דרוש על התורה ד׳Derush al HaTorah 4
א׳על זה השיב הקב"ה "אחוז בכסא כבודי" (שבת פח:), שהוא המקום שאינו שייך אליהם, כי אם אל נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא במסכת חגיגה* (יב:), "ערבות" שבו נשמות ורוחות העתידין להבראות וכו', וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם. הרי כי הנשמות הם בערבות, תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק (ש"א כה, כט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך", כדאיתא פרק השואל* (שבת קנב:) נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וגו'". ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד, שמה הם שבים ללכת. וזהו שאמר "אחוז בכסא כבודי", כי זהו המקום המיוחד וראוי לו לצדיק בין העליונים לבלי יהא נחשב עוד כאילו הוא בא בגבולם, כי זהו מקומו של משה.
1
ב׳ועל פי שלשה עדים יקום (עפ"י דברים יט, טו), כי ראוי ונכון הדבר מאלקים לעשותו מקום הצדיקים דוקא. אם האחד שאמרנו, שזהו מקום הנשמה. ואם השני, כי ראוי* לאדם שיהיה מקומו תחת כסא הכבוד, ממה שנאמר (יחזקאל א, כו) "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". לכן האדם מקומו הראוי הוא תחת הכסא*, קרוב אליו יתברך.
2
ג׳ואם השלישי, כי מקום הצדיק ראוי היות תחת הכסא כבוד, מפני שהצדיק מקבל עליו עול מלכותו יתברך ביותר, בשגם הוא כובש את יצרו, ומקבל עליו עול מלכות שמים. ונקראו הצדיקים (תהלים קג, כ) "גבורי כח עושי דברו", כדאיתא במדרש. ולכך מלכותו יתברך בפרטית על הצדיקים, המקיימים גזירותיו, וכובשים את יצרם, ומבטלים רצונם מפני רצונו יתברך, עד שיתכן להתייחד מקומם תחת כסא הכבוד. כי הכסא הוא המלכות בעצם, כנאמר (בראשית מא, מ) "רק הכסא אגדל ממך", והם תחת כסא מלכותו יתברך. ונקרא הוא יתברך (ישעיה מד, ו) "מלך ישראל", הכל בשביל שהם מקיימים גזירת מלכותו יתברך. אף גם זאת בהיותם מוטבעים ביצר הרע השוכן בקרבם, מכל מקום כובשים את יצרם ומקיימים גזירותיו. אבל המלאך שאין בו יצר הרע (רש"י בראשית יח, ה), לא שייך בו דבר זה, כמו שנתבאר זה ביותר במקום אחר.
3
ד׳גם כי המלך היושב על הכסא הוא שופט ודן, דבר זה שייך דוקא בתחתונים, אשר הוא יתברך שופט אותם, ואליהם ייוחס* המשפט, אשר בו שייך הכסא, שיושב על הכסא* למשפט. מה שאין כן בעליונים, שאינם חוטאים, ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ותחרות וכל כיוצא, עד שאין יחס הכסא להם. לכך אמר "אחוז בכסא כבודי", שמלכותו יתברך הוא על הצדיק. הנה שלשה הסברות האלו יתנו עדיהן ויצדקו שזהו המקום המיוחד לאדם הצדיק ביותר, עד שאין כאן עוד בית מיחוש לשמא ישרפהו בהבל פיהם, בשיש מקום לצדיק בפני עצמו, ואינו נכנס לגבולם.
4
ה׳ואז פירש שדי זיו שכינתו ועננו עליו (שבת פח:). כי כל זה לא יספיק לאדם הצדיק מה שיש גם לו מקום מיוחד בין העליונים, במה שאמר "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה", כי עדיין יכול להיות שינצחוהו הם לפחות בנצחון בעלמא, בלי שישרפוהו בהבל פיהם. כי כל התנגדות שבין שנים, הגם שיש לכל אחד מקום המיוחד אליו לבדו, על הרוב ינצח האחד. בכן היה עוד מן הצורך שיהיה חוסה לגמרי תחת כנפי השכינה, ולהכנס תחת הסתר שלו, וכנאמר אצל רות (רות ב, יב) "אשר באת לחסות תחת כנפיו". כי מאחר שהאדם הוא מקבל מלכותו יתברך, ומי שהוא תחת המלך, מהמחוייב כי המלך מגין עליו וחוסהו תחת כנפיו בהסתירו*. לכן פירש עליו זיו שכינתו ועננו, עד שהיה משה לן בסתר צל שדי.
5
ו׳ודוקא בזיו וגם בענן, מפני כי הזיו הוא נגד נשמתו, שבו היא זיוו הודו* והדרו וזהרו, ראויה לפרוש עליה זיו שכינתו להיחס שביניהם. ועננו דומה ומיוחד לגוף, שהוא אבק פורח וענן כלה. הנה בשניהם היה חוסהו תחתיו; אם בנפשו, אם בגופו. ואז אמר משה "תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה".
6