דברי ריבות קמ״טDivrei Rivot 149
א׳אחר שעמדו ראובן ולוי הנז' בדין יום שני ויום חמשי על הטענו' הנז' ולא זזו מהן כשבא יום שני שחזרו לב"ד לקבל עליהם גזרת הדין כי עדיין לא נגמר ולא נפסק טען ראובן ואמר יש לי טענה בענין הזה קודם שיגמר הדין והיא שדקדקתי בחשבוני ומצאתי שזה החוב שהייתי חייב לשמעון והמחני אצל לוי זה בעל דיני כבר קוד' שהמחני אצלו המחה שמעון הנזכר ליהודה שותפי הנזכר אצל יששכר על זה החוב ממש ונתחייב שותפי במעמד שלשתן ליששכר על זה החוב נמצא שכשחזר שמעון והמחני אצל לוי זה לא היה לו לשמעון אצלי כלו' ואיני חייב ליתן לו כלום.
1
ב׳שאלה אם יכול ראובן הנז' לחזור ולטעון טענה זו אם לא מי אמרינן דדוקא היכא שסותר טענתו הראשונה אינו יכול לחזור ולטעון כההיא דקאמר בגמר' פרק חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' קאמר בגמרא דהיכא דאמר ליה של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען לומר אין דאבהתך היא וזבנת מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיך לי עלה כדאבהתיי והטע' דאינו יכול לטעון זה הוא מפני שעוקר לגמרי דברים הראשונים אבל כשלא אמר ולא של אבותיך אלא סתמא זה אומר של אבותי וזה אומ' של אבותי מצי טעון אין דאהבתך היא וזבנת מינך והאי דאמרית לך דאהבתי דסמיך לי עלה כדאבהתיי ואף על פי שמכחיש קצת דבריו הראשונים מכל מקום מצי לתרץ ולתקן דבריו הראשונים וכיון שכן כל שכן בנדון דידן דיכול לחזור לטעון שהרי אין הטענות סותרות זו לזו אלא כלהו איתנהו דטעין ראובן ואמר איני חייב ללוי כלום אי משום דחייב לי שמעון שהיא הטענה הראשונה אי משום שלא הייתי חייב לשמעון בשעת ההמחא' שהיא הטענ' השנייה ושקולות הן ועומדות שתיהן מפיטור לפיטור או דילמא דמאי דאמרינן בגמרא דהדר מצי טעין היינו לתרץ דבוריה ולתקן הלשון שטען בראשונ' שאותו הלשון עצמו יאמר הטענה השנייה ולכך הוצרך לומר בגמרא והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיך לי עלה וכו' וכן כתב חו"מ סימן פ' וזה לשונו אבל אם בא לתקן טענה הראשונ' ויאמר בכך כיונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שמתקנה שומעין לו וכיון שכן בנדון דידן דלא שייכי שתי הטענות כלל זו עם זו ואין סובל לשון הטענה הראשונה פירוש הטענה השניי' לא אמרינן דחוזר וטוען אפילו לא יצא מבית דין כל שכן בנדון דידן שיצא מבית דין שאינו יכול לחזור ולטעון וכדאמרינן שם בגמרא והיכא דהוה קאי בדינא ולא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מאי טעמא טענתיה אגמריה ופירשו המפרשי' שמא אנשים רעים למדוהו לטעון שקר וכו' וזהו אפילו כשמתקן לשונו הראשון כל שכן בנדון דידן שלא בא לתקן לשון ראשון כלל אלא לטעון עולם חדש.
2
ג׳תשובה נראה לעניות דעתי ודאי שטענה זו שנייה חשיבה סותר' לראשונה וראיה לזה שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ד על עסק אשה שקרעה שטרו' שנפלו לפני היורשים בירושה ואמר' בעלי צוני וכו' וחזרה וטענה ליורשים אתם צויתם לי לקרעם וליתן ללווי' קרועי' והם אומרים לא היו דברים מעולם אם נאמנת אם לא והשיב זאת האש' אם מתחלה טענה בפני ב"ד בעלי צוני לקרעם לאו כל כמינה לחזור ולטעון שהיורשים צוו לה לקרע' דזה נקרא חוזר וטוען דסותרת טענה הראשונה מדהוצרכ' לומר בעלי צוני אלמא הודת שהיורשים לא צוו דאלו צוו היורשים מה הוצרכה להזכיר צואת הבעל הרי לך דאף על גב ששתי הטענות יכול להיות אמת שבעלה צוה לה כך וגם היורשים צוו על כך מ"מ חשיבה טענה שנייה סותרת לראשונה מדהוצרכ' לומר טענה הראשונה וכמו שכתב אף בנדון דידן חשיבן סותרות זו לזו וזה מדהוצרך ראובן לטעון תחלה שלא היה לו לשמעון אצלו כלום משום שלזמן הפרעון יהיה חייב לו שמעון ומביא ראיה לזה משטר חוב שאינו מוזכר בו ראובן כלל וכמו שכתבתי והיא טענה גרועה ודאי הודה בדבריו שמודה שלא המחה שמעון חוב זה לשום אדם אחר דאלו המחה חוב זה לאיש אחר כמו שטען בשניי' מה הוצרך להזכיר החוב שחייב לו שמעון שעדיין לא הגיע זמנו אלא ודאי שסותרות זו לזו וכמו שכתב הרא"ש.
3
ד׳ובר מן דין אומר אני דבנדון דידן הם סותרות זו לזו וזה דבההיא דהרא"ש אפשר להיות שתי הטענות אמת כאחד שבעלה וגם היורשי' צוו על כך והיא פטורה מטעם כל אחד מן הצוויים אבל בנדון דידן כיון שהחוב שהמחה שמעון בראשונה ובשניה הוא לעולם אחד נמצא שאי אפשר להתקיים שתי הטענות כאחד אלא האחת סותרת חברתה וזה כשטען תחלה אין בידי כלום לפי ששמעון חייב לי לזמן הפרעון אי חשיב ליה האי טענה מעלייא איך יוכל לטעון שאינו חייב לפי שהמחהו תחלה לאיש אחר והלא כמו שזאת ההמחא' אין בה ממש בשביל החוב העתיד גם ההמחאה הראשונ' אין בה ממש בשביל החוב העתיד ליפרע שהרי החוב ההוא קודם להמחאה הראשונ' שזמן החוב ההוא י"ב לחודש שבט משנת השכ"ד והמחא' הראשונ' היה אחר חג הפסח ודאי אם כן נמצא שבטענתו הראשונ' מודה שאין ממש בטענ' השנייה וגם כשטוען הטענ' שנייה מודה שאין ממש בטענ' הראשונ' שהרי בא לפטור עצמו בשביל שהמחהו תחלה אצל איש אחר וחשוב בעיניו המחא' מעליא ליפטר וכיון שכן נמצא דלא חשבינן מה שהיה חייב לו שמעון לעתיד לבא דאילו חשיב החוב ההוא איך יש ממ' בהמחא' שהמחהו אצל האיש האחר והלא לא היה לו לשמעון אצלו כלום בשביל החוב ההוא וכמו שטען הטענה הראשונ' אלא ודאי נראה שמבטל וסותר הטענ' ההיא נמצא בפירוש ששתי טענות אלו סותרות זו לזו ואין עומדות כאחד וכיון שכן בנדון דידן יהי' הדין כך שלסבר' הפוסקי' כולם דסברי דכיון שיצא מב"ד שוב אינו יכול לטעון אפי' לתקן טענתו הראשונ' וכ"ש בנדון דידן שאינו מתקן אלא סותר לגמרי פשיט' ופשיט' דחייב ראובן לשלם ללוי הס"ד זהובים מכח הטענ' הראשונ' וכמו שכתבתי שהדין כך ואין ממש בטענתו השניי' ואפילו יביא עדים עלי' וכמו שכתב נמקי יוסף בהלכות פרק חזקת הבתים על ההיא דעביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה כתב נרא' מכאן דאפילו הוה מייתי סהדי לקיים מה שחזר וטען לא מהני לי' היכא דהוה חוזר וטוען וכתב ה"ר בית יוסף שכן מבואר בדברי הרשב"א ואף לדברי ן' מיגיש ז"ל והרמב"ם פרק שביעי מהלכות טוען ונטען דסברי שכל זמן שלא באו עדים להכחיש הטענ' הראשונ' יכול לחזור ולטעון כל מה שירצ' אע"פ שסותרת את הראשונ' ואע"פ שיצא מב"ד, בנדון דידן הוי דינא הכי שאם יביא ראובן עדים שיעידו שאלו הס"ד זהובים שהמח' שמעון ללוי אצל ראובן הם עצמם המח' תחל' שמעון לאיש אחר ולא היה חוב אחר אז יהי' פטור ראובן מתביע' לוי אבל אם אין עדים על כך לא הוי ראובן נאמן בשבועתו וטעמא דמלתא דעד כאן לא קאמר ה"ר יוסף מיגאש דמצי טעין אלא מטעם מיגו וז"ל חוזר וטוען אע"פ דנפיק לברא במיגו דאי בעי קאי אטענתי' קמייתא ואיפטר מצי נמי טעין טענ' אחריתי ומיפטר וכיון שכן בנדון דידן אין כאן מיגו דמיגו דאי הוי בעי קאי אטענת' קמייתא אין כאן שהרי חייב לשלם מכחה וגם יהא נאמן לומר טעיתי בחשבוני במגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם ולא המחני אצל לוי אין כאן שהרי הוד' תחלה בב"ד שהמחהו אצלו וגם שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אין כאן שהרי טען בב"ד שלא נתחייב לו מעולם כלום כיון ששמעון הי' חייב לו לזמן הפרעון וכיון שהי' לו סברא זאת איך פרעו שהרי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לכן אינו נאמן בשבועתו אא"כ יביא עדים והרמב"ם גם כן סובר כן שאינו נאמן אלא במקום דאיכא מגו וכמו שכתב הה"ר בית יוסף חו"מ סימן פ'. זהו מה שנרא' לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
4
ה׳ואם תאמר אחר שהוכחנו בנדון דידן שאלו הטענו' סותרות זו לזו וגם שאין כאן מיגו דאי הוה בעי קאי אטענתא קמיית' שהרי חייב מן הדין בשביל הטענ' ההיא וכמו שהוכחתי וכיון שכן איך נאמן על טענתו השניי' אם יביא עדים אפי' לדעת הרמב"ן ון' מיגיש ז"ל שהרי כתב הרשב"א בתשוב' הביא' הה"ר בית יוסף סימן פ' שפירש הרשב"א דברי הרמב"ם ואמר שמה שכתב הרמב"ם שכל זמן תיבת שלא כפולה במקור שלא יכחשוהו עדים יכול לחזור ולטעון היינו דוקא מפיטור לפיטור ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו אבל לא נאמרו דברים הללו שכתב הרמב"ם במה שמוד' הנטען לטוען ושמיחייב עצמו בב"ד באות' טענ' שאי אפשר לטעון ולחזור בב"ד מחיוב לפיטור וכו' כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה ואמר לו מנה שבשטר זה עשרי' דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר לאחר מכאן ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן שכבר הוד' ואפי' באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת ההלווא' ובפנינו מנה לו כל אותו הסך הכתוב בשטר ואח"כ לא זזה ידינו מתוך ידו אפ"ה הוא נאמן לחובתו יותר ממא' עדים הרי לך שאפילו לדברי הרמב"ם אינו יכול לחזור ולטעון מחיוב לפיטור ואפי' יביא עדים לא מהני וכיון שכן בנדון דידן כיון שמכח הטענ' הראשונ' היה חייב ועת' חוזר וטוען טענת פיטור ואפי' יביא עדים עלי' אין ראוי לומר שיהא נאמן.
5
ו׳ויש לומר דעד כאן לא קאמר הרשב"א לדעת הרמב"ם הן אלא כשמוד' הנטען בדבר שיודע הוא עצמו שמתחייב בכך וכן משמ' מלשונו דקאמר לא נאמרו דברים הללו במה שמוד' הנטען לטוען ושמחייב עצמו בב"ד כו' וכההיא דמביא עשרים דינרים יש בו רבית ואמר לי' הטוען כן וכו' דכולי עלמא ידעי איסור הריבית אבל כשטוען טענ' שהוא סבור שפוטר עצמן בה אפילו שהדין מחייבו מ"מ יכול לחזור ולטעון כל זמן שלא באו עדים דכולי עלמא דינא לא גמירי ולפי סברתו משתנה מפטור לפטור ולכן בנדון דידן כיון שראובן טען הטענ' הראשונ' להיות שהי' סבור שהי' פטור בה אע"פ שהדין מחייב שהוא חייב וכמו שכתבתי מ"מ לסברת הרמב"ם יכול לחזור ולטעון טענות פיטור אלא שבנדון דידן אינו נאמן דאין כאן מיגו וכמו שכתבתי אבל אם יביא עדים עליה יהא נאמן זהו מה שנראה לענייות דעתי יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
6