דברי ריבות י׳Divrei Rivot 10
א׳במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בית דין דחתמין לתתא כד אתא קדמנא רבי דוד ליישקאש והעיד בתורת עדות ואמר לנא קומו און דיאה איניל באראנדאדו די ר' ישראל די לושינא וידו קומו אישטאבה אשינטאדו ר' ישראל בר ה"ר שמואל דו לושינה קון און פאנדירו אין שו מאנו אי בינו אישטרילייא בת ר' אברהם ישראל אי דימאנדולי איל פאנדירו אי ר' ישראל הנז' לידי"שו טומאלדו פור קדושין אי אישטרילייא הנז' לו טומו אי קאלייו אי פואישי ושאלנו את פי ר' דוד באיזה יום היה המעשה ואמר לנו שאינו זוכר באיזה יום היה כל זה העיד ר' דוד בתורת עדות ושאלו על הפאנדירו הנז' של מי היה והעד הנז' השיב שלא ידע ממי היה אך ה"ר ישראל הנז' ואישטרילייא הנז' אמרו לנו שהפאנדירו היה של שרה בת ר' יצחק די לושינה ואחר כל הנז' בא לפנינו ר' אברהם סאמאנון והעיד בתורת עדות קומו און דיאה איניל באראנדאדו הנז' וידו קומו אישטאבה ר' ישראל בר שמואל הנז' אישטאנדי קון און פאנדירו אין שומאנו איונו אישטרילייא הנז' אילי דימאנדו איל פאנדירו אי דמושילו פור קדושין אי נון שי אקורדה שי לי די"שו טומאלדו פור קדושין או ווש לודו פור קדושין מאש קישי ליאקורדה סיירטו קינון לידי"שו פארה מי כל זה העיד. גם דרשנו אותו אם היה יודע הפאנדירו של מי היה ואמר שלא ידע ממי היה גם שלא היה זוכר באיזה יום היה המעשה כל זה העידו העדים הנז' בתורת עדות אחר האייומי' הראויים ולהיות כל זה אמת חתמנו שמותינו פה בשני בשבת שני ימים לחדש תמוז הש"יז שוב שאלנו את פי רבי ישראל הנז' ואישטרילייא הנזכרת אם כשלקח הפאנדירו לקח אותו מדעת שרה הנז' והשיבו שלקח אותו שלא מדעת הנז' וגם אמר לנו ר' ישראל הנז' שהכל היה דרך שחוק כי ח"ו לא היה בדעתו לקדשה מעולם גם באו עדים והעידו איך אותו הפאנדירו אשר ה"ר ישראל בר שמואל הנז' שנתן לאישטרילייא הנז' הוא של שרה בת רבי יצחק הנז' וגם אישטרילייא הנז' אמרה כן אבל העדים שהיו בשעת הקדושין אמרו שאינן יודעין אם היה זה הפאנדירו או אחר ושאל השואל אם יש בקידושין אלו בית מיחוש להצריכה גט או לא.
1
ב׳תשובה ראיתי דברי השאלה וגם מה שכתב החכם השלם הפוסק עליה וכל הצדדים שצדד להתירה בלא גט ונראה בעיני לע"ד שאין שום צד להתירה בלא גט כי אם מטעם ידים שאין מוכיחות למאן דאמר לא הוויין ידים ולא חייש להו כלל אפילו לענין גיטין וקידושין אבל למאן דחייש להו להצריכה גט אין שום צד בנדון דידן לגרע כח קדושין אלו להתירה בלא גט וזה כי מה שכתב הפוסק והביא ההוא דפרק קמא דקדושין ההוא גברא דהוה מזבין חומרי אתיא ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי אמרה ליה הבה מהבה ומסקי' דלא כלום הוא וכתב הר"ן דטעמא משום דאדבורא קמא קסמכה דקאמר' מעיקרא הב שלא לשם קדושין וכו' וא"כ בנדון דידן אמרה הב שלא לשם קידושין ועם זה עשה ק"ו להכרח דכולי עלמא בנדון דידן לא הוו קדושי' וכל דבריו מיוסדי' על היותו מדמה שתיקותא דידה לתשובתה שאמרה הב וכמו שרצה להכריח בדבריו.
2
ג׳וזה ליתא דיפה שתיקותא מדיבורה משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל כשאמרה הב כונתה לומר כמו שכתב הרמב"ם פ"ד הלכות אישות לא תשחק עמי בדברים אלו אלא הן בלבד וכיון שהדבור לשון גרוע פשיטא דיפה שתיקותא מדיבורא שכן מצינו בענין היה מדבר עמה על עסקי קדושין ונתן לה שוה כסף בשתיקה הוו קידושין ודאי ואם אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי וכו' שהם לשונות גרועין הוו ספק קדושין הרי דשתיקותה יפה מדבורה.
3
ד׳ועוד מה צריך להביא ראיות אלא דבנדון זה ממש רצה להכריח הפוסק דלסברת הרשב"א שהביא הר"ן דעיקר טעמא שאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר אי יהיבנה לך מקדשת לי ולכך אפי' חזר הוא ואמר הרי את מקודשת לי לא מהני והכריח מתוך לשונו דאפילו שתקה איהי לא מהני כיון שלא אמרה אין מקדשנא לך זה ליתא דודאי דאם שתקה הוו קידושין גמורין וזה דבהלכות אישות פ"ד הביא הרב המגיד סברת הרשב"א בשם הרמב"ן וכתב דאם שתקה הוו קדושי ודאי וז"ל וכתב הרמב"ן הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה מתחלה ואפי' חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת.
4
ה׳הרי שתשובת הב מבטל כח הקדושין לגמרי והשתיקה מקיימן לגמרי משום דשתיקה כהודאה דמיא וכן משמע מתוך דברי הרשב"א שכתב מדלא מהדרא אין מקדשנא לך אלא אמרה הב מהבה וכו' משמע דגריעות הלשון גורם ביטול הקדושין לא העדר הלשון הטוב דאי לא תימא הכי לימא מדלא מהדרא אין מקדשנא לך ותו לא וכן משמע מתוך דברי רבינו ירוחם שכתב בנתיב כ"ב ח"א וז"ל ויש מפרשי' דאף על פי שאמרה אלו הלשונו' אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה ממנו מקודשת משמע דחולשת נדון זה הוא גריעות הלשונות אבל השתיקה כהודא' דמיא.
5
ו׳אם כן בנדון דידן דשתקה אישטרילייא בקבלתה הפנדירו מיד רבי ישראל המקדש פשיטא ופשיטא דאלימי טפי לחוש לקדושיו למאן דחייש לידים שאינם מוכיחות להצריכה גט גם מה שכתב דמטעם אחר אינה מקודשת להיות שרבי ישראל הנז' ואישטרילייא הנזכר' אמרו שהפנדירו היה של שרה לפי' אינה מקודשת כיון שקידשה בגזל דאחרים דהמקדש בגזל דאחרים אינה מקודשת והאריך הרבה לומר אם יהיו נאמנים על כך או לא.
6
ז׳גם על זה נראה לע"ד דאיכא כמה וכמה צדדין לחוש לקידושין וזה כי מה שכתוב בשאלה שוב שאלנו את פי ר' ישראל הנז' ואישטרילייא הנז' אם כשלקח הפאנדירו לקח אותו מדע' שרה הנז' והשיבו שלקח אותו שלא מדעת שרה הנז' לא ימנע או הכונה לומ' כשלקח הפנדירו ר"ל כשלקחו מעיקרא מבית שרה הנז' או הכונה לומר כשלקח הפנדירו ר"ל בשלקחו ונתנו לשם קדושי' לאישטרילייא הנז' לקחו שלא מדע' שרה אבל אין הכי נמי שהלקיח' הראשונ' הוא מדעת שרה אם הכונ' היא כשלקחו מעיקר' מבית שרה אם הפנדירו היה דבר שמקפיד בעליו עליו נהי דלא הוו קידושין משום דהוי גזל אבל ר' ישראל הנז' אינו נאמן על כך משום דאין אדם משים עצמו רשע והשואל שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן וכן פסק רב אלפס במציעא פ' המפקיד וכן כתב הרמב"ם הלכו' גזלה ואבידה פ"ג וז"ל השואל שלא מדעת בעלי' הרי זה גזלן וכן פסק הטור סי' שצ"ח וכיון שכן אינו נאמן לשים עצמו רשע כ"ש להתיר ספק אשת איש לעלמא. ואם הפנדי"רו הוא מן הדברים שאין בעליו מקפיד עליו ודאי דחיישינן לקדושיו משום דלא הוי גזל שהרי כתב הרמב"ם הלכות אישות פ"ה וז"ל ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי מקודשת מספק ויש הוכחה קצת בנדון דידן שאין בעל הפנדי"רו מקפיד עליו להיות שרבי ישראל הנז' ושרה הנז' קרובים שניים כנראה מתוך השאלה. ואם הכונה לומר כשלקחתו ונתנו לשם קדושין אבל אין הכי נמי דמעיקרא בא לידו בתורת שאלה דהשתא לא משים עצמו רשע מכל מקום הבחינה שכתבתי אם אין הבעל מקפיד במקומה עומדת אבל בר מן דין לו הונח שהבעל מקפיד ראוי לחוש לקדושין וזה שהרי כתב הרא"ש בפסקיו פ"ק דקדושין וז"ל בספר הדינין שיסד רבינו משה הכהן ז"ל כתוב בתשובה אחת המקדש בטבעת שאולה מקודשת וכן נמצא בתשובה לרבינו שמשון שהיא מקודשת וכן לסברת בעל העיטור הוא ספק הרי שלדעת אלו הפוסקים אף על גב שהיתה האשה סבורה שהיה נותן לה החפץ לגמרי ונמצאת שאינו שלו כי מן הדין לא היה ראוי לחוש לקידושין כלל מכל מקום פסקו שהיא מקודש' בנדון דידן שהמקדש והמקודשת ידעי שהפנדי"רו לא היה של המקדש ובודאי כשהוא קידשה בפנדי"רו כונתו היתה לקדשה בהנאת זמן השאלה וגם היא כשקבלתו לשם קדושין כונתה הית' ודאי הנאת זמן השאלה כיון שהית' יודעת שהפנדי"רו אינו של המקדש לא כל שכן דחיישינן לקדושין אם יש הנאת שוה פרוטה בזמן השאלה.
7
ח׳ואפילו לפי סברת הרא"ש שכתב ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילה לאחר לקדש בה את האשה כו' דמשמע דווקא כשנתנו לו רשות לקדש אבל אם לא נתנו לו רשות לא הוו קידושין איכא למימר שהרי כתב בעל תרומת הדשן סימן ר"י וז"ל והא דכתב אשר"י ונתנו לו רשות להשאילה לאחר וכו' היה נראה לומר דאין דעת האשר"י שאם לא נתנו לו רשות להשאילה שאינה מקודשת אפי' בדיעבד דהא איהו גופיה פסק פרק המפקיד בשם רב אלפס אף על גב דאמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחילה אבל אם עשה לא מקרי גזלן בהכי הואיל ומסר' לבן דעת וכיון דלא מיקרי גזלן בהכי הואיל ומסר' לבן דעת אם כן הרי קדשה באותה הנאת קישוט שיש לה בה שלכך שכרה ואשר"י דנקט זה הלשון שנתנו לו רשות ר"ל דבענין זה שרי אפי' לכתחילה לקדש בה וקאי אתחלת דבריו התם דכת' שראה באשכנז שהיו רגילי' לקדש בטבעת שאולה דקדק למצוא רגלים לדבר אמאי הוו נהוג הכי לכתחלה וכו' והאריך הרבה בענין וסוף דבריו כתב ולכל הפחות ספק קדושין יש כאן להצריך גט.
8
ט׳והנדון ההוא הוא ממש כנדון דידן רצוני לומ' בבחינת שלא היה החפץ של המקדש וכיון שכן אין לומר מצד בחינות אלו דאין לחוש לקדושין כלל דודאי חיישינן וחיישינן למאן דחייש לידים שאינן מוכיחות ואעג"ב שרוב הפוסקים מסכימים דידים שאינם מוכיחות לא הוויין ידים מי ישים ראשו בין הרים גדולים להתיר ספק אשת איש לעלמא ואע"ג דבנדון דידן אמר טומאלדו פור קדושין ולא פירש מי הוא המקדש ומי היא המתקדש ואפשר לומר דלא הוויין ידים כלל ליתא דמ"מ מיקרו ידים שהרי כתב הרמב"ם פ"ג ויש לחוש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו ויהיה משמע הדברים באותה לשון שקנאה וודאי שבדורינו זה דרובא דעלמא לא גמירי ומדברים לישנא קלילא ומשמעו' טומאלדו פור קדושי' הוא ביניה' לומ' שקונה אותה האשה לעצמו וראוי לחוש בשביל זה להצריכה גט דודאי מיקרי ידי' שכן מצינו דכנויי קרבן כקרבן כמו קונם קונח קונס וכנויי חרם כחרם כמו חרק חרף חרך והטעם כמו שכתב הרמב"ם הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן אף בנדון דידן אזלינן בתר לשון העם להחשיבו ידים להחמי' עליו להצריכ' גט למאן דאמר ידים שאינן מוכיחות הויין ידים וכיון דחשיבי ידים ראוי לחוש לחד לישנא וחיישינן להחמיר וכן כת' הרשבי"ל בפ' קמא דקדושי' וז"ל הילכך הרי את מקודשת הרי את מאורסת אינה מקודשת לגמרי אלא מיהו י"ל צריכה גט דעד כאן לא קאמרינן לא הויין ידים אלא שאינה מקודשת גמורה אבל מיחש חיישינן וכו'. וכן ראיתי לרבותי חוששין בידים שאינן מוכיחות וכיון שכן נראה לע"ד שראוי לחוש בנדון הזה להצריכה גט ועוד העתקתי מחדושי הרשב"א בקדושין ובידים שאינן מוכיחות ק"ל כשמואל דאמר לא הוויין ידים דאביי ורבא פליגי בפ"ק דנדרים אי הוויין ידים או לא ורבא ס"ל לא הוויין ידים וכיון שכן אמר ליה הרי את מקודשת ולא אמר לה לי אינה מקודשת ומכל מקום איכא למימר דמספק חוששין לה וצריכה גט. הנראה לע"ד כתבתי אני הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי.
9
