דברי ריבות קל״דDivrei Rivot 134
א׳שאלה ראובן ושמעון לוי ויהודה עשו שותפות ביניהם וכל אחד הכניס בשותפות כפי מה שנתפשרו ביניהם ועלתה הסכמתם לשלוח לראובן חוצה לארץ הלזו להלביש נכסי השותפות שם ולשלוח פה אליהם וכתבו ביניהם שטר ופירשו שם כל תנאיהם ופירשו גם כן הסחורות אשר ילביש בהם ושם פירש שאם ילביש בסחורות אחרות אשר לא כתובות בשטר ההוא שיהי' לו לבדו וכשהלך ראובן שם ראה סחורה אשר נראה לו כי ירויח בה והנה אותה סחורה אינה מאותם סחורו' אשר נכתבו בשטר אשר ביניהם לכן כתב פה לשאר שותפיו לאמר כי הלביש בסחורה אשר לא הורשה להלביש אם רצונם להכנס בה וכתב אחד מהשותפים כי כלם מרוצים להכנס באותה הלבשה וכשבא פה ראובן לא רצה להכניס לשאר שותפיו באותה הלבשה באמור שקודם לכתו תנאי היו דבריהם כי דברי אגרות השלוחות ביניהם לא יביאו ראיה מהם ולא יעלו ולא יורידו אלא דברי השטר יהיו מאושרים ומקויימים והנה אף כי כתבתם שרצונכם להכנס באותה הלבשה אין להביא ראיה מהם כאשר כבר התנינו בינינו על פה קודם לכתינו ומה שכתבתי אליכם לעג היה ומשטה הייתי בכם ומי יתן ותודיעני אם ההלבשה לא היתה כשרה בעיניכם אם הייתם לוקחים אותה ילמדנו רבינו הדין עם מי משניהם.
1
ב׳תשובה נראה לע"ד שטענת ראובן אינה טענה והדין עם שאר השותפין והטעם דגרסינן בקמא בפרק הגוזל עצים ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטין ולקח בהם שעורין שעורין ולקח בהם חטין תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר דאמר קננהו בשנוי ולכך אם פחתו ואם הותירו לו הא ר' יהודה דאמר לא קני ליה בשנוי וכתב רב אלפס ז"ל וכיון דקיימא לן כרבי יהודה חזינן אם לסחורה נותן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהן חטין ולא יטול ממנ' כלום אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות שלא אמרו הותירו לאמצע אלא שנתן לו מעות בתורת שותפות ליקח בהן חטין ולקח שעורין וכו' וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ה' שכתב הנותן מעות לחברו בתורת שותפות ליקח בהם חטין לסחורה ולקח שעורים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וכן פסק הרא"ש בפסקיו דהגוזל עצים וכן הטור סימן קפ"ג ורבינו ירוחם כתב שותף שאמר לחבירו קנה חטים לעסוק בשותפות וקנה שעורים אם פחתו פחתו לו פירוש שהוזלו ואם הותירו הותירו לאמצע וחולקי' השבח.
2
ג׳הרי שלדעת כל הפוסקים כל המשנ' ידו על התחתונ' ולכן בנדון דידן עם היות שהתנו השותפים שיקח סחורות רמוזות ולא אחרות היה זה להיות ידם על העליונ' שאם יהיה איז' פחת שיהי' על המשנ' אבל מכל מקום לא הפסידו בזה חלקם מהשבח שהשביח ראובן בסחור' שלקח שלא קנה בשנוי דהלכ' כרבי יהוד' דלא קני בשנוי כמו שכתבתי וכל מה שכתבתי הוא עם היות שהשותפים לא גילו דעתם אם היה רצונם ליכנס באות' הסחור' מכל מקום הרשות נתונה בידם לעשו' מה שירצו כי ידם על העליונ' כל שכן בנדון דידן שכבר כתב שותף א' בשם כלם שהיו מרוצים להכנס באות' הלבש' דפשיטא ופשיטא דמהני שהרי אפי' אם יהיה פחת היו חייבים השותפים לקבל עליהם הפחת בשביל אותה ההודאה עם היות שהתנו ביניהם בכתב להפך כל שכן השתא דיש שבח וניחא להו בהכי.
3
ד׳וראיה לזה שכתב הרמב"ם בהלכות שלוחים ושותפים פ"ה עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו הרי זה פטור ואין הדברים האלו צריכין קנין אלא בדברים לבד וכן פסק הטור סי' קע"ו ואין שום חולק על זה ומה שטען ראובן שדברי אגרות השלוחות לא יביאו ראיה מהם ולא יעלו ולא יורידו אלא דברי השטר הן מאושרים וכו' נרא' שטענתו לא מעל' ולא מורדות שהרי כתב רב אלפס ז"ל פרק הגוזל עצים וז"ל והיכא דשדר ליה לחברי' כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי בהדי פלניא ושדרינהו ניהלי' לא מחייב באחריותיהו דהכי נהגו האידנא תגרי וקימא לן בכי הא דמנהגא זו מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא.
4
ה׳הרי שהאגרת מהני לפוטרו ממה שחייב לו מלו' יהיה או פקדון וכמו שכתב הרמב"ם הלכות שותפים פ"א וכתוב בהגהה מיימנית פ"א מהלכות שותפים שכן כתב רב האיי ורבי יוסף הלוי ור' ברוך וכן פסק הרא"ש בפסקיו פרק הגוזל עצים וכתב על דברי רב אלפס לא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר השליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכי האי גוונא מודה.
5
ו׳הרי שהאגרת מהני יותר מעדים בנדון דידן נראה שהוא מודה שהכתב הוא של השותפין אלא שנראה לו שאינו מעלה ולא מוריד ולכן אין טענתו טענה וזכו השותפין בחלק השבח.
6
ז׳וא"ת כיון שטען ראובן שמה שכתב לשותפין אם היה רצונכ' ליכנס בסחורה היה משטה בהם נראה מתוך דבריו שמשטה שמשך הסחור' זכה לעצמו ומעות השותפין זקפן עליו במלוה דבכי האי גוונא מהני כמו שהורו מקצת המורים וז"ל אם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפת אותם המעות על עצמי במלוה יש לומר דבנדון דידן נראה מתוך הכתב ששלח לשותפין אם רצונכם להכנס באות' הסחור' נראה שלא זקף עליו המעות במלוה קודם משיכ' כל שכן שאפילו לא כתב כן אינו נאמן על פי דבורו כי אם על פי עדים שיעידו שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו וזוקף אותם במלוה על עצמו אבל סתמא אינו נאמן וכן כתב הרשב"א כמו שהביאו הרב המגיד פרק ז' הלכות מכירה כל שכן דבר מן דין כתב הרמב"ם פרק הנזכר שאפילו זקפן עליו במלוה המקח של המשלח כל שכן בנדון דידן שהם שותפים ובתוך זמן שתפותם כנראה מתוך דברי השאלה דפשיטא ופשיטא דאין רשו' לראובן לחלק כמו שכתב הרמב"ם הלכות שותפין פרק ד' השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד ואחד מעכב על חבירו ואין יכול לחלק ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן וכן כתב הראב"ד וכן כתב ה"ר ישעיה שבתוך זמן שותפותם אין אחד מהם יכול ליטול זוזיו הביאו בטור סימן קע"ו באופן שכלל העולה מהדברים הוא שהדין עם השותפין וזכו בחלקו ואין ממש בטענת ראובן ולהיות כי הענין הוא ברור אין צורך להאריך בזה יותר לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
7
