דרך פקודך מ״גDerekh Pikudekha 43

א׳מ"ע מג על האדון ליעד אמה העבריה לו או לבנו

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה עשה על האדון ליעד אמה העבריה לו או לבנו שנאמר אשר לו יעדה וכו' ואם לבנו ייעדנה וכו' מצו' ייעוד שאומר לה בפני שנים עדים כשרים (ודוקא מדעתה) ולא יהיו העדים קרובים או לו או לה הרי את מקודשת לי או מאורסת לי הרי את לי לאשה:

ג׳(ב) אם מייעדה לבנו ג"כ צריך להיו' מדעתה ומדעת בנו והבן צריך שיהיה גדול:

ד׳(ג) אם מיעדה לבנו יאמר האב הרי את מקודש' לבני פלוני או מאורסת וכו' או הרי את לאשה לבני פלוני:

ה׳(ד) מצות ייעוד רשות בידו ליעדה כל זמן שיש לו עליו עדיין שיעבוד ואפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה:

ו׳(ה) א"צ ליתן לה כלום בקידושיה שמעו' הראשונו' שנתן לאביה כשמכרה לקידושין ניתנו:

ז׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצות (ובפרט בזה"ז שהמצוה הזאת איזה נהוגה והדיבור והעיון בדיני המצוה תעמוד לנו במקום קיומה להיחשב בכלל חלוקא דרבנן כי עקימ' שפתיו הוי מעשה כמ"ש כמה פעמים) וצריך לחדש דינים והלכו' כ"א כפי השגות שכלו:

ח׳(ב) אחר שיעדה הוא או בנו מחויב המיעד לנהוג בה מנהג אישו' ואינה יוצאה אלא בגט או במית' הבעל:

ט׳(ג) אם מת האדון אין בנו יכול ליעדה במעו' שנתן אבי' בעדה שהרי יוצאה לחירות במית' האדון הא ודאי אם ירצה לקדשה בכסף או בשטר או בביאה ככל הנשים הרשו' בידו:

י׳(ד) היעוד כאירוסין עד שתכנס לחופה והבא עליה בסקילה:

י״א(ה) הא ודאי בשעת היעוד צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות וכו' כמו בכל המקדשים שאר הנשים:

י״ב(ו) ואסור לו מד"ס לבוא עליה עד שתכנס לחופה ויברכו שבע ברכו' ויכתוב לה כתובה כמו בכל הנשים:

י״ג(ז) ונ"ל דאמה העבריה שנשאר עוד משיעור עבודתה שיעו' שוה פרוטה אסור לו לקדש אותה בביאה הגם דבשאר הנשים מותר לקדשה בביאה בפני עדים בלא ברכה דהביא' הזאת לשם אירוסין ולא לשם נשואין שאני שאר הנשים דאפשר אינו רוצה ליתן מעות או שטר בקידושיה על כרחך התירו לו לקדש בביאה מה שאין כן זו שמקודש' בלא שום נתינ' מעות רק בדיבור בעלמא אם כן ביאתה נכלל בכלל האיסור שגזרו רז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה נ"ל:

י״ד(ח) נכנסה לחופה אפילו לא נבעלה הרי היא כנשואה. והבא עליה בחנק. המייעד חייב בשארה כסותה ועונתה. אבל אם נכנסה לחופה כשהיא נדה הרי היא עדיין כארוסה:

ט״ו(ט) מצות יעוד קודם למצו' פדייה (המבואר במצוה שאח"ז) ואפי' יעוד בנו קודם למצוה פדייה:

ט״ז(י) אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לו או לבנו עליה קידושין כדי שתהיה ראוי' לייעוד (ונ"ל אם אין לי בן. או אפילו יש לו והוא קטן אינה נמכרת לו אא"כ אם יש לו דוקא עליה קידושין והא מסתפקנא אם אין לו עליה קידושין אבל לבנו יש לו עליה קידושין והבן קטן אבל בתוך ימי עבודתה יתגדל ויהיה ראוי לקדש אם מכירתה מכירה אם נאמר דבעינן דוקא בשע' מכירה יהיה באפשרי צד יעוד או נאמר כיון דעכ"פ יהיה באפשרי צד יעוד בתוך ימי משך עבודתה שפיר דמי ומכירתה מכירה וצ"ע):

י״ז(יא) מכירת אמה העבריה אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג:

י״ח(יב) מסתפקנא אם קיים מצות יעוד בקידושין לחוד דהיינו שאמר לה הרי את מיועד' לי ואח"כ גירשה בגט אם תחשב לו המצוה מכלל החלוקא דרבנן שלא יצטרך להתגלגל או נאמר דלא נגמר מצו' היעוד עד שישאנה וכיון שגירשה קודם הנשואין צריך לגלגול או לעיבור:

י״ט(יג) נ"ל הגם שאין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לו או לבנו עליה קידושין אם בשע' הקניה היה לו או לבנו עלי' קידושין ואח"כ קידשו הוא ובנו קרובותיה ושוב אינה ראויה ליעודה אעפ"כ צריכה לעבוד כל ימי משך עבודתה כיון שהיתה בה קידושין בשעת המכירה די בזה תדע לך שהוא כן דקי"ל דיוצאה במיתת האדון והנה אם נמכרה לאדון שאין לו עליה קידושין רק לבנו ובתוך ימי משך עבודתה מת הבן אם נאמר כיון ששלמו ימי הכשר הקידושין תצא לחירות א"כ גם במית' הבן תצא לחירו' וזה לא שמענו מעולם:

כ׳חלק המחשבה
(א) ודאי מ"ע דאורייתא צריכה כוונה. וצריך לכוין בשעת היעוד שעושה זה לקיים מצות בוראו. כמ"ש בכל המצות שבזולת הכוונה לא יחשב לו מכלל החלוקא דרבנן וגם כשמיעדה לבנו צריך האב לכוין לקיי' מצות יעוד ולא הבן כי המצות מוטל' על האב שהוא האדון. ותחשב להאב מכלל החלוק' דרבנן ולא להבן:

כ״א(ב) אם לא כיון לקיים המצוה. אם נשאר עדיין איזה זמן מימי שעבודה יחזור ויאמר לה הרי את מיועדת לי ויכוון לקיים המצוה ואפשר לומר דלא מהני (שתכלל המצוה בחשבון) כיון דהמעו' הראשונות ניתנו לשם קידושין בגזרת התורה כשירצה לקדש' במעות הללו תהי' הנתינה לשם קידושין וא"כ כיון שקדשה כבר הוא מקודש' במעו' הללו ואין לו עלי' שוב שיעבוד וכשיחזור ויאמר לך הרי את וכו' לא (שתכלל המצוה בחשבון) דהוי כאומר לאשתו הרי את מקודש' לי דאין בדבריו ממש וגם שלא נתן לה כעת כלום כיון שאין לו עלי' שוה פרוטה שיעבוד ואפשר לצדד ולומר דאפשר אינ' מקודשת כלל באומר לה הרי את וכו' ולא כיון לצאת י"ח המ"ע דאורייתא שצריכה כוונה דהא דגזרה התורה שמעות הראשונ' לקידושין ניתנו דוקא בעוש' אח"כ כדת של תורה דהיינו שאומר לה ומכוין לצאת משא"כ בלא כיון דבריו לא מהני בלא כוונה דהוי כמקדש במלוה דאינו מקודשת והבא עליה אינו בסקילה דהוי כפנוי' ולפ"ז מהראוי בודאי שיחזור ויאמר לה בכוונה לצאת וי"ל דאעפ"כ לא מהני כיון דכבר אמר לה הרי את וכו' הגם דלא היי קידושין בלא כוונה עכ"ז מחל לה המלוה שבידה וכשיחזור ויאמר לה כנ"ל בכוונה אין לו עליה שוה פרוטה ובמה תתקדש ע"כ הדבר צ"ע לדעתי:

כ״ב(ג) שוב ראיתי דאין כל הספקות הללו רק בייעדה לבנו דהוא אינו כהנ' משא"כ ביעד' לעצמו יוצא אפילו בלא כוונה בדיעבד כיון שהוא הנא' הגוף כמו באנסוהו לאכול מצה דיצא כיון שהוא דבר הנא' וכמ"ש במצות פ"ו עיין בהקדמה מיהו כל זה אם נאמר דלא נגמר מצות יעוד רק אחר שנשא ובא עלי' דא"כ מיקרי דבר הנאה משא"כ לפמ"ש לעיל בחלק הדיבור דיש להם להסתפק דאפשר יוצא י"ח בקדוש' לחו' וגרש' אח"כ א"כ זה לא מיקרי מצוה הנא' כיון שהמצות אין לה שייכו' להנא' וחזרו הספקו' הנ"ל למקומן:

כ״ג(ד) מיהו מה שנסתפקתי לעיל אם היעוד מיקרי קידושין כלל בלא כוונ' למצו' וכתבנו דאפשר לומר דאינה מקודשת כלל והכא עלי' פטור זה דוקא יש להסתפק רק באם נאמר דמן התורה מ"ע דאורייתא צריכו' כוונ' משא"כ אם נאמר דהא דמ"ע דאורייתא צריכות כוונ' היא מדרבנן ודאי מקודש' (ועיין בפרמ"ג בזה) מיהו אנחנו בענינו כבר כתבנו בהקדמ' דדבר תורה הוא עיי"ש:

כ״ד(ה) טעם המצוה ודאי א"צ לכוין שום טעם מן התורה כיון דהטעם אינו מפורש בתורה כמש"ל כמה פעמים אבל מי שחננו השי"ת לאיזה טעם מהראוי להתבונן בו ולכוונו לעת מצוא ועיין בסמוך:

כ״ה(ו) מהר"ם הבבלי כתב בטעם המצוה להיות שהילדה הזאת אכלה מפתו ונתגדלה כביתו ומשרתת אותו יש ביניהם קירוב דעת ירדה התורה לסוף דעתה אם תנשא הילדה לאחר האדון והילדה ישתו בכוס זה ויחשבו בכוס אחר בזכרם אהבת נעורים עי"ש ואפשר לומר שהטעם הזה מפורש בתורה אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וכו' למה לי' למימר אם רעה בעיני אדוניה הו"ל למימר אם לא יעדה וכו' ותו לא אך הוא להורות דהטעם הוא מחמת שכבר מצאה חן בעיניו ממילא אם לא ישאנה יהיה להוט אחריה ויהרהר בה משא"כ אם לא מצאה חן בעיניו אין כאן בית מיחוש ואין מן הצורך לייעדה ולפי"ז בחיוב הוא לכוין לטעם זה כיון שנרמז בתורה בפירוש:

כ״ו(ז) לפי הטעם הזה הגם דהתורה לא ציותה רק באמה העבריה הנמכרת לו בזמן היובל עכ"ז גם בזה"ז אם יש לו משרתת שכירה משמשת אותו והוא צריך לישא אשה והיא ראויה לו ממשפחה הגונה ויש לה מדות טובות ותיטב בעיניו מהראוי להקדימה יותר מליקח אחרת ויהי מעשיו רצויים לענף המצוה נ"ל דזיל בתר טעמא חד טעמא הוא:

כ״ז(ח) הנה לפי הטעם הנ"ל הגם דהמצוה הזאת בטלה בזה"ז עכ"ז יש לקיים ענפיה דהייינו כשמפייס את אשתו לדבר מצוה וישמחנה וירצנה כהא דרב דשח וכו' כדי שלא יתן דעתו בכוס אחר מקיים בזה ענף המצוה: ט) עוד בטעם נרמז בס' הנ"ל לרחם על זרע ישראל להיות שהילדה הזאת היתה משרתת לו בעבדות יראה לרחם עליה שתהיה בעלת הבית משוכבת חיקו ולפי"ז כשיזהר האדם שלא להונות משרתיו הישראלית ולא יחרפם ולא יקללם ולא יניח לב"ב לחרפם וירחם עליהם מקיים בזה ענפי המצוה ותחשב לו לצדקה:

כ״ח(י) עוד נ"ל ברמז המצוה יעוד אמה העבריה לעסוק בחכמת הקבלה דהנה מארי קבלה הם בבריאה (הגם שמבואר לפעמים בזוהר ובתיקונים דמארי קבלה הם באצילות עיין במק"מ ובכסה מלך דהיינו בעלי יחודים משא"כ העוסק סתם בקבלה הוא בבריאה עיי"ש) ובריאה נקראת אמה העבריה כנודע וא"כ זה מיקרי יעוד אמה העבריה כשעוסק בחכמת הקבלה ואם לבנו יעדנה דהיינו שיראה להכניס את בנו לזאת החכמה והנה בעשות זאת גם בזה"ז שבטלה המצוה הזאת יש בידו שכר המצוה ומה נחמד ונעים הענין הזה כאשר תתבונן בדין דאין אמה העבריה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ידוע דיוב"ל הוא בסוד אימא עילאה שער החמשים דנו"ן שערי בינה וידוע דאימא עילאה מקננת בבריאה ורמז בזה אין דין אמה העבריה נוהג (היינו עסק חכמת הקבלה) אלא בזמן שהיובל נוהג (היינו תשובה עילאה) כי באם הוא עדיין ברשעו ח"ו אסור לו לחפש בגנזייא דמלכא והשי"ת יחזירנו בתשובה שלימה לפניו ית"ש: