דברי ריבות ק״חDivrei Rivot 108
א׳מעשה שהיה כך היה ראובן ושמעון עשו משא ומתן ביניהם מכל כך עורות ונתחייב ראובן בשטר לתת לשמעון סך כל כך עורות ובקנין ושבועה לזמן פלוני ולוי נכנס ערב קבלן ופרען בעד ראובן החייב הנז' וזה נוסח השטר שעשו ביניהם אות באות תיבה בתיבה בפנינו עדים חתומי מטה בא ראובן ואמר לנו הוי עלי עדים וקנו ממנו קנין גמור ושלם מעכשיו וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו ביד שמעון וביד באי כחו וביד כל מוציא שטר זה בעדו ובשמו לראיה ולזכות מחמת שאני מודה בפניכם הודאה גמורה שרירא וקיימא כמודה בפני ב"ד חשוב דלא להשטאה ודלא למהדר מינה מן יומא דנן ועד עלם איך אני חייב לו חוב גמור נקי ובר סך שלש מאות ושלשים עורות מלוחים חשובים כפי ראות איזה סוחר שיברר שמעון הנז' שלא יהיו עיקאראליש וכל תנאי עורות עובר לסוחר וקבענו זמן הפרעון עד כל חדש סיון בע"ה ונתחייבתי לתת אותם לו קודם שאתן לשום אדם אפילו עור אחד פרעון שלם בלי שום פחת ומגרעת כלל ובלי שום שאלת זמן ב"ד כלל ובפנינו עדים נשבע ראובן שבועה חמורה לדעת המב"ה ולדעת הנ"ב ולדעת שמעון הנז' לפרוע לו כל העורו' הנז' לזמן הנז' ובאותו הזמן שנתחייב חוב העורו' הנז' כבר היו לו קצת עורות מוכנים בעין וכך אמר לנו ראובן הנזכר אם יהיה באופן שלא אתן לו העורות הנז' לזמן הנז' נתחייבתי בכח השבועה הנז' לפרעם לו ערך ארבעים לבנים כל אחד מהם בין אם לא אתן לו שום עור בין אם אתן לו מקצתם נתחייבתי לפרעם לו ערך ארבעים לבנים כנז' או דמי כלם אם לא אתן לו שום עור או דמי מה שישארו ואם אתן לו מקצתם והתנו שאם ח"ו יעבור ראובן הנז' ולא יתן לו העורות לזמן הנז' מעתה ומעכשיו נתחייב בקנין גמור ובשבועה חמורה בש"י לדעת המב"ה ולדעת שמעון הנז' לפרוע לו העורות הנז' ערך ארבעים לבנים כל אחד מהם שהם בין הכל שלשה עשר אלפים ומאתים לבנים ולא יוכל להכריחו אחר הזמן הנז' שיקח העורות אלא שיפרע לו הסך הנז' במעות בעין ואם יתן לו לזמן הנז' מקצת העורות יפרע לו סך הנשארים לערך הנז' ובפנינו עדים חתומי מטה בא לוי ונכנס ערב קבלן ופרען בעד העורות הנז' לזמן הנז' או הם או דמיהם ערך ארבעים לבנים כנז' באופן שאם רצה שמעון מזה גובה רצה מזה גובה כל חוב משלם ונאמנות גמורה האמינו החייב ראובן והערב לוי לשמעון הנז' בשני עדים כשרים באופן שלא יוכל לומר פרעני שטר זה לא כלו ולא מקצתו כל זמן ששטר זה יהיה קיים ולא יהיה קרוע קרע ב"ד והקנו לו ארבע אמות קרקע בחצרם מקרקעי ואגבן מטלטלי להיותם אחראין וערבאין ומשועבדים לחיוב הנז' וזה השטר לא יפסל מחמת חסיר או יתיר וכו' ובכל חזקי סופר וכו' ויד בעל השטר על העליונה וכך אמרו לנו החייב ראובן והערב לוי אחריות וחמר וחוזק שטר הודאת חוב זה קבלנו עלינו ועל כל הבאים מכחנו בחומר כל שטרי הודאות והלואות הכשרי' ונהוגים בישראל העשוים כהוגן וכתקון חז"ל דלא כאסמכתא וכו' בביטול כל מיני מודעי וכו' וקנינן מהחייב ומהערב לשמעון וכו' וזה היה היום וכו' והכל שריר ובריר וקיים עכ"ל השטר.
