אותו להעיד ואינו מעיד נק' כובש עדותו וחייב עכ"פ בידי שמים הנה ג"כ מי שאינו קורא ק"ש בעונתו הגם שקורא אח"כ הנה אעפי"כ נק' כובש עדות והוה כמי שמזמינין אותו להעיד ואינו מעיד בשעת הזמנה לב"ד ומעיד אח"כ שלא בפני ב"ד הלא בודאי כובש עדותו יקרא לו ה"נ בנדון דידן בק"ש אם כובש עדותו בזמן שהזמנוהו עפ"י התורה להעיד הגם שמעיד אח"כ נק' כובש עדותו:

ט״ז(ח) ותדע לפי"ז עוד הגם כשקורא בעונת' אם אינו מכוין לבו לא יקרא עדות בדבר שפתים לבד בהרמת קול בלא כוונת הלב כמו העד כשמעיד כשאינו שם לבו מה שהוא אומר ע"כ אפי' למ"ד מצוה א"צ כוונה איפסק הלכתא דק"ש בעי כוונה עכ"פ בפסוק ראשון דהמצוה להעיד ואיך יעיד האדם במו פיו ולבבו לא יבין מה שהוא אומר:

י״ז(ט) והנה נצטוינו להעיד בשבת באמירת ויכולו וקידוש להעיד על המחדש בטובו שחידש לנו הכל יש מאין ובאם מבטל ח"ו זה או שאינו משים אל לבו להבין מה שאמר ולהאמין בלבו יחד קבוע במקום נאמן וכנ"ל הנה הוא כמעיד מפי אחרים או ככובש עדותו וכנ"ל:

י״ח(י) ועוד תשכיל בכלל זה כיון שנצטוינו מפי התורה לברך ברהמ"ז כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך הנ' נצטוינו להעיד שהוא יתברך שמו משפיע לנו כל טוב סלה ואין בידינו כח לעשות שום חיל רק הוא בטובו משפיע לנו כל צרכינו הנ' כאשר מבטל ח"ו זה או שאינו מכוין בלבו בשעת ברהמ"ז נק' כובש עדותו ובאם אינו משים אל לבו להתבונן כ"ז באמת שכך הוא הענין נק' כמעיד מפי אחרים וכמש"ל:

י״ט(יא) וכיון שבאנו לכלל זה הנה כיון שנצטוינו רפי חז"ל שלא ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה הנה הם הזמינו אותנו להעיד על כל דבר שבא לידינו ליהנות ממנו שנבוא ונעיד כי הוא ית"ש הבורא הדבר הזה א"כ אנחנו חייבים להעיד ובהמנע ח"ו היינו שאינו מברך כלל או אינו מכוין בברכותיו הנה נק' כובש עדותו ובאם אינו משים. אל לבו להבין ולהאמין הדבר בלב שלם הנה הוא כמעיד מפי אחרים ולזה תמצא שאמרו ז"ל שכל שאינו מברך ברכת הנהנין חבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים דהנה ירבעם בן נבט העיד על הע"ז שיש בה ממש כ"ה במי שאינו מעיד על כל דבר שהוא ית' בראה הנה מורה ח"ו להיפך או כמסתפק כיון שהוזמן להעיד מפי חז"ל ואינו מעיד הנה הוה כאומר שאינו יודע עדות דאם יודע מחוייב להעיד אם לא יגיד כתיב הבן הענין:

כ׳(יב) והנה עת דודים להעמיק עוד דהנה כל המצות נקראים עדות לישראל דהנה כל המצות המה מעידים על היוצר כל הוא אלקינו ע"כ מצוה נקראת אותיות מ"צ בחילוף א"ת ב"ש המ' י"ה להיות י"ה נסתרים מעולם המחשבה ע"כ נסתרו במצוה שעשייתה בעולם העשיה בחילופי א"ת ב"ש ו"ה שבתיבת מצוה הוא כפשוטו א"כ תיבת מצוה הוא הויה בשלימות להורות שכל אשר בשם מצוה יכונה מעיד על הוויתו ית"ש שהוא היה והוה ויהיה ע"כ נקרא המצות עדות כמ"ש מה העדות והחוקים וכו' ובפרט אותן המצות שהושמו בנו לאות ולעדות כגון מילה ותפלין ושבתות ויו"ט הנה כאשר האדם עושה המצות להתייהר או למען פניה אחרת הנה הוא כשוכר עידי שקר ח"ו כי העשיה הזאת עושה בשקר והש"י ישמור את עמו ישראל מכל דבר רע:

