דברי ריבות קמ״אDivrei Rivot 141
א׳פירוש הלכתא דמסותא.
1
ב׳אם תמצא לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת אם תמצא לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו וכו' מתוך דברי הגמרא נראה כיון דלא בעי אלא אי אמרינן אין מוציאין נראה דאי אמרינן מוציאין אין שום חלוקת בעיא דכל החלוקות פשוטות דאי לא תימא הכי תבעי באי אמרינן מוציאין כיון דקאי בה ולכן בין רש"י בין תוספות הסכימו דאי אמרינן מוציאין אין שום בעיא כלל אלא דכל אחד אזיל לשיטתיה דרש"י סבר דאפי' אי אמרינן מוציאין אי תקפה והקדישה מקודשת ולכן פירש"י הקדישה בלא תקפה אינו מקודשת דלא אלים הקדישה מתקפה מכלל דשניהם יחד אלימי וטעמא דמלתא דאף על גב דקיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שאני הכי שהרי הכל ברשותו כיון דתקפה וגם אינו ודאי שאינו שלו וכיון שהוא ספק אם הוא שלו אם לאו והכל ברשותו מהני ומעלי תקפו והקדישו ומאי דקאמר הקדישה אינה מקודשת ר"ל הקדישה בלא תקפה דומיא בעיא דלקמן.
2
ג׳ולפי שיטה זו צדדי הבעיא הם בזה האופן כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי כלומר כיון דאפילו אי אמרינן מוציאים חשיבא התקיפ' עם ההקדש השתא נמי דאמרי אין מוציאין דחשיבא תקיפה לחודיה כשהקדישה לחוד ראוי הוא שיהי' קודש דהוי כמסירה להדיוט והוי תקפ' והקדיש' כאחד. ועוד שאינה חוץ מרשותו לגמרי שהרי הוא תפוס בה או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה בפועל וכיון שאינה ברשותו לגמרי אין יכול להקדיש' וקאמר תא שמע דההוא מסותא וכו' וכתב רש"י ואמר ליה רב אושעי' לרב' גרסי'.
3
ד׳הכוונה דאזיל לשטתי' דלא מצי לפשוט ממסותא והטעם דמסות' הוא קרקע ובכל מקום דאיתי' ברשותי' דמרי' קאי וכיון שכן כיוון שחבירו לא תקפו למסותא בפועל וזה הקדישו הוה לי' כאלו תקפו והקדישו כיון שהוא קרקע ובכל מקום שהוא עומד בשבילו דלאו מחוסר גוביינא ודאי דהוי קדוש כיון דסבירא לן דאפילו אי אמרינן מוציאין כשתקפו והקדישו הוי קדוש כל שכן השתא דאמרינן אין מוציאין אבל בטלית דמחוסר גוביינא ולא תקפו לעולם אימא לך דלא הוי הקדש אע"ג דהקדישו ולכן גרסי' ואמר ליה וכו' ולפי שיטת רש"י הצדדין עצמן שעש' בטלית הם צדדי מסותא ואין בהם שינוי כלל וכוונת הפשטן לומר תא שמע וכו' כלומר הרי ענין מסותא ששאלו עליו ופשטו ממתניתן דספק שבורה וכו' ומשם נראה דאפילו במטלטלין אם נאמר אין מוציאין הקדישו בלא תקפו מקודשת וכתב רש"י שמע מינה דאת"ל תקפו אין מוציאין אותו מידו הקדישה מקודשת שיש לדקדק כיון שעיקר הפשיטות לא בא אלא לענין מסותא למה לא הזכירו רש"י למסותא ואעג"ב שכל מה שכתב רש"י בלשון הנזכר שייך נמי במסותא מכל מקום היה לו להזכירו בפירוש כמו שעשה בדחייה שכתב רש"י שם לעולם אימא לך וכו' דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו הקדישו הוי הקדש וחזר וכתב עוד אבל גבי מסותא דאין קדושה באה אלא על פיו וכו' אבל עם מה שכתבתי הוא נכון וזה דכיון דמסותא הוא קרקע ולא מחוסר גוביינא כיון דפשיט דאפילו במטלטלין דמחוסר גוביינא הקדישו בלא תקפו קדוש כל שכן במסותא דחשיב כתקפו במעט כיון שהוא קרקע אבל בדחייה הוכרח רש"י להזכירו וזה דאף אם נאמר דמסותא לאו הקדש הבא מאליו הוא מכל מקום יש בו צד הכרעה לומר שיהיה קדוש כיון שהוא קרקע ולא מחוסר גוביינא לכן כתב רש"י אבל גבי מסותא וכו' לא הוי הקדש דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כלומר אע"גב דלא מחוסר גוביינא סוף סוף אינו ברשותו לשיוכל להקדיש זו היא שיטת רש"י ז"ל.
4
ה׳אבל התוספות סברי כיון דקאמר בגמרא תחלה סתם הקדיש' אינה מקודשת ואחר כך אמר הקדישה בלא תקפה נראה ודאי דמאי דקאמר תחלה הקדישה סתם הוא כולל בין תקפה בין לא תקפה אינה מקודשת והטעם דכיון שאינו שלו שהרי אם תקפה מוציאין אותה מידו לא מהני ולא מעלי תקיפה והקדש וכיון שזו היא סברת התוספות לכן הרגישו בדבור המתחיל.
5
ו׳הקדישה בלא תקפה מהו ומיירי וכו' דמאי קא בעי דכיון דאפילו תקפו והקדישו לא הוי הקדש כיון דמוציאין נראה ודאי דתרתי בעינן שיהיה שלו וגם יהיה ברשותו וכמו שכתבו שם בדבור עצמו ולא דמי לגזל וכו' וכיון שכן אף אם נאמר תקפו אין מוציאין מאי מהני הקדשו כיון שאינו ברשותו וגם לא נתברר שהוא שלו לכן אמר ומיירי כגון ששתק וכו' והצדדין הם בזה האופן מי אמרינן כמו דחשיבא שתיקת התקיפה כהודאה גם כן חשיבא שתיקת ההקדש כהודאה כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט או דילמא דלא חשיבא שתיקת ההקדש כהודאה כמו שכתבו דלמה יצווח בשביל דבריו ובעבור שלא היה מחשיבו בדברו לכך לא צווח לא בשביל שיהיה מודה שהוא שלו.
6
ז׳וכתבו עוד שם ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק אידך הכוונה לומר דלפי שיטתם פשיט ממסותא וגרסינן אמ' ליה רב אושעיא בלא ואו והטעם דלפי שיטתם לא מהני כלל התקיפה אלא הכל תלוי באיכות השתיקה אי חשיבא הודאה אי לא שהרי אפילו תקף והקדיש לא מהני אי אמרינן מוציאין משום שהשתיקה לא חשיבא הודאה דמאי דלא צווח הוא דהא קא חזו ליה רבנן ומוציאין אותו מידו והתקיפא לחודא מהני אי אמרינן אין מוציאין משום דחשיבא השתיקה וכיון וכיין שהכל תלוי באיכות השתיקה אין הבדל בין קרקע למטלטל וכיון דחזינן דפרשי רבנן ממסותא נראה דההיא שתיקה דהקדש חשיבה הודאה ותפשוט בעיין דהכא.
7
ח׳וכתבו עוד שם ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינה כהודאה כוונת התוספות בזה לומר שהרגיש קושיא לשיטתם דבשלמא לרש"י כלל הסוגיא היא מקושרת ומחוברת וצדדי בעיית טלית הם צדדי בעיית מסות' ופשיטות מסותא הוא עצמו פשיטות טלית ודחיית טלית היא דחיית מסותא וכמו שכתבתי אבל לפי שיטת התוספות שכתבו שצדדי בעיית טלית הם אי חשיבא השתיקה הודאה אי לא אלו הצדדין אי אפשר לאומרם במסותא דאי הכי מאי פשיט ממתניתין דספק בכורה שהרי אין שם לא שתיקה ולא הודאה ולכן הוכרח תוספות לומר בדבור הנמשך לקמן.
8
ט׳נראה דהכי מבעיא ליה וכו' באופן שצדדי מסותא הם אחרים אם כן נחלקה הסוגיא וכיון שכן אפשר לומר שמה שדחה רבה ואמר קדושת בכור קאמרת וכו' לא דחה אלא בבחינת צדדי מסותא שהם אי הוי הקדש בהקדישה בלא תקפה בהקדישה בתקפה כמו שכתבו התוספות אבל בבחינת הצדדים הראשוני שהם אי חשיבא שתיק' הודאה לא נדחה וכיון שכן מה שייכות יש לשאלת מסותא לפשיטותו ולדחייתו כאן. לכן אמרו התוספות ומסקנא דלא הוי הקדש ומשם נמשך ויובן דשתיקתו אינה הודאה אף על גב דאין זו בחינת הבעיא דמסותא אם כן שפיר שייך לנדון דידן ולהכי מייתי לה הגמרא הכא זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זל"הה.
9
