דברי ריבות רס״טDivrei Rivot 269
א׳שאלה ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח בנים גדולים מאשתו ראשונה שנפטרה ובנים קטנים מאשתו השנייה ובשעת פטירתו החזיקו בנכסים בניו הגדולים ועתה בא זקנם של הקטנים הנז' אבי אמם לתבוע חלק ירושתם של היתומים הקטנים הנז' מהבנים הגדולים הנז' והם נתעצמו בדין ואומרין שאינם רוצי' לעמוד לדין שם בעירם ובב"ד של קהלם כי אם בעיר אחרת במקום אשר נדבה רוחם אתם ועתה שאל השואל הדין עם מי.
1
ב׳תשובה נראה ודאי שכופין לבנים הגדולים לדון שם בעירם ובקהלם על כרחם וטעמא דמילתא דגרסינן בסנהדרין פרק זה בורר התוקף את חבירו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו וילך למקום הועד אמר לפניו רבי אלעזר מי בכתיב הרגיל, שנשה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו איתמר נמי אמ' רב ספרא אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומ' נידן כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין וכו' וכן פסק הרמב"ם הלכו' סנהדרין פרק ששי וזה לשונו שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואחר כך מוציאין ממנו.
2
ג׳הרי לך שאפילו במקום דאיכא למיחש שמא יטעו בדין פסק דכופין אותו ודן בעירו וכן פסק הטור ח"ה סימן י"ד וזה לשונו לא נתרצו לדון בעירם אלא בבית הוועד מקום קבוץ חכמי' אם הנתבע אומר כן אין שומעין לו אלא כופין אותו ודן בעירו ואם יצטרכו לשאול כותבים ושולחין וכו' וכן פסקו כל הפוסקים וכתוב בהגהה מיימונית ספר משפטי' מנהג חרם של בית דין שבעירנו אודיעך כי אחד מבני העיר מזמין את חבירו לדין על כרחו ידון כאן ואין יכול לדחותו ולומר אלך לבית הוועד או לבית דין הגדול וכו' וזה הדין לאו דוקא בלוה ומלוה ומשום טעמא דקאמר בגמ' דעבד לוה לאיש מלוה אלא ה"ה לכל תובע ונתבע וכמו שכתב הרא"ש בפסקי ההלכות וזה לשונו ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזרת מקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהא טעמא דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע וגם רבי יוחנן איירי בכל תביעות שתקף את חבירו לדין וכן בקיצור פסקיו כתב וז"ל כל התובע לחבירו בין על עסק הלואה או מקח או מתנה או ירושה יכול לכופו שילך עמו לבית הוועד. הרי קבוץ חכמים אבל הנתבע אינו יכול לומר נלך לבית הוועד. הרי שהשוה כל מיני תביעה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' שכתב אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופן את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלו' כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה הרי שמשוה כל מין תביעה למלוה ולוה וכן כתב הטור סימן י"ד לא שנא תובע על עסקי מלוה או עסק גזלות ירושות ומתנות וכן רבינו ירוחם נתיב א' חלק י"ג כתב וז"ל מלוה או כל תובע יכול לכוף לילך לבית הועד אבל לא לוה למלוה וה"ה לכל תובע ונתבע.
3
ד׳הרי לך מוסכם מכל הפוסקים שאין הנתבע יכול לומר לבית הוועד קא אזילנא אלא כופין אותו לדון בעירו ואפילו אמר הנתבע נלך לבית הוועד ואני אעשה כל הוצאת הדרך משלי אין שומעין לו כמו שכתב הרשב"א בתשובותיו משום דיכול לומר לו התובע אינו רוצה לטרוח הרי לך כל הני אשלי רברבי דסברי שהנתבע אינו יכול לומר אלך לבית הוועד אלא כופין אותו לדון בעירו ובבית דין של קהלם ולכן בנדון דידן כופין את הבנים הגדולים הנז' לדון בעירם ובבית דין של קהלם כי אנן סהדי ששם בעיר ההיא יתברר ויתלבן האמת להיות שיודעים בני קהלם בטיב משא ומתן של ראובן הנפטר הנזכר ולא יוכלו הבנים הגדולים להכחיש האמת מה שאין כן אם ילכו לדון בעיר אחרת ועוד שזקנם של היתומים הקטנים הטוען בשבילם הוא אכסנאי בעיר ההיא ואין ראוי להטריחו לילך ממקום למקום וכמו שכתוב בהגהה מיימונית הנזכרת והביאו המרדכי סוף פרק זה בורר וזה לשונו ואם אכסנאי הוא שמזמין אחד מבני העיר בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזה מנהג כשר והגון מפני הרמאין ולכן ראוי לבית דין של העיר לכוף בכל מיני כפייה ליתומים הגדולים שיעמדו לפניהם לדין ולא ילכו בעקיפין לדחות את השעה ולהיות השואל נחפז ללכת לא כתבתי כי אם ריש מילין ועוד שהדבר ברור מפי סופרים ומפי ספרים הנראה לע"ד ואמר לי לבי כתבתי וחתמתי שמי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
4
