דברי ריבות רכ״גDivrei Rivot 223
א׳שאלה הלא למשמע אזן מלין תבחן שמעה אזננו ותבן לה על ענין המעות אשר הוגד מקדמת דנא שהניח הגביר כה"ר יצחק אלקביץ ז"ל קצת מעות קדש בתוך נכסיו וכפי מה שהעידו הגידו מגידי אמת גופא דעובד' הכי הוי שאחר שנפטר הגביר הנז' נ"ע פתחו בסידרוקפסי ממוני הק"ק י"א התיבה אשר היו בתוכה כלי כסף וכלי זהב ובתוכה מצאו חבית אחת קטנה ובתוכה מעות ושאלו למשרתי הבית מה טיבה של חבית זאת והשיבו להם דבר שהיו המעות ההם קדש שהיה מפריש בכל שבוע ושבוע שהיה נותן מעות לסוחרים שהם המעות הנקרא קרי"ג מאש בלעז והיה נותן אותם בתוך החבית הנזכר ושהיה דעת הנפטר לעשות ממעות הללו צדקה וחסד ונמצא שם מי שאמר שהיו המעות קרובים לי"ז אלפים לבנים ופתחו החבית ומצאו לבנים וזהובים קרוב לתשעה אלפים לבנים ומצאו כתוב על החבית מכתיבת ידו אני חייב שני אלפי' לבנים ואז אמרו הממונים לאיש אשר העיד שהיו קרוב לשבעה עשר אלפים לבנים שעדיין היה חסר מהחשבון ההוא והשיב שהוא היה יודע שהלוה מאותם המעות לכותים אבאגי"ש קרוב למאה סולטאניש והלכו ושאלו את האבאגי"ש והודו שהיו חייבים כמו חמשה אלפים לבנים ואמרו מסיחים לפי תומם שכאשר לקחו אותם אמר להם הגביר הנז' נ"ע שהם ממעות ואקוף שלו וגם הגביר כה"ר משה טרוגאש העיד בתורת עדות שהיה זוכר שמזמן רב היה מקבץ המעו' הללו לשם הקדש והיה נותן אותם בחבית הנזכר ושהוא היה נושא ונותן עמו ובכל שבוע שהיה נוטל מעות ממנו היה הוא בעצמו פושט ידו ולוקח מהמעות בכל חפצו ונותן בחבית ושכל המעות ההם מאז ועד היום שנפטר היה נותן אותם בחבית הנזכר לשם הקדש וכל משרתי הבית וה"ר עובדיה וה"ר חיים עדילה ואחרים כלם פה אחד ענו ואמרו שהמעות ההם הם קדש ושאין להם ליורשים רשות להשתמש בהם. ואחר זמן מה יען נכתב ונחתם מפה שאלוניקי שיתנו חלק מהמעות התם לאחיו הזקן ומסכן ה"ר יהודה אלקאביץ יצאו מערערים ואומרים שאין להוציא המעו' מחזקת היורשים שכל נכסי הנפטר בחזקת היתומים עומדים והם חול ועל פי הדברים האלה שאלו ממנו כדת מה לעשות במעו' הללו אם יש כח ביד אפוטרופוסי היתומים ליגע בהם או אם הם קדש לה' כפי מה שהועד מתחל' כי יש אנשים נגשים אל ה' שמעו מפיו בחייב שהיה גומר ואומר לתת מעות לחברת תלמוד תורה אשר פה שאלוניקי יע"ה ועל כן ראוי ללבן הדברים ולהעמידן על בוריין.
1
ב׳תשובה בנדון הזה צריך לברר וללבן שני ענייני' אחד לידע אם המעות הנז' הם בחזקת חולין או בחזקת הקדש. שני אף אם תמצא לומ' שהם הקדש למי יחלקו אותם המעות ולכן אשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואומר אני דפשיטא ופשיט' שהמעות הנז' הם בחזקת הקדש דהא אפילו לא יהיה אלא ספק יש לנו לומר שהם הקדש.
2
ג׳וראיה לזה שכתב המרדכי בהגהות פ"ק דבתרא תניא בתורת כהנים בפרשת קדושים מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני ולגר תעזב אותם ובירושלמי אמרו מנין שספק לקט לקט רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן דאמר קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו והואיל ונפקא לן דספק לקט לקט וכן פיאה ושכחה יש לי ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה צדקה דכלהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש רבי שמואל בר נחמני הצדיקהו במתנותיו הכי נמי איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה אי לאו חייב ליתן אותם לצדקה עד כאן לשונו אז"ק.
3
ד׳הרי לך ראיה ברורה שאפי' על הספק הם בחזקת הקדש כל שכן בנדון דידן דאיכא כמה אומדנות מוכיחו' וראיות ברורות שהם הקדש דפשיטא ופשיטא שהם בחזקת הקדש וזה דאפילו אין כאן כי אם כתיבת יד הנפטר הכתוב בחבית הנזכר אני חייב ב' אלפים לבנים סגי להעמידן בחזקת הקדש וזה שאם המעות ההוא חולין מה חיוב יש לו שהכל שלו ואין מי שיטעון שהם פקדון בידו אלא ודאי מוכיח מתוכו שהם הקדש ולא הוה שלו וכתב המרדכי שם בהגהות שאם מצא כיס עם מעות כתיבתו וכתוב עליו שהם של צדקה סמכינן אכתיבה וכו' והוו הקדש כל שכן השתא דאיכא כמה וכמה עדים מבית ומחוץ מעידים בבירור שהם הקדש דפשיטא דהוו בחזקת הקדש.
4
ה׳ואם תאמר הא אמרינן בסנהדרין פרק זה בורר תנו רבנן אמר להן אחד אני ראיתי אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אין בידו ליטלן לא אמר כלום. וכן פסק הרמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"י ובנדון דידן המעות הן בבית ואין בידו ליטלן ולית כאן מיגו ונמצא שלא אמרו כלום והרי המעות בחזקת היורשין וי"ל דהני מילי כשאין מעיד על זה אלא אחד וכלישנא דבריתא דקתני אמר להן אחד וכיון שאינו אלא אחד אינו נאמן אלא מטעם מיגו דאי רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו כמו שפי' רש"י אבל כשיש שנים שמעידין כך אפילו אין בידן ליטלו נאמנין וכדתניא בסיפא דההיא בריתא דקתני הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום ופירש רש"י אם כמוסר אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת אם כמערים שלא יחזיקוהו כעשיר וכו'. וכן פסק הרמב"ם שם בפרק הנזכר הרי שלא תלה הענין כשהן שני' שיהיה בידם ליטלו אלא שלא יהיה כמערים ובנדון דידן כפי מה שבא בשאלה הן מעידין שהיה הנפטר נותן המעות הנזכר שם לשם הקדש בכל לבו ובכל נפשו בלי שום מין ערמה וכיון שכן פשיטא ופשיטא שהמעות הללו הן בחזקת הקדש ואין להם ליתומים שום זכות בהם.
5
ו׳ואחר שזכינו לדין זה שהמעות הללו הם הקדש מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו לומר שאין לחברת ת"ת אשר בשאלוניקי זכות וחלק גדול ומנה יפה במעות הללו וכמו שאבאר וזה דאף על גב דתניא במגילה פרק בני העיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותם עמהם ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר. והטעם הוא כמו שכבר כתבתי זה ימים ושנים בפסק אחד שכשהוא יחיד מסתמא בטיל דעתיה אצל בני העיר וכשהוא נודר ודאי נודר לדעתם ולכן תנתן לעניי אותה העיר אבל כשהם רבים לא בטלו דעתם אצל בני העיר ולא נדרו אלא לדעתם ואמדינן דעתייהו אצל עניי עירם וכיון שכן בנדון דידן הוא יחיד וראוי שתנתן אותן המעות לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת ליתא מכמה טעמי חדא שכתב המרדכי פרק קמא דבתרא יחיד שפסק צדקה וכו' היינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות מדעת בני העיר אבל יחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו ליתנו לכל מי שיחפוץ ושלום יצחק בר אברהם.
6
ז׳הרי שכתב דדוקא כשפסק עם בני העיר משום דאמרינן שלדעתם נדר ובטיל דעתיה אצלם אז אינו יכול לשנות מדעת בני העיר אבל בנדון דידן לא פסק זה המעות עם בני העיר אלא הוא לעצמו לבדו בביתו וכיון שכן אינו משועבד לאנשי עירו אלא הרשות נתונה בידו ליתנו למי שירצה אם היה בחיים ועכשיו שמת אמדינן דעתי' ליתנו למי שרגיל אצלו וכן משמע מתוך לשון הברייתא שכתבתי שכתב ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה וכו' משמע שפוסק עמהם לא לעצמו לבדו ועוד כתב המרדכי שם על מעשה ביהודית שנפטרה ואמר רבי אליעזר ממיץ שנדרה ב' דינרין לצדקה וכו' עד ואפי' את"ל דהלכה כת"ק דקאמר ינתנו לעניי אותה העיר אין לכוף היורשים ליתנם לעניי אותה העיר כי כך מנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנים אותה לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן כמו שנראה בעיניהם שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכוונים לעניים מועטין שבאותה העיר ולא הכל לאורחים הבאים מחוץ לעיר ואז היו ישראל מרובין בעיר אחד ועניים מרובים בעיר לחלק להם צדקה יותר מעכשיו וכו' ושלום יצחק בר שמואל.
7
ח׳הרי שכתב שאע"פ שפסקה עם בני העיר לא ינתנו לעניי אותה העיר אלא מחלקין אותו לכאן ולכאן כיון שהעניים שם בעיר ההוא מועטים ובנדון דידן גלוי וידוע ומפורסם הוא כי סידרוקפסי אין שם עניים לסך גדול בזה שבא בשאלה ודאי שאפי' היה הנפטר פוסק אותם המעות במעמד אנשי העיר אמדינן דעתי' שאין כוונתו לעניי אותה העיר לבד אלא לחלקם לכאן ולכאן כל שכן השתא בנדון דידן שהפרישם לצדקה הוא לעצמו לבדו כמו שכבר כתבתי.
8
ט׳ועוד בר מן דין כפי הנשמע כל הדרים בעיר סידרוקפסי הם נגררים ונקראים על שם קהילות שאלוניקי בכל ענינם במסים וארנוניות ובכל פרטיהם וצדקותיהם ולכן לא חשיבא סידרוקאפסי אצל זה הענין עד שנאמר תנתן לעניי אותה העיר שהרי כל היחידים העומדים שם עיניהם ולבם בכל עניניהם כאן בשאלוניקי כל הימים. ועוד בר מן דין אפי' תהיה עיר חשובה בפני עצמה לזה הענין כיון שאין שם עניים לסך גדול כזה פשיטא ופשיטא שתנתן לעיר הקרובה אצלה וכמו שכתב רבינו ירוחם במשרים נתיב כ"ד בשם התוספות תנו מאתים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר ואם אין בעיר עניים יתנו לעניי עיר הקרובה וכיון שכן אין לך עיר קרובה וחשובה כשאלוניקי שהרי אפי' הדרים בארץ רחוקה עיניהם ולבם שם בחברת ת"ת שהוא תל שהכל פונים בו דהפוך בה דכלה בה עניי העיר ועניי עולם ותלמוד תורה כנגד כולם ולכך כ"א מקדיש חלקו אפי' בהיותו בקצוי העולם להיות לו חלק וגורל בקהל ה' כל שכן זה הנפטר נ"ע שהי' תושב שאלוניקי וכל ימיו עיניו ולבו כאן כל הימים דפשיטא ופשיטא דאמדינן דעתיה שעיקר הפרשתו לצדקה היתה לחברת ת"ת שהיה רגיל בה כמו שבא בשאלה כי אנשים נגשים אל ה' העידו ששמעו מפיו גומר ואומר כמו שבא בשאלה לתת מעות לחברת ת"ת שהרי בגדולה מזאת פסק הר"ן בתשובותיו סימן ע"ה ראובן היה שכיב מרע בארץ צרפת וציוה לביתו ושאל לא' מן העומדים לפניו כמה חברות יש בפרפיניין ויען אליו ארבעה ואז אמר ראובן הנני עוזב לד' חברות שבפרפיניין סך פלוני יתחלק בדרך שוה והנה בעיר חמש חברות רשומות ואלו הן ת"ת וחולין ומאור וצדקה וקברים וכו' וזה המצוה היה מקדמת דנא ממנויי הקברים והמנהג היה בפרפיניין פשוט על העולה לקרוא בתורה וידור נדר סתם לד' חברות יפרע לאלו הד' ת"ת וחולין ומאור וצדקה וחברת קברים לחלק יצתה וכו' והשיב שכיון שראובן היה רגיל בחברת קברים נמצאת אותה חברה זוכה ברביע מן ההנחה ואף על פי שפשט המנהג שהנודר סתם לד' חברות יפרע לכלם חוץ מחברות קברים.
9
י׳הרי שבנודר סתם אומדין דעתיה לומר שכיון למה שהיה רגיל אפילו שהוא נגד מנהג הקבוע בעיר כל שכן בנדון דידן שהמנהג הקבוע בכל גלילות ישראל כל פוסקי צדקה פוסקי' לחברת ת"ת שהוא תל שהכל פונים בו וגם דעת הנפטר נ"ע הנז' דעתו עליה כמו שבא בשאלה דפשיטא ופשיטא דעיקר אותם המעות הם לחברת ת"ת ועל כן אומר אני כי המעו' הנז' דרך כלל הם קדש שאף על פי שנכתב ונחתם מפה שאלוניקי שיתנו חלק מהמעות ההם לאחיו הזקן מוסכן הר' יאודה אלקביץ לא בשביל זה יש לערער ולומר שהם חולין כמו שבא בשאלה שמאחר שה"ר יהודה הנז' הוא מסכן עני ודל והוא אחיו אין לך צדקה גדולה מזאת כמו שפסקו כל הפוסקים והרמ"בם פ"ז הלכות מתנות עניים כתב עני שהוא קרובו קודם לכל אדם ואף על גב דבנדון דידן לא גילה למי היה רוצה לחלק המעות כתב המרדכי בהגהו' פרק קמא דבתרא אם נדר צדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעה שנדר למי רוצה לחלקה יכול ליתן הכל לעניי קרוביו שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמרה ענייך קודמין וגם אין לומר כיון שהוא עני קרובו שהכל שלו שהרי כתב המרדכי בפרק קמא דבתרא בשם הה"ר אברה' ז"ל המפריש מממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתתה לקרובו לבדו אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל א' וא' וכן פסק ריב"ש וכן נראה מתוך דברי הרמב"ם ז"ל הלכות מתנות עניים פרק ששי לכן ראוי לאפטרופוסים או ממונים שבסירוקאפסי שיבחנו שדעת כל העולם קרוב ורגיל אצל חברת ת"ת ובפרט הנפטר הנזכר כמו שבא בשאלה וגם ההוצאה המרובה הצריך אליה לפרנס עניי העיר ועניי עולם ות"ת כנגד כלם ובעצת חכמי העיר הזאת יצ"ו יחלקו מזה המעות מנה יפה וחשובה לחברת ת"ת דאנן סהדי דניחא ליה לנפטר הנזכר ז"ל כי היכי דתיהוי ליה כפרה לנפשו ותלך לפניו צדקתו וזרעו ירש ארץ זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי נאום הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
10
