דרוש על התורה כ״טDerush al HaTorah 29

א׳ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המכלים* ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל. וכי אין לנו תורה תמימה (עפ"י תהלים יט, ח), "ארוכה מארץ מדה" (איוב יא, ט), שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה. וכל איש אשר רוח תורה בו ראוי לו לשאת קינה ונהי על דבר זה בפרט, ומאנה הנחם נפשי על זה, וכיוצא בזה, ובפרק שנו* הארכנו מאוד בדבר זה, עיין שם. אלו הם עמודי התורה, שבהתקלקל אחד מהם, מוט התמוטטה התורה. ובארצות אלה אין משגיחין על זה כלל, עד שבעוונותינו הרבים כמעט נסתלקה תורה לגמרי מישראל על ידי זה.

ב׳ויותר מכל הוא בטול הלמוד, שאין תורתם כי אם באקראי, לא תמידית*, כי אם לתקופת השנה, ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן "בין הזמנים", וכל אחד הולך בשרירות לבו הרע, שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל, וכאילו אין זה זמן לתורה, לקרותו "בין הזמנים". ואם הראשונים הנהיגו כך, בודאי היה זה לכמה סבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה, לקיים "אם תעזבני יום יומים אעזבך", ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים. והטובים שבהם יעשו את עצמם כמתעוררים ללמוד בפרקים אלו פוסקים, ולא יהיה זה כי אם לימים אחדים. והם באמת דברים אחדים על יחידו של עולם ועל התורה האחדית, למצוא דרך ומבוא ליבטל ממנה ביציאה מלמוד אל למוד, אשר על זה נאמר (זכריה ח, י) "ליוצא ובא אין שלום", כאשר פירש מתלמוד אל תלמוד, כדאיתא בחגיגה (י.).

ג׳אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני האלקים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל, כנאמר (משלי ח, לד) "לשקוד על דלתותי יום יום". וילמדו שטת הלכה בכל יום, ויחזרו על תלמודם תמיד, עד שיהיה בידם. ואותן שיהיה להם פנאי ילמדו הפוסק, ואין זה לכלם, רק לאותם שכבר הגיעו למדריגה זאת, כי די אל רובם בשטת ההלכה וחזרת הלמוד היותר נבחר מהכל. וכאשר יראה האדם בעין שכלו, ימצא כי כל הסבות הגורמות קלקול התורה נמצאות בזמן הזה אצלנו, עד שהעולם חשך בעדנו.

ד׳ויותר מזה בלבול הלמוד של תנוקות של בית רבן, שעליו העולם עומד, בשהוא* הבל פה שאין בו חטא. אשר אין לספר גודל הקלקול, שמתחילין ללמדם פרשה אחת בסדר הזה, ובשבוע האחר* פרשה אחרת בסדר שקורין הצבור, וכן נוהגין כל השנה. עד שקודם שיתחילו השנייה ישכחו הראשונה, שאינם חוזרים עליהם כלל, כמו שעושים בתלמוד, גם הוא. וכשבא אחר כך לתלמוד, יוצא ערום ממקרא כאשר נכנס, עד כי אף פרשה אחת בתורה איננו יודע, עד שלא נמצא כמעט אין גם אחד הרגיל במקרא. ואם יבא מי שירצה להדריכם בדרך אמת וישר, אומרים הלא אחר הרוב יש להטות. על זה דאבה נפשי. ולספר כל הקלקולים יטרח וידאב על המספרם. ועל כל הדברים האלה הנה קולי שאגת אריה וקול שחל, ובמר נפשי* אבכה, ודמוע תדמע עיני.

