דרוש על התורה ט׳Derush al HaTorah 9
א׳ואל מה שאלו שתי המדות, דהיינו סלוק תאות הגוף, והענוה שעושה עצמו הפקר כמדבר, גורמים ומסבבים קבלת התורה, רמזו גם כן חז"ל בפרק רבי עקיבא* (שבת פט.), איתא התם, אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו, רבונו של עולם, תורה היכן היא. אמר לו, נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה, תורה היכן היא. אמרה לו, (איוב כח, כג) "אלקים הבין דרכה וגו'". הלך אצל ים, אמר לו, (שם פסוק יד) "אין עמדי". הלך אצל תהום, אמר לו, אין בי, שנאמר (שם) "תהום אמר לא בי היא* וים אמר אין עמדי". אבדון ומות אמרו, (שם פסוק כב) "באזנינו שמענו שמעה". חזר ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו, לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו, תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא. אמר לו, וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. אמר לו הקב"ה למשה, משה בדאי אתה. אמר לפניו, רבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אמר לו הקב"ה למשה, הואיל ומעטת עצמך תיקרא על שמך, שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי וגו'", עד כאן.
1
ב׳רבו השאלות בזה המאמר; הא'*, מה לו לשטן ולתורה עד שישאל הוא היכן היא. ובפרט שאנו רואין שלבסוף כאשר נודע לו בבירור שהיא אצל משה, חזר לדרכו ולא אמר דבר. אם כן מתחלה מאי קסבר ששאל עליה, ולבסוף מאי קסבר. הב', למה הלך ביחוד אל אלו הג' לבקשה, המה ארץ, ים, ותהום, ולא בא אל דברים זולתם. וכי אין דבר שיתכן היותה בו רק אלו. הג', למה הוא בעצמו לא אסיק אדעתיה להלוך אצל בני אדם, באולי היא ביניהם. הד', מהו המכוון מהשנוי לשונות שבין ים ותהום ובין הארץ, שאמרה היא דוקא "אלקים הבין דרכה". הה', למה אמרו אבדון ומות "שמענו שמעה" יותר מהנך. ו', למה לא הלך גם אצל אבדון ומות לשאול היכן היא, עד שהם מעצמם* אמרו מה שאמרו. הז', למה ועל מה העלים והסתיר השם יתברך הדבר מתחלה ממנו, עד שלא אמר לו מיד בפירוש "לך אצל בן עמרם". הח', מה שכינה הוא יתברך את משה במקום הזה בכינוי זה, ולא זכרו בשמו העצמיי לאמר לו* "לך אצל משה". הט', איך חלה שאלה כלל בדעת השטן היכן היא, וכי לא ראה או ידע שנתנה אל משה. היו"ד, שאמר לו הקב"ה "הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך", למה תהא בשביל זה התורה נקראת על שמו.
2
ג׳ביאור הענין, כי השטן הוא המקטרג, והוא המסטין שבא לקטרג על נתינת התורה למשה, אשר ידע בודאי הדבר. ואמר תורה היכן היא, רצה לומר כי התורה בהיותה (איוב יא, ט) "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", עד שאמרו במסכת עירובין* (כא.) שכל העולם כולו אינו אלא אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, היכן היא, כלומר איזה בית אשר יבנו לה, ואיזה מקום שיכיל אותה בתחתונים, עד שיקבלוה הם. השיב הקב"ה "נתתיה לארץ", עם שהיא גדולה ורחבה ועמוקה, נמצא בית קבול בתחתונים שיכילנה ושיקבל אותה.
3
ד׳הלך אצל ארץ וכו' (שבת פט.). הנה קטרוג השטן היה משתרבב בג' דרכים, מצד ג' דברים שנמצאים בה, עד שבכל אחד מהם לא יתכן בדעתו אפשרות לה בתחתונים, שעל שלשתן התחבל* לקטרג ולומר "היכן היא". והם כמו שאמר הכתוב עליה (איוב יא, ט) "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ובמקום אחד ייחס אליה הכתוב גם העומק, כמו שיבא. ומה שיפלו בה שלשת הרחקים האלה, הוא זה; אם האורך, מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה, יוליד מזה מושכל אחר, וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד, יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי, ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא "אורך", שזוהי סגולת מי שילך לאורך, שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת, וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך, ואמר "ארוכה מארץ מדה". אם הרוחב, כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד, ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים, כי זה בודאי נקרא "רוחב". אם העומק, שכשאדם ירצה לעמוד על עומק איזה דבר מהתורה, הרי המושג ההוא בעצמו "עמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד). זולת כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג, כנזכר המיוחס לאורך. וזולת הדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו, אשר יכונה רוחב, בעצמו ימצא אותו עמוק יותר מהתהום.
4
ה׳והן הן ממש השלשה דברים שהתורה נתכנית בהם במקראות מלאים; חכמה, תבונה, ודעת. כי החכמה מובנה פשוט, שמשיג הדבר בשלמות, עם כל מה שיצטרף אליו. והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר, כידוע שזהו ענין הנבון, שמוציא דבר מתוך דבר, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת דברים (דברים א, יג) ובמקומות אחרים. והדעת הוא שמשיג הדבר ביותר על עומקו כמו שהוא, כאשר יתבאר.
5
ו׳ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר "היכן היא", כאילו אמר מצד האורך, דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים, ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אליה כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה, עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב כח, כג) "אלקים הבין דרכה", רצה לומר אם אתה שואל על התבונה שבתורה, שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, "אלקים הבין דרכה", הוא יתברך המבין תכונתה*, ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון "תבונה" השייך על האורך דוקא, המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה, וכדכתיב (איוב יא, ט) "ארוכה מארץ מדה". והזכיר בזה לשון "דרך", שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו, אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב, (תהלים קד, כה) "זה הים גדול ורחב ידים", לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה. וכאילו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מלכל* ברואי מטה, אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה, וכנאמר (איוב יא, ט) "ורחבה מני ים". ולפיכך אמר הים (איוב כח, יד) "אין עמדי". ועל קטרוג עומק התורה ותכונתו*, אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואף על פי כן לא ייוחס* אצל עומק התורה. והוא שאמר התהום (איוב כח, יד) "לא בי היא", כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה.
6
ז׳וכן מצינו לשון זה בעצמו (משלי ג, יט-כ) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו". הרי כי הדעת היא כאשר יורד לעומק הדבר, לכך אמר "בדעתו תהומות נבקעו". ואשר מייחס התבונה אל השמים, מפני כי בא לזכור ענין שמים וארץ יחד, לא ארץ וים כמו בפסוק הנזכר, והשמים הם יותר חשובים מן הארץ, ולכך בערך הארץ, התבונה אל השמים והחכמה אל הארץ. אמנם בענין השטן הנזכר, לא זכר כי הלך אל השמים, באשר התורה נתנה אל הארץ, ואז על נכון אמרה הארץ "אלקים הבין דרכה" כנזכר. וזהו שאמר השטן "חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה", כלומר מצד כל ג' דברים המה, החכמה התבונה והדעת, אין ערך ויחס לה עם אלו, כל שכן עם האדם, ואיך אם כן יהא נמצא לה מקבל בתחתונים.
7
ח׳אבדון ומות אמרו (איוב כח, כב) "באזנינו שמענו שמעה" (שבת פט.). רצה בזה, כי הדברים הראשונים שלשתן הם גשמיים, וכל גשם הוא בעל גבול בודאי, ואי אפשר לדברים הגשמיים בעלי שעור ורוחק מוגבל, כמו הארץ וים ותהום, יחס אל התורה השכלית. אכן אבדון ומות, אשר המיתה היא סלוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף הנגוף, מצד שיש אז לאדם סלוק מהגשמיות, אמרו "באזנינו שמענו שמעה", שמצדם יש שייכות מה לאדם עם התורה. ואמר שני דברים; אבדון ומות. כי נגד הגוף אמר "אבדון", שהוא נאבד וכלה. ועל הנפש אמר "מות", שאין בו אבדון. ואמר כי מצד האבדון ומות יש לאדם יחוס עם התורה, אף כי הדברים הגשמיים, המה ארץ ים ותהום, אין להם יחס אצלה, מכל מקום כאשר האדם מסלק גופו הגשמי, שייכה אליו התורה. ולכך אמרו "באזנינו שמענו שמעה", וכמו שאמרנו שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כי אז ראויה אליו, אבל מכל מקום לא לגמרי. זהו שאפילו אבדון ומות לא אמרו רק "באזנינו שמענו שמעה" בלבד, המורה שייכות מה, לא שיהיה בשביל זה ראוי לקבלת התורה לגמרי. ולכך לא הלך השטן להם, רק שבעל המאמר בא לומר כי אבדון ומות יש להם יחס מה אל התורה במה שמי שמסלק עצמו מגוף הגשמי עד שהוא שכלי ראויה אליו, כמו שאמרנו.
8
ט׳ואמר לו השם יתברך "לך אצל בן עמרם" (שבת פט.). ולא זכרו בשמו "משה", כי כל שם מורה על הדבר מה שהוא, כי זהו כל ענין השם, שיורה על הדבר אשר הוא בא עליו, עד שעל ידי השם יש בו מהות מה. והתורה איננה מתקיימת במי שיחשוב את עצמו בעיניו לדבר מה. כי כל דבר, יהיה מה שיהיה, יש לו גדר וגבול שהוא מוגבל בו, ואז אין ערך לו אל התורה, מצד שהוא מוגבל ברחקיו. ולכך אמר "לך אצל בן עמרם", כלומר שאיננו נחשב בעיני עצמו כאילו היה לו שם בפני עצמו כלל, ומצד זה באין ספק ראויה אליו התורה בעצם. וכשהלך אצל משה אמר "מה אני שתנתן התורה על ידי", הרי שלא נדמה בעיני עצמו למהות כלל.
9
י׳ובשביל שאמר "מה אני", אמר הקב"ה אליו שתקרא התורה על שמו, כי ראויה להקרות* על שמו בעבור הענוה הזאת. כי ארץ ים ותהום, אשר להם כל שלשת הרחקים בשיעור וגבול, אין ערך להם אל התורה השכלית הבלתי מוגדרה ומוגבלה. אבל משה שלא היה מגביל עצמו בשום שיעור וגבול לגמרי, עד שאמר "מה אני", אשר אילו היה מחזיק עצמו במה שהוא, היה מגביל את עצמו בגדר הרחקים, לא היה ראוי שתקרא התורה על שמו, בשהיא שכלית, ואין השכל בעל הגבלה ושעור, כי אם הגשם שיש לו רחקים. לכן בשביל שלא הגביל עצמו כלל, והוחזק בעיני עצמו לפשוט גמור עד שאמר "מה אני", היה ראוי לקבל התורה השכלית שאין לה גבול. הרי כי אבדון ומות, שהם סלוק הגשמי, אמרו "באזנינו שמענו שמעה" בלבד, ואילו בעל ענוה הוא שזוכה אליה לגמרי עד שתקרא על שמו.
10