דברי ריבות קפ״זDivrei Rivot 187
א׳בפנינו עדים חתומי מטה הבחור הנחמד רבי פלוני בן ה"ר אברהם יצ"ו מנה מנוי גמור והרשה הרשא' גמורה אגב ארבע אמות קרקע לאביו הנזכר לקדש לו לאשה לצנועה ויעלת חן מרת פלונית בת הנבון ומעלה ה"ר יוסף יצ"ו ושם ידו כידו ופיו כפיו וקדושיו כקדושיו ומסר ונתן ביד אביו ה"ר אברהם טבעת זהב לקדש בעדו ובשמו הנערה הנזכרת ואז בפנינו עדים חתומי מטה קדש ה"ר אברהם הנזכר את הנז' בעד ובשם בנו ה"ר דוד הנזכר וכך אמר לה הרי את מקודשת לבני רבי דוד הנזכר בטבעת זו כדת משה וישראל והיא קבלה הטבעת הנז' מיד דודה רבי אברהם הנזכר אחי אמה וקנינא אנן סהדי דחתימי לתתא מיד רבי דוד הנזכר אכל מאי דכתיב לעיל קנין גמור ושלם מעכשו במנא דכשר למקניא ביה בביטול כל מיני מודעי וכו' ושלא יפסל וכו' ואחריות וכו' בבית דין חשוב וקנינא וכו' היה זה יום חמישי ששה ימים לחדש חשון שנת חמשת אלפים ושלש מאות ועשרים וחמש לבריאת עולם למנינינו פה שאלונ"קי והכל שריר וקים. משה פאראנטי. ושבתי עזרה עדים. במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתו קדמנא משה פארנטי ושבתי עזרה ואסהידו אחתימות ידיהו ומדאתברר לנא דאינהו חתימו' ידיהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ביום א' שבעה עשר לאב שנת השכ"ה ליצירה והכל שריר וקים. אברהם בכמהר"ר פרחיה הכהן זלה"ה דין. אברהם סאפורטה דין. משה סורי דין.
1
ב׳אחר כך ביום שלישי אחד עשר לחדש שבט שנת השכ"ז נתקבצו כל חכמי עיר שאלוני"קי על זה הענין שאבי הנערה הנזכרת הזקיקם על כך באומרו שאבי הבחור המקדש הנזכר הוציא לעז על בתו שקדשה ולכן היה רוצה לדעת אם היא מקודשת או פנויה ואז באותו מעמד בא שבתי עזרה אחד מהעדים החתומים על השטר ואחר שקבל עליו גזרת נח"ש להגיד האמת ונשבע שבועה החמורה בנקיטת חפץ הגיד ואמר שמעולם לא ראה ולא נמצא בקדושין הנזכרים וגם שמעולם לא ידע לכתוב אפילו אות אחת ומה שנמצא שמו חתום על השטר הנזכר אמ' שאבי המקדש פתהו ונזקק לו להיות שסייעו כשהיה אסור בבית האסורים על עסקי ממון והוציאו משם מופלוש ועל כן עם היות שאיני יודע מציאות קדושין גמרתי בלבי לעשות רצונו ואז אמרתי לבחור אחד שיחתום שמי על השטר ההוא ומסרתי לו הקולמוס ושאלנו לו מי הוא זה הבחור ואמר שלא הכירו ושמיד בזמן ההוא הלך מהעיר וגם הזקקנו לעד הנזכר לכתוב לפנינו לראות אם היה יודע לכתוב ולא עשה מציאו' צורת אות וגם הרבה אנשים שנמצאו שם במעמד ההוא אמרו שלא היה יודע לכתוב אחר כך קודם שיצא מבית דין ומהמעמד הנזכר חזר העד הנזכר ואמר שבשביל חומרת השבועה שנשבע היה רוצה להגיד האמ' ואמר שאבי הבחור המקדש הנזכר שם בידו הקולמוס ואז האב הנזכר תפס יד העד עם הקולמוס שבה וחתם שמו באופן שהשתי ידות יד האב ויד העד שתיהן יחד היו מוליכות הקולמוס וכותבות אבל הוא לבדו מעולם לא ידע לכתוב וגם כפי הנשמע לא ידע לקרות השטר ועתה על פי כל הדברים האלה ראוי לחקור ולדרוש מה יהיה משפט הנערה ומעשיה.
2
ג׳תשובה אם באנו לחוש לדברי הה"ר יוסף קולון ז"ל שכתב בשרש ע"ד פשיטא ופשיטא שאין לנערה זו תקנה בלא גט וטעמה דמילתא דהא תמן שהמקדש עצמו הודה שהכל היה שקר וגם העדים אמרו שמעולם לא חתמו ולא ראו שקדשה וגם לא היו יודעים לכתוב וגם מעולם לא נתקיים השטר ולא העידו על חתימת ידיהם ואפילו הכי הצריכה גט הואיל שהובא השטר לבית דין וקראוהו בית דין והוחזק בבית דין שוב לאו כל כמיניה לומר לא חתמנו מעולם דלא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא כמו שכתב שם באורך כל שכן בנדון דידן שהמקדש מחזיק בתביעתו ועוד שכבר נתקיים השטר בבית דין והעיד כל אחד ואחד מן העדים שהיא חתימת ידו דפשיטא דלאו כל כמיניה לומר לא חתמתי דלא אתי על פה ומרע לשטרא. אלא אפילו לא נחוש לדבריו כי אם למה שפסק הרב הגדול מרי ורבי ז"להה שחלק עליו בפסק שכתב על גמילה בת הה"ר שם טוב אלציג נ"ע שהוציאו עליה שני שטרות חתומים שנתקדשה ואמרו העדים שהכל בדאי ושקר וכו' ועלה מדבריו שכל שאין אחרים מעידין על חתימתן וגם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין לומר אין זה כתב ידינו וכמו שכתב שם בארוכה מכל מקום בנדון דידן צריכה גט וזה דעד כאן לא קאמר הכי אלא כשאין אחרים מעידין על חתימתן וגם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין וכמו שכתב הרמ"בם פרק ח' הלכות עדות וז"ל שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי כחירשים כחרשין עד שיזכרו עדותן וכו' אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהם שאומרים אין אנו זוכרים עדות זו שמא חזרו בהן וזה שאמרו אין אנו זוכרים כדי לבטל השטר וכאלו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאינם נאמנים הואיל ומתקיי' השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זה או אינם זוכרים אותה שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.
3
ד׳ונראה לעניות דעתי דאף על גב דבנדון דידן ליכא עדים שיעידו על חתימת העד וגם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר מכל מקום חשיב יותר ויותר וטעמא דמילתא דהא דאמרינן דעדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו וכו' דנאמני' היינו דוקא כשאמרו אנוסים היינו וכו' תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לא מהמני משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמו שכתב חו"מ סימן מ"ו והר"ן והתוספות וכן נראה מתוך לשון המשנה שאומר העדים שאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שמלת אבל מורה שהדבור מקשר סופו עם תחלתו דאי לא תימא הכי היה לו לומר ואחר כך אמרו אנוסים היינו וכו' וכיון שכן בנדון דידן אין עד זה נאמן לומר אין זו חתימתי ולא ראיתי שום קדושין אע"ג דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר שהרי לא אמר זה תוך כדי דבור אלא אחר שנה וחצי שהעיד ואמר זו חתימת ידי כמו שנראה מתוך השטר. ועוד שהעדותו שהעיד זו חתימת ידי ונתקיים השטר על פיו חשיב מכתב ידם יוצא ממקום אחר שהרי כשמקיימין השטר ע"י שכתב ידם יוצא ממקום אחר לא מהני אלא ע"י שטרות של שתי שדות וכו' וכמו שכתב הרמב"ם פרק ו' הלכות עדות חו"מ סימן מ"ו וכל הפוסקים ואלו העד החתום בשטר שמעיד על חתימתו איהו לחוד מהני ואין צריך אחר להצטרף בהדיה וכמו שפסק הטור שם והרמב"ם שם וכל הפוסקים והשתא נידון ונאמר ומה אם כשמתקיים השטר על ידי שכתב ידם יוצא ממקום אחר דגריע מ"מ קאמר הרמב"ם דאין משגיחין על דבריהם שאומרים אין אנו זוכרין עדות זו שמא חזרו בהם וכו' ואפילו אמרו כן תוך כדי דבור עתה בנדון דידן שנתקיים השטר על פי דבורו דחשיב לא כל שכן שלא נשגיח במה שאומר לא ראיתי קידושין אחר שנה ומחצה אלא נאמר ודאי שחזר בו לפסול השטר ואינו נאמן הואיל ועכשיו מתקיים השטר שלא על פיו שהרי חתימת הדיינים עומדת שמעידין על חתימתו משעה ראשונה שהעיד בפניהם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
4
ה׳ועוד דאפילו תוך כדי דבור ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמן אלא כשאמר אנוס הייתי מחמת נפשות אז קטן הייתי שאין משים עצמו רשע אבל בנדון דידן מתוך דבריו לא היה אונס לא מחמת נפשות ולא מחמת ממון כי אם לעשות רצון אב המקדש ואין לך רשע גדול מזה ולאו כל כמיניה לבטל השטר ולשים עצמו רשע. ועוד דנדון דידן גרוע טפי כי כשאומר לא ראיתי המלוה או המכר או קטן הייתי וכו' אין אנו יודעים אם ראה או לא ראה או אם היה קטן או גדול אבל בנדון דידן מכחיש מה שאנו רואים בעינינו שהרי הוא חתום בשטר ואמר לא חתמתי וכמו שכתב כן מהרר"י קולון ז"ל שם בתשובה הנז' באופן שעלה בידינו שאפי' לדברי הרב הגדול מרי ורבי ז"ל שסמך לדברי הרמב"ם להתיר בנדון ההוא וכמו שמצינו שמהרר"י קולון ז"ל כתב לבי מגמגם מה שכתב בה"ג וכו' וגם הרמב"ם וכו' מ"מ בנדון דידן לכ"ע נערה זו צריכה גט להיות שכבר נתקיים שטר הקדושין בב"ד מן הטעמים שכתבתי ואע"ג דהנהו דייני לא הוו כל כך ראויי' לקיים השטר מ"מ הא קיימא לן דעד השטר מעידים לפני שלשה ואפילו הן הדיוטות וכמו שכתב חו"מ סימן מ"ו והרמב"ם פרק ו' הלכו' עדות.
5
ו׳ואף על גב שכתב הרשב"א בתשובותיו אלף ר"ט ואלף ר"י על שטר קדושין שכל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם היא זו וכו' עד והכא נמי אם כתבו וחתמו שלא מדעת המקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבא ויעידו בפיהם. ועוד כתב שם בתשובה שנית שאין סומכין על עדות החתימה דבכל כי הא מפיהם בעיא ולא מפי כתבם וכו' עד אם אמרו שאין זה כתב ידם ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר בכל מקום אין משגיחין על הכתב שהם הם נאמנים ואין אומרים בכי הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו' וכיון שכן בנדון דידן כיון שאמר העד שאין זו חתימת ידו ואין כתב ידו יוצא ממקום אחר יהא נאמן במה שאומר עכשיו שלא ראה קדושין מעולם ולא משגיחין בחתימתו דמפי כתבם היא.
6
ז׳יש לומר דמה שכתב הרשב"א שהוא כפנקס בעלמ' ומפי כתבם איקרי הוא לענין דלא חשבינן ליה לשטרא שבראי' החתימ' לבד חשיב כשטר עד שנאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד דכל שטר בחזקת כשר הוא ודאי הא לא אמרינן כיון שנעש' שלא מדעת המתחייב אבל אחר שהעד עצמו החתום על השטר העיד על חתימת ידו בפני ב"ד כנדון דידן נמצא שכבר העיד והגיד כל הענין דהא קיי"ל כחכמים דעל מנה שבשטר הם מעידים וכמו שפסק חו"מ סימן מ"ו וכתבו התוספות דלרבנן אפי' אומר בהדיא שעל כתב ידם הם מעידין לית לן בה אלא לעולם אנו חושבים אותם כמעידים על מנה שבשטר וכן כתב הרא"ש וכיון שכן נמצא בנדון דידן שאין נאמן עוד לומר לא ראיתי קדושין או לא חתמתי לפי שכבר הגיד בפועל בפני ב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל הנדון שכתב עליו הרשב"א הוא שמעול' לא העיד העד על חתימת ידו אלא שב"ד ראו שמו חתום בשטר ההוא ולכך כתב דלא חשיב עדות דהוי כפנקס וכו' וגם בתשובה אחרת הנדון היה שהעדים עצמם הכחישו שלא היו חתימתם ולא היה כתב ידם יוצא ממקום אחר וגם נדון שלנו שכתב עליו הרב מרי ורבי היה כן שהכחיש העד שלא היה כתב ידו וגם לא היה כתב ידו יוצא ממקום אחר אבל בנדון זה שכבר העיד בפני ב"ד על חתימתו חשיב עדות גמור' ואינו יכול לחזור בו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [ומיהו אח"כ מצאתי במרדכי פרק בתרא דקידושין שכתב וז"ל ואפילו אם נתקיים השטר בחותמיו היה אומר רבינו שמחה שאין העדות מתקבלת מתוך השטר כזה עד אבל שטר ממון החתום בעדי' ומסרוהו ליד בעל הדבר הוי כעדות בפה מההוא דפרק ארבע' אחין שטר קידושין אי מנחי ליה גבי דידיה ודידה לא מקרי מפי כתבם ודוקא בשטר קידושין שהאשה נקנית בו וניתן ליכתב דמקשינן הוי' ליציאה אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן ליכתב דרחמנא אמר מפיה' ולא מפי כתבם ונראה דזו היא דעת רשב"א ועיין בהגהו' מרדכי פרק ארבע' אחין.] וכי תימא כל זה ניחא אם היה מציאות עדות חתימת ידו שהעיד עליה אמת אבל נראין הדברי' דברי אמת שהוא לא חתם מעול' שאינו יודע לכתוב וכיון שכן מה מועיל העדות שהעיד ואמר זו חתימ' ידי אם נכרין דברי אמת שאין זן כתב ידו.
7
ח׳יש לומר שמצאתי שכתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בנתיב ד' חלק ד' מנהג במקצת מקומו' שהסופר חותם בשביל העד היודע עדותו על פה ואינו יודע לחתום כשר השטר וכו' משום דהלך אחר הסכמת המדינ' ומנהגם וכו' ולא גרע משטר העולה בערכאות של כותים שהוא כשר ולא מרעי נפשייהו ואינו מזוייף מתוכו בכתיבת סופר וכו' וכיון שכן בנדון דידן להיות אסור חמור דאשת איש נראה לענ"ד דראוי לחוש ומה גם עתה שלפי דברי העד האחרונים אומר שהוא עצמו סייע לעשות צורת האותיות דודאי נראה שראוי לחוש ולהית הנדון חמור.
8
ט׳ואפילו אם לא נחוש כלל לא לחתימת הסופר שחתם בציוויו כפי דבריו הראשונים וכמו שהביא בית יוסף חושן המשפ' סימן מ"ה בשם הרשב"א והר"ש בר צמח ז"ל עיין שם וגם לא נחוש לדבריו האחרונים שאמר שהוא סייע ממש בחתימה משום דמסייע אין בו ממש וכדאשכחן בענין שבת שבנים שעשו מלאכה אחת בשותפות אם האחד לבדו יכול לעשותה והאחד לבדו אינו יכול לעשותה זה שיכול לעשותה לבדו חייב והאחר מסייע הוא ומסייע אין בו ממש וכן פסק הרמב"ם הלכות שבת פ"ק וכיון שכן בנדון דידן כיון דהאי עד אינו יודע הוא לבדו לחתום והאחר היה יודע לבדו לחתום נמצא שאף על פי שסייע העד בידו ממש לעשות החתימה לא חשיב כלל ואין כאן חתימתו כלל מכל מקום לא גרע האי ענין משנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה שהרי לפי דברי הבית דין החתומים על השטר שקבלו עדותו של עד שהעיד שזו היא חתימת ידו הוי כשנים אומרי' שנתקדש' שהרי נתקיים שטר הקדושין בשני עדים ועכשו אפילו יבאו עדים ויעידו עדות ברורה שאינו יודע לחתום הוי כשני' אומרים לא נתקדש' שהרי אין כאן בשטר זה כי אם עד אחד והמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו וכיון שכן אין ראוי להתירה לעלמא בלא גט דהא תניא פרק שני דכתוב' שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים או' נתגרשה וב' או' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכולי וכתבו התוספות מאי פריך מאי שנא וכו' שנא ושנא דרישא אית לן לאוקומה בחזקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש ויש לומר דברישא אף על גב דאית לן לאוקומה בחזקת פנויה מכל מקום תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח פרק ארבעה אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן. וכן פסק ההגהה האשרית וגם הטור אבן העזר סימן מ"ז כתב שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא שנא שזרק לה קדושיה שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה לא שנא אמרו השנים שמעולם לא היו לה ספק קדושין לא תנשא ואם נשאת לאחד מעדיה ואומר ברי לי שלא נתקדשה לא תצא הא לאו הכי תצא. הרי דפסקו שלא תנשא לכתחלה ואפילו אם נשאת תצא מדרבנן וכיון שכן איך נתיר את הנערה הזו לעלמא בלא גט. ועוד דעדות הדייני' חשיב יותר מעדו' העדים כמו שפסק הטור חשן המשפט סימן כ"ג וגם הריב"ש בתשובותיו סימן ש' לכן על פי כל הדברים האלה אשר כתבתי נראה לעניות דעתי שאין להתיר עלמה זו לעלמא בלי גט ואף על פי שלבי נוקפי ואומר לי שהכל שקר וכזב ולא היו דברי קדושין מעולם מכל מקום מי יערב בנפשו להתיר אסור חמור כזה באומדנא דמוכח אלא בעדו' ברור' כשמש ולכן הנסתרו' לה' אלהינו ויצילנו משגיאות ויוציא לאור משפט העלמה הזאת וכן היה המעשה שנתן לה גט והיתרה לכל אדם. זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי. הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה:
9
