דרך פקודך מ״חDerekh Pikudekha 48

א׳מצוה מח מ"ע על הב"ד לדון בחנק את המחוייבים (והרמב"ן משיג ואינו חושב זה במנין המצות דהיינו שחושב כל הד' מיתות למצוה אחת)

ב׳חלק המעשה
(א) המתחייב חנק היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכ' שלא לצערו ביותר וכורכין על צווארו והשני עדים זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יצאה:

ג׳(ב) אין דנין במיתת חנק וכן בכל מיתות ב"ד ומלקות רק עפ"י שני עדים והתראה דהיינו שיתרו העדים את העובר קודם עשיית העבירה לא תעשה עבירה שתתחייב עלי' מיתה כזאת וכזאת ואם אעפי"כ עבר אז באין העדים לב"ד להעיד ודוקא בשעה שהתרו אותו אל תעבור אמר והשיב על מנת כן אני עושה ועבר העבירה תוך כ"ד של התראה אבל אם שתק או הרכין בראשו או עבר העבירה אחר כ"ד של התראה פטור:

ד׳(ג) הב"ד מחויבין לחקור את העדים בדרישות ובשבע חקירות הידועים:

ה׳(ד) אין דנין נפשות בפחות מב"ד של כ"ג:

ו׳(ה) כשמתחילין לישא וליתן בדין פותחין בזכות דהיינו שאומרים להעובר אם לא עברת אל תירא:

ז׳(ו) דיני נפשות מתחילין מן הקטן שבב"ד שהוא יאמר חוות דעתו בראשונה:

ח׳(ז) המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה וזה דוקא בשעת המו"מ אבל בשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה:

ט׳(ח) כשגומרין הדין ועומדין למנין רבו המזכין אפילו אחד יותר על המחייבין ה"ז זכאי אבל רבו המחייבין אחד יותר על המזכין לא מהני לחייבו עד שיהיו המחייבין שנים יותר על המזכין:

י׳(ט) אין גומרין את הדין ביום הראשון לחובה רק מחויבין להלין את הדין עד למחרתו אבל לזכות גומרין בו ביום:

י״א(י) יצא מהב"ד זכאי ושוב ראו והתבוננו שהוא חייב אין מחזירין אותו לחייבו. אבל יצא מב"ד חייב ושוב ראו שהוא זכאי מחזירין אותו לזכותו. ואפי' אחד מן העדים אומר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו ואפילו המחוייב עצמו אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו ואפילו כמה פעמים כשרואין שיש איזה ממש בדבריו:

י״ב(יא) ההתראה שמחייבת מיתה או מלקות בין התרה אחד מן העדים בין התרה איש אחר בפני עדים המעידים על העבירה אפילו עבד ואשה הם המתרים או שמע קול שהתרו בו ואינם יודעים ממי ששמעו:

י״ג(יב) התראת ספק שמה התראה.

י״ד(יג) העדים צריכין שיכירו אותו שזה הוא שעבר העבירה ושעבר העבירה והתרו בו:

ט״ו(יד) מחייבי מיתות אחרות שנתערבו עם איש שחייב חנק כולם נידונין בחנק שהיא הקלה שבכולן:

ט״ז(טו) אחד חייבי מיתות ב"ד שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לחסרו ולהמיתו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להרגו:

י״ז(טז) שאר כל אדם אינם רשאים להמיתו קודם לעדים לפיכך אם נקטעה יד העדים פטר (אבל היו העדים גידמין מתחלה יהרג ביד אחרים) אבל רוצח שנגמר דינו אפילו נקטעה יד העדים רודפין אחריו בכל דבר ובכל אדם עד שממיתין אותו:

י״ח(יז) גם התלמידים היושבים לפני הדיינים רשאין ללמד זכות בדיני נפשות אבל אינן רשאין ללמד חובה רק הדיינין ועיין מ"ש לקמן בחלק הדיבור:

י״ט(יח) דיני נפשו' הדין היינו המו"מ והגמר דין צריך להיות ביום דוקא ולא בלילה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט שמא יתחייב הנידון וא"א להורגו עד למחר ולמחר הוא יו"ט או שבת ומענין את דינו עד לאחר שבת וזה אסור אלא מוסרין אותו בבית הכלא עד לאחר השבת ואז מתחילין לדון אותו:

כ׳חלק הדיבור
(א) ודאי מחויב ללמוד משפטי המצוה ולחדש דינין והלכות כפי השגת שכלו, ובפרט במצוה שבטילה מאתנו בזמן הגלות והלימוד במצוה תעמוד במקום עשייתה בפועל:

כ״א(ב) אלו הן המחויבין חנק:

כ״ב(א) הבא על אשת איש בעדים והתראה הוא והיא מיתתם בחנק ואם היא בת כהן הוא בחנק והיא בשריפה וחייבין על הביאה בין כדרכה ובין שלא כדרכה וחייבין גם על ההעראה כגמר ביאה:

כ״ג(ב) גונב נפש מבני ישראל ומכניסו לרשותו ומשתמש בו ומכרו לאחרים:

כ״ד(ג) חובל באביו או באמו או הכה אותם אפילו בלא חבורה רק שתרשם ע"י הכאתו:

כ״ה(ד) זקן ממרא עפ"י הב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית:

כ״ו(ה) נביא שקר:

כ״ז(ו) המתנבא בשם ע"ז אפילו כוון ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הרי ששה הן המחויבין חנק והשביעית הן עדים שהעידו על כל אלו הנזכרים ואח"כ הוזמו באמור להם עדים אחרים עמנו הייתם באותו היום שאתם מעידים שפלוני עבר עבירה זו הרי הם נהרגין באותה מיתה שחייבו בעדותן את האיש שהעידו עליו:

כ״ח(ג) מיתת חנק היא המיתה הקלה מכל ארבע מיתות ב"ד ממילא כשעבר עבירה שחייב עליה חנק ועוד איזה עבירה שחייב עליה איזה מיתה אחרת מארבע מיתות ב"ד נידחית מצות חנק ונידון בחמורה:

כ״ט(ד) כל המומתין בב"ד מתוודין קודם מיתתן ומלמדים אותם לומר יה"ר שתהא וכו' כפרה על כל עונותי (ולא אמר חוץ מעון זה שלא להוציא לעז על הב"ד):

ל׳(ה) הב"ד לא יאכלו ביום שממיתין את האיש הנידון ואסמכו' אלאו דלא תאכלו על הדם:

ל״א(ו) אין דנין במיתת ב"ד אלא את הגדול דהיינו שהביא ב' שערות אחר י"ג שנים וגדולה בת י"ב שנים והביאה ב' שערות:

ל״ב(ז) אין מושיבין בסנהדרין לדון דיני נפשות זקן או סרים או מי שאין לו בנים:

ל״ג(ח) הבא על אשת איש דמיתתו בחנק אם אירע הדבר שהיתה אשה כזאת דאפקיעו רבנן לקידושין הגם שבעת שבא עלי' עדיין לא נודע הדבר שהוצרכו רבנן לאפקועי הקידושין עכ"ז כיון שאח"כ נולד הדב' שהוצרכו רבנן לאפקועי קידושי הבעל מעיקרא פטור הבועל כן נ"ל:

ל״ד(ט) הבא על אשת איש דקדושי' רק מדרבנן כגון קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחי' או שוטה או חרשת או הבא על אשת חרש שוטה וקטן פטור הבועל:

ל״ה(י) סנהדרין שאמרו כולם תיכף לחוב פוטרין את הנידון תיכף דגמירי דבעי הלנת דין והנהו לא חזי לי' זכותא. ונ"ל דהגם דבדיני נפשות גם התלמידים רשאין ללמד זכות כשאירע כשכל הסנהדרין למדין חובה ובא אחד מן התלמידים ורוצה ללמד זכות אין שומעין לו. דזה הזכות חובה מיקרי:

ל״ו(יא) אשה עוברה שנתחייב' מיתה בב"ד אין ממתינין לה עד שתלד ומכין אותה כנגד בית ההריון כדי שימות הולד תחילה אבל אם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד:

ל״ז(יב) משקין את הנידון קורט של לבונה בכוס של יין קודם מיתתו כדי שלא ירגיש בצערו כ"כ:

ל״ח(יג) הרוגי ב"ד אין מברין עליהם ואין מתאבלין עליהם והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים והעדים להודיע שאין בלבם עליהם שדין אמת דנו. ואעפי"כ אוננים עליהם שאין אנינות אלא בלב:

ל״ט(יד) הסודר שנחנק בו נקבר עם הנידון בצדו (וכן בכל שאר מחויבי מיתות):

