דרך פקודך נ״גDerekh Pikudekha 53

א׳מ"ע נג על הב"ד לדון נזקי בור

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה נ"ג מ"ע על הב"ד לדון נזקי בור מי שחפר בור ברה"ר או שחפר ברה"י ופתחו לרה"ר והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. והבור עמוק עשרה טפחים ונפל לתוכו בהמה שאינה פקחת (וה"ה חי' ועוף) או שנפלה בלילה ומתה בין מחמת חבטה בין מחמת הבל הבור חייב בעל הבור לשלם נזק שלם (רק הבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם המותר מה שדמי הנבלה שוה בפחות ממה שהיתה הבהמה שוה בחיי') אם היתה הבהמה פקחת ונפלה ביום פטור:

ג׳(ב) נפלו לתוך הבור כלים ונשתברו או אדם ומת פטור. ואם לא מת האדם רק הוזק בנפילתו לתוכו חייב בעל הבור לשלם:

ד׳(ג) אם הבור אינו עמוק עשרה טפחים ונפל לתוכו בהמה אפילו פקחת ומתה פטור ואם הוזקה חייב לשלם ההיזק וכן אם הוזק בו אדם בנפילתו לתוכו חייב בעל הבור:

ה׳(ד) וכן על כל תולדות הבור דהיינו עשה תל ברה"ר שהוא גבוה עשרה חייב על מיתת בהמה ופטור על מיתת אדם ואם אינו גבוה עשרה והוזקו בו בהמה (ואפילו פקחת) או אדם וכן שארי תולדות. הבור שעשה איזה תקלה ברה"ר אפילו הפקירה. או שהניח ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר התקלה והוזק בה אדם או בהמה. חייב בעל התקלה לשלם נזק שלם:

ו׳(ה) אם הוזקו כלים בתקלות הללו פטור בעל התקלה שגזירת הכתוב הוא לפטור כלים בבור ותולדותיו:

ז׳(ו) כסה בעל הבור את בורו כראוי והתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור:

ח׳(ז) החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה ונפל לתוכו שור ומת האחרון לבדו חייב לשלם:

ט׳(ח) בור שכתבה התורה לאו דוקא. ה"ה שיח ומערה חריצין ונעיצין ופרט הכתוב בור לומר לך מה בור דוקא עשרה טפחים (שזה שיעור שימות בה השור) אף כל אלה דוקא בדאית בהו עשרה טפחים:

י׳(ט) מתולדות הבור היא המניח אבנו או סכינו או משאו ברה"ר והוזקו בה בהמה ואדם חייב בעל התקלה נזק שלם:

י״א(י) המניח את הכד ברה"ר והלך אחד ונתקל בה ושברה פטור. לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין:

י״ב(יא) השופך מים ברה"ר והוזק בהם אדם ובהמה חייב השופך ועל הכלים פטור:

י״ג(יב) מה שאמרו חכמים פותחין בני אדם ביבותיהם וגורפין מערותיהם לרה"ר בימות הגשמים (אבל לא בימות החמ') ואע"פ שברשות עושים אם הזיקו חייבים לשלם:

י״ד(יג) הגודר את גדרו בקוצים ומפריחם לרה"ר והוזקו בהן חייב לשלם אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור:

ט״ו(יד) המצניע את הקוצים ואת הזכוכית והוזקו בהן חייב המצניע. חסידים הראשונים היו מצניעים קוצים וזכוכית בתוך שדותיהם ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה ור"ש הי' משליכם בנהר חדקל:

ט״ז(טו) לא יסקל אדם אבנים מרשותו לרה"ר:

י״ז(טז) אין עושין חלל תחת רה"ר ולא בורות שיחין ומערות ואעפ"י שעגלה טעונה אבנים יכולין לילך ע"ג דחיישינן שמא תפחות מהם התקרה:

י״ח(יז) אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר אא"כ היו למעלה מגמל ורכבו ולא יאפיל על בני רה"ר ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. כנס ולא הוציא יוציא הח"כ אימתי שירצה. אבל אין לו רשות להחזיר הכותל לקדמותו דהוה כמיצר שהחזיקו בו רבים דאסור לקלקלו לקח חנר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הוא בחזקתו שנעשה בהיתר ואם נפלו חוזר ובונה אותם:

י״ט(יח) אילן שנופו נוטים לרה"ר צריך לקצוץ הענפים כדי שיהי' הגמל עובר ורוכבו:

כ׳(יט) החופר בור לצרכי רבים והוזקו בהן פטור העושה:

כ״אחלק הדיבור
(א) צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש דינין והלכות כפי שכלו:

כ״ב(ב) הא דדרשינין שור ולא אדם אין טעם בדבר דגזירת הכתוב הוא ע"כ אפילו חרש שוטה וקטן שנפלו בבורו פטור בעל הבור (עם היות שאין להם דעת לעיין) עכ"ז כך גזרה התורה ואפשר לומר דגזרה התורה שלא יהי' לו כפרה בתשלומין דענשו חמור:

כ״ג(ג) נ"ל אם חפר א' בור ומת ונפלו נכסיו לפני היורשים אפילו גדולים ונפל אח"כ לתוך הבור אדם או שור פטורים היורשים כי הם לא עשו התקלה אבל מ"מ כופין אותן לכסות את הבור מנכסיהן דבעת שעשה המוריש את הבור כבר נתחייבו הנכסים לכסותו כי נכסוהי דבר נש אינון מערבין ביה על כל מה שחייב:

כ״ד(ד) הא דהבעלים מטפלין בנבילה אבל המזיק מחייב להוציא הנבילה מן הבור ממילא אין שמין את הנביל' אלא כמות שהוא שוה בבור ואם נזדמן אחד שהוציא את הנבילה מן הבור נ"ל שהריווח הוא של המזיק כיון דעלי' דידי' רמיא להוציא את הנבילה מן הבור כל מי שהוציא לטובת המזיק הוציא. אבל אם כבר שמו את הנבילה כמות שהוא שוה בבור וציוו למזיק להשלים הנזק ושוב בא אחד והוציא את הנבילה הריווח ששוה הנבילה יותר חוץ לבור הוא של הניזק כיון שכבר קיבל עליו שיוציא הוא בעצמו בעד מה ששמו לו את הנבילה בפחות א"כ המוציא לטובת הניזק עשה. נ"ל:

כ״ה(ה) מסתפקנא אם נאנסה הבהמה מן הבור ההיזק של מי אם נאמר דההיזק של המזיק כיון דהוא הי' מחוייב להוציא את הנבילה מן הבור או נאמר דאעפי"כ גוף הנבילה מן הבור של הניזק וצ"ע:

כ״ו(ו) בור שחייבה עליו התורה הוא בין שמרה הבהמ' מחמת ההבל או מחמת החבטה ממילא אם היה רוחב הבור כשיעור עומקו (שאז אין בו הבל) וגם היו ספוגין של צמר מונחין בקרקעיתו (שאז אין כאן חבטה) ומת' בו הבהמה בנפילתה פטור בעל הבור כי הבלא אין כאן וחבטה אין כאן ונ"ל לפי"ז אם בעל הבור עשה את הבור רוחבו כעומקו והניח ספוגין של צמר בקרקעיתו ובא אחר והעמיק אותו עד שעשאו עומקו יותר מרוחבו או לקח הספוגין מקרקעיתו האחרון חייב:

כ״ז(ז) ונ"ל עוד אם אחד עשה בור ר חבו כעומקו דאז אין כאן הבל רק חבטה ובא אחר והעמיק אותו עד שנעשה עומקו יותר על רוחבו ויש כאן הבל ונפל לתוכו שור ומת זה אומר מחמת ההבל מת וגרמא דידך הוא וזה אומר מחמת החבטה מח וגרמא דידך הוא הראשון חייב כיון שעשה שיעור מיתה. ואפשר לומר דשניהם חייבים וצ"ע

כ״חחלק המחשבה
(א) ודאי צריך הדיין לכוין בשעת הדין לקיים מ"ע של תורה ובזולת הכוונה לא יתחשב לו לכלל חלוקא דרבנן:

כ״ט(ב) ודאי א"צ לכוון שום טעם כיון שאין טעם מפורש בתורה ויוצא בזולת כוונת הטעם אבל ודאי צריך לחקור בטעמי כל המצות כמ"ש כמה פעמים ולהתבונן בהם עצות מרחוק כ"א כפי שכלו. והנה לפי מש"ל בשם כתבי האריז"ל בו"ר בקליפה מזיק נגד אברהם בקדושה ע"כ בור בגי' אבר"ה מאברהם בחוסר המ"ם המרמזת למי"ם מימי החסד משא"כ הבור הזה ריק אין בו מים חסד לאומים חטאת ואין מקרבין לו לאדם מצד החסד רק לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן והוא הקליפה המפתה לאהבות ותאות רעות אשר הם באיסור ממש עפ"י התורה (התבונן מ"ש בענין שור תם ומועד בהיזק הקרן אשר שם דברינו בענין הקליפה והמפתה למותרות התאוות בהיתר והבור ריק אין בו מים כלל אין לו מבוא אל הקדושה פיתויי העריות האסורים ומאכלות אסורות והוא מקליפות הטומאות לגמרי הצריכין ביטול וכריתה לגמרי וזה שתמצא שרז"ל כנו לאדם ריק מתורה בשם בור מלשון שדה בורה בלתי נזרעת כלל והוא הקליפה שהזהיר שלמה והודיע עניינה באומרו והנה שית זונה לקראתו (שמר את אהבה וחסד אל ה ותפתה) והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה ותאמר לו וכו' ע"כ יצאתי לקראתך לשחר פניך וכו' מרבדים רבדתי ערשי וכו' נפתי משכבי וכו' לכה נרוה דורים וכו' הטתו ברוב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו הולך אחרי' פתאום כשור אל טבח יבא וכו' עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא והנה סיים המלך החכם שלא ישמע לדברי אהבה וחסד של הקליפה הזאת המראות לו אהבה והנאה וכאילו עוסקת בצרכיו להמשיך לו הנאות לצורכו ואמר ועתה בנים שמעו לי והקשיבו לאמרי פי אל ישט אל דרכיה לבך אל תתע בנתיבותי' כי רבים חללים הפילה (אל הבור הזה) ועצומים כל הרוגיה דרכי שאול ביתה יורדת אל חדרי וכו' והתבונן כי הבור מועד מתחילתו שדרכו להזיק ואין בו לחלוחית מצוה והנה לפי"ז באת הקבלה הנעימ' שו"ר ולא אדם כי דרך לפול בבור ההוא רק שו"ר ולא אד"ם כאשר כתבנו לעיל שו"ר רמז לניצוצי השבירה אשר ישנם משבירת החס"ד דמלכין קדמאין ומזה יבואו פיתויי אהבה למותרות התאוה בהיתר והתורה הזהירה קדושי' תהיו קדש עצמך במותר לך ובאם לא ישמע לעצת התורה אזי מן ההיתר יסיתנו אל האיסור כי כך דרכו של יצר הרע היו' אומר לו עשה כך וכו' אזי בא הרמז ונפל שמה (בבור הריק הזה המפתה לאיסורי התורה) שור דוקא מי שהנהיג א"ע להנות ממותרות ההיתר שהוא הנרמז בשו"ר שהיא בחי' אהבה מנפילת החסד אשר הוא בגי' השם הראשון דמ"ב ולא אד"ם מי שהוא מבחי' התיקון שעושה לעצמו גדר וסייג לתורה לבל יבא להנאות בקצה המותרות רק ההכרח זה לא יפול לבור הריק הזה והבן וזה הוא הרמז שפטר' התורה מיתת אדם בבו"ר דאיהו דאפסיד אנפשי' שהי' לו לעיין בא לרמז שקליפת הבו"ר המפתה לאיסורים לא גברה ידו על האדם בכח פיתוייו כיון שהוא גדר בעדו גם במותרות ההיתר ומה שאדם כזה אירע לו דבר איסור איהו דאפסיד אנפשי' דהא מגרה יצה"ר בנפשי' בלא פיתוי כ"כ והאיש הזה אין לו דם דלא הי' לו למגרי יצה"ר בנפשי' (ומכלל זה מאן דאמר גירא בעיני' דשטן דאתי לאוגריי הבן הדבר) וכמו כן שו"ר פקח שנפל בא הרמז. הגם מי שהוא מבחי' שו"ר שנהנה ממותרות בהיתר רק אם פקח הוא לילך תמד בכח האכילה ההוא לעבוד י"י אזי גם לאד' כזה אין מבוא לקליפ' הבו"ר לפתות אותו למותרו' ואם נפל שמה איהו דאפסיד אנפשי' כנ"ל:

ל׳(ג) הנה אמרתי לך הדברים דרך כלל שרמז לכל התאוות רעות הנק' בו"ר מצד הקליפ' אבל בפרישות עיקר שורש התאוות רעות הוא לזנות (ומזה נמשכים כל השאר התאוות כנודע) ע"כ תמצא בו"ר נק' יסוד דנוק' דקליפה בו"ר שאון טיט היון אין בו מים להצמיח עץ פרי בקדוש' והנ' כל ביאות המותרות עפ"י התורה הם לעשות פרי וענף בקדושה ואפילו בימי עיבור ויניקה בימי עיבור הוא לצורך העיבור ולצורך האשה לזרזם בכח ובימי היניק' אפשר שתתעבר אבל הבעיל' הראשונ' דבתולה ודאי אינ' מתעברת וא"כ הוא הנאה שלא לצורך אבל היא לעשותה כלי בההוא רוח' דשדי בגוי' לזה בא הרמז חמו"ר ולא כלים התחייבות הבו"ר הוא דוקא בדבר הבא מצד המותר לתאוות הגוף מבלי טעם ולא כלי"ם היינו הבעילות שבאי' לעשות כלים אינם בהתחייבו' הבו"ר הבן הדבר: