דברי ריבות קכ״טDivrei Rivot 129
א׳שאלה ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והיו לו בן אחד ושתי בנות נשואות וצוה מחמת מיתה לבנו שיתן סכום כך לבתו הגדולה להיות לה סיוע לנשואי בתה שהיא נצרכת ולבתו הקטנה לא היה רוצה ליתן לה כלום שהיה לה די מחסורה אבל אמר ראובן הנזכר כדי שלא תתרעם ממני צוה לבנו שיתן לה קק"ן לבנים אם תקח מאנטו אחד אחר כך כשידעה בתו הקטנה שלא הניח לה כי אם קק"ן לבנים היתה מתרעמ' הרבה עד שקרובי ראובן דברו עמו והפצירו בו שיניח לה איזה דבר יותר והוא היה מתרעם ואומר עד מתי אהיה עשוק ורצוץ מפני בנותי לא דיי בחיים אלא גם במות עד שקרא לבנו ואמר לו שיתן לאחותו הקטנה ת"ק לבנים אם תקח מאנטו א' או אם תקח שפחה אחת לסייע לה לגדל התאומים שילדה והזהר שלא יבאו אלו המעות ליד בעלה אחר כך בהמשך הזמן נפטרה בתו הקטנה ולא הספיקה ליקח לא המאנטו ולא השפחה וגם אח"כ מת אחד מהתאומים עתה טען בעל הנפטר' ואמר לבן ראובן המצוה הנז' תן לי הת"ק לבנים כי אף על פי שלא באו ליד אשתי בחייה מכל מקום דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי ואני יורש את אשתי השיב בן ראובן מה שצוה אבי היה על תנאי שתקח או אמנטו או השפחה לסייע לה לגדל בניה וכיון שנפטרה קודם שיתקיים התנאי איני חייב כלום ועוד שאבי צוני הזהר והשמר שלא יבאו הלבנים ליד בעלה יורנו מורינו הרב הדין עם מי.
1
ב׳תשובה תחלה צריך לידע אם הבעל יכול לטעון על זה אם לאו וזה כי הוא טוען כי הוא יורש את אשתו ומכח זה הוא בא ואין בדבריו כלום והטעם דאמרינן בבתרא פרק יש נוחלין אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות וכתבו התוספות והוא הדין נמי דלא שקיל בעל במלוה אשתו אפי' במה שלוותה אשתו מנכסי מלוג וכו' הרי שכתב שאפי' הנכסי' דברי ריבות שכבר באו לידה וזכתה בהם אם חזר והלוה אותם ואינם בידה בשע' פטירת' חשיב ראוי ואין יורש אותם הבעל וכן פסק תרומת הדשן סי' ש"ן כל שכן בנדון דידן שמעולם אלו הנכסים לא באו לידה ולא זכתה בהם דפשיטא שהבעל אינו יורש אותם.
2
ג׳ואע"ג שהרא"ש שם בפסקיו חלק על זה ואמר שאם הלותה האשה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית לה בעל ההיא מלוה מכל מקום בנדון דידן מורה דלא ירית שהרי כתב בסוף דבריו אבל אם מתו מורישי האשה והניחו מלו' ביד אחרים ומתה האשה קודם שגבתה האשה המלוה בהך מלוה ודאי לא ירית לה בעל וכן כתב הטור ן' העזר סי' צ' וכיון שבנדון דידן לא גבתה האשה מעולם אלו המעות חשיב ראוי ואין הבעל יורש אותם ואין לו תביעה עליהם מזה הצד.
3
ד׳אבל יש לו צד תביעה מצד שמת אחד מן התאומים אחר שמתה אשתו ואותו הקטן ירש חלק מאותה המתנה אף על גב דחשיב ראוי כדמשמע בבתרא פרק יש נוחלין על ההוא דקאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי הויא ליה ברתה דהוה נסיבא שכיבא בחיי בעלה וכו' קאמר בגמרא הלכתא כותיה דרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה דאלו רב ענן סבר אף על גב דהוה ליה ברה לברתי' לא ירית ולא היא דאלו הוה ליה ברה לברתיה ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק משמע שהבן יורש בראוי וכיון שכן בנדון דידן ירש הקטן הנפטר רביע מהנכסים שהיו לו ג' אחים וכיון שנפטר הקטן ירש אביו חלקו ומזה הצד יכול לטעון על הנכסים בשביל חלקו על כן ראוי להתישב בדבר אם יש ממש בדברי הצואה כיון שלא קיים התנאי אם לאו.
4
ה׳ולזה אני אומר דהלכתא פסיקתא היא דאזלינן בתר אומדנא וכן כתב הרמב"ם פרק ו' הלכות זכיה ומתנה לעולם אומדין הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת כדקאמר רבי שמעון בן מנסיא פרק מי שמת שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא וכן פסקו כל הפוסקים הרי דאזלינן בתר אומדן דעתא אף על פי שלא פירש ואוקמינן ממונא בחזקתיה כל שכן בנדון דידן שפירש ואמר שהיה נותן המעות אם תקח מאנטו או שפחה וכיון שלא לקחם ודאי שאין המתנה מתנה וכתב בהגהה מא"ז בפסקי הר"אש פרק מי שמת וז"ל כתב ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב הן דהיכא דגלי דעתה דלא יהיב מדעתי' לא הוי מתנה כגון גבי מתנ' טמירתא ושטר מברחת והכא הואיל ובחנם יהיב איגלי דעתי' דלא ניחא ליה אפילו לא אמר בפירוש לא קנה הרי שנרא' דבנדון דידי כיון שהוא מתנ' ובמקום אעבורי אחסנתא דאין רוח חכמי' נוחה בגלוי דעת לבד סגי דלא קני כל שכן באומרו בפירוש אם תקח מאנטו או שפחה ולא קיימ' התנאי דפשיטא דלא קני.
5
ו׳וגדולה מזאת כתב הטור סי' רנ"ג שכיב מרע שאמרו לו נכסיך למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנ' אפילו שמת הבן או שהפילה אשתו אחר כך הרי שאף על פי שהסכים המציאות האחרון עם מחשבתו הראשון אין המתנ' מתנ' כל שכן בנדון דידן שמעולם לא הסכים המציאות עם מחשבת הנותן שהוא לא נתן אלא אדעתא שיקנ' המאנטו או השפח' וזה לא יצא לעולם למציאות דפשיטא דלא קנה.
6
ז׳ועוד כתב הרא"ש בתשובותיו הביאו הטור סי' רנ"ג ראובן שהית' אשתו מעוברת וצוה מחמת מיתה שאם תלד אשתו זכר ינתן לו שני שלישי ממונו ולאחיו השליש ואם תלד נקב' שינתן לה שליש ממונו ולאחיו שני שלישים וילד' זכר ונקב' והשיב כי נתקיים אחד מן התנאים שהתנ' כי התנ' על נקב' לבד ועל זכר לבד אבל על זכר ונקבה לא התנ' ונתבטל' המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן הרי כיון שלא נתקיים התנאי לגמרי בלא שום שנוי אף על פי שנראה קצת שהמציאות דומה לתנאי כנדון הזה מכל מקום כיון שיש קצת שינוי לא מהני ונתבטלה המתנה היכא דלא נתקיים כלל בנדון דידן לא כל שכן דלא מהני המתנה.
7
ח׳וא"ת כל זה ניחא אם התנ' התנאי כתקנו אבל בנדון דידן התנה התנאי אחר המעש' שכן אמר ראובן לבנו שיתן לאחותו כל כך אם תקח מאנטו וכו' וזה לא מהני כמו שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות אישות שאם חסר התנאי אחד מד' דברים שהיו בתנאי בני גד ובני ראובן התנאי בטל והמעשה קיים יש לו לומר שכבר כתב הרב המגיד משנ' בפרק הנז' דמאי דאמרינן דלא מהני תנא' היכא דהקדים המעש' הני מילי היכא שהקדים המעש' ועש' המעש' בפועל אבל אם לא עשה מעשה אף על פי שהקדימו באמיר' הרי התנאי קיים ובנדון דידן אף על פי שהקדים המעשה לתנאי לא היה כי אם באמיר' לבד שהרי לא נתן לה כלום עדיין.
8
ט׳ועוד דבר מן דין איכא פלוגתא דרבוותא אי בעינן הנך ד' דברים גם בדיני ממונות כמו שכתב הרמב"ם בפרק הנז' וכתב בהגה' שם דרשב"ם ורבי שמואל בן חפני ורבי שב"ט וראבי"ה בשם זקינו רבי' אב"ן כלהו סבירא להו דלא בעינן תנאי בני גד ובני ראובן אלא בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונו' לא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מחזקת היורש מספקא ועוד איכא להביא ראי' ממאי שכתב תרומת הדשן סי' ש"ן ראובן ציוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרים ותקנ' בהן חגור' ונפטר ראובן אחר כך נפטר' גם האש' בת בנו קודם שהגיעו המעות ליד' וכו' והנה בעל האשה תובע המעות ובן ראובן השיב אבי לא ציוה אלא שתקנ' חגורה והיא נפטרה ועל כן נתבטלה מחשבתו וצוואתו וכו' והשיב הפוסק הנזכר דאיכא אומדונא שלא נתן המעות אלא לקנות החגורה והביא ראיה מהמרדכי ממעשה שהיה וכו' וכתב עוד דאף על גב דאין כל האומדנות שוות מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ובסוף דבריו מדמי הענין להאי דמייתי פרק ב' דביצ' ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתא אמר רב פפא ארבע מאות זוז שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל אם אמר לינסיב ברתה והבו ליה ארבע מאות זוז אי נסיב אין אי לא נסיב לא וטעמא דמילתא כמו שפירש סמ"ג וגם רב אלפס פרק מי שמת דלישנא קמא לישנא דמתנ' הוא בין בזוזי בין ברתא כלומר שהן שתי צואות מחולקות זו מזו ולכן בידו לקיים הראשונ' ולא השני' אבל לישנא בתרא ברתי' תנא' וזוזי מתנ' דחד צוואה היא ולכך אי מקיים ליה לתנאי דקיל ואי לא לא וכתב הפוסק הנזכר ולפי זה נדון דידן על כרחיך חד צוואה היא.
9
י׳הרי דאף על גב דלא קאמר לבנו שיתן כ' האות ה' אינה במקומה אם תקנ' חגור' אלא הכי קאמר תתן עשרי' ליטרין ותקנה חגור' דאיכ' למימר דמילי מילי קאמר והן כשתי צוואו' צווא' אחת שיתן לה העשרי' ליטרין וצווא' אחרת שתקנ' החגור' מכל מקום פסק דצווא' אחת היא והוי תנאה ולא זכה כיון שלא קיים התנאי בנדון דידן שהתנה בפירוש תן לה כך וכך אם תקח מאנטו או שפחה לא כל שכן שלא זכה כיון דלא קיים תנאה.
10
י״אולכן מכל אלו הראיות אין זכות לבעל לא מצד אשתו ולא מצד ירושת בנו משום דלא אלים מגברא דאתי מחמתיה וכיון שאפילו בניו לא זכו במתנה כיון שלא נתקיים התנאי כל שכן הבעל הבא מכחם ועוד בר מן דין איכא כמה ספקי בהאי עניינא חדא שתובע אינו יכול לברר בעדים שמתוך החולי שצוה ראובן לתת המתנה מת וזה דבר פשוט הוא שאין לתובע כלום כמו שכתב הרמב"ם פרק ח' הלכות זכיה ומתנה וזה לשונו הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי זה שנתן בו מתנה זו מת וכן פסקו כל הפוסקים זהו מה שנראה לענייות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
11