מ׳חלק המחשבה
(א) ודאי היו הב"ד צריכין לכוין (בעת שעשו דין בהמחויב) לקיים מ"ע של תורה כי מ"ע דאורייתא צריכה כוונה ובאם לא כוונו בעת העשיי' לצאת ידי מ"ע של תור' הנה עם היות שהנידון קיבל עונשו ויש לו כפרה על עוונותיו אבל לא נחשב להב"ד בכלל חלוקא דרבנן שלהם:

מ״א(ב) ונ"ל דמן הצורך לכוין במצוה זו גם ובעת המו"מ של הדין ואפילו אם יצא זכאי הנידון הנה באפשר כך הוא המצוה לדון את המחויב אם חייב חנק אם לאו. הנה אפי' אם פטרוהו עפ"י התורה הנה כבר קיימו המ"ע ולפי"ז גם בזה"ז אפשר לקיים המצוה הזאת כשאירע ח"ו איזה מעשה ודנין אם חייב חנק עפ"י התור' הגם שפוטרין אותו להיות שאין לנו סנהדרין הנה הוא כיצא מב"ד זכאי יהי' מאיזה טעם שיהי' הנה כבר קיימו המ"ע:

מ״ב(ג) עוד נ"ל קיום המצוה הזאת גם בזה"ז.

מ״גבבוא האיש העובר אל החכם להתוודות על חטאתו אשר חטא ומבקש מהחכם להורות לו דרכי התשובה על חטא כזה. והנה החכם צריך להתבונן עפ"י התורה מה היא עונשו עפ"י התורה בכדי שידע איזה מן הסיגופים ועינויים יקצוב לו (ואיזה מן היחודים יצוה לו לייחד אם בר הכי הוא) שיהי' בדומה לעונשי התורה הנה החכם העושה כזאת מקיים מ"ע של תורה זו ובלבד שיכוין כן נ"ל:

מ״ד(ד) הנה התשוב' שיצטרך החכם ליתן ולקצוב להחוטא על כל דבר עון ופשע מבואר הוא בספרי מרן ז"ל ובספרי הקדמונים ואי"ה נדבר מזה בכל פרסי המצות אם הש"י אתנו וילמדנו דעת (ועיין בהקדמת הספר) אך פרט אחד אזכיר בכאן המצטרך למצוה זו. נ"ל בבוא האיש המתחייב חנק (עפ"י התורה) אל החכם לסדר לו דרכי התשובה אזי חוץ הסיגופים והיחודים שיקצוב לו מהראוי לצווח לו שיהי' רגיל ביחוד תן (הנזכר במ"ח מס' אצילות דערבית) ומהא אמינא לה דהנה מצות חנק הוא לפייס ה' אחרונה דשם הוי' (כי ד' מיתות ב"ד הם לתקן ד' אותיות הוי') ויחוד הזה תלוי בה"א אחרונה וזה סדרו יכוין בו' שעולה לה' עילאה ואח"כ שניהם יחד עולים אל הי' ואח"כ יחבר הה' תתאה עם וה"י וזה צורתו ו"ה וה"י הוה"י והוא מספר ח"ן ובאם העובר לאו בר הכי הוא נ"ל שהחכם יכוין כ"ז בעת אשר קוצב לו התשוב' (דנ"ל דודאי גם הב"ד כיוונו זה בעת אשר דנו את איש המתחייב חנק) ונ"ל דזה יש לפרש ונח מצא ח"ן בעיני י"י דבני דורו היו מהמתחייבים חנק בטמאם את אשת רעיהם ונח כוון יחוד הח"ן כדי שלא יתמוטט העולם לגמרי ע"כ נשאר הוא לברכה וממנו הושחת העולם וזה מה שנ"ל שדרשו רז"ל ג' חינות הן ח"ן אשה על בעלה לאפוקי הבא על אשת רעהו שמתחייב חנק שמפריד הח"ן עד שיקבל עונשו ח"ן מקח על מקחו לאפוקי גונב נפש מאחיו מב"י והתעמר בו ומכרו שמתחייב חנק שמפריד החן עד שיקבל עונשו חן המקום על יושבי' הנה הש"י נקר' מקומו של עולם וכן אב ואם הם מקומו של אדם כי בטרם הוולדו הי' בהם במוח האב ובבטן האם וכן ירושלים לישכת הגזית נק' מקום. ועלית אל המקום וכו' ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. הנה ח"ן המקום על יושבי' לאפוקי הנביא שקר והמתנבא בשם ע"ז שפוגם בדברי המקום ב"ה היינו בדברי הש"י הנקר' מקומו של עולם וזקן ממרא ע"פ ב"ד אשר הם בלישכת הגזית הנק' מקום וחובל באביו ואמו אשר הם מקומו אשר הי' שם בתחלה שמתחייב חנק בכל אלה שמפריד הח"ן עד שיקבל עונשו גם יכוין לג' אותיות אחרונות דג' שמות אהי' הוי' אדני והם הה"י וזה ג"כ לדעתי נ"ח איש צדיק תמים הי"ה בדורותיו אשר דורותיו פגמו בחטאם באלו אותיות הי"ה ה צדיק תמים הי"ה נ"ל:

מ״ה(ה) טעם המצוה ודאי ע"פ הדין יוצאין הב"ד בעשיית המצוה בזולת כוונת הטעם כיון שאין טעם מפורש בתורה אך בזקן ממרא אפשר צריך לכוין להיות דנאמר בתורה ובערת הרע מישראל אפשר דזה מיקרי טעם וצריכים הב"ד לכוין שעושים המצוה הזאת לקיים מצות בוראם והטעם כדי לבער הרע מישראל. ופירוש הטעם נ"ל דהנה אדה"ר פגם בעה"ד טו"ר וממנו נמשך לדורותיו אחריו שיהי' הדעת מעורב בטוב ורע וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן בקבלת התירה שהוא הטוב הגמור טוב פריי מחרוץ ע"י משה שנק' טו"ב ותרא אותו כי טו"ב הוא וע"י כן נק' ישראל טובים הטיבה י"י לטובים וכן ארז"ל יבא טוב ויקבל הטוב לטובים. והנה הדבר שהוא היפך דעת התורה כבר יצא מגבול דעת הטוב ונכנס לגבול הדעת הרע והנה הבטיח הש"י אשר בודאי ילמד דעת טוב התורה להיושבים לפני ה' בלשכת הגזית אשר משם יוצא תורה לכ"י. והנה הזקן ממרא העושה היפך דבריהם הנה יוצא מגבול דע"ת טו"ב התורה ומעורר הרע וכל עיקר כוונת נתינת התורה לישראל שיהיו טובים בקבלת הטוב ולבער הרע. ע"כ החולק על משפטי התור' ומעורר הרע ח"ו לא יתנו לו שם ושארית בישראל ויבערו הרע מישראל הטובים ואז טוב לישראל וזהו אך טוב לישראל היינו רק טוב כי הרע נדחה מהם בקבלת התור' שנק' טוב:

מ״ו(ו) והנה אפשר לומר דמש"ה מיתתו בחנק דייקא דהנה בשאר מיתו' ב"ד גם בעת שעוסקין להרוג את המתחייב עדיין מוציא המומת רוח חיים והבלים מקרבו עד שתצא נפשו משא"כ החנק תיכף בהתחלת התעסקות סותמין את גרונו ומפרידין בין כלי הדע' שבמוחו ובין הגרון כלי הדבור להורות שהדעת הרע אסור במשהו ושהי' אסורה לדעת הרע שיהי' בישראל ח"ו כרגע הבן הענין כ"ז אינני כותב רק במצות חנק הניתן לזקן ממרא שמבואר בתורה הטעם (לדעתי) ובערת הרע מישראל אבל בשאר הנחנקין אינו מבואר שום טעם בתורה ויוצאין בזולת כוונת טעם אבל ודאי מהראוי לכל אדם לבקש טעמים בכל משפטי התורה כפי שכלו ואחשוב לדעתי טעם למצות חנק למתחייב בה כי יודע הש"י שפגם האיש ההוא תלוי בה' תתאה שנק' דבור (ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת דברת הוא מספר מילוי שם אדני כזה לף לת ון וד) כי הו' נק' קול וה' אחרונה דבור ע"כ מיתתו לסתום ממנו תיכף כלי הדבור שתיכף סותמין את גרונו ע"י הסודרין ועי"ז יתוקן הפגם בקבלת העונש מדה כנגד מדה:

מ״ז(ז) ע"כ בחשוב האדם במצוה הזאת ישמור לפיהו מחסום שלא ידבר שקר ורכילות ולה"ר ודברים בטלים ודיבורי חול בשבת כדי שלא יפגום עולם הדיבור ויהי' עיקר דיבורו בתור' ויראת השם ואהבתו. שכל אלה הוא ענפי המצוה הזאת שנצטוינו לדון בחנק לתקן עולם הדיבור. הנה אם מייחד מעשיו לתקן עולם הדבור ושלא לפגמו הנה הוא ענף למצוה הזאת ודי בזה הערה למשכיל: