דברי אמת, דברי אמת על הגמרא, בבא קמאDivrei Emet, Divrei Emet on Talmud, Bava Kamma

א׳ברש"י ד"ה השור והבור כו'. כסדר שהן כתובים בפרשה כו'. בעי בזה משום לא הרי שהוכרח ע"י זה לומר שלא כסדר הקדום ע"כ הי' ראוי לסדור השור והמבעה.

ב׳ברש"י ד"ה כהרי האש כו'. ה"א לפטור בעי בזה ושינוי לשון מהקודם שאמר לא הוה נפיק מבעה מני'. פירשנו דיש לומר עוד לא זה וזה שאין כח אחר מעורב בו וכדאיתא בתוס' ד"ה לא זה וזה ודו"ק. ע"כ קאמר ע"י זה שאין בו רוח חיים ה"א לפטור לגמרי משא"כ לטעם הנ"ל ודו"ק. וי"ל עוד מעין זה דרש"י (לא) רצה לפרש הטעם שפי' המשנה רוח חיים ולא קאמר סתם לא זה וזה כהרי האש וכמו ברישא פי' התוספות ידוע ורש"י לא רצה לפרש כן דהוה קשה לי' דהלא יש עוד מעלה כנ"ל ע"כ אפי' בשתים הייתי יודע המעלה ע"כ פירש רש"י טעם דה"א ליפטר לגמרי מטעם שאין בו רוח חיים ע"כ פירש במתני' כן המעלה ומשא"כ ברישא קאמר סתם שאין החסרון גדול לפטור לגמרי כ"א שלא נפיק מבעה מיני' להיות שוה ודו"ק וכן נמי פשוט בשתים קל למצוא מעלה ומה שפירש המעלה כדי לומר ה"א ליפטר לגמרי. משא"כ אח"כ לגבי בור שיש שלשתן קשה למצוא מעלה מעצמו ע"כ צריך המתני' לפרש המעלה שדרכו לילך ולהזיק וזה י"ל כוונת רש"י אח"כ לא זה וזה שלנשתן וק"ל:

ג׳בתוס' ד"ה ארבעה אבות נזיקין. י"ל כיון שאית דוכתא דלא תני הן למה אית דוכתא דתני הן הלא לעולם ישנה אדם דרך קצרה. וי"ל דאיתא בתוספו' ריש כתובות בשיטה דאבל נ"ל בע"א דמקשה מטהרות אמרו דכן דרך התנא במה שהביא מטהרות מקצר מאוד. וצריך טעם לזה. ונראה כדאיתא בספר [חסידים] שאמר שם מי שמדלג ואלו מגלחין וכן מי שמתו וכיוצא בזה הוא עבירה. אך אין ללמוד שם בעיון ע"ש וידוע כי התוס' מביאין הספר חסידים. וכן נראה הטעם שמקצר מסדר טהרות. וכן י"ל כאן הגם מה שמגיע לפלפול מאריך משום יגדיל תורה ויאדיר. מה שאינו נוגע לפלפול מקצר ולא תני הן ודו"ק:

ד׳בתוס' ד"ה השור והבור בסופו ור"ת פי' דשם אדם כתיב קודם וכו'. תמוה לכאורה הלא איתא קודם שור שם אדם בפרשה שנמי אב בברייתא בפסוק וכי יריבון אנשים. וצריך לומר הגם שאמרו תנא אדם וכל מילי דאדם אעפ"כ העיקר אדם קאי על דאזיק שור כמו יתר הפרק מיירי מנזק בהמה ומעין זה היא כי יגנוב שור וצ"ע:

ה׳בתוס' ד"ה ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כו'. והא דלא תני הכא לא הרי האש כו' י"ל הסמיכות דזה תלוי בזה דבלא דבריהם הייתי אומר טעם שפי' במתני' המעלה כאן יותר. משום דזה ידוע דיש לאש מעלה דכח אתר מעורב בו. ע"כ צריך לומר דל"ת אש חמור בודאי כידוע משום כח אחר. זה וזה חמור נמי ברוח חיים. משא"כ בשור ומבעה ה"א ששוין הם ולא ידע לזה מעלה מזה ע"כ תני סתם לא הרי כו'. ולפ"ז לא הוה קשה כלל יאמר נמי לא הרי האש דהלא ידוע לו מעלת האש שע"כ קתני בפירוש מעלת שניהן כנ"ל. וכן נמי בבור הוה אפשר לומר כן שהוה ידוע מעלת הבור תחילת עשיתו לנזק ע"כ צריך לפרש נמי מעלת שלשתן. וע"כ אין צריך למתני גם לא הרי הבור כי הי' ידוע שע"כ תני בפירוש מעלת שלשתן אך להתוס' לא ניחא כן שכח אחר מעורב בו אינו מעלה. צריכין לטעם אחר מה שפירש המעלה דלא הוה ידוע מעלת שניהם. ע"כ צריכין אח"כ הכל ודו"ק היטב:

ו׳בסה"ד וקצת קשה כו'. הטע' של הסמיכות י"ל דבל' הקדום לא הוה מקום [לתרץ] הקושיא דהלא הוה מוכח מכאן דלא ס"ל לתנא דמתני' כמו המכילתא דאל"כ למה תני לא זה וזה כו' כהרי הבור כדי שלא תקשה למה כתוב בור. הלא צריך לכתוב הפסוק כי יפתח וכי יכרה למילף שאין עונשין מן הדין. אלא ע"כ דלא ס"ל כן. משא"כ אחר שמביא התוספות דרק משום יגדיל תורה ויאדיר פריך שפיר [וקצת קשה] וניחא וק"ל:

ז׳בגמ' תולדותיהן כיוצא בהם או לאו כיוצא בהן. קושית העולם תיפוק לך דכיוצא בהם דאם לאו כיוצא בהם מאי קאמר לא הרי כו' שלא תקשה נכתוב חדא ותיתי אידך מני' הלא ה"א דהוא תולדה אע"כ דכיוצא בו. ובפשיטות לשיטת התוס' ניחא דהלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ואפשר לומר עוד דהא י"ל הלא לקמן בתולדותיהן פריך לאו כיוצא בהם דקאמר רב פפא אהייא אילימא אקרן מ"ש כו' וכן בכולהו. א"כ ממילא יודע אם הם שוין להאב בענינם ודאי הם כיוצא בהם כסברת המקשן לקמן ואם לאו לאו. ואפשר לומר דהמקשן לא ידע הסברא חילוק בין אב לתולדה משום דכתיב בהדיא והוא רוצה להקשות בין אם נימא כיוצא בהם או לאו. ומקשה קודם האיך הוא והאיך שישיב לו יקשה עליו אח"כ דאכיוצא בהן קשה לו א"כ למה קרא לזה אב ולזה תולדה דזה ידע דאם הם שוין הם כיוצא בהם א"כ הכל א' הוא ולא אב ותולדה. ואם לאו כיוצא בהם קשה א"כ למה נקרא תולדה כיון דלא מענין אב הוא הי' לו לקרות נזק בפ"ע וכמו שמקשה לקמן למאי קרי תולדה דרגל וכן י"ל בע"ב שמקשה מ"ש קרן דקרי לי' אב דכתיב כי יגח זה י"ל הוא מה שמקשה אמה שאמר כיוצא בהם כי ידע המקשן שאלו התולדות שוין הם לקרן והוא משיב לו דכתיב כו' מש"ה נקרא אב. ע"כ בשאר אבות ותולדות לא קאמר עוד בהאי לישנא דקרי לי' אב. כ"א מ"ש רגל ומ"ש שן כו'. וא"כ לק"מ קושית העולם דהלא אשר שוין ודאי כיוצא בהם ודו"ק:

ח׳שם בגמ' אבות מכלל דאיכא תולדות. לכאור' מיותר דהלא ידע דהם כיוצא בהם חטאת וסקילה אך הוה אפשר לומר דילמא באמת הכל א' מפני שהם שוין ע"כ קאמר אבות מכלל דאיכא תולדות. ומה שאמר קודם מה איכא לר"א אמאי קרי לי' אב האמת קאמר שבזה ידע שיש ביניהם ולר"א ידע שאין ביניהם כ"א טעם אמאי קרי אב. והנה לרבנן אמאי קרי אב י"ל אי הוה קרי לחד מתולדות אב הוה קשה כן והוא צריך להיות אב משום דאי עביד אב ותולדה דידי' ושורש הדבר שמצינו בשבת תולדותיהן כיוצא בהם ודאי ששוין בענינם כ"א אך [לר"א] יש טעם למאי קרי אבות כמו שאמרו בגמרא וכנ"ל ובתולדות הטומאות הגם שאין כיוצא בהם וניחא משום שהם באים ונולדים מהן מהאב ראשון ע"כ הם ענין א' שזה יצא מזה וגרוע מהם קצת ע"כ אינו מטמא כ"כ וע"כ אצ"ל שם אבות מכלל דאיכא תולדות ודו"ק. משא"כ כאן האיך שישיב אפשר להקשות כנ"ל ודוק מה שפרשנו בעזרת אל ית':

ט׳תו' ד"ה ולר' אליעזר. עיין במהר"ם מלובלין וכן בשבת פרק כלל גדול בתו' משמ' כפי' ראשון של התו' לבד כי אין מביא תי' שני כלל:

י׳תו' ד"ה ה"ג הך כו'. החילוק בין הפירושים והגירסות. הך דלא חשיבא בעצמה והוה חשובה במשכן דלפי' ראשון נקרא אב הגם דלא חשובה בעצמה כ"א במשכן הוה חשובה. ולהשני לא כן הוא כ"א צריך חשובה בעצמה אצלינו ודו"ק:

י״אבד"ה דאלו אב כו'. מה שמקדים הגירסא להקושיא הוא פשוט בעזרתו ית' דאי הוה גריס אדם לטמא בגדים פי' שהוא לבוש הוה אפשר לומר דגם הראשון מטמא אדם וכלים. א"כ גם חרב הנוגעת בטמא מת מטמא חרב השני כיוצא בו ותו לק"מ וק"ל:

י״בתוספות ד"ה אבל במחוברת כו'. פי' התוספת דהנה קודם הקושיא הקדים לשלם נזק שלם ובעי בזה דלא נפרש כולה מועדת כפי' הר"ת לקמן דף ה' ע"ב שמביא התו' בא"ד. ועי"ז משלם נזק שלם מפני שדרכו להזיק וא"כ תו לק"מ דר"פ דס"ל קנסא הוא רק בתלושה כ"א לפי האמת שיש לימוד הוא סובר גם במחוברת כן משא"כ אי לא הוה כתי' ה"א דמחוברת דרכה להזיק ולא הוה קנסא וגם משלים נזק שלה דהוי ילפינן מבור וחד מהני כמו למ"ד ממונא עתה. ותו לא היה קשה כלל. אך זה אינו ניחא כלל לומר כן דכתיב בשביל זה לאשמעינן מה שאפשר להבין שאין דרכה בכך כיון שזה הוא סברא ברורה לר"פ. ומי איכא ספיקא קמי' שמיא כלומר מי איצטרך קרא משום טעות דסברא ברורה. ע"כ מפרשים קודם לכך כעין לפרש דלקמן דף ה' ע"ב ד"ה שכן מועדין ומוקשים שפיר. על זה מתרצים דבאמת הפירוש הוא כמו קודם כולה מועדת שדרכו להזיק ועי"ז משלם בפעם אחת נזק שלם אפי' לר"פ כנ"ל ואין הכוונה על הפסוק. דהלא אין הפסוק מיותר לזה אלא על הברייתא וכתירוצם ז"ל ודו"ק היטיב:

י״גרש"י ד"ה ואגב אורחא קמ"ל כו'. האריך דלא תקשי מאי קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה הלא כתיב במועד לאדם וגם בעליו יומת וא"כ ע"כ צריך לומר דלא עמד בדין עד שהרג את הבהמה וא"כ משום רשעה אחת אתה מחייבו אף במיתה לזה וממון לזה יש דיעה דפטור לזה מפרש כו' ודו"ק:

י״דשם בגמרא אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דקאמר ר"פ אהייא. מאי לשון אלא כאלו תלוי במה שאמר עתה. אך דאי הוה קרי לנשיכה תולדה דשן כיון שהוא בשיניים וכן רביצה ובעיטה תולדה דרגל הוה ניחא כיון דאין שוין לשן ורגל דלאו הנאה להזיקה ולאו הזיקה מצוי תולדותיהן לאו כיוצא בהם משא"כ אם הם תולדה דקרן כי אין חלוי במה שהם בשן ורגל בהטבע שלהם ובמעלתם. וע"כ קרי להם תולדה דקרן:

ט״ווי"ל עוד שע"כ קרי להם יותר תולדה דקרן ששוה בשני דברים הן כי כוונתן להזיק והן שאין הנאה להזיקן ולא הזיקן מצוי כי קרן:

ט״זבגמ' אין נגיחה אלא בקרן לא בענין אחר משום דכתיב באלה תנגח את ארם באלה דוקא וכן בהם עמים ינגח משמע דוקא קרן וזה אין נגיחה אלא בקרן משא"כ בשן ורגל לא משמע זה ולא אחר כ"א משמע שן רגל דמצינו ושלח זה הרגל וכן שן:

י״זרש"י ד"ה ומאי שנא שן מהנך דקא מוקמת מלתא דר"פ כו'. בעי בזה דעתה אין מזכיר ר"פ כנ"ל בתולדה דקרן לכך מפרש דקאי אמה דקאמר לעיל כי קאמר ר"פ אשן ורגל:

י״חרש"י ד"ה מ"ש רגל דמחייב. שינה בלשון מלעיל מ"ש שן דלעיל מפרש מ"ש מהנך. דאין מזכיר קודם שום דבר ודאי מהנך נפרש אתולדות משא"כ עתה דהזכיר קודם שן ותולדותי' ה"א מהנך קאי אשן ותולדותי' ע"כ פירש מ"ש דמחייב דהזיקה מצוי עוד נשכח:

י״טרש"י מ"ש קרן דמחייב. ר"ל דלא תימא מ"ש קרן דכוונתו להזיק הלא הם ראוי להיות כוונתם להזיק. וא"א לפרש כן לכך פי' מ"ש קרן דמחייב דכוונתו כו' זה הוא הטעם וק"ל.

כ׳בגמ' ושלח זה הרגל כו'. מה שמשנה הלשון מלמעלה דאמר אין נגיחה אלא בקרן. נראה משום דבנגיחה הוה ידעינן דהוא בקרן אך הוה אמרינן דגם נגיפה הוא נגיחה ר"ל דגם בגוף הוה ניחה ולא הוה ידעינן מועד לאדם הוה מועד לבהמה וכן לא להיפוך וגם קרן תלושה לא הוה ידעינן דה"א דהוא דוקא במה שבגופה:

כ״אבגמרא במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב. צ"ל דלא אמרינן מכדי שקולין הן ויבואו שניהם אלא במה שאמר לקמן שושלח משמע שניהם משא"כ כאן דלא משמע כ"א. שכתיב סתמא הוה אמרינן לאחת או מעלת כוונתו להזיק הוא יותר גדול או מעלת הנאה להזיקה והזיקה מצוי הוא יותר גדול ודוק היטב ועיין לקמן. כי בזה מתורץ כראוי שלא תקשה הלא אי ה"א דלא כתיב קרן ושן הלא שקולין ואתו שלשתן ומה שלא אמר נמי אידי ואידי אקרן והא דלא מכליא קרנא י"ל מוטב לומר תרווייהו אשן כיון דפסוק מיירי בשן ובער. אך מה מקשה רש"י לכתוב ושלח. הלא לא הוה ידע דקאי אשן דילמא אקרן. ואפשר מ"ש אידי ואידי אשן דה"א מעלת הנאה להזיקה עדיפא. אך אי לאו ובער מנ"ל להמציא נזק חדש מוטב לומר אקרן. כדמשמע שמוטב לדחוק מלומר אב חדש וכדמשמע ברש"י שמאריך בד"ה אידי ואידי בסופו הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן פי' הגם שדוחק כן אעפ"כ מוטב מלהמצי' נזק חדש ואפשר ידע דושלח משמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם וכן צ"ל דמכוין לזה דקאמר שן ורגל הכל שן קודם. ובפסוק הוא רגל קודם אך הגמ' לישנא דברייתא דלעיל נקט ג' אבות נאמרו בשור הקרן ושן ורגל ובברייתא נקט כסדר השור. קרן למעלה ולמטה שן ולמטה רגל. ולמה בפסוק מביא רגל קודם. אך משום דושלח משמע נמי שן. וי"ל עוד דפסוק מדבר ממטה למעלה. אך הלא קודם מדבר בקרן כי יגח ותי' עוד אי הוה כתיב ושלח לבד לא הוה אמרינן אקרן דא"כ הוה למכתב אצל כי יגח לידע בלא מכליא קרנא נמי. אין להקשות מאי קאמר השתא שן דלא כליא קרנא מנלן וכן ברגל דאזלא ממילא. דילמא אה"נ. אך הלא הרבה איתא במסכת זו דמחייב כן. ועוד י"ל דאל"כ הוה ליה למימר ודלא מכליא קרנא נמי וכן ברגל ודאזלא ממילא נמי. פי' ה"א לטעות בשני דברים אלא ע"כ דלאו טעות דאמת כן הוא ודו"ק:

כ״ברש"י ד"ה מה רגל ל"ש כו'. דהא לא כתיב בבער וכן בשן לקמן דהא לא כתיב ושלח לכאורה צ"ל דא"כ יכתוב לשון א' בפסוק ושלח או בפסוק ובער אך אחר הדיוק צ"ל ובער משמע דאזלא ממיל' והסברא כן הוא אי לאו ושלח דאל"כ תקשה לבסוף למה משלחי רגל דא"ל דה"א אידי ואידי אשן דא"כ עתה נמי וא"ל דומי' דרגל דילמ' ה"נ וא"ל דהא לא כתי' ובער דאי הוה כתי' בפ' ובער לא הו' ידעינן רגל כ"א אידי ואידי אשן והא דאזלא ממילא ודוק. ואפשר זה כוונת התוס' דושלח גופא משמע דוקא לא מכליא קרנא ודוק. ואפשר גם רש"י ס"ל כן כ"א שמפרש שנדע קודם הידוע מושלח שלוחי אין לתרץ כתוס' משא"כ אח"כ לק"מ. ואמינא עוד דתוס' כתבו בריש איזהו נשך דמוטב לשנות בלשון. ודייקו ע"י קושיא יע"ש בדף ראשון ורש"י כאן לא ס"ל כן. ואפשר שם אחר המסקנא דהכא גם רש"י ס"ל כתוס' כ"א שרש"י מפרש שנדע שלא תקשה גם קודם ידיעת הסברא של שלח שלוחי. ותי' עוד דבשני לאוין שאני ודוק. ולפי התוס' מה קאמר אש"כ טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער כו' הלא כבר ידע סברת שלח שלוחי. וי"ל שבאמת ע"כ לא תי' רש"י כן. וכן מצאתי קושיא זו גם במהר"י בן לב. וי"ל דסברת המקשן דלקמן דדוקא עתה דפירושו אשן קשה מוטב יכתוב ויאכל אלא ע"כ משום שלת שלוחי משא"כ ארגל הוא לישנא דקרא משלחי רגל כו'. והא דלא קאמר אידי ואידי ארגל והא דמכליא קרנא כו' ולא להמציא להם סברא חדשה שלח שלוחי לתו' ניחא משא"כ לרש"י דא"כ יכתוב בפסוק ושלח ודוק:

כ״גבגמ' ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגל ומשמע שן כו'. לכאורה הו' יתור לשון דהלא ידעינן כבר דמשמע רגל הוה ליה לומר דמשמע נמי שן ולפי הנ"ל י"ל דידע דיש לומר או רגל או שן ולא תרווייהו כ"א או מעלת הנאה להזיקה עדיף לא אתי רגל או הזיקה מצוי עדיף לא משמע שן. כ"א דווקא כאן דמשמע תרויייהו קאמרינן מכדי שקולין הן ויבאו תרווייהו דהי מינייהו מפקת. ע"כ י"ל דהמקשן נתירא מזה ע"כ אמר משמע רגל ומשמע שן וא"כ הי מינייהו מפקת' והמקשה עליו פירש בסתם דמשמע רגל משום משלחי רגל. וזה אמר משמע רגל דכתיב משלחי רגל כו' ה"א או הא או הא וכנ"ל דאמר אי קרן כתיב אי שן כתיב ולא הוה אתי נמי רגל משום הי מנייהו מפקת וכן הקשה כאן ע"כ מפרש מכדי שקולין הן פי' דמשמע שניהם ויבאו שניהם ודוק. ומה שלא תי' דה"א דוקא מכלי' קרנא משמע כתוס' ואי הוה אמרינן דגם רש"י ס"ל כן לפי המסקנא כ"א שפי' לעיל לפי ה"א דלא ידע עדיין מושלח שלוחי ניחא. אך י"ל דאי משום מכליא קרנא יכתוב בפ' ושלח ודוק. ומה שמקשה הלא ידע כבר משלח שלוחי י"ל בעזרת אל ית' דה"א ושן בהמות אשלח בם לא מקרי שלח שלוחי כיון שאין אדם משלח אותם כ"א הבורא ית' נותן בלבם כן והוה כמו אזלא ממילא כי הכל גם אזלא ממילא הוא מה' שאינו מבעל בחירה וא"נ דומיא דשן דאזלא ממילא. ומשני דה"א שלח שלוחי דגם זה מקרי שלח שלוחי דנותן בלבם כן ודוק.

כ״דרב מ"ט לא אמר כשמואל. לכאורה תמוה כי הדרך הוא שעל הראשון לא קשה כ"א על השני מ"ט לא אמר כראשון וכן איתא ברש"י ז"ל לעיל אך פירשנו דידע דלשמואל ניחא דבנזקי ממונו קמיירי ולא בנזקי גופו ולא קשה. א"כ מה מקשה לקמן ושמואל מ"ט לא אמר כרב. משום דהתי' שמשני שור ושל מילי דשור הוא ניחא יותר:

כ״התני מבעה לשינו והכי קאמר כו'. לכאורה תמוה לשיטת רש"י ז"ל האיך טעה דוקא לפרש להיפוך שתקשה ולאו ק"ו הוא ולא פירש כראוי כמו שמפרש לקמן באמת. אך צ"ל דידע מעבד ואמה ולא ידע הטעמא רבה וד"ק:

כ״ובשלמא לת"ד תנא מנינא כו'. הבשלמא מיותר אך דאל"כ הייתי אומר מנינא תני בשביל שתני כ"כ הרבה הוא רבותא שיש כ"ד אבות ע"כ אומר בשלמא לת"ד ודאי הוא למעוטי. אך עדיין אפשר לומר לישנא דתנא דמתני' לחוד ודברייתא לחוד לכך מביא מר' אושיעי' דג"כ למעוטי. או משום דאם אפשר לומר להיות לשון התנא דמתני' ודברייתא א' טוב יותר. או משום דאינו ניחא לומר מנין הוא על הרבוי כיון שיש יותר מה שתנא ר' חייא הגם שהוא לא מיירי בהו. וכן לעיל דקאמר בשלמ' מפגל בקדשים לא' קמיירי י"ל דאל"כ לא הו' קשה ליתני מוסר דא"ל תני ושייר ומה שייר דהאי שייר שייר מפגל ע"כ אמר מפגל בקדשים לא קא מיירי ולא הוה שיור:

כ״זתוס' ד"ה המטמא כו' המ"ל דלא תני להו כו'. י"ל בעו בזה לחזק את קושייתם על רש"י שהקשו בד"ה הא תברא ר"ע ודוק:

כ״חתו' ד"ה מנינא למעוטי כו'. דלא איירי בהו ואינו מובן אך א"ל דע"כ ניחא מנינא משא"כ אי לא למעוטי לא ניחא דקאמר מנינא ודו"ק:

כ״טשם תו' ד"ה למעוטי מוסר המ"ל למעוטי כופר כו'. בעו בזה דא"כ קשה למ"ד לקמן דמוסר פטור וכן נראה ודאי במפגל יש מ"ד דפטור דא בברייתא דר' חייא מוכח דחייב דא"כ מנינא ל"ל. ועכ"פ סברא יש לקמן דפטור יעו"ש. כי לא עיינתי עתה שם. לכך כתבו המ"ל למעוטי כופר ושלשים של עבד כו' ולכך נמי ניחא שכתבו אח"כ ומסור ומפגל אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי כו' דאל"כ לא הוה קשה מידי דהוה אמרינן דאינו חש על הבריית' דאתי' כמ"ד דדאין דינא דגרמי והו' לא ס"ל כוותי' כ"א כמאן דלא דאין לכך כתבו זה עתה:

ל׳ד"ה אש לפטור בו את הטמון. המ"ל לחייב בו את הכלים. בעו בזה טעם כי קודם הי' לו לפרש אש ואח"כ אדם שלא תני במתני' כ"א לדיעה אחת רק אליבא דרב משא"כ אש אליבא דכ"ע ע"כ כתבו כי באש לא קשה כי יש תי' לענין כלים הידוע כבר כ"א שפירש רק לרווחא דמלתא להגדיל תורה ויאדיר כמו במתני' משא"כ באדם קשה ע"כ הזכיר קודם אדם:

ל״אמה שפי' רבא בעניין אחר מאביי י"ל משום דלאביי לא מרבי מכולם כ"א מאש ובור ולא משור וכדאי' בתו'. ורב אדא בר אהבה פי' כדי לפרש הברייתא מנלי' דאתי ממה הצד דמתני'. ורבינא מוסיף מה שתנן אתי ממתני' מכל מה הצד דלרב אדא בר אהבה אתי רק ממה הצד א'. דזה נראה בעזרת אל ית' מדויק ברש"י ז"ל אחר העיון יפה. כי קודם בד"ה אש תוכיח פי' והיינו דנקט במתני' הצד השוה. ואח"כ בד"ה שור יוכיח כתב בלשון אחר והיינו הצד השו' כו' ואח"כ בריש ע"ב ד"ה שור יוכיח כתב והיינו מצד השוה דמתני' ולפי הנ"ל ניחא דדוק היטב:

ל״בשם בגמ' כל אלו שאמרו כו'. אינו מובן לשון כל אלו והם רק שנים היה לו לומר אלו שאמרו ורש"י ז"ל דחק עצמו לפרש בד"ה כל אלו ואפשר לומר דאי לא הלשון הזה ה"א אעפ"י שהוא ברשות הרבים אם נתנו לו רשות בני רה"ר אך הי' בימות החמה שאז אי לאו שפתח הוא הוה נאה ואי"א להיות נזוק כ"א על ידו ע"כ חייב לשלם משא"כ בימות הגשמים גם בלעדו הוא מלוכלך ואי לאו הוא הוה נזוק בל"ז ה"א דפטור ע"כ אמרו כל אלו שאמרו. ואפשר זה נמי כוונת רש"י ז"ל כל אלו שאמרו חכמי' שיש להן רשות כו':

ל״גתו' ד"ה היינו בור כו'. ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה איירי כו' צ"ל דהתחלת הדבור קאי על לא אפקרינהו ולשמואל היינו בור ודוק:

ל״דבא"ד קושית המהרש"א נרא' לישב כי לכאורה אין בזה חלוק מבור כי אדרבה כ"ש הוא וכדאיתא בדבור זה סוף עמוד א' יש ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו כו' כ"א כוונתו דא"כ גם מאש לא חלוק דעדיף מני' במה שאין כח אחר מעורב בו. אך לפי התו' דלעיל דף ה' ע"ב ד"ה כי שדית בור ניחא הכל. דהאמת לענין בור עדיף בזה שדרנו להזיק מעט שלא במקומו וכנ"ל ואש עדיף מני' במה שכח אחר מעורב בו והולך למרחוק ע"י זה ודו"ק:

ל״התו' ד"ה ור' ישמעאל כו'. הסמיכות וא"ת י"ל דלפי' ראשון לר' עקיבא [היה] נראה לו דוחק משא"כ לר' ישמעאל היה נראה לו שאין דוחק לפרש כן משא"כ לפי' שני שהמקשין בעצמו הקשה כן הלא שמינה משלם שמינה ולא יותר א"כ כחושה האיך ישלם [כו'] וא"כ הגם שקשה כ"כ אעפ"כ פירש המקשן כן א"כ גם בדר"ע ידחוק ויקשה כן ודו"ק:

ל״ותוספות ד"ה שור רעהו. ובא"ד ואע"ג דכי יאכל בתרומה כו'. המתין ע"כ כדי להקשות קושיא יותר גדולה שקשה על כולם ודו"ק:

ל״זבגמרא מה שהקשה לפי התו' מקרן י"ל דכתיב ראשון ונזכר ראשון במשנה. וזה הכוונ' על כולם כי גם לפי התי' כיון שלא ידעינן לפטור ה"ה לאדם ולכולם לפי התו' ודו"ק:

ל״חאי הכי פי' אא"ב באומר הרי עלי מנה כו' הגם שאפשר לומר דר' ישמעאל סבר ב"ח בבינונית א"א לומר דרק בזה פליגא דא"כ מה ענין לנזקין כ"א בב"ח משא"כ עתה שייך לנזקין לענין הקדש ודוק:

ל״טאמר אביי מי כתיב ישולם כו'. נראה דגם התי' ל"ק כאן מדעתו כאן בע"כ הוא דברי עולא וטעמו מהדיקא שאמר דאם לא משמע דוקא בע"כ אין סברא לומר דוקא בע"כ כיון דמשמע נמי מדעתו וכן ראיתי במקום אחר במקום שאיתא בגמ' בסתם ואח"כ נזכר שום מ"ד דכולא הוא אמר וכן מוכח דרבא משני תי' אחר ע"ב ועכ"פ הוה לי' למימר אלא אמר רבא. וכן לשון מ"מ קשיא לא הוה ניחא כי הגם [שאינו] סבר הדיוק הלא בלא הדיוק י"ל כאן מדעתו וכאן בע"כ אלא ע"כ כנ"ל. ולפ"ז גם רש"י ניחא שפי' משמע נמי מדעתו כי גם בזה ניחא שאז אין תי' כי היה דברי כולא ומכח הדיוק כנ"ל ודו"ק:

מ׳תוס' ד"ה מי שהי' לו בתים כו'. י"ל רצונם לפרש דהלא בחי' מיעוט בתים שנים א"כ הוה כאלו אין לו כ"א בית א' כי אין מחייבים אותו למכור ביתו ואח"כ נמי הי' לו לומר שדה וכרם לכך כתבו זה ודו"ק:

מ״אלעיל ד"ה ישיב כו' י"ל בעו בזה דמצינו בערכין כן ואפשר דנלמד מכאן וקשה לר"ע יש למיפרך הלא ס"ל כרשב"ג דהקדש חמור וערכין הוא הקדש. ולרי"ש יש לומר מה לנזקין דהורעי כחו לענין הקדש ע"כ אפי' סובין משא"כ בערכין דהוא לפרוע להקדש לכך כתב גבי ע"ע וא"כ מע"ע נלמד ערכין וא"כ לרבנן דרשב"ם הקדש קל הוא קל וחומר. אך הלא הוה ב' כתובים הבאים כאחד לכך מסיים דיש צריכותא התם ודו"ק:

מ״ברש"י ד"ה לב"ח מדמינן לי' כו'. טפי פורתא כו'. מה שמאריך כאן יותר מלעיל דלא נימא הטעם משום רבית ודוק:

מ״גשם ד"ה לכתובת אשה כו'. י"ל מה שכתב והיתה כתובתה מאתים לפרש קושית התוס' שהי' יכול לומר כן אב"ח לכך קאמר דבזה דמי יותר לענין מאתים ודוק. כי ה"ה לב"ח נמי כ"א שמביא לענין דומה יותר לדעי"ל:

מ״דתוס' ד"ה מר לית לי' תקנתא דעולא כו'. צ"ל דלא פליגי רבנן כיון דהוי עדית לא יגבה הגם דלא שייך שמא יראה שדה נאה דאל"כ גם אם אית לי' עדית נמי לא יגבה בינונית ודוק:

מ״הד"ה להוציא פחות שבכלים. וא"ת כו' ונראה דהלכה בשלו הן שמין. י"ל הסמיכות להתירוץ כי בל"ז הייתי אומר ע"כ דעולא לית לי' אותו תירוץ בתרא כ"א כתירוצים ראשונים כאן מדעתו כאן בע"כ א"נ כל דיהיב לו יהיב ממיטב. משא"כ לדידן דהמסקנא כתירוץ אחרון וא"כ מדאורייתא דינא דב"ח בעידית דכל מילי מיטב כ"א החכמים אמרו להיות בבינונית משו' טעם שהביאו התוס' לעיל ד"ה מר לית לי' דעולא ע"כ איתא במשנה דב"ח בבינונית. א"כ י"ל ודאי אי אפשר לומר ליפלוג ולומר דדיני' בזבורית. ורבינא דסבר לומר דפליגא בדעולא נמי ס"ל כתירוצים ראשונים כאן מדעתו כו' או כל דיהיב ליה ממיטב יהיב ובזה לא הוה כן הלכה דסתם תלמודא מסיק לעיל כל מילי מיטב הוא. וכיון דרבינא לבסוף משני תירוץ אחר ס"ל דתירוצי' הראשונים דחוקים ודאי בסברא לא שייך למיפלג עלי' כ"א דלא ידעו לדחות ולומר לעולם בשלו הן שמין ע"כ דחקו בתירוצים דלעיל וכדאיתא בהרא"ש אשינויי דחיקא לא סמכינן וא"כ כיון דלדידן דדחי לעיל התירוצים הראשונים בדחי' גמירה ודאי ליתא דרבינא וצ"ל כסברת האיתיבי' דמוכח דבשל עול' הן שמין כן הייתי טועה משא"כ עתה שתירצו התוס' את דברי עולא לתירוץ המסקנא דכל מילי מיטב הוא נמי כי להוציא לאו דוקא והה"נ אם נותן לו קרקע בו תלוי ליתן לו מה שחפץ. וא"כ י"ל נמי בשלו הן שמין ע"כ כתבו עתה כן כי עתה אפי' דהלכה כן ודוק:

מ״ותו' ד"ה רב הונא אמר כו'. ובספר רב אלפסי כו' ופסק כרב הונא ור"ת כו'. הסמיכות י"ל דלפי' רש"י ז"ל ודאי פליג וכן נמי מוכח דאין הלכה כר"פ ור"ה ברי' דר"י דהלא רב הונא הוא קודם לר"פ ור"ה ברי' דר"י ולמה לא הביאו מסדרי הגמרא קודם לכן את דברי ר"ה ע"כ שדעתם לפסוק כרב הונא והלכה כן כי הם בתראי כי הלכה כסתמא דתלמודא משא"כ לפי דברי רב אלפס ז"ל הטעם כי קודם תירצו את המקרא ומיירי באוחו ענין עד אח"כ הביא דברי ר"ה דקאי אמתני' ולא מוכח מידי ואדרבה הלכה כר"פ ור"ה ברי' דר"י שהם בתראי וק"ל:

מ״זשם ד"ה וטרף חלקו של כו'. מה שלא תירצו דמיירי שאותו הי' לו בינונית י"ל חדא ועוד קמשני ויותר נראה מדאמר סתם בכור נותן פי שנים מחלקו משמע הגם אם אחד נטל בינונית ואחד זבורית או עדית ודוק:

מ״חברש"י ד"ה ל"א והיינו הרי הם כקרקע. פי' כי הלא רביע דוקא קרקע כי הוא משום יורשים ורביע מעות. אלא פי' כספים הרי הם כקרקע כמו שנותן רביע קרקע כן נותן רביע מעות והוא פשוט אך מ"ש בספר כוס ישועות לא הבנתי וגם מה שכתב מה שנטרף מב"ח הוה מקח טעות לא משמע כן מתוס' כאן ד"ה כיורשים הוו, וכן לעיל ד"ה רב הונא אמר בר"ת דחוק, ולא עיינתי בספר הנ"ל כ"א בע"פ שמעתי דבריו:

מ״טתו' ד"ה עד שליש במצוה. א"ל דמשני מפי' רש"י משום דעד שליש במצוה פעם שנית הוא מיותר ודוק. וכן שמעתי שכתוב בספר שזה טעמייהו:

נ׳גמ' אילימא בשור קשור כו' דכוותי' גבי אש גחלת מ"ש כו'. לכאורה דכוותי' גבי אש גחלת מיותר כי הלא אי' שלהבת יותר קשה מ"ש. אך יש לדקדק לשון כפול מ"ש ומ"ש הל"ל מ"ש הכא מהכא אך הנה לכאורה יותר היש ניחא למימר בשור מותר כו' ולא קשה מלקמן כסהו כראוי פטור כי קודם ראוי להיות בהרישא ניחא אך משום דקודם רוצה לפרש אליבא דכ"ע לר' יוחנן ולריש לקיש ע"כ אמר קודם בשור קשור כו' דכוותי' גבי אש גחלת ופטור אליבא דכ"ע משא"כ אי הוה אמר בשור מותר הייתי מוכרח לומר גבי אש שלהבת והוה חייב לריש לקיש וזה הוא שאמר דכוותי' גבי אש גחלת והוא טעם אמה שאמר בשור קשור ולפי זה ניחא הלשון כפול כי מקשה כן מ"ש הכא דחייב בבור מכוסה ממה שאמר לקמן כסהו כראוי פטור וא"ת משום דחרש מקלקל על זה קאמר ומ"ש הכא הלא ילבה הגחלת ודו"ק:

נ״אולקמן בר' יוחנן דכוותי' הכא בשור מותר כו'. זה יותר תמוה שהוא מיותר כי אם תאמר בשור קשור יותר קשה מ"ש אך י"ל כוונה לשלול קושית התוספות דשלהבת לר' יוחנן הוה כמו גחלת לריש לקיש ולא קשה מידי. וא"כ הויה ליה ברישא דכוותי' בשור קשור על זה אומר לשלול זה דכוותי' בשור מותר כלומר דהטעם הוא בשלהבת שפטור דהחרש שומר וא"כ דכוותי' בשור מותר כי הוא שומר וע"ז מקשה מ"ש הכא. ושמעתי אח"כ בשם מהרש"א נראה שג"כ כוונתו לתרץ זה במה שכתב ודוק ודוק. הלשון כפול לא הי' בידי לתרץ כאן וצ"ל לכאורה אגב שאמר לעיל מ"ש ומ"ש וכאשר תרצנו אמר גם כאן לשון כפול:

נ״בבתוס' ד"ה ולר' יוחנן כו' ובשור קשור כו'. לכאורה זה מיותר לענין הקושיא וי"ל דשני דברים מקשה א' התימא ועוד הדכוותי' לא נייחא. ופירוש המהרש"א ז"ל ידוע:

נ״גשם בסוף הדף ובהאי סברא פליג אריש לקיש. אפשר רצונם בזה טעם לתירוצים שע"כ הי' נראה להמקשן טעם ר' יוחנן שהקטן שומרו ודו"ק:

נ״דד"ה כולן פטורין כו'. י"ל דבעי בזה דהנה לעיל ע"א ד"ה ותו ליכא תירצו הסמיכות וא"ת שני אחר התירוץ ובלא דבריהם הייתי מתרץ קושייתם דהוא מקשה מדוע קאמר דוקא לענין בור לבד הלא אפשר למצוא גם בשאר אבות בשור וכן אחר כך מקשה מצינו גם באש. וא"כ לא הוה קשה תו קושיית התוספות וא"ת שני דהוא נמי גבי בור ואטו כי רוכלא ליחשב כי כאן א"א לתרץ כך משא"כ לפי דבריהם דלא ניתא להו לתרץ כן מקשים שפיר. אך על תירוצם השני הייתי מקשה דילמא לא כן אלא גם בזה הוה מקצת י"ל דבד"ה ע"ב כולן פטורין הוא כמו ראי' לסברא זאת דגם שם צריכין ע"כ לומר אותה סברא דאין זה מקצת וכפי המהרש"א דאל"כ יוקים בשאין בו כדי להמית אלא ע"כ דא"כ אין זה מקצת ודו"ק:

נ״הבגמ' ריש העמוד יביא עדים ובתו' ד"ה יביא עדים. י"ל מה שבעו בזה ועוד נדקדק לשונם יביא עדים שנשרפה כו' ושם איתא יביא ראיה כן נ"ל. אך הנה יש להקשות לכאורה קושיא חמורה למה שאיתא בש"ע ח"מ סימן ע"ה ופ"ז דיעה ראשונה שעד מסייע פוטר משבועה וכן הסכים רמ"א ז"ל א"כ למה עדים בעד א' סגי וכפירוש רש"י דלא פטורי משבועה קאמר אמת דהתנא מוכיח מהפסוק יביאהו עד וכל מקום שנאמר עד הוא שנים עד שיפרוט לך הכתוב עד אחד אך מקרא גופי' מוכח שעד מסייע אינו פוטר. וי"ל דאיתא בבאר היטב דוקא משבועה פוטר אבל אם הוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם אינו פוטר. י"ל דע"כ אינו מאריך בקרא תיבה יתירה אחד כיון שפעם צריך שנים אם הוא מחויב שבועה ע"כ מקצר בקרא וכן בגמרא מביא לשון עדים כדאיתא בקרא בענין זה. והנה לכאורה אפשר להוכיח שלא כן הוא אלא דעד מסייע אינו פוטר. ודוקא עדים בעינן מדמצינו לאיסי שסובר נמי כן ולומד מקרא אחר הא יש רואה כו' ומדוע לא מביא מפסוק זה כיון שסובר כן הוה אפשר לומר דבהא פליגי ת"ק דכאן סובר עד מסייע אינו פוטר כ"א דוקא עד שפירושו שנים כנ"ל. ואיסי לומד ויש רואה משמע עד אחד שעד מסייע פוטר וא"כ הי' ראוי להיות הלכה כת"ק דמיקרי רבנן וא"כ קשה על התוספות שסוברים כדיעה ראשונה דעד מסייע פוטר כדאיתא בבאר הגולה וכן כתבו בפשיטות במסכת בבא מציעא דף ב' ע"ב ד"ה וליחזי זוזי. ע"כ כתבו כאן כן ונמי כתבו יביא עדים לפי שלא דוקא נקט משום יש רואה משמע עד אחד אלא ה"ה יביא עדים כלשון שאיתא כאן והוא בענין שכתבנו כאן אם מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כנ"ל ודו"ק היטב:

נ״וד"ה בכור שנטרף בא"ד ועוד דאסיק בגמרא כו'. זה אינו מובן כלל כי זה הוא בכלל הקושיות הראשונות שהזכיר קודם ודו"ק. כי עתה בשעת כתיבה איני זוכר כי לא עיינתי עתה בהתוספת וי"ל כי קודם הקשה רק מכח ה"א וע"כ כתבו לעיל רק משמע קצת ועתה הקשו יותר כי מביא פסוק יתר על זה ודוק כי (מעין זה) הוא ועתה איני זוכר העיקר ואין לי זמן לעיין ולזכור כ"א ברמז ולא מצאתי תירוץ אחר על זה וצ"ע:

נ״ז מה שעל בניהם כו'. י"ל רצונם שלא נפרש טעם שאין שמין שאין מקפידים בדבר מועט וא"כ אפשר גם בגדי שבת אין שמין ואך זה לא ניחא דא"כ נתת דבריך לשיעורין דפעמים שוים יותר שעל בניהם ממה שעליהם לכך כתבו טעם אחר וא"כ ניחא פסק רב אלפס משא"כ לפי הנ"ל:

נ״חד"ה את מהימנת לי בשבועה. רצונם בדבריהם וגם הסמיכות של וקשה אחר דבריהם משני דמחמת הקושיא הייתי אומר דחדא הוא גם שם הטעם משום שבועה וא"כ הלכה כרבא לכך הקדימו שלא כן הוא ולא קשה די"ל (והוא נפקא מינה לדינא) וק"ל:

נ״טאשתמטין עולא. וצריך טעם למה אשתמיט הלא רק אמת חפצו אם יקשה לו יתרץ לו ואם לאו יודה אמת י"ל שהי' סבר ר' אלעזר בעל המאמר וודאי הוא יודע לתרץ הכל והוא לא ידע וי"ל עוד משום דעולא סובר שעבודא דאורייתא וזה לא אמר משום ר' אלעזר וא"כ אפשר לומר דהוא יודע מתני' דאבימי ואמר בדעתו אם אשיב לו שאני מקרקע דניידי מקרקעי דלא ניידי כי כן צ"ל כי דוחק דכל הנ"ל לא ידע אותה ברייתא ויש עוד ראי' לזה מרש"י ד"ה ה"ג בקרקע לא קנה עבדים ודוק משמע דשאני מקרקעי דניידי ידעינן כבר ולא הוה קשה וא"כ אי הוה משני לו כן הוה משמע דשיעבודא לאו דאורייתא דאל"כ יתרץ ולו כן ודוק. ועיין בתוספת ד"ה אנא מתניתא ידענא. הוא לא רצה לתרץ לו כן. דלא שמע זה מר' אלעזר דבסוף בבא בתרא לא אמר זה בשם ר' אלעזר כ"א מעצמו ודוק היטב:

ס׳תוספת ד"ה זילו אהדורו. י"ל קושיא הנדפס בספר קטן בשם הגאון מוהרר העשיל ז"ל שהקשה הלא הוא רק משום דסבר שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ הוא רק סברא ולא בדבר משנה. והניח בצ"ע. וי"ל משום דרב ושמואל ס"ל הכי ור"נ י"ל לא הוה ידע דיש פלוגתא על זה וזה נמי מקרי טועה בדבר משנה כדאמרי' אפי' דרבינא ורב אשי. אך י"ל דא"כ מה שאלו שם דרב ושמואל מאי לוכיח מכאן וי"ל דהוא לא ידע אותם מעשה דכאן שאמר זילו אהדורו ודו"ק היטב:

ס״אשם ד"ה למה לי עומדין בתוכו. י"ל רצונם בדבריהם דהנה איתא במפורש שמקשה על קושית הגמרא מכלל דהאי לא קנה כו' הלא אי הוה התם בעומדין לתוכו הוה קשה יותר וי"ל דבל"ז אפשר לתרץ דשניהם מטעם חצר אך מפני שהוה כצבי רץ מיירי בכפות ע"כ קנה והא דלא קנה באינו כפות ולא משתמר לדעתו וא"כ לא הוה קשה משא"כ למה שמתרץ בגמרא בעומד בתוכו ולא הזכיר כפות ולא מטעם חצר מכלל דרק בעומד בתוכו קנה והתם בלא עומד בתוכו וא"כ מטעם מחובר: והנה אפשר הי' לומר דשמואל מיירי מטעם חצר והגם שעומד באיזה מקום הוה כאלו עומד כאן דכל קרקע הוה כמחובר וא"כ לא הוה קשה משמואל דחזקת הבתים דלא קנה אלא מקום מכושו' בלבד דהוה אפשר לומר דשם אם מטעם מחובר דוקא ולא מטעם חצר. אך זה אי אפשר דא"כ גם כאן כן הכוונה וא"כ גם אי עבדא כמטלטלי דמי קשה ליקנה לו חצירו ולמה לי עומדים בתוכו אלא ע"כ מטעם מחובר זה יצא מאתנו וי"ל זה רצון התו' ודוק: וצ"ל שאמר רצה לקנות באגב ממילא קונה גם מטעם חצר או מטעם מחובר ודו"ק:

ס״במה שקשה [בגמרא] למה לי' להוסיף ברייתא דלעיל בדאבימי סגי. מתורץ (נ"ל) [כדי להקשי' קושי' בתרא]. וי"ל עוד אפי' לפי מה שלא ידעו הברייתא דלעיל זאת אפשר היה ידוע:

ס״גנשכח אך בקיצור: והתנן כו' לימא דלא כר' יוסי הגלילי כו'. שורש הדבר י"ל דהי' קשה לו על דברי ר' יוחנן בקדשים קלים משמע כל ק"ק הלא רק בבכור בזמן הזה מיירי כמו שפירש אח"כ והנה מה שמקשה דלא כר' יוסי משום דדוחק הוא דרבי יסתום בכאן כר' יוסי הגלילי ושם לא. ואח"כ נשכח האיך תרצנו ואם איתא כו':

ס״דרש"י ד"ה מתנות כהונה קאמרת. בא"ד והא דמתרץ כו' ובן עזאי מלתא דר' יוסי מפרש. י"ל הוכחתו מהלשון של בן עזאי לרבות את השלמים. הלא לא בא אלא למעט מר' יוסי דהוא אמר כל קדשים קלי' והוא רק שלמים מרבה הוה לו עכ"פ למימר לא אלא לרבות שלמים לבד ע"כ פירש דקאי על ר' יוסי ודבריו מפרש עתה ניחא דהוא פליג ואמר כן אמר ר' יוסי וא"כ לא היה לומר אלא שלמים דהלא קודם ר' יוסי לא ידענו כלל ודוק ולפי זה ניחא לרש"י. ומה שפסק הרמב"ם כדברי ר' יוחנן בכל קדשים קלים י"ל משום דת"ק אמר משום ר' יוסי כל קדשים קלים וידוע דת"ק מקרי רבנן ופסק כמותו ולפי זה אין מקום לדברי הלחם משנה שמשיג על רש"י ז"ל ודוק:

ס״התוס' ד"ה כשהזיק חב המזיק כו'. מה שכתב וכל הני לרב הלא גם לשמואל פשיטא כו' הני מנלי' אך משום דלשמואל גם אליבא דר' אלעזר קשה ע"כ לא הביא זה כאן ודו"ק:
ועל הקושיא פירשנו די"ל דיש כח לאמורא לחלוק על התנא בדרשא או פירוש כמו שמצידו במגילה אסתר ברוה"ק נאמרה אמרו תנאים ראיות וכן אמוראים ושמואל ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר משמואל הגם שהם היו תנאים והוא אמורא אלא ודאי רק בגוף דין אין לו כח לפלוג כי כן קבלו משא"כ מלתא דתליא בהבנה וכן נמי כאן דהברייתא הוא תנא מפרש את המשנה שמואל נמי מפרש את המשנה בדרך אחר כי ודאי משנה היא או הלכה למשה מסיני או דברי תנאים הקודמים להברייתא ע"כ מפרש בברייתא מה שנאמר כבר ועל גוף הדין דכל הני י"ל שמואל ס"ל כדברי התוס' ד"ה ולא קבל עליו כו' דף י"ד וא"כ הי' פשיטא לי' כסברת הקושיא ולא צריך ריבוי:

ס״ובגמרא קשיא אהדדי. י"ל דהכי פירושו קשיא אהדדי מדוע הכא קתני עם פונדק והכא עם בקעה ודוק כי עתה שכחתי יותר:

ס״זבתוס' ד"ה השוה הכתוב כו'. י"ל רצונם בדבריהם שהקדימו קודם וא"ת כי אינה קושיא כ"א כלאחר יד וגם שאין מקומם כאן כ"א בתמורה או בפרק ד' מיתות י"ל דבלא דבריהם הייתי אומר בהיפך השוה הכתוב אשה לאיש פ' במקום שכתוב בפירוש איש כן משמע הלשון אשה לאיש ולא במקום שנאמר בלשון זכר וא"כ לא הוה יקשה הוא"ת ע"כ הוכיחו שודאי לא כן הוא וק"ל:

ס״חד"ה לכל מיתות שבתורה. י"ל רצונם בזה, דאל"כ הלא איש כתיב איש כי יכה [כדבריהם לעיל ד"ה השוה ומ"מ] אעפ"כ מרבינן. זה שלא כדבריהם לעיל ד"ה השוה ודו"ק:

ס״טעל פלגא נזקא ממונא וקנסא צ"ל קנסי' כי היכא דלנטרי' לתירי' הלא אין צריך לנטרי' וכן למ"ד פ"נ ממונא אכתי לא אייעד תורי' הלא לאו בחזקת שימור הוא אך האמת סתם שוורים הוא כן ולמ"ד פ' נקנסא כי הי' לו להחמיר אולי הוא לאו בחזקת שימור ולא מן הסתם הוא זה:

ע׳שם בשלמא כו' י"ל הלשון המיוחד דהיה אפשר לומר (להיפוך) ולזה ניחא ולזה קשה דהנה לכאורה היא פלוגתא רחוקה מאד לזה משלם פחות מהזיקו ולזה יותר מהזיקו אך לפעמים למ"ד פ"נ קנסא פטור מכלום שמודה. א"נ בבבל ודו"ק. ולזה י"ל למ"ד קנסא לפעמים הניזק [בתשלומין] לפעמי' המזיק אם מודה אז הניזק בתשלומין ממה שזכתה לו תורה כפרש"י על פחת נבילה משא"כ לאידך מ"ד. אך זה הוא דוחק כי משמע הניזק והמזיק בתשלומין ביחד וזה בשלמא ודו"ק:

ע״אשיננא שבוק מתני' ותא אבתראי. י"ל הלשון שבוק מתני' כי ידע שאפשר לפרש כדלקמן אך צ"ל חסורי מחסרא ולשנות המשנה לזה אמרו לו שבוק מתני' כדקיימא ולא תשני אותה ותא אבתראי:

ע״בהתרנגולין מועדין כו' אמר רב הונא כו' ותוס' ד"ה אבל קשרו אדם כו' בתר דנייח כו' ולאו דוקא כו'. לכאורה אין מובן כלל כוונתם וחפצם וסמיכות דבריהם האיך ולאו דוקא קשרו אמאי דכתב לעיל בתר דנייח וכן מה בעי בדבריהם הלא דרך התו' הוא רק לפלפל ולתרץ ולא לעשות פירוש וכן הדיבורי' דאח"כ כולם מוקשים לכאורה בעיון גמור. ואחר העיון בעזרת אל ב"ה הבננו תוס' קאי לשיטתי' ורש"י נמי לשיטתי' לעיל דף ו' לאתויי בור המתגלגל ובתוס' שם והנה אם היה כאן מיירי בהדי דאזלי לשיטתם היו שניהם חייבים כמו בכלב וכמו שכתבו לעיל וכן כאן בד"ה וכי אתמר עיין שם ונראה להו דהמשמעות הוא באדם אחד:

ע״גתוס' ד"ה שיהיו התינוקות כו'. ולא בא ר"מ כו' וג"פ ביום א' כו'. הנה הסמיכות ענינים אלו תמוהים כי ודאי במתנה כאשר עזרני ה' ית' כמעט בכ"מ לפרש זה וכן נמי פעמים שהתוספת כתבו כמה ענינים על ענין א' מציינים פעם שני על אותו דיבור כיידוע אלא ודאי ששייך ענין לענין. ונראה בעזרתו ית' דהנה מן הסתם לר' מאיר בתם דוקא הוא בתנוקות תליא מלתא וכמו לר' יוסי בברייתא אך על זה קשה הלא אדם אית לי' מזלא ומכח קושיא הייתי אומר דר' מאיר אינו מזכיר כ"א מה שפליג על ר' יהודא דהיינו גם ג"פ ובתם מסתמא כמו שלר' יהודא הוא חזרה כמו העדאה דהיינו שיחזור שלשה ימים כן לר"מ חזרה מעין העדאה ג' דהיינו שיחזור ג"פ וא"צ להזכיר זה בפי' וסימן דתינוקות ממשמשין הוא אצל אדם שלא לשלם כופר וא"ל למה גם באדם לא יועיל חזרה ג"פ כמו שנראה בהעדאה י"ל אה"נ דמועיל ואצ"ל אלא שמוסיף עוד באדם שיש סימן אם התינוקות ממשמשין בו ודוק. אך על זה קשה מאד בשלמא להעדאה יש ק"ו קירוב לא כ"ש משא"כ לחזרה דוקא ריחוק כי סברת ק"ו הוא בג' ימים שאינו כ"כ מועד להזיק ולכעוס שמתאפק יום בנתים הוא מועד מכ"ש אם הוא כועס כ"כ בג"פ אינו מתאפק ומניח רוגזו וכמו שאיתא בחתול אי קטל חד מנייהו נח רוגזו כן נמי בשור שלא נח רוגזו באותו יום מכ"ש שהוא מועד להוית משא"כ בחזרה גם שחור מרוגזו הגדול של ג"פ אעפ"כ בג' ימים לא חזר והוי מועד ודו"ק. ע"כ כתבו דבריהם ראשונה דלא כן הוא דזה קאי אבהמה כיון שהוא שפל כ"כ כו' ורצינם לומר וא"כ הוא דוקא בתנוקות ממשמשין הוה חזרה ולא קשה מנלן דהוא היפוך מק"ו. אך א"כ שהיא דוקא זה הוא חזרה גם ג' ימים לא יועיל א"כ לא סבר כר' שמעון ודו"ק: ע"כ כתבו שלא כן אלא זה נמי מועיל ולפ"ז הייתי אומר שר' מאיר בא להוסיף וגם ג"פ חזרה מועיל כיון שאמר סתם וא"כ חזרה הקושיא ע"ז כתבו שלא כן הוא ודו"ק:

ע״דבגמרא ת"ש כו' אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד .לכאורה הוא מיותר שהלא כבר איתא זה וי"ל אשמועינן גם אחר שהעיד בו שלא בפני ב"ד או שלא בפני בעלים אינו בטל העדות ומועיל שיעידו בו אח"כ בפני ב"ד ובפני בעלים שלא נאמר כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ואין מועיל עוד גם יבאו הכשרים לחוד להעיד וק"ל:

ע״הרבינא אמר כו'. נשכח עתה. אך זה צ"ל לרש"י נראה שהוא כר' אחא שמבי' תוספת שתולין בא'. ולתוספת שכתבו חזרו והכירוהו נראה שהוא לפי דבריהם לעיל שמיירי שהשלישית העידו תחלה כמו שכתבו לעיל ד"ה לימרו הנך בתראי וא"כ י"ל הגם שהם שקרי היה רצונם רק להעדאה ע"כ קודם לכן אמרו שאין מכירין אותו כי חששו אולי אדהכי והכי יחזרו העדות ולא ישקרו גם הם עד אח"כ שהעידו גם הם ואז תועיל שקריהם לחייב אותו נ"ש אמרו שחזרו והכירוהו כי לא רצו לשקר בשביל ח"נ כ"א דוקא בשביל העדאה ודו"ק:

ע״ובתוספת ד"ה במכירין. וא"ת כו' דמצינו למימר. נראה פירושם כי וא"ת אינו קושיא כ"א שידעו שניחא כ"א אם תאמר כן י"ל כן ע"כ כתבו דמצינו למימר להיות יותר ניחא מלעיל וא"ת כן אשיב לך י"ל כן ודוק:

ע״זשם בגמרא איבעי' להו כו' משסה ודאי פטור כו'. לכאורה זה מיותר ונראה דאי הוה [משסה חייב] לא הוה בעי מידי דא"ל כיון דידעת בכלבך כו' דמצו אמר ודאי לא ישסו לי' שלא ליחייב ואפשר זה הוא כוונ' התו' בד"ה המשסה כך לא דמי לשור האיצטדון כו' והפי' הוא שור האיצטדין כשלוחמים עמו הוא מלומד ליגח את האד' או כשמרמז לו אדוניו והוא פטור כשהרג אדם משו' שאדם נלחם עמו להורגו וא"כ אין לומר לא איבעי' לך לאשהוי' דלמה לאדם ללחום עמו לחוש דילמא עי"ז יהרוג שום אדם בכעסו. הלא יהיה חייב לשלם בעדו ודו"ק:

ע״חשם בגמ' ותם כו' הא נגח חייב. לכאורה לא קשה מידי דהוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס וצ"ל הקושיא היא למ"ד פטור ודו"ק:

ע״טשם פטור אף משסה. לכאורה אינו מובן לעיל קאמר משסה ודאי פטור ועל בעל הכלב איבעי' לי' ועתה להיפך. והאמת נראה י"ל אצל התנא הי' פשוט שבעל הכלב פטור וקמ"ל דאף משסה דהוה גרמא בניזקי פטור דיש חילוק בין דיני דגרמי לגרמא בנזקין משא"כ לאמורא ידע כבר דגרמא בנזקין פטור דהכי הלכתא וא"כ פשיטא ליה על משסה דפטור:

פ׳שם רבוצה במהלכת חייבת. לכאורה זה מיותר כאן וי"ל דבל"ז ה"א טעם מהלכת ברבוצה פטורה דמיירי דאין לה מקום לעבור ואורחה הוא לבעוט בה על שאינה מניחה לילך והוה רגל ברה"ר ע"כ פטורה וא"כ לא הוה כוותי' כלל. אך מסיפא מוכח שפיר דהדיוק הוא כמו שכתבו התוס' לעיל הא הוזקה בה פטורה דאבעיא לסגויי באידך גיסא וא"כ ניחא ודו"ק:

פ״אק"ו לשכינה י"ד יום. מה שלא אמר יותר או פחות הי' נראה משום שמצינו אביו חמור מאחר שצריך לעבור על דברי אדם אם אביו אומר לו להיפך ואם אביו אומר לעבור על דברי המקום ב"ה צריך לשמוע לו ית' וא"כ ניחא ודו"ק:

פ״בתוס' ד"ה אני לא אדון קרן מקרן. לדבריהם כו' וא"ת כו'. הסמיכות לדלעיל י"ל דבלא ההקדמה לא הוה קשה מידי דע"כ הקושיא היא על מ"ד פנ"ק דודאי על התנא לא קשה והייתי יכול [לו'] דר"ש באמ' ס"ל פנ"מ בוודאי והו' סבר כרבנן ואין להקשו' א"כ למה להו לומר דיו הלא לדבריהם אין ק"ו כלל י"ל לדבריו הוא משא"כ לפי דבריהם ודו"ק:

פ״גה"ד מתכוין. לכאורה תמוה ה"ד מתכוין מתכוין לשבר ואי משום דברי התוס' לאביי האיך ניחא ועוד לשון ה"ד אינו מובן כ"א התוס' מתרצים מדוע לא פי' רבה כאביי נראה דהי' ראוי לומר ר' יהודא אומר אינו חייב אלא במתכוין ודו"ק. ואפשר זה נמי כוונת התוס' ולאביי לא קשה לשון זה די"ל משום הכי קאמר מתכוין חייב כו' משום דקאי נמי אלאחר נפילה. וניחא נמי דלא קאמר לאביי זכה בחרסית ולא נתכוין ולפרש לזכות בחרסי' משום דקאי נמי אשעת נפילה והא דקאמר אח"כ ממאי הלא מוכרח לפרש דבתרתי פליגי משו' הני הדקדוקי' הנ"ל י"ל דקאי אר"מ ממאי דבתרתי ס"ל דחייב דילמא רק בשעת נפילה כנראה מרבה או רק לאחר נפילה דזה דוחק ולומר דר"י ידע מר' מאיר מה שלא מוכח בלישני בפירוש ודוק. וא"ל מדוע לא הקשה גם זה ארבה לשון כפול הוחלק במים ולקה בחרסית י"ל דלפי רבה נמי היה נימא זה כאשר נבאר בהתוס' ד"ה והתניא דשייכות קושיא שני' אחר הראשונה נראה דאי לאו הקודם מנ"ל דהי' זמן לסלק הלא משמע במתני' תיכף מחמת הנפילה חייב. אך לפי תירוצם הוחלק במים משמע תקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק משמע רק מחמת מים ולא בשעת נפילה ולא היה לו לסלק. ותירוצם אח"כ שר' מאיר מחייב בכל ענין נראה להם מלשון כפול הוחלק במים או שלקה בחרסית לילף מים מחרסית דלא מחמת מים לחוד כ"א מכח אדם כנראה מחרסית שע"כ היה משמע להם דמקרי אדם המזיק אי לאו מהוחלק במים. וכן מהוחלק במים מגלה על חרסית נמי דלא מכח אדם תיכף להיות נקרא אדם המזיק ודו"ק: וא"כ גם לרבה מתורץ הלשון כפול כ"א שנפרך רבה מהברייתא ודו"ק. ומה שלאביי הוא להיפך הוחלק אשעת נפילה וחרסית אלאחר נפילה משום כיון שמפרש אשעת נפילה ואחר נפילה ניחא יותר לומר הראשון אשעת נפילה והשני אלאחר נפילה:

פ״דבתוס' ד"ה אמר רבה כו'. הקדמה שקודם הקושיא י"ל דבלא דבריהם אפשר לומר טעם רבה כי נשברה משמע לו גם נפשרה וא"כ לק"מ די"ל נתקל דהכא הוי פושע יותר והא דדייק מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה כו' הדיוק הוא ממה שלא פירש מתכוין ממש כנ"ל כמו שפירשתי. אלא ע"כ נשברה מפרש [נפשרה] וע"כ דוחק לרבה להרחיק פלוגתת' ר"מ מחייב אפי' נשברה [נפשרה] ור' יהודא לא יחייב נתקל. וא"ל א"כ יפרש ר"י אנתכוין להעביר ממקום למקום לקרב פלוגתתם. זה א"א לומר דר' יהודא פוטר בשומר חנם ודו"ק. אך זה נראה להם דוחק לומר נשברה משמע אפי' נפשרה ע"כ כתבו כן פירושה. וכתבו וא"ת כך להקשות על זה וי"ל כו' ודו"ק: