דרך פקודך נ׳Derekh Pikudekha 50
א׳מצוה נ מ"ע על הב"ד לדון בהרג הוא סייף את מחוייב
1
ב׳חלק המעשה
(א) אלו הן המחוייבים הרג א' רוצח שהרג את הנפש מישראל במזיד בין איש בין אשה בין קטנים בין גדולים ואנשי עיר הנדחת. באנשי עיר הנידחת בהדיא כתיב בהו לפי חרב וברוצח כתיב נקם ינקם וכתיב חרב נוקמת:
(א) אלו הן המחוייבים הרג א' רוצח שהרג את הנפש מישראל במזיד בין איש בין אשה בין קטנים בין גדולים ואנשי עיר הנדחת. באנשי עיר הנידחת בהדיא כתיב בהו לפי חרב וברוצח כתיב נקם ינקם וכתיב חרב נוקמת:
2
ג׳(ב) מצות הרג היא מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכים עושין:
3
ד׳(ג) אין דנין זה בפחות מב"ד של כ"ג וכן כל הדינים הנזכרים במצות חנק דהיינו דבעינן עדים והתראה שירצו בו למיתה ובעינן דרישה וחקירה להעדים וכן הא דפותחין בזכות ומתחילין מן הקטן שבב"ד והמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חוב שא מטין לחובה ע"פ אחד ומחוייבין להלין את הדין ומחזירין את הנידון לזכות אבל לא לחובה כל אלה שייכים נמי במצוה הלזו וכן בכל מיתות ב"ד ועוד יתבאר אי"ה כפי שכלינו:
4
ה׳(ד) נתערבו מחויב הרג עם מחוייב חנק כולם נידונים בחנק אבל נתערבו מחוייבי שריפה או סקילה עם מחוייבי הרג כולם נידונין בהרג:
5
ו׳חלק הדיבור
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ובפרט מצוה שאינה נוהגת בזה"ז הלימוד יעלה במקום המעשה וצריך לחדש דינין והלכות במצוה כפי אשר חלק לו הש"י בבינה:
(א) ודאי צריך ללמוד משפטי המצוה ובפרט מצוה שאינה נוהגת בזה"ז הלימוד יעלה במקום המעשה וצריך לחדש דינין והלכות במצוה כפי אשר חלק לו הש"י בבינה:
6
ז׳(ב) רוצח שחייב הרג שנתערב עם מחוייבי סקילה שריפה דנין כולם בהרג כמש"ל. אם נקטעה יד העדים הגם שדין הרוצח הוא להמיתו בכל אדם עכ"ז נ"ל שבכאן שנתערבו כולם פטורין שאי אפשר לך להחמיר על המתערבין רק להקל ובאם אתה אומר שחייבין הרי אתה מחמיר עליהן נ"ל:
7
ח׳(ג) שני בתי קברות היו מתוקנין לב"ד אחת לנהרגין ונחנקין ואחת לנסקלין ונשרפין ונראה לי שאם הנהרגין ונחנקין עמדו על נפשם ולא יכלו הב"ד להמיתם במיתה המחוייבת להם. אשר דינם להמיתם בכל דבר שאפשר ואירע שיכלו להם על סקילה ושריפה אעפי"כ לא נשתנה דין קבורתם וקוברין אותם אצל הנהרגין ונחנקין וכן בהיפך לחומרא נ"ל:
8
ט׳(ד) הסייף שנהרג בו הנידון יקבר עמו בצידו:
9
י׳חלק המחשבה
(א) ודאי צריכין הב"ד לכוין לקיים מ"ע של תורה כי מדאורייתא היא ומ"ע דאורייתא צריכ' כוונה ובזולת הכוונה לא עלתה להם המצוה להשלים החלוקא דרבנן (ועמ"ש במצות חנק):
