דברי ריבות קמ״חDivrei Rivot 148
א׳ראובן היה חייב לשמעון במלו' על פה ששי' וארבע' זהובים ושמעון היה חייב ללוי סך מעות ובא שמעון והמחה לראובן אצל לוי ואמר לראובן הששים וארבעה זהובים כריגיש שאתה חייב לי תנם ללוי ונתחייב ראובן במעמד שלשתן ליתן הסך הנזכר ללוי לחול המועד של סכות משנת השכ"ה אחר כך בהמשך הזמן שעבר חג הסוכו' שמעון הנזכ' נשבר ונחבא אין רואה אותו ובא לוי אצל ראובן ואמר לו תן לי הששים וארבעה זהובים שנתחייב לי במעמד שלשתם השיב ראובן ואמר אמת כן היה אבל דקדקתי בחשבוני ובשטרותי ומצאתי ששמעון זה חייב לי קט"ו פרחי זהב והוציא שטר כתוב וחתום ומקויים בבית דין איך שמעון חייב ליהודה קט"ו זהובים והיה זה בי"ב שבט משנת השכ"ד וזמן הפרעון לי"ז לחדש תשרי שנת השכ"ה באופן שזמן הפרעון שנתחייבתי לך שמעו חייב לי קט"ו זהובים שיהוד' הנזכר הוא שותפי נמצא למפרע שלא היה לו לשמעון אצלי כלו' וטען לוי ואמ' אלו קט"ו זהובי' הם מיהודה הנז' ואין לך חלק ושותפו' בהם כמו שגלוי וידוע לכל שיש לו ליהודה נכסים רבי' נפרדים מהשותפו' שנושא ונותן בהמתנ' ואין לו שותפות עמך אלא במה שאתה מוכר בחנות על יד על יד ועוד שכבר נתחייבת לי במעמד שלשתן בחדש אב שנת השכ"ד ואז בזמן ההוא לא היה חייב לך שמעון כלום כי עדיין לא הגיע זמן הפרעון טען ראובן ואמר עם היות שנתחייבתי בחדש אב לא נתחייבתי לפרוע אלא בחול המועד של סוכות והזמן ההוא כבר חייב לי שמעון שכבר הגיע זמן הפרעון של השטר הנזכר נמצא שבזמן ההוא אין לשמעון אצלי כלום יורנו מורינו הדין עם מי.
1
ב׳תשובה עקר האי מילתא בגיטין פרק קמא דגרסינן התם הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פוש ה' איסתרי גבי חד מנייהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיניה לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתם קנה ועוד הא קנו מנך אמר ליה רבא האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר אם כן קנין בטעות הוא וכל קנין בטעו' חוזר וכתבו התוספו' פירש ר"ח ור"ת שהיו בעלי דינין מודין לו או היה הדבר יודע בעדו' ברור' דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אינו נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אף על גב דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפר' טעמ' בפרק קמא דבתר' משו' דכל האומ' לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך אלא משמע דבמיגו לא מהימן לומר שטעה וכן פסק הרא"ש בפסקיו וכתב שזו היא סברת ר"י וגם רב אלפס כתב בהלכות הא מילתא פרישו בה רבואתה דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דקמיהון עבדו חושבנא ואשתכח דטעותא היא אי נמי דקא מודי ליה דהכין הוא חושבנא ובהכין הוא מיתוקם האי עובדא אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא האי טענתא הידי ומימרא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הויא מלתא וניפטר אלא לאו שמע מינה דהאי מילתא דאמרי רבואתה מימרא מעליא ותריצא הוא.
2
ג׳הרי דכל הני אשלי רברבי סברי דלא מהימן לומר טעיתי בחשבוני אפילו במקום מיגו דפרעתי וכן פסק הה"ר יוסף קולון שרש ס"ה וטעמא דמלתא משו' דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דאי לא דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה וכתב הר"ן בהלכות בשם הראב"ד ז"ל דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא סהדי דנתחייב במעמד שלשתן אבל היכא דליכא סהדי לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהיד עלי הרי שעלה בידינו שאם אין עדים שנתחייב במעמד שלשתן אעפ"י שהוא מודה על כך מכל מקום נאמן לומר טעיתי בחשבוני במיגו דאי בעי אמר פרעתי אם היה אחר הזמן אבל אם יש עדים שנתחייב במעמד שלשתן אינו נאמן לומר טעיתי בחשבוני אף על גב דאיכא מיגו דפרעתי משום דהוי כמגו במקום עדים דאי לא דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה ולכן צריך שיביא עדים שטעות חשבון היה וכיון שכן בנידון דידן אי מדמינן ליה להאי מעשה דגינאי דקאמר דלא פש גבי ולא מידי ואף ראובן יאמר דלא פש גביה ולא מידי מנכסי שמעון שהרי שמעון הוא חייב לשותפו כך וכך מכח השטר ההוא אז הוי דינא הכי שאם אין ללוי עדים שנתחייב לו ראובן במעמד שלשתן אז יהיה נאמן ראובן לומר טעיתי בחשבוני ששמעון חייב לי במיגו דאי בעי אמר פרעתי או לא היו דברים מעולם אבל אם יש ללוי עדים שנתחייב ראובן במעמד שלשתן אז אינו נאמן ראובן לומר ששמעון חייב לו מכח השטר ההוא כיון שלוי עומד כנגדו וטוען שהחוב הוא מיהודה לבדו ואין לו לראובן חלק בו עד שיביא ראובן ראיה ברורה שהשטר חוב ההוא הוא גם כן שלו ואותם הנכסים עומד באחריותו מקודם שנתחייב במעמד שלשתן ללוי ולאו כל כמיניה דראובן לומר שמעון חייב לי כיון שאינו מוזכר הוא בשטר ולוי טוען כנגדו שאין לו חלק בנכסים ההם וראיה לזה עיין בתשובת הרשב"א סימן אלף פ"ו וסימן אלף קל"ו כל מה שכתבתי הוא אי מדמינן ההוא עניינא להנהו דגינאי.
3
ד׳אבל כד מעיינינן בה שפיר נראה דאף על גב דליכא סהדי שנתחייב ראובן במעמד שלשתן ואיכא סהדי שיש לראובן שותפו' בשטר ההוא מכל מקום חייב ראובן לפרוע ללוי כיון דהודה ראובן שנתחייב במעמד שלשתן וטעמא דמלתא דתנן בכתובות פרק בתרא שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ופירש רש"י זה גובה וזה גובה אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה חבירו בשביל מלוה שהלוהו אלא בית דין יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו וקאמר דף ק"י שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכולי עלמא כשקרקעות שניהם שוים עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית הפוכי מטראתא הוא ואפילו רב נחמן מודה דכל אחד עומד בשלו כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית רב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין והלכתא כחכמים וגם הלכתא כרב נחמן דהלכתא כרב נחמן בדיני וכן פסק רב אלפס בהלכות וגם הרמב"ם פרק כ"ד הלכות מלוה ולוה וכתב הר"ן בהלכות שהקשה הרשב"א אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעינן דשטרא לאו בר גובייאנא הוא דמילי נינהו ואף על גב דמילי דמזדבני בפרוטי נינהו מכל מקום לאו בני גובייאנא דבי דינא נינהו ומשום הכי לא מצי אידך למימר ליה שקול כנגד חובך וכו' וכתב הרב המגיד בפרק הנזכר בשם הרמב"ן והרשב"א דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דאוקימנא שיש לאחד עידית ובינונית ולאחד זיבורית היינו דווקא בשזמנן שוה או שעבר זמן שניהם אבל אם אין זמנן שוה ועדיין לא הגיע זמן שניהם פשיטא דאפילו קרקעותיהן שוים עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית אמרינן זה גובה וזה גובה.
4
ה׳ואחר הצעת שמועה זו בנדון דידן לא מצי למימר ראובן דקדקתי בחשבוני ומצאתי שלא הייתי חייב לשמעון כלום בשביל שהיה שמעון חייב לי לזמן הפרעון שהרי הלכה כחכמים דקאמרי זה גובה וזה גובה ואין שום אחד יכול לעכב מלוה חבירו בשביל מה שהלוהו אפילו יהיה זמנן שוה ואף על גב דהיינו דוקא כשאין הקרקעות שוין גם בנדון דידן הוי כאלו אין קרקעותיהן שוין שהרי מלוה אחת היא על פה ולא גבי אלא מבני חרי ומלוה אחרת היא בשטר וגבי אפי' ממשעבדי ובנדון כזה אפילו רב ששת מודה דזה גובה וזה גובה דעד כאן לא קאמר רב ששת הפוכי מטראתא למה לי אלא כדאיכא לחד עידית ובינונית ולאחר זיבורית ומשום דקסבר בשל עולם הן שמין אבל במלוה בשטר ומלוה על פה דכולי עלמא מודו דהאי גבי מבני חרי והאי גבי אפילו ממשעבדי כולי עלמא מודו דזה גובה וזה גובה וכיון שכן נמצא שמאחר שראובן נתחייב ללוי במעמד שלשתן אפילו שזמן הפרעון היה בזמן גביית חובו שהיה חייב לו שמעון מכל מקום לא חשבינן ליה כאלו אין חייב ראובן כלום משום שאינו יכול לעכבו בידו בשביל חובו וכיון שנתחייב במעמד שלשתן ללוי חייב ראובן לפרוע ללוי וראובן יחזור ויגבה משמעון.
