דרוש על התורה ח׳Derush al HaTorah 8
א׳ולכך כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", כי האדם הוא חסר, והוא אדמה חסירה כמדבר הזה, ולכך הוא צריך אל השלמה. ועוד, במה שאמר הכתוב במיותר "באו מדבר סיני", ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא "ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון" (דברים ח, ח), ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף, ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה, ולא זולת זה.
1
ב׳וזהו שאמרו בפרק רבי עקיבא* (שבת פג:), אין* התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל". ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור, והאדם בעל גוף. לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו. ואם לאו, אין התורה מתקיימת בו.
2
ג׳ובפרק כיצד מעברין* (עירובין נד.), אמר רב הונא, מאי דכתיב (תהלים סח, יב) "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים", אם האדם משים עצמו כחיה זו* שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בו, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בו, עד כאן. וכל זה מפני כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה, כמו שיבא בדברינו עוד מזה. לכן כתיב (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה, צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף, אין גם אחד, רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל, שאינם רודפים אחר תאוות הגוף כמו האומות*, רק שהם כמו המדבר, כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה, ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר.
3
ד׳ובהתלבש האדם במדה זו, היא לו לסולם לעלות בו מעלה מעלה עד לשמים. וזהו גם כן הרמוז בכאן באמרו (שמות יט, א) "באו מדבר סיני", כי "סיני" הוא במספר "סלם", כאמרם ז"ל במדרש (ילקו"ש ח"א רמז קיט) ב"סלם מוצב ארצה וגו'" (בראשית כח, יב), רבנן פתרין ליה בסיני, אתייא דדין כאתייא דדין. כי האדם בהסתלקו מהגוף ותאוותיו, הרי יש לו סולם שעולה בו מן הגוף השמימה להיות עם השם יתברך, וקרוב אליו.
4
ה׳ועוד רמז במה* שאמר הכתוב "באו מדבר סיני", שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו [ב]פרק כיצד מעברין* (עירובין נד.), אמר רב מתנא, מאי דכתיב (במדבר כא, יח) "וממדבר מתנה", אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר, עד שאינו מתיחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום, אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית, שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא [ב]פרק כסוי הדם* (חולין פט.) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט [מכל העמים]" (דברים ז, ז), אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם, לכך* זכו לתורה. וכן על ההפך אמרו בפרק שני דקדושין* (מט:) סימן לגסות הרוח עניות, ופירשו שם עניות של תורה.
5