דרוש על התורה י״אDerush al HaTorah 11
א׳ועוד ניתנה באלו ג' דברים, לשלא יהיה עוד טענה ואמתלא בעולם נשארת למי שלא למד תורה, יהיה מי שהוא, שהרי היא הפקר לכל, והיה בידו ללומדה. וזולת ההפקרה הזאת היה לאדם לחשוב כי יש לו טענה, כדאיתא בפרק אמר להם הממונה* (יומא לה:), תנו רבנן, עני עשיר ורשע באין לדין; לעני אומרים, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו, כלום עני היית מהלל. אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם* אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כיון שעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון, אחי, בכל יום ויום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו מצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת. עשיר אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עשיר הייתי, וטרוד בנכסי, אומרים לו, כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, וכל יום ויום היה נוטל נוד* של קמח על כתיפו, ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו, ועשו בו אנגריא. אמר להם, בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו, חיי רבי אלעזר בן חרסום, שאין מניחין אותך. [הלך] ונתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו. ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה. רשע אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר נאה הייתי, וטרוד ביצרו היה*, אומרים לו, כלום נאה מיוסף היית. אמרו עליו על יוסף הצדיק וכו'.
1
ב׳מהידוע כי אלו ג' דברים הם הם המעכבים ומונעים לתורה, והם חלוקה הכרחית; כי לפעמים תמצא לאדם מניעה חיצונית מחוץ לגופו, או מחמת חסרון פרנסה, שצריך להשתדל ולהשיג די מחסורו אשר יחסר לו (עפ"י דברים טו, ח). או מפני שיש לו תוספות עושר וברכה, עד שצריך לעסוק בו ביותר, ולהשתדל בקיומו. ולפעמים יש לו מניעה עצמית בגופו, בסבת תקיפת יצרו המוטבע בתוך גופו, ומונעו מתלמוד תורה. בכן הורה לנו הוא יתברך בהגלותו במתן תורה באלו ג' דברים; מדבר, אש, ומים, שאין לתורה שום מונע מצד שום אחד משלשה המונעים הנזכרים.
2
ג׳כי אם יחשוב האדם רבוי עושרו למונע, יראה כי התורה נתנה במים, הוא המטר אשר היה עם נתינתה, שהוא ברכה לעולם, כדכתיב (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי", ואמרו בספרי (שם) מה מטר חיים וברכה לעולם, אף דברי תורה חיים וברכה לעולם. להורות שאם יעסוק בתורה, התורה היא לו למטר מים, ויתברכו נכסיו. באופן שגם אם לא יעסוק כל כך בעסקיו, יתן לו השם יתברך ברכה. והרי אמרו בפרק קמא דע"ז* (יט:) על פסוק (תהלים א, ב-ג) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח", אמר רבי יהושע בן לוי, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. הרי לך אם עוסק בתורה, ומתוך כך אינו נותן דעתו ומחשבתו על נכסיו כל כך, אף אם לא יהיה מטר על פני האדמה (עפ"י מ"א יח, א), גושמה ארצו מן הברכה (עפ"י יחזקאל כב, כד). וכן הוא הדין בכל שאר דברים הצריכים לו, עד אשר מלאכתו נעשית. לכן מצד העושר התורה היא הפקר, ואיננו למונע ומעכב מלעסוק בה.
3
ד׳שנית הורה לנו כי גם מצד יצר לב האדם רע (עפ"י בראשית ח, כא) אין התנצלות לומר כי בשבילו לא היה יכול לעסוק בתורה, שהרי התורה היא מושלת על היצר הרע, שכאשר יעסוק בה אין היצר הרע שולט בו, כדאיתא בפרק קמא דקידושין* (ל:), בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע, עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך נתנה באש, להורות כי היא* אש השולט וגובר ביצר הרע, עד שאין זה טענה כלל.
4
ה׳וזהו ענין שתי הלחם, שבאו עם כבשי עצרת, של חמץ (ויקרא כג, יז), מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ, חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואף על גב שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח, מכל מקום שם "קרבן" עליהם כשאר מנחות, ולמה אם כן באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצר הרע, הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם, אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל, אין להרחיקו. לכך ציוה השם [יתברך] להקריב חמץ, שהוא היצר הרע, בעצרת, הוא יום מתן תורה, ולא זולתו, כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (ל:), תנו רבנן "ושמתם" (דברים יא, יח), סם תם, נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו, בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה* תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת". ואם* אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם) "לפתח חטאת רובץ". הרי כי גם אל בעל יצר רע התורה הפקר. ואם כחו של יצר הרע גדול, כחה של תורה יותר גדול, כאמור (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש", שהתורה מבטלת כחו. ואם כן גם זה איננה* טענה ואמתלא כלל.
5
ו׳השלישי הוא חסרון לחם, שיחשוב האדם כי בשבילו לא יעסוק בתורה, מצד עניו וחסרונו. גם זה איננה טענה, כי בראות האדם את עניו ורוע מזלו, לא במהרה ינתק וישתנה המערכת בעזבו התורה, [ו]היותו עוסק בחיי שעה. לפיכך יותר טוב לו שיעסוק בתורה, ותהיה אז פרנסתו על ידי השם יתברך. שבשביל זה ניתנה התורה במדבר, וכמו שאמרנו, כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית, כי אין הנהגת העוסק בתורה בטבע העולם על ידי המזל והמערכת. ואם כן מי שאין לו להתפרנס, מצד עסק התורה, והוא כמו מדבר, יפרנסהו השם יתברך, ויזמין לו פרנסתו, ככל אשר עשה במדבר. וזהו שכתוב (דברים ח, ג) "ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו'". רצה לומר שאל יחשוב האדם שאין פרנסתו מזומנת לו כי אם על דרך הטבע ומנהג העולם, רק שהעוסק בתורה יבטח בו יתברך שיזמין לו מזונותיו בכל יום, כאשר הזמין לישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה (עפ"י ירמיה ב, ב), וקבלו שם התורה, והיו אוכלי המן בטוחים בו יום יום. ולפיכך גם התנצלות העוני איננו כלום, שלזה ניתנה התורה במדבר, מקום אשר אין שם גפן תאנה ורמון, ואין זרע, ועם כל זה לא חסר להם פרנסה. ככה גם כן אף מי שעל פי מזלו המערכיי לא יהיה לו פרנסה בדרך טבעו ומנהגו של עולם, מכל מקום תהיה פרנסתו מהשם יתברך שיזמינה אליו חוץ לטבע ולמעלה ממנה. ואדרבה, כי זולת שיעסוק בתורה לא תהיה לו פרנסה אפילו בדרך הטבע.
6
ז׳והוא הוא הטעם גם כן במצות הספירה, שציונו הוא יתברך לספור מיום היתר החדש, והקרבתו הוא י"ו בניסן, עד יום מתן תורה, הוא חג השבועות (ויקרא כג, י-טז). לעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג מי"ז) "אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה". כי כל מספר כשהוא מסופר מדבר אל דבר, או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם, ויעשם אחד, מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני, כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני, שאם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח. ועוד בביאור יותר, כי במה שלא הותר החדש עד כי כבר מתחילין לספור ולהכין אל התורה, יוחלט שאם אין תורה אין קמח. ובמה שאין מתחילין מספר הזה גם כן עד יום היתר החדש, לא קודם לו כלל, יובן שאם אין קמח אין תורה.
7
ח׳ובאולי ראוי לומר בגבול הספירה במספר הזה דוקא. מפני כי הדבר הראשון וקודם כל הצריך אל התורה בעצם וראשונה הוא החדש, שהוא הפרנסה. ואחרי כן ידועים לנו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ממאמרם ז"ל באבות (פ"ו מ"ז). לכן הוגבלה הספירה במ"ט יום, שיספרו ביום הראשון, הוא יום החדש בעצמו, נגד היתר החדש והפרנסה, שהוא דבר ראשון הכרחיי ועצמיי לתורה קודם כל. נוסף עליו יספרו אחריו מ"ח יום נגד מ"ח דברים, להכין את עצמם בכל הדברים שהתורה נקנית בהם, ואזי יקבלוה ביום מתן תורה. וכל זה הוראה שאם אין קמח וכו', וכן אם אין תורה אין קמח. הא אם יש תורה יש קמח, עד שאין לבעל תורה לדאוג על פרנסה, ולהתנצל בפריקת עסק תורה.
8