דרך פקודך ו׳Derekh Pikudekha 6

א׳מ"ע ו לאכול בשר הפסח ליל ט"ו ניסן

ב׳חלק המעשה
(א) מצוה ו' לאכול בשר הפסח (שהקריבו בי"ד ניסן כמצותו בביהמ"ק) ליל ט"ו ניסן שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה צריך כל אחד זכרים ונקבות לאכול ממנו עכ"פ כזית. ולברך עליו ברוך וכו' אקב"ו לאכול את הפסח ואם לא אכל כזית לא יצא י"ח המצוה וגם הברכה הוא לבטלה (הג"ה. ו' הוא אות חיים כמבואר בזכר והנה באכילת הפסח ואכלו את הבשר בלילה וכו' ועבר י"י לנגיף וכו'. ולא יהי' בכם נגף וכו':):

ג׳(ב) מקום אכילתו בירושלים עה"ק בכל העיר לפנים מן החומה המקודשת כל חבורה וחבורה במקומה ואסור להוציאו מחבורה לחבורה:

ד׳(ג) צריך לאכלו בלילה ודאית דוקא היינו אחר יציאת ג' ככבים בינונים. ומפני שאין הכל בקיאים בין בינונים לגדולים ימתין עד שיראה ג' ככבים קטנים וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ואם אכלו ביום עובר בעשה (אפילו אכלו גם בלילה דהיינו שהניח כזית לאכילת הלילה נ"ל):

ה׳(ד) צריך לאכלו צלי אש דוקא ולאפוקי צלי מחמת דבר אחר) אכלו חי עובר בעשה (אפילו אכל כזית צלי אש אעפ"כ עבר אעשה נ"ל):

ו׳(ה) צריך לאכלו על מצות ומרורים (פלוגתא דחכמים והלל חכמים ס"ל כל אחד בפ"ע דוקא. והלל ס"ל כולם ביחד בכריכה דוקא ע"כ ירא שמים יצא ידי שניהם אוכל מכ"א בפ"ע תחילה כזית ואח"כ כורך כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור ביחד ואוכלה זהו למצוה מ"ה מיהו אם לא עשה רק כחכמים יצא דהלכה כרבים. אבל אם עשה רק כהלל לא יצא דחכמים ס"ל דמצות מבטלות זו את זו וצריך לחזור ולאכול כ"א בפ"ע) אם לא אכל על מצות ומרורים אעפי"כ יצא י"ח מצות הפסח וכן אם אין לו מצות ומרורים אף על פי כן מחוייב לאכול הפסח:

ז׳(ו) מצוה מן המובחר לאוכלו על השובע לפיכך אם הקריב חגיגת י"ד יאכלנו תחלה (ויברך אקב"ו לאכול את הזבח) ואח"כ יאכל את הפסח (ואעפ"כ כשאוכל תחלה את החגיגה יזהר שלא יאכל כדי שבעו דאז לא יצא אח"כ י"ח אכילת הפסח דאכילה גסה לא מקרי אכילה ואפילו אם אכל ביוה"כ אכילת גסה אינו חייב) ע"כ החכם עיניו בראשו ומי שאינו יכול לדקדק ולכוין שיאכל עד סמוך לשביעה ויצטרך עוד לאכילת הפסח יותר טוב שיאכלנו ברעבון דהא דנאכל על השובע הוא רק למצוה מן המובחר ובאכילה גסה לא יצא י"ח כלל נ"ל עיין במשנה למלך על הרמב"ם:

ח׳(ז) טעון הלל באכילתו (נ"ל דזה ודאי אין הכוונה שיאמרו בשעה שלועס דהא כתיב ימלא פי תהלתך וגם סכנה שמא יקדים קנה לושט רק הכוונה שיאמרו אחר האכילה בסמוך):

ט׳(ח) מדאורייתא נאכל עד עלות השחר. וחכמים גזרו שלא יאכל רק עד חצות (וגם ההלל לא יאחר מלומר רק עד חצות עיין בראש ברכות פ"א) ואם הזיד או שכח או נאנס ולא אכל קודם חצות יתבאר אי"ה בחלק הדבור:

י׳(ט) אחר שנרדמו בשינה אין חוזרין ואוכלין אפי' בתחלת הלילה (אבל אם יישן קודם אכילה מותר לו לאכול לאחר השינה לקיים המצוה) נתנמנמו יאכלו היכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי לי' ועני:

י״אחלק הדיבור
עיין מ"ש בהקדמה ה' ועמ"ש במצוה הקודמת בחלק הדבור ומשום ונשלמה פרים שפתינו וכל העוסק וכו' ע"כ אסדר לפניך סדר אכילת הפסח (הג"ה הוא מצוה בפ"ע ממנין תרי"ג חוץ שחיטת הפסח שהוא ג"כ מצוה בפ"ע. וצריך לכוין בכ"א בפ"ע לצאת י"ח המ"ע של תורה ויתבאר ענין הכוונה בחלק המחשבה ודכירנא שעפי"ז פי' כבוד אדמו"ר הרב הקדיש מהרמ"מ. זצוק"ל. הפיוט שורפו משמני פול ולוד ביקד יקוד פסח הנה פול ולוד הם סנחריב ומחניהו. הנה נשרפו ע"י המלאך בלילה ודומה שריפתם ליקידת הפסח והנה הפסח לא ניתן לשריפה רק לצלייה ואמר כבוד אדמו"ר להיות בע"פ בא סנחרב ויצר על ירושלים והנה בני ישראל הקדושים. הגם שלא הי' בטוחים שיזכו לקיים מצות אכילת הפסח פן יבוא האויב לתוך העיר ויעשה מה שיעשה עכ"ז אמרו עכ"פ לקיים מצות שחיטה בעודנו בחיים חיותינו כי זה מצוה בפ"ע וכשקיימו מצות שחיטה וראו שעדיין יש פנאי אמרו נעשה את שלנו ונקיים מצות צלי' שהוא הכנה לאכילתה ובאם נזכה לאכילה מה טוב ועכ"פ שכר מצוה בידינו ועכ"פ להיות שהיה הכל בחפזון ודאגה וטרדת הלב הנה לא נשמרו הפסחים בשעת צלייה שיהיו נצלים כראוי וטובים למאכל ונחרכו ונשרפו מחום האש כדרך הצלי באש אם אין עומדים אצלו בקיאים בדבר להופכו ולנתק האש באופן הנצרך והנה כאשר ראו בני ישראל שריפת הפסחים היה צר להם על ש אינו באפשרי להם לעשות המצות בשלימות אמרו יהא רעוא שאנשי סנחריב ישרפו ויתנו ליקוד אש כאשר נעשה לפסחינו וקיים השי"ת קללתם וניתנו מחנה סנחריב ליקוד אש וזהו שורפו משמני פול ולוד ביקד יקוד פסח באותו הזמן אשר ניתן הפסח ליקוד אש מחמת החפזון וקללו ישראל מחנה סנחריב שיהיה לשריפה כמוהו וכן נעשה בהם ובזה יונח לנו למה נידונו דוקא בשריפה. הלא מדת השי"ת לשלם לאיש כפעלו מדה כנ"מ ובאלה הדברים יונח בטוב טעם וערבים עלי דברי דודים דברי כבוד אדמו"ר וציינתי הענין למשמרת בכאן:) (כפי אשר סידרו בעל מצות השם עם קצת הגהות) מהראוי לאומרו בליל ס"ו ניסן:

י״ב(א) אכילת הפסח בליל ט"ו ניסן מ"ע מן התורה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון (שהוא עץ שאינו מוציא מים) תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתן ותוחב כרעיו ובני מיעיו בשפוד למעלה מפיו של הפסח. ותולהו לתוך התנור והאש למטה מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח על השובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ואם לא אכל אלא כזית יצא ושניהם אינן נאכלין אלא צלי אש וצריכין ברכה (הג"ה כבר כתבתי דלא יאכל מהחגיגה כל כדי שביעתו כי יהיה אכילת הפסח אכילה גסה ולא מיקרי אכילה ולא יצא ידי חובתו רק יאכל מהחגיגה עד סמוך לשביעה וע"י הפסח תוגמר השביעה ומי שאינו יכול לכוין כ"כ ויש חשש שישביע א"ע לגמרי מהחגיגה מוטב שלא יאכל הפסח על השובע דזה הוא רק למצוה מ"ה משא"כ אכילה גסה לא מיקרי אכילה כלל:). על הפסח אומר אקב"ו לאכול את הפסח ועל החגיגה אומר אקב"ו לאכול את הזבח הפסח טעון הלל באכילתו אין הפסח נאכל נ"א (הג"ה נ"א הוא בשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין) ולא מבושל (הג"ה היינו במשקה או במי פירות) ואינו נאכל בשתי חבורות ואין מוציאין מחבורה לחבורה ואין האוכל רשאי לאכול משני פסחים שאין נמנים על שני פסחים כאחד ואינו נאכל אלא למנוייו בשעת שחיטה ואינו נאכל אלא לישראל מהול טהור בן ברית ואפילו מילת בניו ועבדיו מעכבין איתו מלאכול בו (הג"ה בניו דוקא בני ח' ימים ועבדיו אם הם מקנת כסף אפי' אינם בני ח' ואשה מילת בניה אין מעכב אותה מאכילת הפסח דהמצוה לא רמי' עליה רק על הב"ד אבל מילת עבדים וטבילת שפחותיה מעכבה כנ"ל). וכן טבילת שפחותיו. השובר עצם בפסח הטהור לוקה לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו שלא יבא בהן לידי תקלה. אין אוכלין בגדי הרך אלא מה שנאכל בשור הגדול הפסח נאכל עד עה"ש ומד"ס פד חצות לילה בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השלחן וכן כל התבשילין שעלו עם הפסח על השלחן מתבערין עמו ואין נאכלין אלא עד חצות: (הג"ה אפילו עצמות שאין בהם מוח דאלו עצמות שיש בהן מוח צריך לשורפן משום דנותר בהם המוח והוה נותר דדינו בשריפה:) זה סדר אכילת קרבן הפסח בירושלים עה"ק בזמן שביהמ"ק היה קיים יהר"מ יאו"א שיהא חשוב לפניך אמירתנו ולימודינו סדר קרבן הפסח כאלו אכלנו קרבן הפסח בירושלים בבנין המקדש תובב"א:

י״ג(ב) נ"ל הגם דכל חבורה מוכרחת לאכול בפ"ע אעפ"כ יכול אחד מבני חבורה זו להוציא בברכתו (אקב"ו לאכול את הפסח) אח בני החבורה אם הוא מכוין להוציאם ובני חבורה אחרת שומעים ומכוונים לצאת כיון דהיא ברכת המצוה ולא ברכת הנאה יכול להוציא אפילו אינו אוכל כלל מכש"כ כשהוא ג"כ אוכל רק שהוא מבני חבורה אחרת מה בכך:

י״ד(ג) נ"ל אם עבר ואכל מעט מהפסח חוץ לירושלים ובירך עליו ואח"כ חזר ונכנס לירושלים לאכול כזית לצאת י"ח צריך לחזור ולברך דהברכה הראשונה אינה עולה אפילו לא נשתהה מן הברכה לאכילת הכזית כדי הילוך כ"ב אמות כי האכילה הפסולה בעצמה הוה הפסק וכן אם עבר והתחיל לאכול קודם הלילה ובירך עליו ואח"כ גמר אכילת כזית בלילה צריך לחזור ולברך וכן אם עבר ואכל ממנו נא ומבושל ובירך עליו ואח"כ אכל כזית ממנו צלי צריך לחזור ולברך הכל מטעם הנ"ל כנ"ל פשוט:

ט״וחלק המחשבה
(א) כבר נאמר ונשנה מ"ע דאורייתא ודאי צריכה כונה ובזולת הכוונה אינו יוצא י"ח ע"כ בשעת שחיטת הפסח צריך לכוין הנני שוחט את הפסח לקיים מ"ע כאשר צונו הבורא ית"ש בתורתו כמ"ש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (ויותר טוב לומר כן במו פיו כי הקול מעורר הכוונה וכמ"ש) וכמו כן בשעת אכילת הפסח צריך לכוין לקיים מ"ע ע"כ יכוין בשעת אכילה הריני אוכל את הפסח הזה לקיים מ"ע כאשר צונו הבורא ית"ש בתורתו כמ"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (ויאמר כן במו פיו וכנ"ל:

ט״ז(ב) אם לא כיון. הנה במצות שחיטת הפסח אם לא כיון לשם מצות הפסח כאשר צונו ודאי לא יצא י"ח (היינו הגם דהפסח כשר דתנאי ב"ד הוא אפילו מי שלא היה בלבו אחד מכל אלו כר' יוסי במתניתין עכ"ז נראה דהמצוה הזאת אינה נימנית בכלל מצותיו להעשות ממנה חלוקא דרבנן לעוה"ב הגם שאין בידי להכריע שיצטרך להביא פסח כאשר יתבאר להלן) אך במצות אכילת פסח אם בדיעבד לא כיון באכילתו לשם מצוה אפ"ה יצא י"ח המצוה כיון שהוא דבר הנאה לחיך כמו באנסוהו לאכול מצה דיצא י"ח כמ"ש בש"ע הבאתיו לעיל בהקדמה ומש"ה נ"ל דגם בלא כוון בשחיטה לשם מצות הפסח א"צ להביא פסח אחר כיון דהפסח ראוי לאכילה ואפילו לא יכוין באכילה לשם מצוה יהיה יוצא י"ח א"כ האיך נוכל לומר לו שיביא פסח אחר דהרי אסור לו לאכול משני פסחים שוב התבוננתי דאפשר גם בלא כיון בזביחה יוצא י"ח המצוה של הזביחה כיון דהקדישו לשם פסח זה מיקרי כוונה וגם בהקדישו אחר והוא נמנה עליו הרי המינוי שנמנה עליו לשם פסח מיקרי כוונה ואפשר תעלה לו המצוה למנין החלוקא דרבנן יהיה איך שיהיה לכתחילה ודאי מהראוי להחמיר להצריך כוונה כנ"ל הן בזביחה והן באכילה והנה נראה דצריך לכוון הטעם המפורש בתורה ואמרתם זבח פסח הוא ליי' אשר פסח וכו' הגם דבתורה לא נאמר רק והיה כי יאמרו אליכם בניכם וכו' ואמרתם זבח פסח הוא ליי' דמשמע דוקא כי יאמרו בניכם אז תאמר לו כן אבל מדסידר בעל הגדה שהוא ברייתא פסח שהיו אבותינו אוכלין וגו' על שום שפסח וכו' משמע דכבר קיבלו רז"ל שהטעם הוא בפ"ע גם על אכילת הפסח:

י״ז(ג) טעמי המצות הללו הן כל יקר ראתה עיני ותקח אזני שמץ נועם מגדים מפניני אמרו רז"ל כמציץ מן החרכים ואתה הקורא נעים עשה אזניך כאפרכסת ואמן ואומר בהיות אבותינו במצרים היו משוקעים בטומאת מצרים דעות כוזביות באפיקורסות האומות בדעתם המשובשות אשר סוברים שהעולם מתנהג עפ"י טבע המוטבע במזלות מבלי שינוי ותמורה ונותנים כתף סוררת וממאנים לשמוע מוסר חכמי האמת המכריזים ומודיעים לבאי עולם אשר ישנו גבוה מעל גבוה שומר המנהיג בהשגחתו משטרי השמים וככבים וכסיליהם כרצונו ואין שום הנהגה מבלעדי השגחתו ויכולתו ית"ש והוא משדד המערכה כרצונו בשנית הטבעיים וביכולתו ית"ש וגם בהנהגת הטבע הוא התלבשות השגחה עליונה מבלי הפסק רגע והוא כפי מעשה בני אדם הן לטובה וכן וכו' והנה הכופרים האפיקורסים החטאים האלה בנפשותם בדעתם המשובשות נתנו הכבוד והמורא והעבודה למזלות ועשו להם טלמסאות וצורות להוריד עליה' השפע' המזלות (עיין ברמב"ם ה' ע"ז) והנה כח ומזל של מצרים וממשלתם היה תחת מזל הראשון בכור המזלות מזל טלה ע"כ היה עובדין לצאן לכבוד המזל והנה בשביל זה היה ממשלתם על כל האומות הנתונים תחת מזלות אחרים להיות מזלם בכור ושר לכולם ולא ידעו את השם המשדד המזלות ומכריחם כרצונו בהשגחתו ויכולתו והנה ישראל אשר בשבילם נברא העולם ויי' בחרם לחלקו בעת אשר הציב גבולות עמים בדור הפלגה כאשר לא נודע טבעם עדיין בעולם כי תמיד הקליפה קודמת לפרי הנה היו משוקעים בטומאת מצרים ונשתקעו בדעות כוזבות הללו והנה כאשר הגיע עת דודים להודיע מטבע ישראל אשר על ידם יתוודע לכל באי עולם ממשלתו וגבורתו ית"ש אשר לו לבדו יאתה מלוכה הנה שידד הש"י מערכות השמי' ושינה הטבעי' בשבילם כנודע ומפורסם בתורה ובעת יציאתם מכור הברזל הזה צוה הש"י ליקח אלהי מצרים היינו כת מזלם הוא טלה ולשחטו לשם אלקינו ית"ש להודיע אשר גם ראשית המזלות ובכורם הוא כפוף ומוכנע ומוכרח בתנועתו לאלקי עולם י"י וישראל הם תחת ממשלתו ית' מבלי מיצוע המזלות ע"כ אפילו ראש המזלות יכנע להם ביכולתו ית"ש והיה הענין הזה דוקא בחדש ניסן בעת של עת המזל טלה ודוקא בי"ד לחודש שאז שליטת המזל ברוממות היותר נפלא בהיות הלבנה במילואו (הגם שבט"ו לחודש שלימות יותר בלבנה עכ"ז יום י"ד יש בו עילוי יותר שלימה שהוא במעלה היותר אחרונה מבלי חסרון משא"כ יום ט"ו חציו מתעלה וחציו מתחסר ע"כ לדעתי גם האכילה הוא בלילה חציו המתפלה משא"כ ביום הוא מתחסר והבן) וממילא כאשר נתוודע אשר בכור המזלות לא ירום ראש מבלעדי השגחתו מכש"כ המזלות האחרים הך הכפתור וירעשו הסיפים ולזכר זאת צונו הבורא ית"ש שנעשה המצוה הזאת בכל שנה ושנה בהיות בכור המזלות בתוקפו וגבורתו היינו י"ד לניסן ליקח בו טלה מן הצאן אשר בו ירומז בכור המזלות ולשוחטו ולהוציא דמו הוא כת הנפש והתנועה ולזרקו על המזבח אשר לפני י"י לשם י"י לידע ולהודיע שאין שום כח ותנועה לשום מזל מבלעדי כחו ושפעו ית' אשר הוא חיי כל נמצא ומניע הגלגלים כרצונו וכל הכוחות בטלים לחיי החיים ב"ה והנה צוה השי"ת שתעשה המצוה הזאת דוקא בארץ הקדושה שאין על הארץ הזאת שום אמצעות שר רק חלק השי"ת לבדו ודוקא במקום אשר בחר נוכח שער השמים (ומצרים ומדבר היה הוראת שעה. במצרים היה עם גילוי שכינתו ית' ועברתי באמ"צ בלילה הזה אני ולא מלאך. ובמדבר היתה השראת השכינה עליהם ע"י הארון ומשכן ודגלים אין מקום להאריך) להורות בירור ידיעה הנ"ל אשר אפילו בכור המזלות כחו ותנועתו הכל הוא ביכולתו והשגחתו ית"ש וכל המזלות והככבים בטלים בכחם ותנועתם לקדושתו ית"ש הבן הדברים ממילא בידיעה זאת יתבונן האיש הישראלי שלא יועיל לו שום השתדלות העולמות למלאות רצונו רק הפקת רצון השי"ת בחוקי התורה אשר הם רצונו. בזה יתמלאו טובותיו בנפשו וגופו בכל עניני עוה"ז ועוה"ב ויוציא זמנו רק בעבודתו ית"ש ולא בעבודת העולם ועניניו כי אין בזה תועלת ולא יגרע ולא יוסיף בהונו ורכושו וכל עניניו ברוב השתדלותו בטבעיות במסחר וכיוצא ובמלאכה וברפואה ומחוייב האדם להשליך כל יהבו וכל עניניו על המשגיח וכל יכול. ולא יניע עפעף רק בהפקת רצונו ית"ש עפ"י התירה בין והתבונן והארך בזה כפי יכולתך ויפק לך רצון מי"י הבוחן כליות ולב:

י״ח(ד) ולפי זה הבן זאת שענין סגולת זאת המצוה ופנימיות עבודתה בכוונה אינה בטילה עולמית (אפילו בגלות החל הזה שאין לנו זבח ולא מזבת ולא כהן מורה בעוה"ר) כי כוונת המצוה להורות ולהתבונן עיקר הדת ושורש ויסוד הנ"ל והוא להאמין אמונת אומן יתד תקוע בלבבינו שהשי"ת משגיח בפרטים על כל פרטי מעשינו וכל מעשינו וענינינו בעושר ונכסים וכבוד ובריאות ועניני עוה"ז ועוה"ב הכל הוא כפי מעשינו בהנהגת התורה משפט צדק להשכיר ולהעניש והאדם ברוב השתדלותו בעניני העולם לא יועיל ולא יגרע ולא יוסיף רק עפ"י התורה כי כל הנהגת הטבעיים הגם שאנחנו רואים הנהגתם בטבע עכ"ז מחוייבים אנחנו להאמין שהנהגתם בטבעיות הוא בהתלבשות השגחתו ית"ש והוא מנהיגם בטבע כרצונו והוא ית"ש משדדם כרצונו וחפצו כפי התחייבות בני האדם לשכר ולעונש ממילא גם כעת בזה"ז בהגיע תור וזמן המצוה הזאת בי"ד לחדש ניסן בעת היות ראש המזלות בתכלית הגדלות (הגם שאין בידינו לעשות המצוה בפועל כמצוה עלינו רק שצריכין אנחנו לעסוק בתורת המצוה הזאת ונשלמה פרים שפתינו ישים אל לבו בעת עסקו במצוה הזאת כל הדברים הנ"ל הנאמרים באמת ויתבונן בעיקר ויסוד הזה לעזוב כל כוחותיו ותנועותיו ועסקיו להכל יכול ויקבל פ"ע להפקת רצונו ית' (בהן) דוקא בעבודתו ותורתו ומצותיו ולא ישים מגמתו בשום טבעיי בעולם ויאמין בהשגחתו ית"ש ובטובו וחסדו אשר יודע בלו ולנפשו יותר ממה שיודע האדם והוא ית"ש בוחר לו הטוב ויקבל ע"ע להיות עבד נאמן רץ לעבודתו כל ימיו בשבתו וקימו והליכתו גם בשכבו על משכבו יישן על יצועי אהבתו וימסור אליו נפשו ובהקיצו יתעורר באהבת זכרונו כמ"ש החסיד בחו"ה וישוב אל השי"ת ויבקש מחילה על העבר על אשר לא השתדל בלימוד המצות ולעיין בהם ועל אשר לא שם לבו אל דבר השם להתבונן כנ"ל ועל אשר החליף עולם קיים בעולם עובר ושם כסלו באלהי זהב ועזב עבודתו ית"ש והשתדל בטבעיות בהיתר ובאיסור להרבות הונו וכבודו ותאוותו ועזב אהבת התורה ועסק בתאוות העולם החומריי הטבעיי ויקבל ע"ע על העתיד לבל ישוב עוד לכסלה ויבקש רחמים מהשי"ת שימהר לשכון כבוד בארצינו ושם נעבדו ביראה כימי עולם ונקריב את י"י במועדו כמצוה עלינו בתורתו ונגילה ונשמחה בישועתו:

י״ט(ה) על פי התבוננות הנ"ל תדע להבין כמה פרטי דיני המצות מה טעם יש בהם א' אחד איש ואחד אשה חייבין במצוה זו (הגם שהוא מ"ע שהז"ג) כי כולם חייבין להתבונן בעיקר ושורש ויסוד הזה שהוא יסוד הד"ת. ב' חייבין כרת בביטול מצוה זו (ואין לך שום מ"ע שיש בה כרת רק מ"ע זו ומ"ע דמילה) כי ביטול מצוה זו מורה ח"ו על ביטול העיקר הזה והנה היא משים מגמתו בטבעיים א"כ הוא נכרת ח"ו מהשגחתו ויכולתו וניתן למקרים וה"ס אם תלכו עמי קרי וכו'. ג' אינו נשחט אלא למולים אשר בחרם השי"ת מבלי מיצוע איזה שר והם למעלה מן הטבע אין מזל לישראל ע"כ כרת י"י את אברהם ברית לאמר ואמר לו התהלך לפני והי' תמים היינו הי' חמים בהתבונן רק בעבודתו וציווייו ית"ש ולא לעסוק בשכל הטבעיי להתבונן קושיות המתפלספים אם מאוסה היא הערלה למה נבראת בטבע כי זאת אות הברית במקום המיוחד תולדות האיש הישראלי להשלים מנגד הטבעיי ולשום מגמתו ועשייתו במצותיו ית"ש דוק והארך מש"ל בחצות המילה ואתה תבין למה גם מצוה מילה היא מ"ע שיש בה כרת היא מטעם הנ"ל הבן. ד' אינו נשחט אלא למנוייו היינו קודם הזביחה מחוייב להימנות עליו ולידע שזה הוא פסחו בכדי שישים אל לבו בעת הזביחה שהוא זמן העקריי לגדלות ראש המזלות אז יבין וישכיל ענין ויסוד הנ"ל. ה' נשחט לטהורים דוקא לסימן טהרת מימי הדעת (כמ"ש הרמב"ם) בעיקר הנ"ל ולא בגלות מצרים שהי' גלות הדעת לא ידעו את י"י וכמש"ל. ו' טעון שפיכת הדם כנגד היסוד הדם הוא הכח כנ"ל כי הדם הוא הנפש טעון שפיכה כנגד היסו"ד ועיקר הנ"ל. ז' אומרים הלל בעת הקרבתו ובצאת ישראל ממצרים וכו' ישראל ממשלותי"ו הם אשר בחר י"י לחלקו והם מודיעים ממשלתו וגבורתו על כל המזלות והטבעיים אשר כולם בטלים לרצונו ועבודתו אשר זה הוראת שחיטת השה לעבודתו ית"ש וזריקת כח הפנימיתו היינו דמו על המזבח אשר לפני י"י ע"כ אומר אח"כ הים ראה וינס וכו' הגם שזאת המעשה לא היתה בזמן היציאה בי"ד וט"ו עכ"ז מזכיר השידוד המערכת בטבעיים אשר הם לנגד עינינו היינו הים העומד בתוקפו וגבורתו לעינינו ועמד מרעיד בטל הטבעו לעשות רצונו ית"ש דוק ורארך. ח' פסח דוחה שבת שבת הוא זכר למעשה ברשית כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשו"ת היינו שברא בששה ימים כל היצור ונתן לכ"א מהיצורים כח לפעול כפי אשר עלתה בחכמתו הנעלמת ע"כ הוא משדדם כרצונו ופועל בהם כרצונו וחכמתו כי גם הטבע הוא כחו וגבורתו. ומי אמר לנו אשר פעולת הטבע הוא טבע (שאין לנו חידוש בהיותינו רואים הגלגלים הנוראים והשמש והירח לא ישנו את תפקידם) הוא להיותינו רואים בעינינו זמן רב הנהגת הטבע לנגד עינינו שב הדבר לנו כמחוייב. אבל טעמא המתבונן יבין כי הכל וכו'. הוא בגזירתו וחכמתו הוא אשר חידש הטבע (וזה הוראת השב"ת זכר למ"ב) הוא המחדש בשינוי הטבע (זה הוראת הפסח) ע"כ הפס"ח דוחה שב"ת דוק והתבונן בזה הענין ותמצא טוב טעם ודעת:

כ׳(ו) אחרי הדברים והאמר הנ"ל באה המצוה שאחריו בהתבוננות יותר עמוק (ע"ר סמכתים בקונטריס זה להדדי כי מישך שייכי להדדי ובא זה ולמד זה ואתה דע לך) והוא מ"ע לאכול בשר הפסח ליל ט"ו ניסן טעמא רבא אית בה כפי אשר התבאר במצוה הקודמת הוא לזבוח את הפסח הוא הטלה בכוח המזלות ולזרוק דמו וכחו ליי' כי המזלות והטבעיים כולם מתנונעעים בכחו ויכלתו הוא הוראה שאין לנו שום עבודה לשום מזל רק להשי"ת ואין לנו לעסוק בשום חכמה רק חכמת תורתינו אשר היא חכמתו ורצונו והנה באה המצוה שאחריו לאכול בשר הפסח ולהנות ממנו הוא להורות הגם שצונו השי"ת להנות מהטבע באכילה ושתיה וכיוצא. וכן בהצטרך לרפואה (נתנה התורה רשות) ליקח איזה עשב סמים לרפואה וכיוצא בכל ענייני הטבע אל ישים מגמתו להטבעיי בלבד רק המשגיח והכל יכול אשר נותן ומזמין לו בטובו ויכלתו כל דבר הצריך לו כרצונו ומשפיע באותו הדבר הכח החיוני הנצרך להשלמת חיי האדם כרצונו ית"ש וחפצו ע"כ גם באכילתו ושתייתו ורפואתו בטבע ישים אליו לבו אשר בזולת השגחתו לא הי' המאכל נותן בו כח ויכולת ורפואה והוא הנותן כח ויכולת בהתלבשות השגחתו בטבע וכההוא דאמרו בזהר דר' פלוני הגם שהיתה הסעודה מוכנת לו לאכול לא אכל עד שהתפלל על מזונו ואמר השתא נפקתא משי' מלכא אתייהיב כיון שהכל הוא מאוצר המלך אין לו ליקח מאוצר המלך עד יקח רשות מהמלך ע"כ לוקחין צורת ראש המזלות הנשחט לשם י"י ואוכלין על השובע דוקא להורות שלא ישבור רעבונו באכילתו מבלעדי השגחתו ויכלתו ואין מבוא לשום טבע לפעול לו איזה פעולה ולמלאות מחסור גופו זולת ביכלתו והשגחתו ע"כ צורת המזל הניקח לשם י"ו דוקא הוא גמר השביעה למלאות החסרון. והנה תראה האכילה הזאת דוקא בחצי המעל"ע שעדיין המזל בתכלית התוקף משא"כ חציו השני היינו ביום נמשך חסרון להמזל מפגימת הלבנה שמתחלת להתחסר ולהתעלות כמש"ל אשר המזל בגודל תוקפו וגבורתו כפוף תחת ישראל בקיימם התורה ומצותיה אשר הוא למעלה מן המזל כשתדקדק בדברינו אלה הנה ב' המצות הללו יורינו דרכי התורה שתים שהם אחד היינו המצוה הראשונה (זביחת הפסח בי"ד לשם ה') תורה אותנו בענייני התורה ועבידה וחכמה. שלא נעסוק בשום עבודה זולת לד' ולא לעסוק בשום חכמה רק חכמתו תורתו ית' היא למעלה מכל החכמות הטבעיים וכולם נשפעים ממנה והמצוה הב' מלמדת שכל הנאות הנצרכים ליהנות מהטבעיים רגון או"ש ורפואות וכיוצא יהיו בכוונת העזר אלקי המשגיח ונותן כח בטבע להשלים החסרון ולא יביט אל הטבע בעצמה ובזה תמצא טוב טעם אשר ציווי המצוה הראשונה שאין בה הנאת הגוף הוא בי"ד שהוא בהתעלות כל היום מבלי חסרון והמצוה השנייה שיש בה הנאת הגוף הוא בט"ו שהוא בהתעלות יותר אבל יש בו חסרון הנה תתבונן לדעת את העיקר הזה כי ביותר יש מעלה בעסקי העולם בעסקו בהם מכוונת הלב שהוא בהשגחת הבורא ממה שיש מעלה בעסקו בתורה וחכמה בכוונה כי להיות בעסקו האדם בעסקי העולם ביותר עלול להתמשך אחר החומר ולא אחר כוונת השכל ע"כ רמז המצוה הב' הוא ביום המתעלה ביותר רק שהוא קרוב לחסרון ולהיות בתורה וחכמה כל מה שירבה בהם האדם ה"ז משובח משא"כ בעסקי העולם הגם שיעסוק בהם בכוונה הנ"ל עכ"ז הממעט ה"ז משובח כי להיות אלו המעשים הם נטי' אחר החומר ביותר יש חשש להפסד הכוונה ולהתמשך אחר מותרות החומר ע"כ אפי' בכונה מחויב העסק להיות בדרך רצוא ושוב ע"כ באת הציוי ביום שיש בו עלוי וחסרון הבן הדברים והש"י יורינו דרך אמת:

כ״א(ז) ע"פ דברינו אלה נבוא לבאר איזה רמזים בפרטי דיני המצוה הזאת. א' צריך לאוכלו צלי אש ואם אכלו חי עובר בעשה צלי הוא דרך גדולה (כמ"ש רז"ל בכהנים למשחה לגדולה) והוא כיון שיודע האדם אשר הטבע מסור בידו ית' ולא יוסיף ולא יגרע בהשתדלותו הרבה אזי לא ידאג שיחסר לו מאכלו ויאכל כדרך שהמלכים אוכלים היינו כל שה שחננו הש"י ידע אשר מתת אלקים הוא שנתן לו מאוצרו. וישמח בו כאילו היו לו מעדני מלכים. ב' גם צלי קדר לא יאכלנו כי צלי קדר הוא בהוסיף בו מים וחבלין ובשמים משא"כ צלי אש היא כהווייתו להורות שלא ישתדל להוסיף על מאכלו וענייני עולמו רק יספיק מה שחננו הש"י העניינים העולמיים הטבעיים בהשגחתו די מחסורו כפי אשר הוא ית' ידע השיב לו. ג' לא יאכלנו חי שהוא דרך רעבתנות. ד' צריך לאכול על מצות ומרורים מצה היא כהווייתה לא תתוסף ותתרבה ממלאכת האומן שעשאה ואינו מגביה א"ע רק נשאר על מכונו כשיעור שנתן בה האומן קמח ומים משא"כ החמץ יתרבה ויתנשא עפ יותר משיעור נתינת האומן רמז שלא יוסיף וישתדל האדם להוסיף ולהרבות הונו ותאוותו מעסק העולם רק מה שחננו הש"י והתיר לו עפ"י דרכי התורה והשפיע לו מטובו בהצטרכות העולם ישמח ויעלז במתת גורלו כי מתת אלקים הוא. מרור רמז שיקח מענייני העולם רק המועיל לא מה שהוא ערב ומתוק לחיך ואינו מועיל. ה' נאכל על השובע נתבאר לעיל ו' אכל כזית יצא שיעור מה שמספיק בית הבליעה פעם אחת היינו ג"כ להורות די לו בענייני העולם מה שמזמין לו הש"י בשעת המצטרך ולא ידאג לצורך מחר שיצטרך לבליעה אחרת כי נאמן הוא בעל מלאכתו המשגיח על כל. ז' טעון הלל באכילתו הוא כמש"ל ברמזי המצות הקודמת:

כ״ב(ח) נתבאר לך הקורא נעים אשר רמזי המצות הללו נוהגים הם בכ"מ ובכ"ז והם פנה לתורה והוא שאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כ"י חייך ומכ"ש בהגיע זמן המצוה אפי' בזה"ז שאין לנו לא זבח ולא מזבח והנה בעוסקו בלימוד המצוה לקיים ונשלמה פרים שפתינו בשומו כל אלה לנגד עיניו ויחשב לפני הבורא כל כאלו קיים המצוה בפועל במקום המקודש ומהראוי לבקש מחילה מהש"י על ההתרשלות הלימוד והעיון במצות. ועל אשר לא שם לבו אל דבר ה' היינו רמזי המצות וישוב אל ה' וירחמהו וימהר לשכון כבוד בארצינו:

כ״ג(ט) הנה כאשר היו נכון בית אלקינו יכונן אותו אלקי' אלקינו במהרה בימינו והיו מקיימים המצות הללו בפועל המעשה מן עיקר הדין אין צריכין לכוין לשום טעם כיון שאין הטעם מבואר בתורה כי מה שמבואר בתורה וראיתי את הדם ופסחתי עליכם זה הי' רק בפסח מצרים בנתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות אבל בפסח דורות יוצאין י"ח בלת הכונה לשום טעם הא ודאי מי שחלק לו הש"י מהראוי להתבונן שכל המצות טעמים בנגלה ונסתר ויהי' שכרו כפול מאת הש"י:

כ״ד(י) תדע עוד להתבונן במצוה הלזו דבר הנוהג בכ"מ ובכ"ז עפ"י הטעם שכ' האריז"ל (יתבאר לקמן אי"ה) שמחויב לצלותו צלי אש על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו להורות שהיו במצרים סוד העיבור תלת גו תלת כעיבור ברחם אמו. מקופל ראשו על כרעיו ובי"מ חזר הגדולות המשכיל כאשר יתבונן בדברים האלה יבין וישכיל אשר ישנו סוד יצ"מ בכל איש פרטי וקודם שמוציא מדותיו ממצרים אל הקדושה כל מדותיו הן יראה הן אהבה הן התפארות הם בסוד העיבור ובקטנות מבלי מוחין ומחוייב האדם להשתדל להוציאם להיותם בקומה שלימה (יתבאר הענין אי"ה באריכות במצות סיפור יצ"מ) הנה המתבונן במצוה הזו גם בזה"ז לעיין במדותיו אשר לא תיקנם עדיין לה' והשתמש מהם עדיין בקטנות בהתעסקו בהם בעסקי העולם חל תקוה להבין הענין בשלימו' עד אשר תעיין אשר כתבנו במצות סיפןר יצ"מ דרשהו משם ועיניך שים עליו ויונעם לך) וישוב אל ה' וירחמהו:

כ״ה(יא) עוד יש להתבונן במצוה הלזו עפ"י הטעם שכתב האריז"ל למצות אכילת הפסח בט"ו הוא כי בט"ו סיהרא באשלמותא ירמוז להתפשטות שיעור קומת המלכות לשיעור קומת זעיר. והנה כל שיעור קומתה בעשר ספירותי' עומדות נגד תנהי"ם שלו. וחב"ד ת"ג שלו הם למעלה מקומתה ובט"ו ירמוז שגם הה' ראשונים יתוספו בהרא' עי"ש ה"ס י"ה שהוא ט"ו (ואז הוא אכילת הפסח קרבן להוי המשכיל כאשר יתבונן בדברינו הנ"ל ברמז המצות הללו. יבין הענין שכשאר יהיו אור הלבנה כאור החמה אם ימלא כבוד ה' את כל הארץ ויכירו וידעו כל באי עולם בהתגלות מלכותו וכי אין לשום שר ומזל שליטה זולת בכחו ושפעו ית' ולו לבדו יאתה מלוכה ואז שכם אחד יעבדוהו כל באי עולם ממילא גם בזה"ז בהתבונן במצוה זאת יתפלל אל הש"י ישוב ירחמנו לתקן עולם במלכות וישוב בתשובה כי אולי עונותיו האריכו הגלות עד ימהר יתיש פדותינו ברחמים):