דרוש על התורה י״טDerush al HaTorah 19
א׳ואמר שוב "ויהי בהיות הבוקר וגו'". מפני שהזהירם תחלה שלא יקשה עליהם קבלת התורה והמצות, וכן אחר כך באיזה צד שיקיימוה ולא יבאו לידי חטא, וכן אחר כך שבאולי יחטאו ויבאו עונשים עליהם, שיקבלום באהבה. בא עתה ללמדם להועיל עוד, מפני שעדיין צריך תיקון. כי החכמה שהאדם מקבלה היא נוחה לאבדה, ואין לך דבר שהוא מהר לאבד כדברי תורה, וכמו שיבא. ובאין ספק כי צריך לכל בנין לעשות לו יסוד מוסד קודם כל, ולולא זאת כל פעל הבנין הוא בטל לגמרי, ויפול בכללו. ואשר הוא היסוד ועיקר לתורה הוא יראת חטא. ודבר זה גילה שלמה בחכמתו בפסוק שהתחלנו בו (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". רצה לומר שכל הדברים הם דברי הבל ואין בהם ממש, ומה הם נחשבים, זולת התורה שהיא על השמש. ואף גם זאת בהיותה בלא יראת חטא, כל מעלתה וחשיבותה לא נחשב למאומה, כי יראת חטא הוא כל תכלית החכמה, שנאמר (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'", שצריך להיות יראת ה' קודם לה וראשיתה, כדי שיהיה לתכלית לה. וכן אמרו בפרק היה קורא* (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו', שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'". שרצו לומר כי יראת השם היא תכלית החכמה, כי כל תכלית נקרא "ראשית", מפני שתכלית המעשה הוא ראשית המחשבה.
1
ב׳ולכך חתם שלמה המלך עליו השלום ספרו בזה (קהלת יב, יא) "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", לומר כי תכלית וסוף הכל הוא יראת שמים, כי אם אין יראת השם, החכמה למה היא לו, כי הכל עשה האלקים שייראו מלפניו. ואם החכמה בלא יראת חטא, לא זו שאיננה לו לתכלית, אלא אף היא בעצמה לא תעמוד לו, ואין לה קיום. כי כל דבר שיש לו תכלית יש לו קיום, ואשר אין לו תכלית אין לו קיום, כי הוא דבר בטל בעצמו באשר אין לו תכלית, וכמו שאמרו (אבות פ"ג מ"ט) "כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת". כל זה מפני כי חכמה זאת אין לה תכלית, וכל שאין לו* תכלית הוא מתבטל, ואין לו קיום כלל. ולכך חתם דוקא שלמה ספרו בזה, שכתב "סוף דבר הכל נשמע" דוקא בחיתום וסוף הספר, כי קיום הדבר הוא חותם שלו, שכל חותם נעשה בעבור הקיום, והרי יראת אלקים היא הנותנת קיום אל החכמה, כמו שאמרנו, לכן היא החותם, עד שחתם בה ספרו, ספר החכמה אשר חבר בעת החכמה בישישותו, אשר "בישישים חכמה" (איוב יב, יב), ואמרו* (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה. ובפרק במה מדליקין* (שבת ל:) "סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם", מאי "כי זה כל האדם", שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה. הוא הדבר אשר דברנו, כי יראת השם היא תכלית הכל, וזולתה אין כלום, כי אז חסר התכלית, וכל דבר לתכלית נברא, לכך כל העולם לא נברא אלא בשביל זה.
2
ג׳ואיתא התם (שבת לא.), אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ישעיה לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת וגו'", "אמונת" זה סדר זרעים וכו'. וראוי לבאר גם דברי הירושלמי שכתב וזה לשונו, שמאמין בחיי עולם וזורע. רצה לומר כי בזריעה יורה האדם שהוא ביד ה', שזולת שהיה הוא יתברך מצמיח הזריעה, היה העולם כלה חס ושלום. והוא הנרמז בלשון "חי העולמים", שהוא יתברך מחיה העולם, ושהעולם בידו, וראוי זה להקראות "אמונת". "עתיך" (שם) זה סדר מועד, "חוסן" (שם) זה סדר נשים, "ישועות" (שם) זה סדר נזיקין, "חכמה" (שם) זה סדר קדשים, "ודעת" (שם) זה סדר טהרות, ואפילו הכי "יראת ה' היא אוצרו" (שם).
3
ד׳ביאור הדבר, כי חלקו חכמים שית סדרי משנה לאלו החלקים, מפני כי העולם הזה הוא שני חלקים בעצמו, הם שמים וארץ. ואחר כך נמצא בו האדם, והוא מן העליונים ותחתונים, ונחלק גם הוא לשני מינים זכר ונקבה. ואחר כך הוא השכל, אשר הוא למעלה מעולם הגשמי, הנחלק גם כן לשנים, כאשר יתבאר. כנגד זה סדרו על נכון שית סדרי משנה, כנגד כל איכיות הנהגותיהם. ואמר "והיה אמונת" זה סדר זרעים. ידוע שייכות הזריעה לארץ, שהיא החלק היותר תחתון. ואחר כך "עתיך" זה סדר מועד. הלא המועדים הם לשמש וירח, ככתוב (בראשית א, יד) "והיו לאותות ולמועדים", והם הם סדר מערכת השמים. הנה אלו שני הסדרים הם דברי ארץ ושמים ממש.
4
ה׳אחר כך "חוסן ישועות" כנגד האדם; "חוסן" זה סדר נשים, כי על ידי האשה יש לאדם החוסן. ועיקר מה שנבראת עליו הוא זה שממנה יעמיד האדם יורש, והוא עיקר מציאותו*, ומי שאין לו בנים נחשב כמת וכבלתי נמצא (נדרים סד:). ו"ישועות" זה סדר נזיקין, השייכים ביותר לאנשים, מפני שהאיש הוא בעל משא ומתן. ובפרק קמא דבב"ק* (טו.) צריך קרא מיוחד לרבות הנשים שיהיו בכלל הנזק מקרא ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), מטעמא דאמר אי אשמעינן קמייתא וכו', אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין, אבל אשה לא וכו'. הרי כי עיקר נזיקין מיוחס בעצם וראשונה אל הזכר, שיש לו נכסים, והוא בעל משא ומתן. הנה סדרו דברים השייכים לאיש ואשה, שהם גם כן כארץ ושמים, כי הנקבה היא הארץ וקרקע העולם (סנהדרין עד:), והזכר כמו השמים המריקים הברכה לארץ, והוא מבואר.
5
ו׳ואחר כך חכמה ודעת. כי כמו שנחלקו שמים וארץ, וכן הנקבה והזכר, כן נחלק השכל לשני חלקים, אשר רבה ויתר האחד על השני, כי יש בעל שכל מופלג בחכמה על כל זולתו. והאחד הוא בדמיון הנקבה, והשני שכל אלקי, שהוא נקרא שכל נבדל לגמרי, והוא בערך האיש אל האשה. וזהו שאמר "חכמה" זה סדר קדשים, ו"דעת" זה סדר טהרות. כי סדר קדשים נקרא חכמה, כמו שאמרו בפרק המקבל* (ב"מ קט:) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי. וידוע פירוש רש"י שם, שנראה כי המסכתא ההיא היא עמוקת* החכמה בפרט, וראוי לה חדוד ופלפול החכמה. יתר על כן סדר טהרות, שהוא הנקרא שכל נבדל, כדאיתא בחגיגה (יד.) עקיבא, מה לך אצל הגדה, כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות. שמורה שאין חכמה יותר דקה ועמוקה מנגעים ואהלות. הנה אלו שני הסדרים האחד הוא יותר ויותר* מחבירו, עד שגם הם בדמיון איש ואשה, שהאיש נוטה יותר אל השכל, כידוע מגדר הנשים וערכם, שהם חסירות הדעת. והתחיל הכתוב בדבר המטה שבהם ביותר, היא הארץ. וזכרם בהדרגה מלמטה למעלה כסדר, עד שסיים בחכמה העליונה על כל, זהו סדר של שית סדרי משנה.
6
ז׳ולפיכך אמר אחריו (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", לומר כי אף כל החכמות, אין קיום להם ואין בהם ממש כאשר חסרים התכלית, שהוא יראת ה', הנותנת קיום אל הכל, כאוצר הזה שהוא מקויים. וזהו שאמר שם (שבת לא.) משל לאדם שאמר לשלוחו, העלה לי חטין לעלייה, הלך והעלה לו. אמר לו, עירבת בהן קב חומטין. אמר לו, לאו. אמר לו, מוטב אם לא העלית. כי הדבר שהוא בלא תכלית אין לו קיום, והוא להבל* וריק אין בו ממש.
7
ח׳ועל זה אמר גם הכתוב (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". רצה לומר כי שלשה מעלות הם; האחד, הוא הנוהג בדרך ארץ, והנהגתו נאה עם הבריות, עד שהוא נושא חן בעיני כל. הב', היא החכמה, שהיא היופי, שנקראת "אור", כי השכל והתורה נקראים "אור", וכתיב (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו", הנה "גם זה הבל". ואמר על הנהגת דרך ארץ שאין עמו יראת שמים לשון "שקר", כי עיקר החן הוא שיהיה נושא חן בעיני הזולת, וכשיחסר יראת שמים הרי החן הזה שקר, "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (ש"א טז, ז), ואיננו חנוני באמת, שהרי אינו נושא חן בעיני השם יתברך. אמנם בחכמה, אשר באמת סוף סוף הוא חכם, רק שאיננה מתקיימת, והיא כלה, אמר בזה לשון "הבל", שכאשר אין לו יראת השם חסר תכליתו, וכל החסר תכלית הוא הבל, בשאין לו קיום, כאשר אמרנו. שוב אמר על מעלה הג' "אשה יראת ה' וגו'", רצה לומר אבל אשה, שהוא התלמיד חכם, הנקרא* "אשה", וכן התורה בכל מקום נקראת "אשה", כשיש בו יראת ה' "היא תתהלל". שאלו הג' דברים הם תלוים זה בזה; דרך ארץ, חכמה, ויראת שמים. כי אם אין דרך ארץ אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה. לכך אמר כי השנים מהם, דהיינו החן, שהוא דרך ארץ, הוא שקר. והיופי, שהוא החכמה, אין בו ממש והוא הבל, רק ביראת ה' יהולל חכם.
8