ה׳וכבר אמרנו בהקדמתנו כי אין מזיחין את האדם מדברי אמת ויושר, ומכל שכן דבר שהחוש והעינים מעידים. אלא שהותרה הרצועה בעוונותינו הרבים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לשום אדם. ואליכם אישים אקרא (משלי ח, ד), ולפני כל אשר תורת אלקינו בלבבו, וחס על כבוד השם יתברך ותורתו, אשתטח ואקוד אפים ארצה, תעמדו נא בפרצה זאת והושיענו, כי באו מים עד נפש (תהלים סט, ב), טבענו ביון מצולה באנו במעמקי מים ואין מעמד ושבולת שטפתנו (עפ"י תהלים סט, ג). כי בארצות אלה פנה הוד התורה זיווה והדרה, ואין עוד אור בשמים (עפ"י יחזקאל לב, ח), כי חשך העולם מן התורה, ובטל אור יקרות (עפ"י זכריה יד, ו). אוי לנפשנו כי גמלנו רעה, ומה נעשה ליום פקודה, בבואנו לתת דין וחשבון לפני דורש ומבקש עלבונה של תורה, שאנו מניחין ועוזבין תורת אמת, והולכים דרכי עקלקלות, דרך אשר לא גבלו ראשונים גם האחרונים. ואנשים אשר פתח הבית החמרי הזה הוכו בסנוורים, שהיה להם לראות הנגלה לעינים, שכל הולכי דרך עקום ומקולקל הזה, המתעתע את האדם מדרכי החיים לדרכי המות, אם נמצא בם חכמה ומשא ומתן של הלכה כאשר היה לפנים עיקר התורה בארצות אלו, ומימיהם היו שותים בצמאה* (ב"מ פד:), כרש"י ובעלי תוספות ותלמידיהם ז"ל, מי יוכל לספור, מחול ירביון (תהלים קלט, יח), דור אחר דור עד עתה, שהיו מלאי מצות ותורה כרמון (עפ"י ברכות נז.). ועתה בעונותינו הרבים נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו), נהפך הגלגל, ואין אתנו יודע עד מה (תהלים עד, ט), הכל בסבה זאת. שכאשר הם* בכחם, ובגבורת אנשים היו, היה להם ללמוד תורה. אבל הם מכלים* ימיהם בדברים שאין בהם ממש (-האלו-), ולא מלאו כריסם מן התורה, "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י, ב). כי כאשר באו לעת זקנותם, והיו רוצים לעזבם, הם ערומים וחסרים מכל, ומקוים בהם (משלי א, כח) "אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני".

ו׳ועתה בני ישראל זרע אמת (ירמיה ב, כא), הכי קרא שמו "חלוק" על שם (ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב". לא זו העיר ולא זו הדרך (מ"ב ו, יט), כי אם עליו ועל כיוצא בו נאמר (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב". "ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו' ונדחת והשתחוית וגו' אשר חלק ה' וגו'" (דברים ד, יט), הם הם העובדים באמת לאשר אין בו ממש בחלק לבם, כמו שאמרו (סנהדרין צב.) כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה. ואף אם יהיה לאחד ימי מלואים להיות עם סובאי יין ובזוללי בשר כל היום וכל הלילה, ויהי הבקר אור, יוכל ללבוש מיד ולהפך בחלוקו, זה שלא כדרכי תלמידי חכמים בישיבה. ואם יהיה כמבוי עקום, הלא זהו אומנתו שהוא חריצות של שקר, וכל היותר שקר הוא חביב עוד, וכל היותר נבוך ומבולבל, נקרא מפולפל ביותר. ועל כזה אמרו חז"ל, שהיו עדיפים מנביאים, בפרק אין מעמידין* (ע"ז לט.), מאי "חילק* וכו'", למה אסרו, מפני שערבונה עולה עמו. ולא מצאנו לשון זה שנופל* על דבר הגון, רק שהוא חלוק המחלק התורה והמעשים מן העולם.

ז׳ולכן בני, אם יפתוך חטאים ופושעים בנפשותם, ונפשות* צדיקים ונקיים, המטעים בני אדם מדרך חיים לדרך מיתה, ומצודתם רעה פרושה על בני אדם לצוד בהם נפשות ילדים רכי השנים, החושקים ואוהבים דברי ילדות והבל, וכאשר יכלו ימי הילדות והשחרות, יראו נפשם חסירה מן הדעת וערומה מכל חכמה, ולא נמצא אתם דבר. כאשר יקרה מקרה הכסיל בכל התלמידים שהיו בעלי לב נבון וזכי התבונה לפלפל בחכמה, ולבסוף יצאו ערומים מכל, לא נשאר בהם אף ריח תורה, לא תאבה ולא תשמע להם. חי ה' צבאות אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, כי בנפשכם הוא. כי תחת אשר היה אפשר לך ללבוש ולקשט בפאר הראוי לעולם הבא, ולהיות התורה עמך להוליכך בדרך ההולך נכוחו לעולם הבא, וכמו שאמרו* (מגילה כח:) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר (חבקוק ג, ו) "הליכות עולם לו", אל תקרי "הליכות", אלא "הלכות". ופירשנו בחבור דרך חיים כי שם "הלכה" יפול על שאינו נוטה מנקודת האמת, ולפיכך דרך זה היא שמוליכו לעולם הבא, היא דרך הישר, שאינו נוטה מנקודת האמת. אבל ילבשו דבר שהוא הפך האמת, והוא דרך עקלקלות, אין זה רק שגורם להסירו מדרך העולם הבא.

ח׳ולכן בני שמעו אמרי וקחו מוסרי, ולכו נא בעקבות הרועים הראשונים, ולא ימושו מפיכם דברי תורה. ובהוייות דאביי ורבא תהיו עסוקים, ולא תשאו נפשכם אל משאות שוא ומדוחים. ובזה תבלו ימיכם ושנותיכם, וטוב לכם באחרית הימים בבואכם ליראות את פני האדון ה' אלקי ישראל. ואם תעשו כן, הרי אתם מקבלים שכר כנגד הכל. וכך אמרו בירושלמי בפרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ה), אם ראית שהבריות נתייאשו מן התורה, תחזיק בה ותקבל שכר כלם, שנאמר (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ובעד המורה לכם לצדקה העתירו והפילו תחנתכם, אולי יחנן ה' צבאות גם אותי, ויכפר משוגתי ואשר העויתי גם בזה, ויקוים בי דברי חכמים (אבות פ"ה מי"ח) המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ומי שימאן ולא יסיר מקרבו עמל ואון, אף כי מנדין לכבוד הרב (ברכות יט.), ואיך אם כן לכבוד ה' ולכבוד תורתו, ואין חולקין כבוד לרב, ועם כל זה לא יטה אוזן לשמוע, ולא יקבל מוסר בדבר שהוא מכשול לרבים ולדורות, לא יהיה לו לא ער ולא עונה, ולא יהיה נמנה בכלל צורבא מרבנן. וכל המיקל בכבודו להחשיבו כאחד מעמי הארץ הרי זה משובח, ויהא נחשב לו כאילו כיבד תורת ה' בגופו נפשו ומאודו, וזרעו עד סוף כל הדורות יהיו עוסקים בתורה ובמצות.

ט׳ובזה אכלה לדבר במה שהוא יסוד ותכלית הכל, והכל תלוי בו, הוא חזרת הלמוד, עד שיהיה תלמודם בידם, ולא ימוש מפיהם, ואזי תחזור תורה ליושנה כאשר לפנים בישראל, ולא מזמן ארוך. כי מה לאסוף ולצבור הון ועושר אתו, ולאבדו בהרף בפעם אחד. ולכן כל אשר נגע יראת אלקים בלבבו, וחרד על תורת אלקינו לעשות עמודים לה שלא תפול בכללה, ירגיל עצמו והלומדים לפניו בענין זה, שהוא יסוד הכל שלא תמוש מפיהם. גם לשמור סדר הלמוד בדרך שאמרנו; ללמוד סדר המשנה תחלה, ואחר כך התלמוד, ולחזור תמיד על הכל. וכן תינוקות של בית רבן, ללמדם תחלה מקרא כסדר מראש ועד סוף, ולחזור עליו, עד שיהא שגור בפיהם, ואחר כך יעתיקו למשנה, הוא הדרך אשר דרכו בו ראשונים ואחרונים. ואם יאמרו בני הדור הזה כי אינם מסוגלים לכך, שאם כן מתי יעשו לביתם לצורך גופם, הלא ראש לחכמים אמר (קהלת יא, ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך וגו'", כך הם דברי יצר הרע. אם כן איפה בני זאת עשה, והנצל שלא תאבד לגמרי. כי שתהיה* תורה מונחת בקרן זויות, ולא תהיה עם האדם, רק לבקשנה בסימניות וציונים, הוא כמו הקרואים לשלחן ערוך, ועליו כל מיני מגדים, ואתם בידם ובכחם אין מאומה מה לאכול, רק שצריכין לצפות על שלחן זה של אחרים.