5
ו׳ובר מן דין אפילו נחשוב אלו ההלוואות כאלו קרקעותיהן שוין דכל אחד עומד בשלו מ"מ בנדון דידן לא אמרינן הכי אלא חייב ראובן לפרוע ללוי וראיה לזה שכתב הר"ן בהלכות פרק בתרא דכתובות והיכא דאית להו לתרווייהו קרקעות שוין דאמרינן זה עומד בשלו וזה עומד בשלו אם עמד אחד מהם ומכר חובו לוקח גובה החוב שלקח ואידך גובה שטר חוב שלו מבעל חוב שלו דהשתא ליכא למימר הפוכי מטראתא למה לי וגם כתב הטור ח"ה סימן פ"ה בשם הרמב"ן וז"ל שנים שיש לכל אחד מהם שטר במנה על חבירו והם שוים בנכסיהם דדינא היא שיעמוד כל אחד בשלו ומכר א' מהם חובו לאחד והלוקח בא לתובעו וטוען הלוה כיון שכל אחד ואחד עומד בשלו הרי השטר כמו פרוע וכשם שהוא לא היה יכול להוציא ממני כך אתה שבאתה מכחו לא תוציא ממני כלום כתב הרמב"ן שאין שומעין לו שאין השטרות בחזקת פרועין אלא שאין בית דין נזקקין להם משום הפוכי מטראתא תדע שאם אחר כך קנה זה עידית ובינונית ואין לשני אלא זיבורית כל א' גובה חובו אף על פי שבשעת ההלואה היו שניהם שוים בנכסיהם אלא כך הוא הדין הלוקח גובה מן הלוה וחוזר הלוה וגובה מן המוכר הרי לך ראיה ברורה שאין חוב ראובן בחזקת פרוע בשביל שחייב לו שמעון אלא הרי הוא בחזקתו וכיון שבא שמעון והמחה לראובן אצל לוי ונתחייב ראובן במעמד שלשתן ליתן החוב ללוי כבר קנה לוי ויגבה חובו מראובן ויחזור ראובן ויגבה חובו משמעון.
6
ז׳ונידון ונאמר ומה אם במוכר חובו לאחר דקיימא לן אליבא דכולי עלמא דהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול כדאמרינן בכתובו' פרק הכותב ופירש רש"י דטעמא דמילתא משום דאומר לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את וכתב הרא"ש שאפילו כתב לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך מצי למחול משום דמצי למימר לוה לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד מדעתי ולכך מוכר שטר חוב שלא בפני הלוה לא פקע שעבוד הראשון ונשאר זכות למלו' בו ולכך מחילתו מחילה ואפי' הכי כתב הרמב"ן והר"ן שלוקח גובה החוב מן הלוה בנדון דידן שהיה מעמד שלשתן דאיכא כמה אשלי רברבי דסברי דאינו יכול למחול ר"י והרמ"ה והרא"ש וטעמא דמילתא דכיון שהיו שלשתן יחד כבר נתרצה לוה להשתעבד לו למקבל ונסתלק שעבוד המלוה מעל הלוה ואפילו שעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע ומשתעבד גופו לשני ולא נשאר לראשון שום שעבוד בו הילכך אין מחילתו כלו' וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דגיטין באופן דלא מצי למימר הלוה למקבל לאו בעל דברים דידי את שכבר נשתעבד גופו לו לא כל שכן דאמרינן שאפי' חייב המלו' ללוה דגבי המקבל החוב מהלוה שכבר נשתעבד לו משעה שהמחהו אצלו ואפילו עסוקים באותו ענין קיימא לן דאין יכול לחזור וכמו שכתב הטור סימן קכ"ו נראה ודאי שהשעבוד חל משעה ראשונה וכיון שבאות' שעה היה ראובן חייב לשמעון הס"ד זהובי' נסתלק שמעון ונכנס לוי במקומו כיון שהמחהו אצלו במעמד שלשתן ובשעת גביית החוב יגבה לוי מראובן וראובן משמעון ולא קאמר בגמרא במעמד שלשתן דשייך קנין בטעות אלא שבשעה שהמחהו לא היה חייב לו כלום כהנהו דגינאי דעבוד חושבנא ופוש חמש אסתרי גבי חד מינייהו והמחם למרי ארעא ואחר כך עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי וכו' נמצא שבשעה שהמחה לא היה חייב כלום ולכן הוי קנין בטעות אבל כשהוא חייב באות' שעה אף על פי שבשעת הגבייה כל אחד עומד בשלו מ"מ חל החיוב משעה ראשונה ונתחייב ראובן לפרוע ללוי דאין כאן אפוכי מטראתא וכמו שכתבתי כלל העולה דבהא סלקינן ונחתינן שחייב ראובן לשלם ללוי הס"ד זהובים באופן שנתחייב ליתנם לו וראובן יחזור ויגבה משמעון זהו מה שנרא' לעניות דעתי ואמר לי לבי צעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
7
