דרוש על התורה ט״וDerush al HaTorah 15
א׳ואמר "ויסעו מרפידים וגו'" (שמות יט, ב). במכילתא (שם) המובאת בדברי רש"י ז"ל (שם), "'ויסעו מרפידים ויחנו במדבר'. והלא כבר נאמר (שם פסוק א) 'באו מדבר סיני'. אלא מקיש נסיעתן [מרפידים] לביאתן להר סיני; מה ביאתן להר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה". רצה לומר, כי גם דבר זה היה הכנה לקבלת התורה, שכאשר באו למדבר סיני היו שבים אל השם יתברך בתשובה, הפך מה שחטאו ברפידים, והיו רחוקים מאתו יתברך, באו עתה להתקרב אליו. השיב להם גמולם, שבא אליהם ממקום רחוק, מן השמים, להיות להם אלקים קרובים. ולהגיד לך כמה גדולים בעלי תשובה, וכמו שכתוב (ישעיה נז, יט) "שלום שלום לרחוק", והדר (שם) "ולקרוב". כי התשובה, שאחר שנתרחקו כבר חזרו עתה ובאו להתקרב אליו, היא שעמדה וגרמה שבא השם יתברך ונתקרב להם גם כן. ולכך כתיב (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל" בלשון יחיד, כי כאשר הם חוטאים הם רבים ומחולקים, זה בכה וזה בכה, אבל כשחוזרים בתשובה יש לכולם לב אחד לאל אחד. ועוד, מה שכתוב בלשון יחיד הוא שכאשר באו לקבל התורה, שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד, נתנה להם התורה שהיא אחת, כאשר ראינו שפותחת באל"ף (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", להורות כי היא אחת.
1
ב׳ובאותיות דרבי עקיבא, בשעה שבקש הקב"ה לבראות העולם, ירדו כ"ב אותיות ועמדו לפני הקב"ה, זה אמר לפניו, בי תברא את העולם. זה אמר לפניו, בי תברא את העולם. בתחלה נכנסה תי"ו, ואמרה לפניו רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי אתה נותן תורה לישראל על ידי משה, שכך כתיב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה". השיב הקב"ה ואמר לה, לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים וכו', שנאמר (יחזקאל ט, ד) "והתוית תו וגו'". מיד יצאה מלפניו בפחי נפש. אחר כך נכנסה שי"ן, וכן כולם. עד שנכנסה בי"ת, ואמרה לפניו, רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום, שנאמר (תהלים פט, נג) "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", (שם קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו וגו'". מיד קבל ממנה הקב"ה, ואמר לה הן. ואמר לה, (תהלים קיח, כ) "ברוך הבא בשם ה'", וברא בה את עולמו, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". האל"ף, כיון ששמע הדבר וראה הקב"ה מקבל הימנו* וברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל"ף, מפני מה אתה שותק ואינך אומר כלום. השיב אל"ף ואמר, רבונו של עולם, אין בי כח לעמוד לפניך ולומר כלום, מפני שכל האותיות הם נמנין במנין מרובה, ואני במנין מועט; בי"ת בשנים, גימ"ל בשלשה, וכן כלם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכלן כמלך. אתה אחד, ואני אחד, והתורה אחת, ובך אני עתיד ליתנה לישראל עמי שנקראו אחד במתנה, ולהתחיל להן בך על הר סיני, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", עד כאן.
2
ג׳רצה לומר, כי העולם אין ראוי להבראות בשום אות זולת הבי"ת, באשר בו הרבוי. והרי אף בתחלת הבריאה כתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", הרי הם שנים, ויוצאים מן האחדות. וכן (שם פסוק ב) "תהו ובהו", וכן (שם פסוק ד) חשך ואור, ולא היה שם דבר פחות משנים, כי כן ראוי לעולם שיש בו הרבוי. ולכך פתח בבי"ת, מפני שמצד זה הבי"ת יש בו ברכה, כי הברכה היא ברבוי, ועצם הבריאה גם היא ברכה במה שיצא רבוי חלוקי נבראים לפעל.
3
ד׳והראב"ע ז"ל (בהקדמה לתורה) התעצם בתמיה על המדרש הזה, כי אמר שאיך יפתח בבי"ת מפני שיש בה ברכה, הרי "בהו", (נחום ב, יא) "בוקה ומבולקה", וכן הרבה דברים הפך הברכה הבאים בבי"ת. ובמחילה מכבודו היה כלא הבין דברי חכמים אלה, כי הבי"ת* בעצמה היא הברכה מפני שהיא התחלת הרבוי, שהוא הוא הברכה. והמופת החותך כי עצם הבי"ת היא ברכה, במה שמספרה שנים, התחלת הרבוי, רוב מעוט שנים הוא. כי בלשון ברכה, אשר שרשה "ברך", כל האותיות יבאו במספר זה; אם הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, הרי כי הבי"ת בעצמה היא אות של ברכה.
4
ה׳לכן כאשר אמרה התי"ו שיברא בה העולם, השיב לה כי בה יעשה רושם על מצחות האנשים הרשעים. כי כשם שאות הבי"ת מורה על הברכה, באשר* הוא התחלת הרבוי, כך התי"ו שהיא בסוף, מורה תכלית והעדר, שהרי היא בסוף. רק שהיא חשבה שיש לברוא בה העולם מפני (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה", רצה לומר שהתורה היא תכלית הכל, כמו התי"ו שהיא בתכלית. וכן העולם הזה יש לו תכלית בבריאתו, כי השמים הם תכלית העולם. וכל תכלית קרוב אל השם יתברך ביותר, לכך אמרה לבראת* בה השמים, שהם התכלית בבריאה. והשיב הוא יתברך, כי יש גם כן תכלית שאינו טוב, המרוחק מאתו יתברך, והוא המיתה, שלכך ציוה לרשום תי"ו על מצחות האנשים שהגיע תכלית שלהם למיתה. אבל הבי"ת היא הרבוי, והרבוי הוא הברכה לעולם. אף כי מצינו אות הבי"ת אצל קללה, הרי עצם הבי"ת ברכה מצד מספרה, לא בשביל שנכתב בה לשון "ברכה".
5
ו׳אם כן היה נראה כי זהו חסרון בחק האל"ף, שאין בה ברכה כלל, שאינה אלא אחת במספר. והרי לפי האמת האל"ף היא קודמת לבי"ת, אשר מוכח מזה שהיא חשובה יותר, מצד שהיא ראש האותיות. לכך אמר הקב"ה, כי כשם שהבי"ת חשובה מצד שבה הרבוי, לפעמים הדבר שאין בו רבוי יותר טוב, כאשר הדבר הוא אחד בעצמו, ולכך האל"ף קדמה לבי"ת. וראוי להתחיל בה התורה, שנבראת קודם שנברא עולם הרבוי, וזה יורה על מעלת התורה ומדריגתה. ועוד פתח בה התורה, להורות כי אין דבר משותף עם התורה כלל, כדכתיב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". ואם אמרו (אבות פ"ב מ"ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", שיפנה לעסקיו גם כן, לא יעשה זה רק כדי שיוכל לעסוק בתורה, אבל מכל מקום התורה היא אחת, ואין משתתף עמה דבר, לכך פתח בה באל"ף.
6
ז׳והוא שכתוב (שמות יט, ב) "ויחן ישראל" בלשון יחיד, שאי אפשר לישראל לקבל התורה, שהיא אחת, רק כאשר הם גם כן אחד לגמרי, כי כל דבר אחדות לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד. וכמו שרמז הכתוב במה שכתב (שמות יט, א) "במדבר" ו"בחודש השלישי", כי ראויה התורה לישראל בבחינות ההם שזכרנו, כן רמז כאן שראויה להם בבחינה זאת, כי הם אחד. וכבר יתיישב בזה גם כן מה שכתוב (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", כי כאשר הם באגודה אחת כאשר נכתב עליו "ויחן ישראל", אזי גם מוֹשְׁלָם בקרבם, כמשה שהיה למלך להם, מתעלה על ידי כך עד אל האלקים. מה שאין כן כאשר הם נפרדים ומחולקים עד שאין שֵׁם עם אחד עליהם, ואינם רק יחידים כל אחד לעצמו, איך יתעלה אשר הוא מלך עליהם על ידיהם, ועל מי יתעלה. אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם. וגדולה מזה אמרו על השם יתברך כביכול, במדרש (ספרי דברים לג, ה) "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), אימתי נקרא שהקב"ה מתעלה על השמים, בזמן שישראל הם באגודה אחת למטה, ועוד האריכו שם. לכך כתיב "ויחן שם ישראל" בלשון יחיד, וסמיך ליה "ומשה עלה אל האלקים".
7
ח׳ועוד ירצה במה שאמר (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים", כי מיוחד היה משה לשיהיה עולה אל האלקים להיות אמצעי בין השם יתברך ובין ישראל, וכדכתיב (דברים ה, ה) "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם דבר ה'". כי כמו שהורה לנו לפני זה (שמות יט, א) שניתנה תורה במקום המיוחד לה, והוא במדבר. ובזמן המיוחד לה, והוא בחודש השלישי. ולעם שהם אחד, כראוי לה. כך הורה עוד שנתן אותה על ידי המוכן לכך, והוא משה, אשר שמו הטוב יעלה ויורה על זה. כי המ"ם שהוא האות האמצעי שבאלפ"א בית"א, מורה כי ראוי שיהיה הוא האמצעי וסרסור בין ה' ובין ישראל, ויעלה עד סוף המדריגות כלם. ולכך אחר זה באה השי"ן, שהיא סוף האותיות חסר אחת, כמו שהוא היה עולה אל האלקים בהשיגו עד סוף שערי בינה חוץ מאחת, כדכתיב (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים". והשמיע דבר ה' לאדם, שהוא במדריגה השפלה, במדריגה החמישית. כי מדריגה האחת הם הפשוטים. ב', המורכבים. ג', הצמחים. ד', הבעלי חיים. ה', הוא האדם, זהו אות הה"א שבשם "משה" באחרונה. הנה שכל ענין זה יורה עליו שם "משה", כי מה שהוא בעצמו האמצעי בין ה' וישראל נרמז במ"ם, אמצע האותיות. ואשר עלה והשיג מ"ט שערים נרמז בשי"ן, שהיא אות האחרון זולת אחת. ואשר הוריד החכמה וההשגה למטה לבני אדם, שהוא בתחתונים במדריגה החמישית, נרמז בה"א, שמספרה חמשה.
8