דרוש על התורה כ״זDerush al HaTorah 27
א׳וכל זה לחכם אשר עיניו בראשו, אבל רוב בני אדם הכל שוים אצלם, מפני כי שֵׁם אחד לכלם. ואף כי הוא דבר גדול מאד, איננו מורגש, בעבור שאר חסרונות שבארצותינו אלה, ובטל במיעוטו. כי לא די להם בטול התורה שעל ידי סבה מהסבות שזכרנו הגורמים סלוק והתמעטות התורה, אלא אף מרצון נפשם מסלקים, עד שיושבים ומסירים אותה מלבם. כי הדבר השייך אל התורה ביותר, עד שהוא עצם התורה, הוא האמת, שנקראת (מלאכי ב, ו) "תורת אמת". ומצד זאת הבחינה היא נצחית, כי האמת אין לו שנוי כלל, אבל הבלתי אמת אין לו קיום, והוא בטל מעצמו. שהרי אם תסלק* אף אחד מן "אמת", נשאר "מת", שאין קיום לאותו דבר היוצא מקו האמת אף כחוט השערה, והוא מת ועבר ובטל, כדאיתא [ב]פרק חלק* (סנהדרין צז.) גבי אתרא דקושטא שמיה, דמית בשביל דבר מועט שהיה משנה מן האמת.
1
ב׳וזהו סבת התחלת התורה באל"ף, כמו שאמרנו למעלה, שאמר הקב"ה אל האל"ף, אני אחד, ואתה אחד, והתורה היא אחת וכו'. והדבר שהוא אחד לא ימלט שהוא אמת לגמרי. וכמו שייסד הפייט "אמת חותמו להודיע כי הוא אחד". וכי מה ענין זה לזה, אלא שכל שיש לו דבר שני לו, אזי אותו דבר שהוא שני לו אי אפשר שלא ישתנה מן הראשון מצד מה, שהרי זהו ראשון וזה שני, והוא הוא לשון "שני" בעצמו. ואם כן אצל השני שהוא משונה, אין הדבר הראשון אמת אצלו, שהרי נמצא דבר שהוא שני שנוי לו. אבל הדבר שהוא אחד הוא אמת גמור. לכן במה שחותמו אמת (שבת נה.) מודיע שהוא אחד, כי כאשר הוא אמת גמור, ושהאמת הוא קיים בו כבחינת החותם, כאשר אמרנו למעלה, אזי אי אפשר שיהיה שני לו, כמו שהתבאר. ומפני שרצה הקב"ה להודיע כי התורה היא נצחית, ויש לה יסוד חזק בל ימוט, וכל יסוד צריך להיות תחלה וקודם, כנזכר למעלה מדמיון הבנין, לכן פתח התורה באל"ף להורות שהיא אחת, ואשר הוא אחד הוא אמת, וזהו יסודו וקיום לו, כי האמת הוא קיים נצחי כאמור, ולכך מתחלת* התורה באל"ף. ואם כן איך ימצא האדם ידיו ורגליו לחבר אליה דברים בטלים, ודברים שאינם אמת, ובודאי שבה הוא מפיל כל בנין ויסוד התורה בכללה, "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב), כאשר הוא עוקר יסוד התורה וקיומה, שהוא האמת.
2
ג׳ובאולי יעלה בדעתך הרי אף למוד אחד או דין אחד מהתורה לא נמצא שלא יהיה בו מחלוקת תנאים ואמוראים, או גאונים וקדושי עליון, ודיעות שונות, "זה אומר בכה וזה אומר בכה" (מ"א כב, כ). וכי* לכל מי שאין הלכה כמותו אין שכר על תורתו, או כל שכן שיהיה חס ושלום בעונש הזה. והרי בית שמאי אין כל דבריהם הלכה (עירובין ו:), וכי יהיו חס ושלום בכלל זה.
3
ד׳לא מחכמה שאלת על זה. כי על זה אמרו בפרק קמא דחגיגה (ג:) "בעלי אסופות" (קהלת יב, יא), אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר האדם היאך אני לומד תורה מעתה, תלמוד לומר (שם) "כולם נתנו מרועה אחד", אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ, א) "וידבר אלקים את כל הדברים האלה". אף אתה עשה אזנך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאין ואת דברי מטהרין, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.
4
ה׳הלא יש לפקפק, מה צורך לומר "מפי אדון כל המעשים", ומה ענין לשון זה לכאן. אלא שבא לומר שאל יקשה לך מכיון שאינם הלכה, איך נתנו מרועה אחד, ומה לנו ולהם. על זה אמר שהם "מפי אדון כל המעשים". רצה לומר כמו שרבוי המעשים הם מאתו יתברך, ככל הנבראים, שעם שהם מחולקים ומהם הפכיים לגמרי, עם כל זה כלם מן השם יתברך שהוא אחד, וכלם יש בהם האמת מצד. כמו שאנו אומרים (סנהדרין מב.) "פועל אמת שפעולתו אמת". כי המים בבחינת מה שנבראו עליו הם אמת, וכן האש שהוא הפכם, בבחינתו אשר הוא נברא עליו גם הוא אמת. ככה רבוי הדעות בעצמם הם כלם מאתו יתברך, ואף אם הם* הפכיות, מכל מקום כל אחת יש לה בחינה אמתית מצד, כמו שיבא עדות וראיה ברורה במשל ודמיון.
5
ו׳וכמו שהנמצאים הגם שכל אחד אמת מצד בחינתו, מכל מקום ימצא לפעמים אחד מהם הקרוב אל האמת יותר מחבירו, והוא האמת הגמור. כי אין ספק שהאדם קרוב אליו בעצמו יותר מכל הבעלי חיים. כן הדעות המחלוקות, יש קרובה אל האמת לגמרי, והיא הלכה. אבל אף על פי כן אותה שאינה אמת גמור עד שתהא הלכה אין לדחותה מפני זה, כמו בנבראים שעל כל פנים האחרים הם גם כן במציאות, כאשר גם הם שלמים ואמתיים מצד. וזהו אמרם (חגיגה ג:) אף על פי שזה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר, אל אחד אמרם. שכך אמר הקב"ה שבבחינה אחת הדין כך, ובבחינה אחרת כך, ומכל מקום האחד הוא אמת בעצמו לגמרי, לא בבחינה פרטית. אם כן אין לדחות השאר גם כן כאילו אין בו ממש, כמו שאין לדחות מעשה השם יתברך, אף שיש מהם שהוא ישר ואמת יותר. ולכך כל אחת מהדעות היא תורה, ויש שכר טוב לפעולתה* בכוונם לשם שמים לאל אחד שאמרם, כי כולם מאתו.
6
ז׳אבל את אשר הוא יודע בעצמו שאינו אמת, ושהוא שנוי מפורסם בכל בחינותיו, אין לומר בו כמו שכל המעשים נבראים מאתו יתברך כך דעתו ושכלו של אדם בכל החלוקות*, כי אין דבר זה דעתו ושכלו בעצמו, שזהו שקר ידוע, ואין שייך לומר שיהיה מאתו יתברך.
7
ח׳ובפרק חלק* (סנהדרין צב.), אמר רבי אלעזר*, כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (בראשית כז, יב) "והייתי בעיניו כמתעתע", וכתיב התם (ירמיה י, טו) "הבל המה מעשה תעתועים", עד כאן. רצה לומר כי בודאי כל דבר שהאדם אומרו והוא אמת לדעתו, שייך לומר בזה שכמו שנבראו מהשם יתברך כל חלופי המעשים והפכיהם, כן כל חלופי הדעות, אף ההפכית מהלכה, היא תורה באמת בבחינה זאת שהאומרה יש לו טעם אמתי בדבר. אבל היודע שנוי הדברים ומחליפן, אין לייחס אליו כלל כי הוא אמת. ולא יבא מאתו כי אם אמת, כמו שאמרו (סנהדרין מב.) "פועל אמת שפעולתו אמת", והשקר אינו מתייחס כי אם לעבודה זרה, אשר שקר והבל המה. הנה אם המחליף בדברים בעלמא כך, בדברי כבשונו של עולם, דברי תורת אמת, על אחת כמה וכמה.
8
ט׳ובאולי יקשה לך, דבפרק קמא דעירובין (יג:) אמרו על תלמיד אחד שהיה לרבי מאיר, שהיה מטהר השרץ במ"ח* פנים. ועוד שם, תלמיד ותיק אחד היה ביבנה, שהיה מטהר השרץ במאה וחמשים פנים. וכן בסוף פרק דיני ממונות* (סנהדרין יז.), אמר רב יודא אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. אמר רב, אני אדון ואטהרנו וכו', ואף על גב שהוא שקר גמור, שאין שרץ טהור (ויקרא יא, כט). הרי הקשו שם בתוספות מה לנו בחריצות של הבל, שהתורה טמאתו, ותרצו כמבואר שם. וכל עיקר דבריהם בזה שהוא ללמוד ממנו פלפול גדול בתורה. אבל לפי הנראה אין צריך לזה, כי בודאי מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים איננו חריפות של הבל, כי הוא דבר עיקריי בתורה. שיש לדעת הדברים במהותם בכל בחינותיהם, והשרץ הלא יש לו בחינות לטהרה בעצם מהותו, ככל הלימודים שלמד בזה שם, ומצדם יש לו בחינה מה לטהרה, אף כי התורה טמאתו.
9
י׳המשל בזה, מי שהיה מתווכח וידבר על העצים שהם מיסוד הרוח, ושכנגדו יאמר כי הם יסוד העפר. אשר מבואר נגלה שדברי שניהם אמת, רק שהאומר שהם מיסוד הרוח ידבר בעיקר מהותם, שכל עיקרם רוחניי, כמוכח מהיותם צפים על פני המים, שאם היו עפרוריים לגמרי היו שוקעים, כמו העפר. ואשר יאמר שהם מיסוד העפר גם הוא אמת בבחינה מה, והוא כי יש בהם גם כן מיסוד העפר במוחש בעת שישרפו, אלא שאין זה עיקר בחינתן. ככה גם כן מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים הוא לעמוד על מהות השרץ בכל בחינותיו, אשר יש לו צד בחינה לטהרה מצד הלמודים ההם, ועם כל זה התורה טמאתו. לכן אין זה פלפול של הבל כלל, כי אם פלפול אמיתי מצד אותה בחינה שהיה לטהרה, כי בזה עומד על אמתת השרץ כפי כל מה שהוא בעצמו, כזה המחכים על העצים לדעת כל מהותן.
10