כ״א(יג) וכן הוא בכל ענייני האדם אשר יעשה אותם בתורה ואפילו אשר צונו ה' אלקינו נגרום יחודי שמותיו ית"ש ולבב האדם ח"ו ידמה אז לשם איזה פניה הנה עדות שקר העיד ותבין בזה דהמצוה הזאת כלל כל התורה וכן בכל ענייני מעשים העולמים אשר יעשה האדם לא ידבר ולא יעשה איזה דבר באיבריו ולבבו לא כן ידמה דהנה כשהלב מחשב בדבר והפה או אותי אבר המעשי שעושה האדם פעולתו עושים באופן אחר מהלב הנה הפה והאבר המעשיי עדות שקר העיד על המחשבה וזהו מדכר שקר תרחק. ולזה המצא אשר רב הקפיד על בנו על אשר שינה ציווי אביו בדברו לאמו לאמו. הגם שלשם שמים עשה להיות דזה מיקרי עדות שקר כיון שאין הפה והלב שוין המשכיל ישים כ"ז לנגד עיניו וישוב אל ה' וכו' ויקבל ע"ע וכו':

כ״ב(יד) טעם עיקר המצוה לא נעלם הוא מהמשכיל כי ע"י עדות שקר יוכל להיות חורבן עולם ח"ו כי יהי' באפשרי לגזול ולחמוס זה את זה ולשפוך דם נקי ע"י עדות שקר. ומהר"מ הבבלי הוסיף עוד דהמעיד עדות שקר כופר בקונו העומד בעדת הדיינים והוא מעיד לפני קינו בשקר יורה כי ח"ו יאמר בלבבו איכה ידע וכו' ויש דעה וכו' א"כ הוא כופר בעיקר:

כ״ג(טו) ועוד יש לך לדעת כי הבורא ית"ש אחד אמ"ת כל מעבדיו אמ"ת חותמו אמ"ת ותמים פעלו באמ"ת והשקר בדוהו בני אדם בעצמם. והנה המוליד איזה ענין שקריי הוא עושה א"ע בור"א. שבורא דבר שלא ברא הקב"ה הנה עושה א"ע כע"ז. ע"כ דיבור לא תענה בלוח ב' נגד דיבור זכור את יום השבת בלוח א' שהוא מורה על מעשה בראשית שהוא ית' הבורא והיוצר כל. וחלילה לנברא לבדות דבר אשר לא ברא הקב"ה הבן הענין. וכן אמרז"ל כל המשנה בדיבורו יהי' בעיניך כאלו עע"ז הנה לא אמרו סתם כל המשנה בדיבור כאילו עע"ז רק יהי' בעיניך כאילו וכו' אבל הוא בעצמו הוא כע"ז ממש שעושה א"ע בורא וכן משמע מהג"ש שדרשו בליע"ל בליעל שפירושו בל"י עו"ל כאילו לא הי' עליו עול בוראו ח"ו המשכיל יתבונן בזה הענין וישוב אל י"י:

כ״ד(טז) ותדע עוד ברית הלשון מכוון נגד ברית המעור. וכמו ברית המעור מוליד כמו כן ברית הלשון מוליד כי כל דיבור הוא שיעור קומה שלימה מתיילדת מכוחות נפשו. פוק חזי בזוה"ק מה מוליד האדם בדברו ד"ת ובהיפך ח"ו מוליד ח"ו בהיפך פעולת שוא ושקר ע"כ אמר בס"ח שאפילו כל מה שהאדם מדבר בדרך גוזמא מוכרח להתקיים באיזה פעם להיות שנברא מהדיבור שיעור קימה. ומצפה להשלים הענין הנדבר במעשה וזשרז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך אל תהי קללת הדיוט. וכמו שנצטוינו שלא לשקר בחותמא דמלכא. היינו להוליד ח"ו בנים זרים ע"י ברית המעור כמו כן אסור לשקר בחותמא דמלכא (חותמו אמת) בהוליד ח"ו בברית הלשון פעולות שקרים ע"כ פגם בברית הלשון תזיק ח"ו לברית המעור והנה לפי"ז גם פגם ברית המעור נכלל באזהרת לא תענה וכו' דמשקר בחותמא דמלכא ח"ו. השב ישיב כ"ז אל לבו וישוב אל ה' וכו' ויקבל ע"ע וכו':