דברי ריבות רט״וDivrei Rivot 215
א׳שאלה לוי לקח סחורה מסוחר בויניצייא ונפקדה ביד ראובן בוילונ' וכתב לו משאלוניקי שישלח סחורתו למונישטיריו ושיקבל שותפו שכר הספן שהלוהו ראובן ויהי כי ארכו לו הימים ולא שלחם קם לוי והלך למונישטריו והמתין ב' חדשים כי ירא את נפשו ללכת לוילונה כי כבר הדבר שמה וכאשר ראה כי הבל בצפייתו שכר תוגר אחד בעשרה זהובים והלך עמו וילך נע ונד בארץ עד שמצא את ראובן וקרא עליו תגר על אשר סבב לבא בתקף הדבר וחום הרב ויהיו כמתנצל לאמר כי שלח המשאות אך שמעון לקחם מהחמרים על שבאו לו שני שטרות מב' יהודים שחייב לוי כ"ה זהובים ויען לוי וכי בשביל כ"ה זהובים החזקת כל הסחורה וגרמת לי סכנות והפסד ממון ומה שייכו' זו הסחורה עם אותם החובת של ספרים שנתנו לי להציל את נפשם אין אני חייב כעת לפרוע על רגל אחד כי תחלה אפרע למי שהלוה לי מעות בעין וכאשר לא שמעו אליו ולוי ראה את עצמו בצער ובסכנ' המגפה והתוגר לוחצו למהר הוכרח לעשות את רצונו להשאיר חלק מהסחורה בידם עד ישלח דמי השטרו' יתר על השכירות הנז' הכל יחד או יחליט הסחורה מכורה להם וכתבו בשטר שלא יועיל פסק או הוראה נגד השטר ההוא וללוי טוען שהיה אנוס כנז' ושהתפיסה היא במקום שחב לאחרים על דברת אלוקים אלים והשטר שנעשה על ידי אונס אין בו ממש ילמדנו רבינו הדין מי. ע"כ טופס השאלה.
1
ב׳תשובה נראה לעניות דעתי שאין לוי יכול להוציא תפישת שמעון מתחת ידו וטעמא דמילתא דאף על גב דק"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפי' עשאו שליח וכתב לו הרשאה כמו שפסקו רוב הפוסקים היינו לענין שהאחרים הנושי' בו יכולין לתפוס ממה שתפס השליח ולתבוע ממנו מה שתפס שהרי חב להם ולא נשאר להם נכסים במה שיהיה נפרע חובם ולא כל כמיניה לשויי שליח לחוב לאחרי' אבל לענין שלוי שהוא הלוה עצמו שחייב המעו' יוכל להוציא התפוס' מתחת יד התופס לבעל חוב במקום שלוי מודה החוב או שיש לתופש שטר חוב בידו כנדון דידן ודאי לא אמרו משום דלוי לאו בעל דברי' דתופס הוא שהרי לא חב ליה שהרי הוא חייב המעו' ואינו חב כי אם לאחרים שלא ימצאו נכסים ממה שיפרעו.
2
ג׳וכן נראה ממקום שבאו הפוסקים לדין זה מהא דאמרינן בכתובות פרק הכותב ימר בר חשו הוה מיסק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושביק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפשה ניהלי אזל תפשה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר רבי יוחנן התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה תפשוה אינהו וכו' ופירש רש"י תפשוה אינהו שאף הם נושים בו מעות דוקא לקא הנושים בו מעות דחב להם אבל הלוה עצמו שחייב המעות לאו או כל כמיניה להוציא מזה שתפש לזכות לאחרי' כמאי דאמרינן בשליח שתפש לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה מהאי טעמא גופיה דלאו כל כמינה לחוב זה כדי לזכות את זה כמו שפירש רש"י שם בהכותב. ועוד כתב הרא"ש בפסקיו במציעא פרק קמא על קושיא שהקשו היאך יכול לתפוש בלא הרשאה לימא ליה לאו בעל דברים דידי את כתב וזה לשונו נראה לי דשורת הדין הוא ולא שייך להקשות לימא ליה לא בעל דברים דידי את שהרי אין תובע לדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר אין להשיב לך כיון שאין לך הרשאה אלא הולך ותופש משלו ולא מצי אמר ליה החזר לי מה שתפשת כיון שאין לך הרשאה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפש המלוה מעצמו ואינו חב לאחרים כיון שהלוה מודה שהוא חייב או השטר מקוים ביד התופש.
3
ד׳הרי לך שאפילו במקום דליכא הרשאה לא מצי אמר ליה החזר לי מה שתפשת כל שכן בנדון דידן שיש לו הרשאה ושטר חוב בידו דלא מצי אמר ליה החזר לי מה שתפשת ואם יתבענו בדין מצי אמר ליה השליח לאו בעל דברי' דידי את ולא חבתי לך שהרי אתה מודה בחוב ולא חבתי אלא לאחרים הנושים בך והם בעלי דברים דידי ולענין אם הוחלטה הסחורה אי לא אי הוי אסמכתא אין לי עסק בזה לאפס הפנאי וגם לא ראיתי השטר אבל בהא סלקינן ונחתינן שאין יכול לוי להוציא מיד השליח מה שתפש דלאו בעל דברים דידיה הוא זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
4
