דרך פקודך ל״חDerekh Pikudekha 38
א׳מל"ת לח שלא לחמוד דבר של חבירו
1
ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ל"ח מל"ת שלא לחמוד דבר של חבירו שנאמר לא תחמוד ויש עוד לאו אחד (יבואר במקומו במשנ' תורה) והוא לא תתאוה והחילוק ביניהם הוא כך תאוה הוא כשרואה דבר של חבירו ומתאוה בלב להשיג הגם שלא השתדל עדיין להשיג עבר על לא תתאוה והחמדה הוא שהשתדל להשיג הדבר ההוא ועשה פעולות עד שהשיג אעפ"י ששילם לו עבר על לאו תחמוד:
(א) מצוה ל"ח מל"ת שלא לחמוד דבר של חבירו שנאמר לא תחמוד ויש עוד לאו אחד (יבואר במקומו במשנ' תורה) והוא לא תתאוה והחילוק ביניהם הוא כך תאוה הוא כשרואה דבר של חבירו ומתאוה בלב להשיג הגם שלא השתדל עדיין להשיג עבר על לא תתאוה והחמדה הוא שהשתדל להשיג הדבר ההוא ועשה פעולות עד שהשיג אעפ"י ששילם לו עבר על לאו תחמוד:
2
ג׳(ב) הלאוין הללו מישך שייכי בכל דבר שרואה אצל חבירו הן אשתו הן בהמותיו וכליו וספריו ומלבושיו ובתיו ושדותיו וכרמיו וזיתיו וכל מה שהפה יכול לדבר אבל חמד ת תורתו של חבירו מותר ואדרבא מצוה הוא לחמוד ולהתלוות מתי יגיעו מעשי וכולי ולהשתדל להשיג ג"כ תורה ומע"ט כמוהו ואמרז"ל קנאת סופרים: תרבה חכמה ועיין מה שאכתוב אי"ה בחלק הדיבור:
3
ד׳(ג) לדעת הרמב"ם אין לוקין על לאו זה והראב"ד משיג:
4
ה׳(ד) הלאוין הללו נוהגים בכ"מ ובכ"ז בזו"נ:
5
ו׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש חידושי דינים והלכות כ"א כפי השגת שכלו:
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש חידושי דינים והלכות כ"א כפי השגת שכלו:
6
ז׳(ב) תדע שכתב מהר"מ אלשיך בפירושו למשלי בפסוק אל תחמוד יפי' בלבבך כתב דשלמה בא ופי' דברי תורה שנאמר בתורה לא תחמוד אשת רעך והנה לכאורה יראה הכוונה שלא תחמוד אשה זו של רעך דהיינו לימר מי יתן ואשיג האשה הזו של חבירי אבל לחמוד שיהיה לך אשה יפיפיה אחרת כמו אשה של רעך מותר לך ע"כ בא שלמה ופירש אל תחמוד יפי' בלבבך אפילו היופי של אשת רעך לא תחמוד היינו שלא תתאוה ותחמוד להשיג אשה יפיפי' כגון זו רק שמח בחלקך ובטוב תניב והנה הדבר בספק אצלי אם כוונת שלמה לפרש כוונת התורה וא"כ תאוה וחמדה כזו הוא אסור מד"ת או אם שלמה בא להוסיף על ד"ת וא"כ לא הוה תאוה וחמדה כזו רק לאו מדברי קבלה ובין כך וכך באיסור גמור הוא ולאו דוקא אשה ה"ה כל אשר לרעהו באפשר ואפשר דהא בהא תליא אם נאמר דהשלמה בא ברוח קדשו לפרש דברי תורה דהפירוש לא תחמוד הוא לא תחמוד יפי' א"כ הה"ד כל אשר לרעהו ואם נאמר דשלמה בא להוסיף על ד"ת בודאי מדברי קבלה ההוספה הזאת הוא רק על אשת רעהו אבל לשאר חילי אין איסור רק החמדה להשיג דבר של רעהו אבל לחמוד להשיג כמו החפץ של רעהו אין איסור אפילו בלאו מד"ק ושבתי וראיתי שמדברי הזוה"ק נראה שדברי שלמה הם פי' לדברי תורה וס"ל לזוה"ק שכוונת התורה הוא ג"כ שלא לחמוד כעין החפץ של חבירו דהרי כתב הזוה"ק לא תחמוד לא פסיק טעמא דכלל כלל אסור (לא כמו אינך לא תרצח לא תנאף לא תגנב דפסיק טעמייהו להורות היתרון במקום מצוה עיין לשון הזהר שהבאתי לעיל באזהרת לא תרצח יכל אפילו חימידא דאורייתא אסור ע"כ) עשתה התורה פרט להורות רק הנך דפרטה התורה אסור משא"כ חימודא דאורייתא ע"כ תוכן דברי זוה"ק והנה אם נאמר דכוונת התורה בלא תחמוד הוא רק שלא לחמוד אותו החפץ ממש של חבירו שיקחנו מיד חבירו ויהיה שלו ולא של חבירו מהו זה שאמר יכול אפילו חימודא דאורייתא הרי חימודא דאורייתא אינו באופן זה כלל דאם רואה שחבירו יודע איזה מסכתא וחומד שידע גם הוא כמוהו הרי נשארת הידיעה גם אצל חבירו והוא חומד רק דוגמת החפץ של חבירו ובאם באמת חומד שידע הוא המסכתא וחבירו ישכח מלבו זה ודאי באיסור דלמה ירצה שישכח חבירו התורה אלא ע"כ דס"ל לזוה"ק שכוונת התורה היא כפירוש המלך החכם שהאיסור הוא אפילו אם חומד שיהיה לו חפץ דוגמת החפץ של חבירו ולא יקח אותו החפץ מיד חבירו רק שיהיה גם לו דוגמתו ובזה יונח מה שאמר יכול אפילו חימודא דאורייתא דוק ותשכח כי כנים הדברים הראיתיך בעיניך שמה לא תעבור את פי השם יתברך.
7
ח׳חלק המחשבה
(א) ודאי צריך לכוין במניעה שמונע א"ע מלחמוד ולהתאוות מחמת גזירת היוצר (הגה רבים וכן שלמים תמהו וכי הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו באזהרה דלא תתאוה האיך יצוה על דבר שאינו ברשותו של אדם כי התאווה באה בלב האדם לאונסו ולי נראה דאין כאן קושיא דודאי מה שנופל בלב האדם לאונסו לא יענש עליו רק): (על מה שמאריך במחשבה ברצון היינו כשנופל לו פתאום תאוה באה האזהרה להסירה ממחשבתו ובאם מאריך במחשבה אחר שנזכר שזה אסור הנה עבר על לאו התאו"ה. ובזה ניחא מה שנכתב לא תתאו"ה בלשון כבד ולא כתב לא שזה תאוה בלשון קל להורות בשני תוי"ן שלא תבא מתאוה לתאוה היינו בנפול לך תאוה לא תעמק ממחשבה למחשבה רק תיכף תסירנה ממחשבתך והוא הנכון:):
(א) ודאי צריך לכוין במניעה שמונע א"ע מלחמוד ולהתאוות מחמת גזירת היוצר (הגה רבים וכן שלמים תמהו וכי הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו באזהרה דלא תתאוה האיך יצוה על דבר שאינו ברשותו של אדם כי התאווה באה בלב האדם לאונסו ולי נראה דאין כאן קושיא דודאי מה שנופל בלב האדם לאונסו לא יענש עליו רק): (על מה שמאריך במחשבה ברצון היינו כשנופל לו פתאום תאוה באה האזהרה להסירה ממחשבתו ובאם מאריך במחשבה אחר שנזכר שזה אסור הנה עבר על לאו התאו"ה. ובזה ניחא מה שנכתב לא תתאו"ה בלשון כבד ולא כתב לא שזה תאוה בלשון קל להורות בשני תוי"ן שלא תבא מתאוה לתאוה היינו בנפול לך תאוה לא תעמק ממחשבה למחשבה רק תיכף תסירנה ממחשבתך והוא הנכון:):
8
ט׳(ב) הנה אין מן הצורך להאריך אשר זאת האזהרה כלל כל התורה דהנ' הלאוין נכללו כולם בה. שלא יחמוד ויתאוה מה שאינו שלו. וכן הפשי' כשמתרשל מלקיים מ"ע מחמת שיצטרך להוציא ממון הנה אותו הממון אינו שלו רק של רעך וריע אביך הוא היוצר כל הוא אלקינו והנה הוא מתאוה שישאר הממון לעצמו ע"כ מתרשל בקיום המצות וכן אם מתרשל מלקיים בעבור שהוא לו לטורח ולמשא הנה גם איבריו ורוח חיים אשר בקרבו אינם שלו רק של רעך וריע אביך והוא מבקש' שישארו לו לעצמו ולא יטריחם ויוציאם במצות הבורא הנה עובר על לא תחמוד וכו' אשר לרעך הנה מטעם זה דיבור לא תחמוד בלוח ב' מד מצות כיבוד או"א בלוח א' להורות שנתחייב במצות כיבוד או"א על השתדלם להמציא גופך ונפשך וקנינך ומי הקדימני ואשלם כתיב א"כ אין לך דבר בעולם שלא יהיה נכלל בכלל אזהרת לא תחמוד וכו' אשר לריעך אידך פרושא זיל גמור:
9
י׳(ג) טעם לעיקר המצוה לא נעלם מעין המשכיל. דהנה היוצר כל הוא אלקינו יצר את האדם בחכמה ועת לכל חפץ ואין נוגע במה שמוכן לחבירו דהנה זה כל האדם כל ימי חלדו בכל המעשים אשר הוא עושה תחת השמש הכל הוא להעלות נצוצי קדושה השייכים לשורש נשמתו ואפילו אם יהיו בכרכי הים. השי"ת ימציאם לו בכדי להעלותם למקורם ולפעמים האדם עובר בדרך ויתעה מני אורח כמה פרסאות בכדי שיבוא לאיזה מקום בגזירת היוצר כל ויטעם לשם איזה מאכל ומשת' או יקנה איזה חפץ כי היודע נסתרות יודע אשר הקנין הלז שייך לשורש נשמתו ולא היה שום אדם יכול להעלות את הניצוץ הלז התקוע בחפץ הזה עד בא בעליו. והכל הוא בהשגחת הכל יכול והטוב והמטיב לכל הוא היודע את הטוב לו ולשורש נשמתו ממציאה לו על ענין הנרצה לו והטוב לו א"כ המתאוה בדבר שאינו שלו ואינו מאמין בהשגחת הבורא ית' ובידיעתו הטוב לו ע"כ מתאוה לדבר שאינו שלו. כי אם הי' מאמין בזה למה יתאוה והלא תראה שלא יתאו' האדם שיהי' לו ד' רגלים כבהמ' כי אין זה מגדר האדם כי מאמין האדם שהיוצר כל בחכמה בראו באופן הנאות והטוב לגדר האדם כן הוא הענין בהתאוות האדם למה שיש ביד חבירו ואינו שלו יש חסרון באמונתו בזה אינו מאמין שהבורא כל בראו בחכמה ומזמין לו הטוב הנאות לו והשאר שאינם בידו אינם טובים לו הבן הענין:
10
י״א(ד) הנה השב אל השי"ת בהתבוננו את אשר כתבנו באות ב' הנה כשיראה א"ע מתרשל באיזה מ"ע ויש בידו איזה עבירה מלאוין ח"ו הנה לא השלים ג"כ חק האזהרה דלא תחמוד ואינו שלם באמונה הנה ישוב אל י"י וכו' ויקבל עליו וכו':
11
י״ב(ה) את הדברים האלה דיבר י"י אל כל קהלינו מתוך האש השמיענו עשרת הדברים הגם דרק ב' דברות אנכי ולא יהי' לך שמענו מפי הגבורה עכ"ז כל עשרת הדברים היו במעמד הנכבד משא"כ שאר התורה תבין לפימ"ש בענפי כל המצות האלה אשר כוללים כל התורה כולה ע"כ שמענו אותם במעמד הנכבד דהנה אנכי ולא יהי' לך כבר ידוע שהם כולל ם כל התורה כי כלל כל העשין הם מצות אנכי וכל אזהרת הלאוין הם לא יהי' לך כמש"ל וג"כ לא תשא את שם י"י וכו' הוא כלל התורה דהנה כל התנועות שאדם עושה וכל הבלין שיוצא מפיו המה החיות השם הוי' ב"ה וב"ש השופע בו. ובהשתמש בו אדם בהבל פיו ובתנועותיו לשוא ולתפל בדברי עבירות ושטותים אשר לא ליי' המה נק' ח"ו אביזרייהו דלא תשא וכו' לשוא א"כ הוא כלל התורה שב"ת ידוע דשקול ככל התורה כולה ואין להאריך ועיין מש"ל במצות השבת ותבין כיבוד אב ואם לפי מש"ל דקאי ג"כ אמוחי חו"ב שלו א"כ הלא הוא כלל התורה וג"כ לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד דוק בדברינו ותמצא בכל אחד שנוגע לכלל כל התורה ע"כ השמיענו יי' אלקינו את כבודו ואת גדלו בעשרת הדברים האלה ואתה תבין:
12