דרוש על התורה כ״חDerush al HaTorah 28
א׳אבל אלו שעושים תורת אלקינו פלסתר, ואומרים שהם דברי חדוד, בודאי דברי חדודין הן לכל שומען, אשר לב השומע נשבר ונקרע מזה. כי יאמרו באיזה סוגיא בתלמוד ציור מה, שיודעין ואומרין בעצמן שאינו כי אם ציור צבועיי, רק שעושים זה להראות כח מעשי חדודים, ומתוך כך ילכו בגוים אין תורה. כי אשר הם מוכנים וחפצים בתורה קצת, יאמרו מה לנו ולדברים אלו הבדוים מלב, ואותיות פורחות באויר, ונמנעים על ידי כך מישיבה. אין שם גם אחד זולת הנערים הנעורים מחכמה, שאין מבקשים תורה. כל זה מסוגיות ארצותינו אלה.
1
ב׳ובפרק חלק* (סנהדרין קא.), כל הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתה בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת* לפניו, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים וכו'. ואם על זה חוגרת שק, מה תעשה על שעושין אותה פלסתר חס ושלום, כאילו אין לנו תורה. באין ספק שחוגרת שק על מתניה, ואפר מקלה על ראשה, הלוך וזעוק קינה ויליל. וכי אין לנו תורת אמת שילכו אחר ההבל ויהבלו. והרי זמנו של אדם לקיצורו לא יספיק אף ללמוד איזה סדרים מהתלמוד, ואיך יבלו ימיהם בהבליהם אלו.
2
ג׳ולא די לנו בזה, אלא אף במקום שלא נמצא ולא נשמע פלפול הזה, ולא ידעוהו ואשר לא חלק להם, גם אצלם התורה מונחת בקרן זוית, ולא יחזרו על תלמודם, בראותם כן בכת שאמרנו שעוסקים בקלקול הזה. וכי כל הראשונים אשר היו לפנינו אף מזמן קרוב, וכי בזה קנו התורה. הנה יש להפלא הפלא ופלא, כי הפליא ה' את מכותינו לסלק מארצות אלה התורה בכללה.
3
ד׳ובודאי יש לדאוג באולי לפי קלקול הדור, שרוצים להקל מעול התורה עד מקום שידם מגעת, שכל אשר יקל בו יותר ישמעו לו. ועם כל זה לא ילכו בדרך הישר גם הוא, רק שלא יאחזו בזה, וגם מזה יניחו ידיהם. כמונו היום, מזהירים להניח הדרך המעוקם, יש לחוש כי יצייתו לנו בזה, ובהפך הדברים שבכונתנו ימאסו גם כן.
4
ה׳לכן עלינו להעיר את רוחם כי אין זה מגמתינו, רק שיבאו אל הדרך העולה בית אל, להיות עם בני עליה שיקנו התורה על ידי שיחזרו על תלמודם, שהוא הנקרא עוסק בתורה, כמו שיתבאר. ולזה צריך עול של תורה ביותר, כמו שהיו עושים הראשונים שהכבידו את עולם בגירסא לחזור על תלמודם יום יום, ובזה קונים תורתם. ודבר זה מוטל על הרב המורה להם להראותם הדרך אשר ילכו בו ואת המעשה אשר יעשו (עפ"י שמות יח, כ), לעשות כתות וחבורות לכך, ואיש אל רעהו יאמר חזק (עפ"י ישעיה מא, ו), ונתחזק בעד תורת אלקינו (עפ"י ש"ב י, יב). לא כמו שהם עושים, שאף הנערים כאשר ילמדו שטת ההלכה, מיד יפנו לדרכם לומר כל אחד מה לי עוד לזעוק, כבר ידעתי שטתה, ועל ידי כן הלמוד בטל לגמרי. האמת זהו עמוד אחד מקיום התורה, שהקלקול בו יגרום סלוק התורה לגמרי.
5
ו׳העמוד השני מקיומה הוא בסדר הלמוד, אשר קלקולו גם כן יסלק וישכח התורה. כי כבר אמרנו בשהתורה שכל אלקי, והאדם גשמי, עד שלא במהרה יהיה להם חבור ויחוס יחד, קשה לקנותה ומהר לאבדה. לכן אם אין למוד האדם כראוי לפי השכל עד שיתקיים בו, דהיינו שיקנה תחלה המשנה, שהיא יותר קרובה לאדם מפלפול התלמוד, אין קיום לה אצלו. ולכך סדרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ה מכ"א) למוד האדם בכדי שיתקיים בו. ואמרו במדרש פרשת צו המשנה היא עמוד ברזל לתורה, כי על ידי המשנה יש לאדם יסוד של ברזל שעליו התורה, שהוא התלמוד, נבנה.
6
ז׳ובפרק היו בודקין* (סנהדרין מב.), "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו), אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסא אמר רבי יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. קרי רב יוסף אנפשיה (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". ופירש רש"י ז"ל (סנהדרין שם) "מלחמתה של תורה" הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא, ולא למד משניות וברייתות הרבה, כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא [ב]בעל משניות הרבה, שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר [על דבר], יבין מתוך משניות [הרבה] שבידו הא מני פלוני היא, ששמענוהו במקום אחר אומר כן, עד כאן לשונו.
7
ח׳אבל אנחנו בעלי עיורון השכל, רוצין לקנות התורה ועוזבין המשנה, מפני שבטבע האדם חפץ בתלמוד יותר, בשהוא* חדוד פלפול, ובפרט בנערותו הולך אחר שרירות לב, לכך עוזבין המשנה ורצים אחר התלמוד. ולכך ביארו חכמים עונשן בפרק חלק* (סנהדרין צט.) "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), רבי נתן אומר, כל מי שאינו משגיח על משנה, עד כאן. והן הן מעשה הדור הזה, שאין אחד משגיח על המשנה, בחשבו כי לא יקרא "חכם" רק על ידי התלמוד, שהוא פלפול ומשא ומתן. ולב האדם נמשך אל זה, ומניחין המשנה. בודאי על זה נאמר "כי דבר ה' בזה", כי "דבר ה'" הוא הנאמר על גוף המצוה, הוא הנשנה במשנה. וזה כי אין למודו אלא בשביל החכמה, שכל אדם מבקש להתחכם בטבע, ואינו מבקש לדעת המצות בעצמם. ואילו היה האדם מבלה כל ימיו בתלמוד, היה זה יציאה מדרך החכמים ומדרך הישר די והותר כנזכר. אלא שגם זה איננו שוה להם, עד שמבלים ימיהם בהבליהם האלו, ויכנוהו פלפול חדודיי.
8
ט׳וכבר התחלתי להדריך בני אדם שיתנו ללמד בניהם משנה תחלה ליסוד גמור, ואחר כך כל סדר הלמוד על פי שגדרו חז"ל בדרכי התורה (אבות פ"ה מכ"א), ולא עמדה לי, באשר מתמצעים תמיד אנשים חוטאים ומחטיאים, אשר כל כוונתם בתורה רק לשם יוהרא, ומנעום מזה, באמרם טוב שילמוד בנך פלפול הגמרא, בו יעלה מעלה מעלה (עפ"י דברים כח, מג), והוא לתהלה ותפארת (עפ"י דברים כו, יט) לך ולבניך עד עולם (עפ"י שמות יב, כד), לפעול כשם הגדולים אשר בארץ (עפ"י ש"ב ז, ט). ומלמדים הנערים לצפצף כעוף המצפצף, ואינו יודע מה.
9
י׳זהו הנהגת הדור השפל ופחות, ההולכים דרכי עקלקלות, ומפסידין שכר הגדול המיועד למשנה. כמו שאמרו במדרש (ויק"ר ז, ג) אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם", עד כאן. ולמה דוקא בזכות המשניות. אבל הוא הדבר אשר דברנו, כי התורה היא צורת ישראל, בכן פיזור ישראל מיוחס לשלא תמצא הלכה ומשנה ברורה במקום אחד, ויחוייב גם כן שבלמדם המשנה, שבה לפחות סדר הדינים יחד, לא כן הפלפול, שלפעמים על ידי משא ומתן הוא בא מענין לענין שלא באותו ענין (עפ"י קידושין ו.), כידוע. לכן כאשר יתנו משניות המסודרות, עם היותם בגוים מפוזרים ומפורדים, אזי אקבצם גם הם, זהו עמוד השני מקיום התורה.
10
י״אוחזרת הלמוד שזכרנו קצת ממנו, הוא ההכל, והפכו הוא סלוק התורה. והדור הזה אין חפצים שלא תוסר התורה מאתם, ואין מרגילין תלמידיהם לחזור על למודם. ואיך יעלה על דעת שיהיה נשאר דבר אצלם, כי אף אם חוזר עליו, הרי אמרנו כי דברי תורה לריחוק שלהם מן האדם נוחים לאבד. ואין צריך ראיה שבמה שאין חוזרים על למודם תסתלק התורה לגמרי, שזה נמצא הרבה בתלמוד כמה היו חוזרים על למודם, וזה היה כל למודם, הכל כדי שתהא התורה עם האדם שבזה יקרא בעל תורה, לא זולת זה, והוא היתד שהכל תלוי בו. ועתה אף אם יבחרו בדרך המקולקל, היה להם לפחות לאחוז גם בזה לקנות התורה על ידי חזרת הלמוד. וכי לא תהיה התורה שלימה בפלפול של אמת כמו בהפכו, עד שיבלו כל הזמן בהבלם לבדו, ולא יתנו חלק כלל אל חזרת הלמוד. ומובטח אני, שכל זמן שלא ימצא דבר זה בין הגדולים והחשובים, שמהם ילמדו הקטנים וכן יעשו, חי ה' צבאות שאין תורה ואין מעשים בישראל, וכל יום גרע בזה משלפניו, כאשר עינינו רואות, ויש לדאוג חס ושלום כי יותר ויותר יתקלקל הדור על ידי כך.
11
י״בוהעונש הזה ביארו גם כן בפרק חלק* (סנהדרין צט.), "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא) וכו', רבי יהושע בן קרחה אומר, כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר, כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת. בא לומר כי זה נקרא "דבר ה' בזה" במה שלומד ואינו חוזר על למודו תמיד, שדומה לזורע ואינו קוצר, רק מניח שם הזרע בלכלוך ובזיון העפר מן האדמה, ומניחו לעופות השמים לאכול, שאין לך בזיון כמוהו. ככה גם כן השונה ואינו חוזר על תלמודו, מניחה בבזיון ביותר, שמבזה אותה, ואינו מקפיד על שתסתלק ותלך לו לאבוד גם כן.
12
י״גועוד יש בזה דבר חכמה, שכשחוזר על תלמודו הוא מתחכם ונעשה חריף. שכן אמרו במדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתקיט), "כי לא רבים יחכמו" (איוב לב, ט), אמר אליהוא לחביריו של איוב, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא (שם פסוק ח) "אכן רוח היא באנוש", שנותן בו הקב"ה רוח כדי שיהיה רגיל בתלמודו, עד כאן. הרי לך כי החוזר על תלמודו ורגיל אצלו*, הוא מתחכם. וזהו שאמר כאן כי הלומד ואינו חוזר על תלמודו, דומה למי שזורע ואינו קוצר. כי הזריעה היא באדמה החמרית, כך כאשר האדם מקבל השכל, הרי גוף חומרי יקבלנו, ואם כן השכל יחובר אל הגשמי, ואינו שכלי גמור. וידמה בזה לזורע ואינו קוצר להפריד ולהבדיל הזריעה מהחומרי. אבל כשחוזר על למודו, הרי יתחכם על ידי ההרגל, אם כן בזה יבדיל השכל מהגשם, ויעשנו שכל גמור ונבדל לגמרי, בדמיון תבואה הנקצרת מן האדמה החומרית, עד שאין לה חבור בה עוד. כי כל עוד שיותר חוזר על תלמודו, נעשה הלמוד יותר שכלי ונבדל מהגוף בהתחכמו.
13
י״דואילו היו בני* האדם נותנין לבם לדבר זה, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו (ישעיה מ, לא) לרדוף אחר חזרת תלמודם יותר ויותר, מאשר הם רודפים עתה אחר הפלפול שאין בו ממש. והדבר מורגל בפי הבריות "חזור חזור ואל תאכל דבר שמביא החריפות", ועם כל זה היו כלא הבין. ומפני שאין האדם משתוקק לזה בשהוא עול כבד, לכך אמר (איוב לב, ח) "אכן רוח היא באנוש", שזהו מהשם יתברך שיתן בו רוח זה. וזולת זה נאמר (שם פסוק ט) "כי לא רבים יחכמו", ומזה תראה כי רבים נכשלים ביסוד הזה.
14
ט״וורבי יהושע שאמר הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה וכו'. רצה לומר כאילו תחלת לידתה הוא לאבוד. ומה נאמר ומה נדבר, וכי יצטרך להאריך בזה, הרי אמרו (אבות פ"ג מ"ח) "השוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו". לכן אין להאריך בעונש הגדול שבזה, כי אין הפה יכול לדבר והלב להרהר את כל החסרון שיגיע מזה, עד שאנו נחשבין כאילו חס ושלום אין לנו תורה כלל, ואין ספק בזה.
15
ט״זוהנה אנחנו הפך הראשונים לגמרי, אשר כל תורתם היה הגירסא שחזרו על תלמודם, אשר השכר בזה שהתורה היא עם האדם בכל מקום שהוא, ולא תסולק מאתו כלל. ועל זה אמרו בפרק אלו עוברין* (פסחים נ.), שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחציתן, ומסיק שם דמיירי בהרוגי לוד. ומה ענין אלו שני דברים יחד. אבל היחס שביניהם הוא, כי הרוגי מלכות מסרו נפשם על קדושת השם, ובזה נעשה אדם נבדל מעולם הגשמי לגמרי, עד שהיה מוסר עצמו למיתה, להסתלק מן העולם על קדושת שמו הגדול. לפיכך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, שאין חבור למדרגה הנבדלת הזאת עם שאר בני אדם, שהיו נוטים אחר העולם הזה בהיותם בו. וכן מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שהוא בעל תורה נבדלת ושכלית ממש, כאמור. אבל אם אין תלמודו בידו, נשמתו אינה נבדלת ושכלית, רק יש לה יחוס וצירוף אל הגוף, בשאין תורתו עמו. זהו השיווי שבין שני הדברים, והבן.
16
י״זובמדרש (קה"ר ט, י), זבדי בן לוי בעי למחמי אפוי דרבי יהושע בן לוי, אתחמי ליה, הראהו בני אדם שפניהם זקופות, ובני אדם שפניהם נמוכות. אמר לו, אלו שפניהם זקופות תלמודן בידם, ואלו שפניהם נמוכות אין תלמודם בידם, עד כאן. וזהו כי אותם שתלמודן בידם אין להם בושה מלעמוד במחיצת הנשמות הקדושות הנבדלות לגמרי מן הגוף, כי גם הם בבחינתם, כאמור. אבל אותן שאין תלמודם בידם, אינם נבדלים מן הגוף, ולכך פניהם נמוכות, שיש להם בושה מלעמוד במחיצות קדושים.
17
י״חועוד רמז בזה, כי אלו שפניהם זקופות הם בפעל, כי הפנים הוא היכרו של אדם, ובו הוא נמצא וניכר, ואם כן הפנים הוא מציאותו בפעל לגמרי, לכן אותם שפניהם זקופות* יעיד שהם בשלימות בפעל. ואותם שפניהם נמוכות, אין תורתם השכלית אתם, בשלא הוציאוה לפעל על ידי חזרתם תמיד, והם מתייחסים אל החמרי, שאינו רק בכח. אבל מי שתורתו אתו, הוא שכלי, והשכל הוא בפעל כידוע, ולכך פניהם זקופות, שיורה על שהם* בפעל. ודבר זה ברור כאשר תבין.
18
י״טוכאשר יראה האדם בענין למוד הראשונים, ובפרט בעלי התוספות, מרוב בקיאותם בשית סדרי התלמוד, עד שלפעמים בדבור אחד מביאים ראיה וקושיות ממסכתות* הרבה, שאין אנו יודעים מהם אף דבר אחד. ועוד יבא מזה, שקלקול זה הוא הגורם שגם מעשים אין בנו.
19