1
ב׳ועתה עבר זמן נתינת העורות ועבר ראובן על שבועתו ולא נתנם לשמעון אלא מכרם לאחר ושמעון תובע מראובן החייב ומלוי הערב דמי העורות ערך ארבעים לבנים העור כאשר התנו ביניהם ואינו רוצה ליקח עורות טוען ואומר שכבר עבר זמן נתינת העורות וכיון שלא נתנם לו אז כדי שיוכל לשלחם לאנקונה בזמן ששולחים לשם העורו' בעגלות אלא שמכרם לאחר נמצא שהעורות שמכר ראובן היו של שמעון ולכן אומר שמעון שכיון שלא נתנם לו לזמן שהתנו ביניהם שאינו רוצה עתה ליקח עורות אלא דמי העורות ערך ארבעים לבנים העור וראובן החייב ולוי הערב אומרים שאינם רוצים ליתן ולפרוע העורות לשמעון אלא לפורעם לו כערך המעות שנתן שמעון לראובן בשעת המכר.
2
ג׳יורנו מורנו הדין עם מי אם עם ראובן הנז' ויש לו זכות לתבוע דמי העורות משלם ערך ארבעים לבנים העור בין מראובן החייב בין מלוי הערב ואם החייב והערב הנז' יהיו סרבנים דלא צייתי דינא ולא יוכל שמעון להוציא זכותו מהם בדיני ישראל ויהיה מוכרח להוליכם בערכאות תוגרמי' כדי להוציא זכותו מהם אם יוכלו הפרנסים להכריח לעדים שיעידו בפני הדיין איך חייבים ראובן החייב ולוי הערב לשמעון דמי העורות ערך ארבעים לבנים העור כדי שלא יפסיד שמעון זכותו ולא יהיו ראובן החייב ולוי הערב חוטאים נשכרים או אם הדין עם ראובן ולוי ואם תמצא לומר שהדין עמהם ילמדנו רבינו אם יהיה נאמן שמעון על פי דבורו לומר ערך כמה נתן לראובן בעד כל עור ויפרעו לו על פי דבורו כיון שהחוב הוא בשטר ואינו על פה וגם יש נאמנות כתוב בשטר ומהשם תהי משכורתו שלמה כנפשו התמימה הרמה והנשאה אמן.
3
ד׳תשובה לכאורה היה נראה דלגבי העורות שלא היו ביד ראובן בשעת הקנין ובשעת המשא ומתן שעשה עם שמעון לא חל עליהם שום קנין ולא חל על ראובן שום חיוב ליתנם לשמעון לזמן הנזכר וטעמא דמילתא דכלל גדול אמרו ז"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן הלכתא ודבר שאינו ברשותו של אדם חשיב כדבר שלא בא לעולם ואינו יכול להקנותו וכן פסק הרמב"ם פרק כ"ב הלכות מכירה וזה לשונו דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו מקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם וכן פסק הטור סימן רי"א שכתב אין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן נמצא שלא חל על ראובן שום חיוב ליתן עורות שלא היו לו בשע' הקנין וליכא למימר דכיון דבנדון דידן איכא שבועה דנשבע על כך חומרת השבועה גמר ומקנה אפילו בדבר שאינו ברשותו ליתא שהשבוע' אינה מוספ' שום חיוב פרעון יותר משאם לא נשבע אלא השבועה מיתלא תלייא בפרעון לזרזו במקום שישנו אבל במקום שאין פרעון אין שבועה שאין השבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן שלא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב וכן פסק הרר"י קולון שרש פ"א והביא כמה ראיות על זה עיין עליו וכן פסק הריב"ש בתשובותיו סימן שכ"ח הרי שהשבוע' אינה מוספ' חיוב נמצא בנדון דידן דפטור ראובן מהעורות שלא היו לו בשעת הקנין אע"ג דנשבע עליה' כל זה היה נרא' לכאו'.
4
ה׳אבל כד מעיינת בה שפיר נמצא שחייב ראובן לתת כל סך העורו' שנתחיי' בשעת הקנין וטעמ' דמילתא דלא מבעיא לסבר' בעל העיטור הביאו הטור סימן ר"ט וזה לשונו כתב בעל העיטור דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל וכיוצא בו ששניה' יודעי' ומתני' בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכ' מתנה בדבר שבא לעולם כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא שאינו ברשותו חייב לקיי' לו תנאו שעל מנת כן נתן לו הלוקח מעותיו וכן פסק רבינו נסים גאון הביאו הרב המגיד הלכות מכירה פרק כ"ד וכתב המרדכי בהמוכר את הבית בשם רבינו ניסים גאון הנזכר שאם ראובן מכר כור חטים לשמעון בדינר וקנו מידו וקבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היה לו חטים בשעת הקנין חייב להעמיד לו מקחו ואפילו נתיקר והביא ראיה מהתוספתא דמציע' המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וגם בירושלמי כתב הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שהוא חייב להעמיד לו מקחו.
5
ו׳הרי דלסברת כל הני רברבי חל החיוב על ראובן לתת העורות אף על פי שלא היו בידו בשעת הקנין אלא אפילו לסברת החולקים עליהם ואומרי' דכל דבר שאינו ברשותו של אדם חשיב דבר שלא בא לעולם מ"מ חל החיוב על ראובן לתת העורות לשמעון לזמן שנתחייב וטעמא דמלתא דכיון שהחיוב שנתחייב ראובן לתת העורות לא היה בשביל איזו מלו' שהיה לו לשמעון על ראובן אלא נתחייב לתת לו העורות בשביל מעות שנתן לו שמעון לראובן אז בעת ההיא וכיון שכן אפילו אין לו עורות לראובן בעת ההיא חל עליו החיוב וטעמא דמילתא דאף על פי שאין לזה יש לזה אם פסק עמו כפי השער של אותה שעה וכן פסק הרמב"ם פרק כ"ב הלכות מכיר' וז"ל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשו' מוכר חייב לקנו' וליתן ללוקח מה שפסק דאז ודאי הוי כאלו הוא ברשותו כדתנן פרק איזהו נשך יצא השער פוסקים אף על פי שאין לזה יש לזה וכן פסק הטור סימן רי"א אם כן בנדון דידן העורו' שהיו לראובן באותה שעה פשיטא ופשיטא שחל עליו חיוב הקנין אלא אפילו שאר העורות אם לא היו בידו חייב לקנותם וליתנם לשמעון דאף על פי שלא היו לו עורות היו עורות לאחרים בעת ההיא והיה יכול לקנותם כמו שנראה מתוך השטר שקנה אחר כך כמה עורות אלא שמכרם לאחר ולא קיים קנינו ושבועתו.
6
ז׳ובר מן דין איכא לחיוביה לראובן ממקום אחר וזה דמה שאמרו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשות היינו כשמקנה בתורת קנין אבל בלשון חיוב יכול לחייב עצמו כל מה שירצ' ואפילו דבר שלא בא לעולם ואפילו דבר שאינו מצוי בידו וטעמא דמילתא שאינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ומשעבד גופו ליתן ולכשיהיו לו הפירות חל שעבודו עליה' מעכשיו כמו שכתבו התספות ריש פרק אעפ"י וכן פסק הטור סימן פ' וזה לשונו והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם או בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב אף על גב דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשהקנה בלשון מכר או מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך לא מבעיא כתב לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם אלא אפילו אם אמר הוו עליו עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מדות של פירות שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשעבוד על החיוב.
7
ח׳ונדון דידן בלשון חיוב נתחייב שהרי כתיב בשטר הוו עלי עדים וקנו ממני קנין גמור מעכשיו וכתבו בכל לשון וכו' איך אני חייב לו חוב גמור נקי ובר סך שלש מאות ושלשים עורות וכו' ועוד כתוב ונתחייבתי לתת אותם לו וכו' הרי שאין בשטר זה לא לשון מכר ולא לשון מתנה כי אם לשון חיוב בשני פני' אחד שמתחייב ומשעבד עצמו עתה לכך כמו שכתבו ונתחייבתי לתת אותם לו וכו' ושני שמודה שהוא חייב לו כבר כמו שאמר איך אני חייב לו וכו' כלשון הפוסק וכיון שהוא מודה לו שישנן בידו הודאת בעל דין כמאה עדים דמו כמו שכתב ר"ת ריש פרק אף על פי וכן פסק בעל התרומות דבלשון חיוב מהני וכן פסק הרשב"א שכתב בתשובה המחייב עצמו ליתן מה שיוציא דקל דבריו קיימין שזה אינו מקנה הפירות אלא הוא מחייב עצמו ליתן הרי דמהני לשון חיוב אפילו לפירות דקל שאינן בעולם כל שכן דמהני בנדון דידן דעורות ישנן בעולם אלא שאפשר שאין ברשותו וכן פסק רבינו ירוחם משרים נתיב י"ז וז"ל ואל תטעה כי יש הפרש בין מחייב עצמו בחוב למתנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו אף על פי שאינו ברשותו אבל מקנה שנותן או מוכר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו.