י׳ובפרק הניזקין (גיטין ס:), אמר רבי יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". והנה יש להקשות, למה דוקא בשביל תורה שבעל פה. אבל פירוש הדבר כי כל ברית הוא בין השנים שיש להם חבור יחד בעצמם. הנה מפני כי תורה שבכתב מונחת בארון, ואיננה עם האדם בעצמו, לכן איננה כריתת הברית לחבר את ישראל בעצמם אליו יתברך. אבל תורה שבעל פה, שהיא עם האדם, עד שבזה האדם בעצמו הוא בעל תורה, והוא הברית וחבור שיש לאדם בעצמו עם השם יתברך. ודי והותר שאנו כותבין התורה שבעל פה, אשר לא נתנה להכתב (גיטין ס:) בחכמה זאת גזורה מאתו יתברך, לשלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם, ותהיה התורה עמו בפיו על ידי תורה שבעל פה, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי תורה שבכתב. ולפיכך די בצרה שאנו כותבים את שבעל פה לשלא תשתכח, אבל מכל מקום אין הכתיבה מבטלת הברית ממנה, דסוף סוף לא ניתן להכתב. ולא נחשב כתיבתה כתיבה באשר* לא נתנה להכתב, רק שתהיה סדורה בפה האדם עדיין הברית קיים כאשר* הוא. אבל אנחנו אשמים שהתורה מונחת על השלחן הערוך, ובפינו אין דבר. וכי כרת הקב"ה ברית עם השלחן שהתורה מסודרה ונמצאת בו בעצמו. העבודה והמעון כי אין חס ושלום ברית, ונחשב זה כאילו חס ושלום אין תורה.

י״אאך את זה תוכלו לעשות לפחות, לבחור אחד מן הפוסקים הכוללים חקי התורה ומשפטיה, ובפרט אשר בני דורינו נמשכים אחריו. וקחנו על זרועותיך (עפ"י הושע יא, ג) ללמדו לתלמידים תדיר בכל יום, כמו סוגיית ההלכה בתמידות. והפוסק יהיה חקוק על לוח לבך (עפ"י משלי ג, ג), לא יוסר, ושטת ההלכה לא תסור מנגד עיניך יום יום מכל ימות השנה. אמנם הדרך אשר הלכו בו הראשונים כל ימיהם הוא אשר אמרנו, ללמוד משנה ותלמוד, ולחזור עליהם עד שהיה תלמודם בידם.

י״ביהי רצון מלפני אדון כל שיהיו דברינו אלה לרצון, ועד כאן הגיעו, כי הציקני רוחי בקרבי באשר אין הנחה והשקט בלבי, אמרתי לקרר רוחי בזה. גם באולי ימצא אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג, יד) אשר ישיתו לבם לדברים האלה, ואמצא מרגוע לנפשי, כי אז נאמר (ירמיה טו, יט) "ואם תוציא יקר מזולל וגו'". ואין לי נחמה יותר מאשר אחשוב כי דבר זה סימן לקץ גלותינו, כי ידוע שכל העדר הקודם בנושא מביא ההויה, וכמו שבארנו דבר זה במקומו, ולפיכך כאשר העדר התורה נמצא בעולם, מוכנת הוייתה לבוא.