(א) ודאי צריכין הב"ד לכוין לקיים מ"ע של תורה כי מדאורייתא היא ומ"ע דאורייתא צריכ' כוונה ובזולת הכוונה לא עלתה להם המצוה להשלים החלוקא דרבנן (ועמ"ש במצות חנק):
10
י״א(ב) כבר כתבנו במצות חנק דכוונת המצוה היא אפשר בשעת המו"מ לדון אם מחוייב האיש הרג אם לאו וא"כ אפי' יצא מב"ד זכאי קיימו המצוה ממילא גם בזה"ז אפשר לנו לקיים המצוה כשאנחנו מעיינים בדיני התורה במשפט האיש העובר על איזה עבירה שחייב הרג יצאנו י"ח המצוה הגם שאין דנין את האיש העובר בזה"ז שאין לנו סנהדרין הוה כיצא מב"ד זכאי יהי' מאיזה טעם שיהי' אעפי"כ יצאו הדיינים י"ח המצוה זה משל במצות חנק וכעת נ"ל דזה החילוק שבין בהרמב"ם להרמב"ן דלהרמב"ן כל הד' מיתות מצוה אתת הן מכולל התרי"ג ולהרמב"ם ארבעה מצות הן ממילא להרמב"ם הם חלוקים רק בעשיה שזה חנק וזה הרג אם כן אין עיקר המצוה לדידי' רק כשיזדמן להב"ד העשיה היינו שנצטרכו להמית הנידון ואם צריכים לכוין משא"כ לרמב"ן ארבעתן מצוה אחת הן והמצוה הוא לדון אם זה האיש חייב חנק או הרג או פטור מכלום ממילא עיקר הכוונה צריכה להיות בדעת המו"מ נ"ל:
11
י״ב(ג) כבר כתבנו במצות חנק שגם בזה"ז יש ענף למצוה בבוא האיש העובר אל החכם שיקצוב לו ענייני התשובה בסיגופי' על חטאתו וצריך החכם להתבונן בעניני החטא מה הוא עונשו ע"פ התורה בכדי שידע לקצוב לו תשובת המשקל סיגופים שיהיו דומים כמעט להעונש שעפ"י התורה כשעושה החכם כך הוא ענף למצוה הזו:
12
י״ג(ד) החכם הקוצב תשובה לאיש אשר חטא ונתחייב הרג נ"ל חוץ התעניות והסיגופים והיחודים שיקצוב לו עוד ילמדהו שיהי' רגיל ביחוד ל"ב וזה סדרו יכוין לחבר י"ה שהם או"א עם ו' שהוא ז"א ואח"כ יחבר הו' עם ה' תתאה א"כ צורת היחוד הוא יהו"ה בגי' ל"ב כיון שהמצוה הרג היא לפייס הו' דשם הוי' ממילא צריך לכוין ליחוד הזה ואם החוטא לאו בר הכי הוא נ"ל שהחכם יכוין זה כמש"ל (דנ"ל שגם הב"ד כוונו זה בעת הדין) וגם ילמדהו לכוין לייחד השלשה אותיות שלישיות של שלשה שמות אהי' הוי' אדני והם י' ו' נ':
13
י״ד(ה) טעם המצוה נ"ל באפשר דצריך לכוין הטעם דהנה ברוצח נראה דמפורש טעם בתורה ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כ"א בדם שפכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה ופירוש הטעם נ"ל דהנה הרוצח אשר הרג את הנפש הגם שהי' סופו למות בבוא עתו עכ"ז הנה לא נברא לבטלה רק נברא לעשות פרי היינו להוליד בנים וב"ב וגם פרי מצות ומע"ט והרוצח אשר רצחו מנע פריו הנה בחטא הזה הארץ חנפה תחת יושבי' ואינו מוציאה כהוגן וא"ת מה בצע בהרוג עוד איש אחד הרי תחניף הארץ ביותר לזה אמר שאינו כן כי בזאת יכופר וז"ש ולא תחניפו את הארץ וכו' כי הדם הוא (גורם אשר) יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כ"א בדם שפכו (אז תרצה הארץ ושבה לאיתנה) עוד טעם שני ולא תטמא את הארץ וכו' עפ"י האמור במקובלים דמי שגרם להוציא נפש ההרוג קודם זמנו שם באותו מקום שנהרג שם מתכנסין סטרין בישין על ידי צעקת דם ההרוג פוק חזי מההוא מעשה שבזוהר במקום שהרג אחד את כהן אחד צוה להם איש אחד שלא ילכו בדרך הזה כי הוא מקום מסוכן מחמת שנטמא אותו המקום ע"י הסטרין בישין ובהריגת הרוצח משתככין המקטריגים וסרים מן המקום ההוא ונ"ל שע"כ הריגתו בסייף לשפוך דמו ארצה שיתראה דמו אל הארץ אז הארץ לא תחניף והסטרין בישין יפנו כליהם מן המקום בראותם הנקמה וזהו נקם ינקה בחרב נוקמת ובטעם עיר הנדחת נאמר למטן ישוב י"י מחרון אפו ונתן לך רחמים כ"ז שהרשעים בעולם חרו"ן אף בעולם ידוע חרו"ן א"ף בגי' מש"ה הוא הדעת ע"כ קברו של משה נגד קליפת פעו"ר אשר לשם נתעורר החרון אף כנאמר בפסוק וישוב חרון אף י"י מישראל והנך רואה שקליפת חרון א"ף ניגוד לבחי' מש"ה דעת דקדושה והנה עיר הנידחת שנדחו אחר הדעות הרעות של ע"ז גרמו להתעורר ח"ו הדעת הרע היא חרו"ן א"ף וצריך לבערם מן העולם ולא ידבק בידינו מאומה מן החרם למען לא ישאר שום שורש וענף לדעת הרע וכבר ידעת כי הדעת הוא השורש לכל המדות והמעשים ע"כ הריגתם בסיף להפריד הראש מן הגוף היינו הדעת הרע מן המדות והבן זה מה שנ"ל וכבר ידעת שהדעת היא הקו האמצעי המשפיע לרחמים וגם בדעת יש בו עיטרה דחו"ג אשר מחיבור שניהם הוא הרחמים ע"כ כ"ז שיש ח"ו חרו"ן אף הדע"ת דסט"א בעולם יש מניעת הדעת דקדושה ח"ו ואין רחמים ח"ו משא"כ כשישוב י"י מחרו"ן אפ"ו אזי ונתן לך רחמים נ"ל:
14
ט״ו(ו) אחרי הדברים והאמת האלה הגם שהמצוה הזאת בטילה מאתנו בזה"ז הנה אפשר לקיים ענפיה בהתפלל האדם שהארץ תתן יבולה ולא תחניף תחת יושבי' (שזה טעם הריגת הרוצח) וגם כאשר יעשה האדם לבער הקוצים מן הכרם (היינו לבער סטרין בישין ע"י התורה ומצות ובפרט ע"י עסק סודות התורה שזה טעם הב' שכתבנו לעיל בהריגת הרוצח) וגם בעסוק האדם לבטל הדע"ת הרע ואמונת הכוזבות ודיעות הפילוסופים הרשעים ההולכים אחרי שרירות לבם (שזה טעם עיר הנדחת) הנה כל זה הוא ענפי המצוה הזאת דוק ותשכח פנימיות לפנימיות ואפילו כש ראה האדם שהדע"ת הרע צומח אצלו לפי שעה להוליד בדעתו איזה ספיקות אשר עי"ז יביא מבוכה למדותיו ח"ו ותבטל יראתו ואהבתו והוא מדחה הדעת הרע ממחשבתו לבל יתן לו שם ושארית בקומת נפשו וישרש אחריה לבטל הדעת ממדותיו ויתלבש ביראת קונו ואהבתו הנה קיים מצות הר"ג וע"ז אמר דוד ולב"י חלל בקרבי שהרגתי בתענית היינו את החלל השמאלי שבלב ששם משכן נפש הבהמיית המתפשט מהדע"ת הר"ע:
15