8
ט׳הרי דלכל הני אשלי רברבי בלשון חיוב חל השעבוד והחיוב על ראובן לתת כל סך העורות אף על פי שאינן בעת ההיא בידו וכיון דחל עליו חיוב נתינת העורות מתורת קנין חל עליו נמי חיוב חומרת השבועה דכיון דחיוב פרעון יש כאן חומרת שבועה יש כאן וגם הערב היה חייב לשלם דכיון דחל החיוב על ראובן גם כן חל החיוב על לוי שנכנס ערב בשבילו וכיון שכן מן הדין הגמור היה להם לראובן ולוי לשלם סך העורות לזמן שהתנו ביניהם ומה גם עתה שבאו עורות ליד ראובן שהיה לו לקיים שבועתו כיון שהיה ספק ויכולת בידו לקיימה וכמו שהאריך בזה הרר"י קולון ז"ל שרש ק"ב אף על גב דנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא שבועת שוא מ"מ אם יזדמן לו האפשרות בעשיית הדבר מחוייב הוא לעשותו לקיים שבועתו והכריח זה מדברי הרמב"ם עיין שם.
9
י׳ועכשיו שהוכחתי שהיו חייבים לתת העורות מן הדין לזמן הנז' ולא נתנום ועתה שמעון אינו רוצה לקבלם כיון שעבר זמנם וגם ראובן ולוי אינם רוצים ליתן כי אם הדמי' שנתן שמעון צריך לדקדק מה יהיה משפט הנדון הזה דלפום ריהטא נראה שנאמר לראובן ולוי שיפרעו דמים לערך מ' לבני' כמו שנתחייבו בשטר נראה דהוי אסמכתא כדאמרינן דכל דאי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא.
10
י״אונראה לעניות דעתי שחייבים ראובן ולוי לשלם כל עור ועור לערך מ' לבנים כמו שהתנו ביניהם דאין כאן דין אסמכתא כלל וטעמא דמילתא שכתב הרמב"ם פרק י"א הלכות מכירה כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאלו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו וכן פסק הרשב"א בתשובותיו שמצאתי מכתיבת יד סימן אלף רצ"ב וסימן אלף שפ"ט שכל שאומר מעכשיו אין בו משום אסמכתא כלל וכן פסק רב אלפס דמעכשיו לבד מבטל דין אסמכתא וכיון שכן בנדון דידן הא איכא מעכשיו שכן כתיב בשטר וקנו ממני קנין גמור מעכשיו וכו'.
11
י״בועוד כתוב שם מעתה ומעכשיו נתחייב בקנין גמור ובשבועה וכו' ואפילו אם תמצא לומר דמעכשיו לחוד לא מבטל דין אסמכתא אלא דבעינן נמי בית דין חשוב כמו שכתבו ר"ת ור"י ופסק כותייהו הרא"ש מכל מקום בנדון דידן דאיכא שבועה שנשבע לפרוע כל עור ועור לערך ארבעים לבנים חשיב כקנין בבית דין חשיב וכתב סברא זאת הה"ר בר ששת בתשובותיו סימן שמ"א דהשבועה הוי כקנין בבית דין חשוב ואפילו אם תמצא לומר שאין השבועה מקיימת ומשלמת... ין כמו שהביא הרב הנז' שם סברא זאת מכל מקום חייב ראובן ל... עור ועור ערך מ' לבנים לקיים שבועתו וכופין אותו להשלים ולקיים שבועתו וכיון שהשלים ובאו ליד חבירו חבירו קנה ואין צריך להחזיר ש... למקנה למחול כדי לקיים שבועתו וכן כתב הרב הנז' שם... כלל העולה שבאי זה אופן שיהיה חייב לפרוע... כל עור ועור.
12
י״גואם תאמר תינח... על כל פנים אבל לוי הערב בש... אם חיובו של ראובן בא מכח קנין משום דלא הוי אסמכתא ניחא שגם לוי חייב שערב בשבילו אבל אם חיובו של ראובן לא אתי אלא מכח שבועתו כלומר שאין השבועה משלמת הקנין אלא שהוא חייב ליתן לקיים שבועתו לבד אם כן ראובן שנשבע הוי חייב לשלם מ' אבל לוי הערב שלא נשבע על כך לא.
13
י״דויש לומר דנהי דאין קצבת הארבעים מוטלת עליו אבל מ"מ חייב לשלם כפי השיווי שהיו שוים העורות בשעת זמן הפרעון אע"ג שהוקרו יותר ויותר ממה שפרע שמעון בשבילם משום דאמרי' כי אייקור ברשות שמעון אייקור אע"ג דלא משך להו לעורות.
14
ט״ווראיה לזה דתנן פרק איזהו נשך לקח המנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטין בשלשים דינרין וכו' וקאמר בגמרא וכי אין לו יין מאי הוי והתניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה אמר רבה מתניתין בבא לחוב בדמיהן עסקינן ופירש רש"י דאי היה לו יין הוה קנוי לו מעכשיו ואי אייקר ברשותי' אייקר אבל אין לו והוא לא קיבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינה אצלו אלא בהלואה בעלמא וכן התוספות אמרו אעג"ב דלא משך חטים אין זה רבית כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתייקרו ברשות לוקח וזה הלשון עצמו כתב רש"י שם לקמן בגמרא וז"ל ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותי' מוקרי וכו' וקאמר עוד שם בגמרא שמע מינה איתא לדרבי ינאי דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן דאתמר רב אמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן ופירש רש"י עושין אמנה בפירו' נותנין מעות באמנה בשער של עכשיו על מנת לקבל פירות אפילו יקירו חטין ואין עושין אמנה לפסוק על הפירות כדי לקבל דמים לכשיוקירו דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כרבית ורבי ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן וכמו שמותר לקבל פירות גם כן מותר לקבל דמים דברשותיה דלוקח אייקור וכן פירש ר"ת דלרבי ינאי מותר ליקח דמים ופסק הגמרא והלכתא כרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן וכן פסקו כל הפוסקים דהלכה כרבי ינאי.
15
ט״זוא"ת נהי דיכול לקבל מעות כשפסק על פירות שיש בידו דאמרינן דאייקור ברשותי' דלוקח בכל מקום שהם אבל כשאין בידו פירו' אף על גב דנותן לו מעות לא אמרינן הכי ליתא דהא אמרינן שם בגמרא אמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן ופירש רש"י בתחלת התנאי נמי משיצא השער פוסק עמו ואף על פי שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות הוי מותר הכי נמי כי הוו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי שוב אם היו החיטין שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהן עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות.
16
י״זהרי ששני החלוקות שוות וכיון שכן נמצא דבנדון דידן שנתן לו מעות ולקח בהן עורות נמצא דברשותיה דשמעון הוו יתבי וכי אייקור ברשותיה אייקור ובשעת זמן הפרעון היו חייבים ליתן לשמעון העורות וכיון שלא נתנום חייבים ליתן לו לשמעון דמי העורות בשער היוקר של זמן הפרעון הן יהיו שוים יותר מארבעים הן פחות אלא שאם היו שוים אז בעת ההיא פחות מארבעים חייב ראובן מכח שבועתו לפרוע לערך מ' כיון שלא נתן העורות לזמן שהתנו ביניהם כמו שכתבתי כל שכן דלסברת כמה אשלי רברבי רב אלפס והרמב"ם והרשב"א וכמה אחרונים סברי דאין כאן אסמכתא כיון דאמר מעכשיו כמו שכתבתי וגם דאיכא שטר וקיימא לן דהלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמו שכתב הר"שבא בתשובה הנז' דודאי ראובן ולוי שקולים הם וחייבים שניהם לשלם ארבעים לבנים עור בעד עור.
17
י״חלענין מה שכתוב בשאלה אם יהיו הלוה והערב סרבנים ולא יקבלו את הדין אם יכריחו הפרנסים לעדים להעיד בפני ערכאות של תוגרמים כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ח על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני האומות חלילה וחס שיהא רשות למלוה לתבוע ללוה בפני התוגרמים וכו' והא דכתבי כן יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון אי גברא אלמא הוא ואין כח בדיני ישראל לכופו אז יש לו רשות להביאו בערכות של תוגרמים קודם שיפסיד ממונו כההיא קרית לחברך ולא ענייך דחי גודא ושדי אבתריה אף בנדון דידן אם לא יקבלו עליהם את הדין מנדין ומשמתין ליהו עד שיקבלו עליהם ואי לא צייתי והם סרבנים ודאי דמצוה לכופם על ידי תוגרמים כדי שלא יהיו חוטאים נשכרים ויקבלו ויקיימו מה שישראל גוזרים עליהם ולא יהיה נפסד ממונו של ישראל שלא כדין זהו מה שנראה לע"ד ואומר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
18
