דרך פקודך מ״אDerekh Pikudekha 41

א׳מל"ת מא שלא לעלות במעלות על המזבח

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה מ"א מל"ת שלא לעלות במעלות על המזבח שנאמר ולא תפלה במעלות על מזבחי רצ"ל שלא יפשה הכבש שעולין בו למזבח במדריגות כדי שלא יפסוע פסיע' גסה אלא בונין כבש משפוע כמו תל בדרומו של מזבח ועולין בו למזבח בכל עת המצטרך:

ג׳(ב) העולה במעלות על המזבח לוק':

ד׳(ג) ואפילו העולה בכבש המשופע אסור לו לפסוע פסיע' גסה בעלותו למזבח כי גם בזה מגל' ערותו ונאמר אשר לא תגלה ערותך עליו אלא מחוייב לילך עקב בצד גודל:

ה׳(ד) ההולך בפסיע' גסה עד שתתגל' ערוותו לוק':

ו׳(ה) נוהגת המצו' הזו בזמן הבית בזכרים ונקבות:

ז׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצו' (ובפרט מצו' שאינו נוהגת בזה"ז ולימוד במקום הקיום) ולחדש דינים והלכות כפי רוחב שכלו וכיד י"י הטובה עליו:

ח׳(ב) נ"ל שאסור לעלות על המזבח במדריגות אפילו קירב' מאוד זה לזה שלא יהי' בזה גילוי ערו' כי התור' הזהירה בסתם מעלות אפילו כל דהו רק שפירש' הטעם מפני זה אני אוסר לך מעלות כי יארע לפעמים שיומשך מזה גילוי ערוה אבל פסיע' גסה נ"ל דלא מיקרי רק פסיע' שיש בה גילוי ערוה ופחות מזה לא מיקרי פסיע' גסה וא"כ הכל לפי האדם וחילוק יש בין גדול לקטן ובין איש לאש':

ט׳(ג) ונ"ל עוד דאפילו מכסה ערותו בבגד ואפילו הולך במכנסים המכסים ערותו לא מהני:

י׳(ד) וצריך לי עיון במדלג בשתי רגליו כאחת פסיע' גסה דאין בזה גילוי ערוה אם הוא באיסור אם נאמר דאסור כיון דבפסיע' כזו אם הפריד רגליו הוה בז' גילוי ערוה ה"ז אסור או נאמר כיון דכעת אין כאן גילוי מותר:

י״אחלק המחשבה
(א) ודאי הי' צריך לכוין במניע' שהוא מונע א"ע מעשות זאת מחמת שהזהיר ע"ז הבורא עולם ית"ש ונרא' דצריך לכוין הטעם המבואר בתורה אשר לא תגל' ערותך עליו:

י״ב(ב) טעם איסור גילוי ערו' במקום הזה נ"ל דהנ' קודם שנמשך אדה"ר אחר עץ הדעת טוב ורע לא הי' הרע במציאות בפועל ולא הי' באפשרי לו לבא לידי חטא ולא הי' חרפה באבר התשמיש (כמו שהעיד' התורה ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו) כי הוא חפץ של מצוה להשתמש בו במצו' כציצית ותפילין שאין חרפ' בהשתמש וכאשר נמשך אדה"ר אחר עה"ד דטו"ר נכנס בו יצה"ר בפועל ומתאו' האדם להשתמש באותו החפץ לדבר עביר' (והגם שמתאו' גם לשאר עבירות אין כ"כ תאו' כמו לעביר' הלזו כי זה הוא כלל כל התאוות להיות מאותו העסק נברא אדם שכלול בו כל התאוות א"כ אות' העביר' הוא כללות כל התאוות עיין נא בדברי הקדוש מהרד"ב זצק"ל) ועיקר השמיר' מכל התאוות הוא בשימור מתאו' הלזו א"כ כעת החוש הלז' חרפה הוא לנו ע"כ הוצרך האדם תיכף לכסות ערותו כענין שמכסים ומעלימים איזה דבר שאינם רוצים להשתמש בו רק בעת הנרצה ע"כ תיכף אחר החטא נאמר ויתפרו עלה תאנה וכו' וזה הוא ענין תיקונו בכיסוי ושמיר' מתאוה והנה המזבח מכפר על חטאת האדם אשר התאו' תאו' לרמז זה צריך ליזהר מגילוי ערותו (בעלותו למזבח) להורות תשובת האדם שלא ירדוף עוד אחר התאווה. וכדמיון אדה"ר אשר התבונן בזה אחר החטא וכיס' ערותו. הבן הענין:

י״ג(ג) ממילא בהתוודע לנו זה נבין ונדע כל ימי חיינו בבוא ליד האדם איז' דבר עביר' שיכשל בה אפילו בשוגג (כי רוב קרבנות המזבח באים על השוגג) ונאסר גילוי ערו' יש להתבונן שבודאי אילו הי' שלם בתיקון הברית ולא הי' משתמש בו רק למצו' בודאי הי' נשמר מכל דבר רע וטעמא רבה אית בי' כיון שבאותו האבר אנחנו חתומים בחותם המלך (הוא מצות מיל') ובאם אינו משקר בחותמא דמלכא הוא בשמירה מהמלך משא"כ במשקר בחותם ח"ו אין לו שמיר' ע"כ בשימור הברית בלבד נק' צדיק כנוד' מיוסף הצדיק דכיון דהוא שומר הברית ודאי הוא צדיק בכל דרכיו כי י"י לא יעזבנו וישמור רגליו מלכד וזהו לא יאונה לצדיק (דייקא) כל און וכיון שבאנו לידיע' זו א"כ תשכיל ותתבונן שהוא ג"כ מצו' הנוהגת בכל עת כאשר יפשפש האדם במעשיו וימצא מעשיו בלתי הגונים אפילו בשוגג וישוב עליהם בתשובה עכ"ז יעשה ג"כ משמרת למשמרת לשמירת הברית שלא לפגמו אפי' בהרהור ובראיית עין ולהשביעו במותרות אפי' בהיתר (רק להנצל מעבירה וכיוצא בהתבוננות המשכיל) כי יאמין שבאם הי' נקי והי' שלם בתיקון הברית בודאי לא הי' בא לידו שום עבירה ונרמז הענין כל ימי עולם באזהר' הלזו כאשר יקרב האדם אל המזבח העליון דהיינו ע"י תשוב' כשירה וחרטה ווידוי על איזה עון אזי יזהר ג"כ לעשות כיסוי ומשמר' לערותו זה הוא תשובה הנרצת (הג"ה ובזה באפשר יונח לנו מה שאמרו בזוה"ק דלכל עבירות מהני תשובה חוץ מחטא הברית והנה כל חכמי לב הלא בספרתם הרעישו ארץ ומלואה. הלא קיי"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה. עיין בר"ת ובשאר ס"י ולפי מ"ש אפשר לומר דה"ק דהנה לכל חטא מהני התשובה לחטא ההוא אשר חטא משא"כ לחטא הברי' לא מהני התשובה בעשותו רק על עון זה רק מחוייב לעשות תשובה אפי' כל השגגות אשר עשה שכל זה גרם לו חטא הברית דאילו לו חטא בברית אזי לא יאונה לצדיק וכו' וזה הא ג"כ מה שיש גירס' אחת בזהר בר בתשובה סגי היינו שצריך מרבית תשובה לחטא הזה כנ"ל כן נראה לי ואתה תבין:):

י״ד(ד) ויש לירמוז עוד בענף המצות עפ"י הידו' ומקובל מתלמידי הבעש"ט זצלה"ה שבראות האדם שנופלים לו מחשבות פסולות אל ידחו ממחשבתו לגמרי רק ישתדל להעלותם לשורש' היינו בנפול במחשבתו אהבת הזנות ידע שזה מנפילת הניצוצות שנפלו בשבירה מספירת החסד מז' מלכין קדמאין אזי ישתדל האדם להעלות המחשבה לסוד התיקון לעול' החסד וכן כיוצא בזה ביראה והתפארת ואינך (אין מן הצורך להאריך דידוע הדבר לחבירים וקבלנו דהדברי' האלה נאמרים רק להאדם הרואה ומבין בעצמו שכבר הוא משולל וריק מן התאוה ההוא הנופלת במחשבתו ממילא זאת המחשב באת לו מנפשו הבהמיות מצד יצרו הרע המבקש לחבק חיק נכרי' ועל כרחך זאת המחשבה באת לו כדי להעלותה למקורה משא"כ כשהאדם הוא עדיין קשור בחשק עבותות אהבת העולם ותענוגיו בהיתר ובאיסור כשבאה לו מחשבה זרה מנפשו הבהמיות ויצרו הרע המבקש להחטיאו אדם כזה אל יהי' שוט' להתעסק בהעלאת המדות כי האיך ישתדל להעלות המחשבה. והוא בעצמו עם כל שיעור קומתו ומחשבתו עדיין אסור וקשור בידו וכו' לאיש כזה זאת עצתו בנפול לו המ"ז יקיים תיכף ולא תתורו אחרי לבבכם וכו'. וידחה תיכף המ"ז ממחשבתו (ע"י עצת חז"ל ילמוד תורה יקרא ק"ש יזכור יום וכו') עיין כ"ז בס' התניא והנ' תדע עוד אשר כל העליות של כל המדות הם ע"י השכינה הנק' מזב"ח כנוד' וזה יש לרמוז כל ימי עולם במצוה הלזו שלא יעלה במעלות על המזב"ח רצ"ל שלא יתעסק להעלות המחשבו' חל המזב"ח אשר לפני י"י היא השכינה בעת אשר עדיין ח"ו תתגלה בזה ערותו וחרפתו כשיוכח ע"י המחשבה שהיא באה מתאוותו וחשקו הבהמיות והאיך יעלנה ויתראה למעלה חרפתו ובשתו לא נאמרו הדברים הללו עליית המחשבות רק למי שלבו ריק ופנוי מתאוה. ואף על כן נופל לו לפעמים איזה מחשבה מענייני שטות העולם ויוד' הוא בדעתו שאין לבו קשור בזה בודאי המחשבה זאת באת אליו כדי להעלותם לשרש' וחלילה לו לדחות' לגמרי באמרו שיקיים בזה מצות ולא תתורו וכו' כי עיקר ביאת המחשב' הזאת הוא להעלותה משבירה המשכילים יבינו ברמז מיעוט:

ט״ו(ה) והנה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר הנה התורה סתם אמרה ולא תתורו וכו' הנה פקח עיניך וראה דברי תורתינו דקדק' בדברים הנעימים ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אש"ר את"ם זוני"ם אחריה"ם הנה הנך ד' תיבות מיותרי' אבל הוא הנרצה מה שאני מצוך ולא תתורו וכו' דהכוונה לדחות תיכף המחשבה זרה כרגע הוא דוקא באותן העניינים אשר את"ם זוני"ם אחריה"ם ר"ל שעדיין אתם זונים אחר אותה המחשבה שאת' יוד' בעצמך שעדיין אתה בעצם מתגעג' לתאוה ההוא הנופלת במחשבתך וערבה לך עדיין ציור העבירה ממילא אין לך לעסוק בעליות המדות כיון שהמחשבה הזאת הוא מנפשך הבהמיו' שעדיין לא טהר' אות' משא"כ כשכבר אינכ' זונים אתר זאת המחשב' כי כבר לבך חלל בקרבך מתאוה הלזו לא שייך בזה מצות ולא תתורו וכו' ואין רשות בידך לדחות כרג' המחשבה רק תתעסק להעלות' למקור' וכאמור:

ט״ז(ו) ויש לרמוז במצו' הלזו שלא יתפלל תפילתו רק כסדר שתיקנו אנשי כנה"ג דהיינו מקודם קריאת הקרבנות וקטרת לתקן עולם העשי' הקרוב' אל האדם ואח"ז יעלה ליצירה באמירת פסוקי דזמרה ואח"כ לבריאה בק"ש וברכותי' ומשם לאצילות הקדש בתפלת שמנה עשר' סחר' ואתננה קדש לי"י משא"כ כשלא יהלך מעט מעט ויתנהל לאטו ויבא בפתאום אל הקדש פנימה הנה בזה נתגלה ערותו וחרפתו איך הוא קשור בעולם המוגש' ויבא בפתאום לדפוק על פתחו של מלך בלבוש שק משא"כ כשמתקן א"ע בפרוזדרין בכל פעם יותר עד שיכנס לטרקלין בלבוש מלכות:

י״ז(ז) ומהר"ם הבבלי בטעמי מצותיו כתב רמז במצוה הזו שלא יספר בשבחו של חבירו יותר מדאי שמתוך שבחו וכו' ולפי"ז צריכין אנו פרש שכל נשמות ישראל נקר' מזבח להיותם מהמזבח העליון ורצ"ל לא תעלה על אותן הנשמות במעלות (היינו שלא תשבחם במעלות יתירות) בכדי שלא תתגל' ערותך עליו היינו כי מתוך שבחו וכו' ותבא לגנותו וכל הפוסל במומו פוסל ואם כן ערותך תגלה נ"ל:

י״ח(ח) עוד כתב שנכלל בזה איסור הגאו' כי כל המתגאה סוף שמתבזה ומתגל' קלונו ברבים ונראה לדעתי דהפירוש הוא כך לפי"ז לא תעלה במעלות (היינו לא תתגא' במעלות שלך (על מזבחי) (על נשמות ישראל הנק' מזב"ח וכנ"ל) כדי שלא תתגלה ערוותך וחרפתך כי כל המתגאה סוף שמתבזה כנ"ל לפרש דעתי:

י״ט(ט) עוד כתב שיש בכאן אזהרה על הגרמ' בשחיט' הפירוש הוא שלא יעלה במעלות שלא יעלה בסכינו חוץ למקום השחיט' והיינו על מזבחי לשון זבח"י ועי' בסמוך:

כ׳(י) וכתב ג"כ שיש בכאן אזהרה שלא לשחוט בסכין פגום ונ"ל פירוש כי בסכין פגום יש מעלות ומורדות משא"כ האינו פגום הוא חלק והטעם אשר לא תגלה וכו' נ"ל דהנה ברוב הפעמים נפש אדם מגולגל בבהמה ובשחיטת הבהמה בשחיטה הראוי תתוקן הנפש ההוא ותתגלגל בנפש אדם משא"כ בשחיטה פסולה יגרם צער לנפש בחנם ועונש של השוחט מדה במדה פ"ו וזה שאמר שעי"ז ח"ו תתגלה חרפתך:

כ״א(יא) ולדעתי ירמוז עוד במצוה הלזו שלא יבקש האדם מעלות ומדריגות גם בעסק העבודה היינו שיבקש השגת רוה"ק וגילוי אליהו וכיוצא רק אם יכבדוהו מן השמים באיזה מדריגה יודה לי"י כי טוב אבל הוא לא יבקש גדולות רק יעבד את י"י באהבה ויראה ותמימות סברא דאשתדל בתר אבוי ואימוי דרחים לון יתיר מן גרמוי ובאם יעלה בדעתו שהוא ראוי למדריגות הנה ח"ו יבוקר פנקסו ויתגלה קלונו ע"כ אין להאדם להשתוקק לזה רק קוה אל י"י ועשה טוב היינו מה שנצטוית עפ"י התורה לעשות משא"כ השגת רוה"ק וגילוי אליהו וכיוצא אין אנחנו מצווים ע"ז במצות התור' רק כשמכבדים בזה את האדם מן השמים הנה יחויב להודות לי"י על החסד שחננו במתנת חנם וזה הפי' לא תעלה במעלות וכו' וכנ"ל. אשר לא תגלה ערותך עליו. היינו תתגלה חרפתך שאינך חושש בעבודתך לשם י"י ממש כברא דאשתדל וכו' ותבקש לעצמך גדולות התבונן בזה:

כ״ב(יב) ומדי דברי בזה אראך שאפילו אם יהי' האדם ראוי למדריגות ופעמים מונעים ממנו מן השמים מאיזה טעם שיודע התמים דיעות והוא בגמרא תענית אביי הוי נותנים לו שלמא ממתיבתא דרקיעא בכל ע"ש ולרבא רק בכל ערב יוה"כ הוה קא חלשה דעתא דרבא עלי' דאביי והשיבוהו מן השמים מסתייך דקא מגנית אכולי' כרכא רצ"ל דייך שזכותך מגינה על כל העיר הרי לך דמיעטו מן השמים מדריגת רבא. הגם שהיו ראוי לה בכדי שתהא זכותו מגינ' על העיר ובאם היו נותנים לו המדריגה לא הי' נשא' הזכות לבני העיר ואת' תבין לפי"ז משארז"ל שפעם אחת ניתנ' עליהם ב"ק מן השמים יש בכאן אחד הראוי שתשרה עליו שכינה במרע"ה אלא שאין דורו זכאי לכך דלכאורה קשה באם אין בני הדור זכאין למה יאבד הצדיק מדרגתו ונראה דהוא עפ"י זה הדרך דלהיות שאין הדור זכאי מצטרכים לנכות מזכות הצדיק להגין על הדור ע"כ נתמעטה מדריגתו ובזה ג"כ יתבאר ענף ממצוה הלזו לא תעלה במעלות על מזבחי רצ"ל לא תעלה במעלות שהם על המזבח העליון היינו לא תעלה במחשבתך ותבקש השגות ומעלות הנשפעים מהמזבח הגם שתפשפש במעשיך ותמצא עצמך ראוי לכך אשר לא תגלה ערותך עליו שבזה יתגלה חרפתך שאינך חושש לטובת ישראל שאפש' בשגם היותך ראוי המעיטו מדריגותך בכדי שתגין על הדור: