דברי ריבות רפ״זDivrei Rivot 287
א׳שאלה לאה אשת יעקב בהיות בעלה בדרך רחוקה חלתה ונפלה למשכב ויהי לה בן ובת אחת נשואה אשר אהבת נפשה אהבה ובנראה היה לה נכסי מלוג ביד בעלה כמו ארבעים אלף לבנים ונפשה אותה להטיב לבתה ולחתנה ואמרה שבעלה יצ"ו נתן לה רשות ויכולת מספיק על פי הדין לעשות כטוב בעיניה לתת מתנה גמורה הנכסים הנזכרים כלם או קצתם לבתה ולחתנה או לבנה וכן עשתה וזכתה בנכסים הנזכ' בתנאי הנז' ואחר כך חזרה ונתנה הנכסים הנזכרים פקדון ביד בעלה הנזכר ויום אחד סמוך למיתתה בעמדה מיושבת בדעתה כדין וכשורה נתנה במתנה גמורה לבתה ולחתנה מאתים זהובים מתנה מחיים מתנת בריא כתיקון חז"ל וליותר יפוי כח לזוכים הנזכרים הקנתה להם כדת מה לעשות כל מטלטל שהיה אתה תחת ידה ורשותה זהב וכסף וכלים מכלי' שונים ואמרה וצוותה שיעמדו המטלטלים הנזכרים ביד שליש עד שיבא בעלה הנזכר ואם יקיים מתנתו ויתן לבתה ולחתנה המאתים זהובים הנזכרים אז יחזרו לבעלה הנזכר כל המטלטלים הנזכרים ואם באולי יסרב וימאן בעלה לקיים מתנת' מעתה ומעכשיו יזכו בתה וחתנה הנזכרים במטלטלים הנזכרים שיעור מתנתה כאדם הזוכה בשלו וכל זה עשתה ונתנה במתנה גמורה בכל תוקף ועוז ובכל חזוקי סופר והבן הנזכר כשמעו מה שעשתה שנתנה אמו לאחותו בתה לקח ותפש בחזקה כל המטלטלים והוציאם מבית אמו והוליכם בביתו נגד רצון אמו כי היא היתה צועקת במר נפשה שיקיים מאמרה ולא שת לבו ולא הטה את אזנו ולא שמע בקולה ועבר על כיבוד אב ואם. עתה יורנו מורנו ורבינו אם זכו במתנה הנזכרת אפילו בדליכא עדים שהבעל נתן לה רשות כנזכר לעיל ותהיה האשה נאמנת מגו דאי היתה רוצה היתה נותנת המתנה הנזכרת מהחפצים אשר בידה והיתה אומרת אין לי מבעלי כלום או מיגו דאי בעיא אמרה לבעלה אתה נתתם לי במתנה עוד יורנו מורינו אם הבן עבר אדאורייתא במה שעשה וחייב לחזור ולהניח המטלטלים הנזכרים ביד שליש כמאמר אמו נ"ע יורנו מורינו רבינו מורה צדק איזה דרך ישכון אור בכל הפרטים האמורים ומה' תהי משכורתו שלימה.
1
ב׳תשובה נראה לע"ד שאין במתנה זו ממש וטעמא דמילתא דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דסברי שכל מעות שביד האשה אינה יכולה לומר שלי הם אלא הרי הם בחזקת בעלה וכמו שהביא סברתם הרב המגיד פרק שביעי הלכות שאלה ופקדון וזה לשונו ועוד כתבו קצת המפרשים שממה שאמרו קבל פקדונות מן האשה יחזור לאשה למדנו שאם יש מעות ביד האשה שנאמנת לומר של נכסי מלוג הם שירשתים או שתאמר ניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לפי וכו' ולזה הסכים הרשב"א ולא יראה כן דעת רבינו ממה שכתב בהלכות אישות והלכות מלוה ולוה וגם כן חולק בזה הרמב"ן ז"ל וסובר כדברי רבינו שכתב בהלכות מלוה ולוה פרק שני וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתא וכתב שם הרב המגיד ואף הרמב"ן ז"ל סובר שאין אשה ועבד יכולין לומר שלנו הן אפילו הן בידן.
2
ג׳וגם בפרק כ"ב מהלכות אישות כתב הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת על מנת כן נתנו לי במתנה שלא יהיה לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן כל מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה וכתב שם הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מהדין וכו'. הרי לסברת הני גאוני עולם בנדון דידן פשיטא דאין במעשה האשה הזאת כלום שאינה נאמנת לומר שיש לה נכסים לעשות מהם כרצונה שלא מדעת בעלה כי כל הנכסים אפילו הן תחת ידה בחזקת בעלה הן עומדין אלא אפי' לדעת הרשב"א דסבר שנאמנת האשה לומר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי בהם כלום בנדון דידן מודה דאינה נאמנת לתת מתנה מהנכסים ולהפקיעה מרשות בעלה.
3
ד׳וטעמא דמילתא דעד כאן לא קאמר הרשב"א דנאמנת אלא כשהמעות ביד האשה וברשותה ממש שכן כתב לשונו שאם יש מעות ביד האשה שנאמנת וכו' ולבסוף כתב שכל זמן שהם בידם נאמנים אבל בנדון דידן המתנה שנתנה לבתה ולחתנה הם מהנכסים אשר הם ביד בעלה שם בכל מקום שהוא אלא שליפות כחם רצתה למסור כלי כסף וכלי זהב ביד שליש ואם יקיים בעלה מאמרה ויוציא המעות מידו אשר הוא מוחזק בו יחזירו לו כליו וכו' וכיון שכך מי שמע כזאת שתהא אשה נשואה נאמנת לומר שהנכסים שהן ממש ביד בעלה שם בכל מקום שהוא שהם שלה ולא עוד אלא שהמטלטלין וכלי כסף וכלי זהב שהיא עצמה מודה שהם של בעלה שכן אמרה שאם יקיים בעלה מתנתה ליתן לבתה וחתנה מאתים זהובים מהמעות שבידו אז יחזרו לבעלה כל המטלטלין וכו' הרי שהיא הודיתה שהם של בעלה וכיון שכן מי נתן לה רשות להוציאן מרשות וזכות בעלה.
4
ה׳באופן שבין הנכסים שהיו נכסי מלוג בין הנכסים אשר בביתה כלם הם עומדים בחזקת ורשות בעלה וכמו שכתב הטור אבן העזר סי' פ"ו ואשה הנושאת ונותנת בתוך הבית או אפילו אינה ונותנת ונתנת בתוך הבית אלא שהבעל מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת לומר של פלוני הם ועוד כתב שם בית יוסף תשובת הרשב"א ז"ל ארוכה וכתוב בה זה לשונו והכא שאני שהיא אשה היושבת תחת בעלה וכל אשר בידה או שקנתה או הלותה בחזקת הבעל הוא ואפי' מן הסתם וכל שכן כשהבעל טוען בריא וכו' הרי שכל הנכסים הם בחזקת הבעל מן הסתם וכיון שכן כולי עלמא מודו שאין האשה נאמנת להפקיע הנכסים מתחת רשות בעלה ולא פליגי אלא בנכסים שהם תחת ידה ורשותה שאין לבעל עסק בהם. ועם מה שכתבתי יתישב כל מאי דאפשר לספוקי בענין זה וזה שיש לדקדק שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב הלכות אישות אמרה לו אתה נתתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פרותיהן הרי שנאמנת בשבועה וכיון שכן בנדון דידן היא אומרת שבעלה נתן לה רשות ומתנה גמורה לעשות מאותן הנכסים כרצונה וכפי הנשמע נשבעה על כך ותהא נאמנת אבל עם מה שכתבתי יתורץ שמה שכתב הרמב"ם הוא על היסוד הראשון שכתב הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה שאינם בחזקת הבעל אבל בנדון דידן שכל הנכסים בחזקת הבעל לא תשבע ותטול ועוד בר מן דין טעמא דנאמנת התם הוא כמו שכתב שם הרב המגיד לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה אבל בנדון דידן מעיזה ומעיזה שכל מה שאומרת היא שלא בפני בעלה ואף אם יבא בעלה ומכחישה אינה חוששת אחר מותה שהמתנה הנזכרת נתנה לבתה ולחתנה להיות שחלתה ונפלה למשכב כמו שבא בשאלה.
5
ו׳וא"ת אפילו אין כאן העזה משום שמדברת שלא בפני בעלה מ"מ תהא נאמנת מטעם מיגו דאי בעיא היתה נותנת המתנה הנז' מהחפצים והנכסים והכלים כלי כסף וכלי זהב אשר בידה והיתה אומרת אין לי בידי מבעלי כלום או באומרה בעלי נתנם לי החפצים במתנה וראוי להיות נאמנת בזה במיגו דאי בעי שורפם ולאבדם כיון שהיו בידה וי"ל דאין זה מיגו כלל משום דיותר ברצון טוענת ואומרת ונותנת המתנה מנכסי מלוג מנפלו לה מבית אביה מלתת המתנה מנכסי בעלה משום דמנכסי מלוג מורה היתר לעצמה באומרה שאלו הנכסים נפלו לה מבית אביה ולא היה לו לבעלה זכות בהם ולכך נותנת מתנה מהם לבתה מפני שאף אם תבא לידי גבייה הנכסי מלוג הנזכרים ינכו אותם המאתים זהובים מהמ' אלף לבנים של נכסי מלוג ואינה פוחתת מבעלה במתנה זו כי אם הפירות שהרי היא מודה שקבלה מנכסי המלוג מאתים זהובים אבל מהנכסים והחפצים אשר בביתה שהם ממש נכסי בעלה קרן ופירות אינו רוצה לטעון שבעלה נתנם לה במתנה או לשורפם ולאבדם לפי שנראה בעיניה גזל גמור ליקח מבעלה את אשר עמל בו וגידלו ואם תבא לידי גביית כתובתה פוחתת מנכסי בעלה הקרן והפירות שמה שקבלה מנכסי בעלה היה מתנה גמורה אם היתה טוענת שבעלה נתנם לה ואם היתה טוענת אין בידי משל בעלי כלום או מיגו דאי בעיא שורפם כל שכן שמפסיד לבעלה לגמרי וגוזל ממנו את אשר עמל בו.
6
ז׳וראיה לזה דאמרינן פרק קמא דמציעא אמר רבא מפני מה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ופירשו התוספות דהכי פירושה דאמאי לא מהימן בלא שבועה במיגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו ומשני דאין זה מיגו דאין אדם מעיז לכפור ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין אמרינן דכופר הכל משביעין אותו היסת הסת משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ופריך מהא דרבא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני דאשתמוטי קמשתמיט אלמא דבכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי קא משתמיט כמו במודה במקצת מכל מקום קאמר הכא שפיר חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל כ"כ ולא הוי מיגו דיותר ברצון הוא מודה במקצת הטענה דאינו מעיז כל כך וכן הביאו הה"ר יוסף ן' לב נר"ו בתשובות בדיני המיגו הרי לך דאף על גב דשייך אשתמוטי קא משתמיט בין בכופר הכל בין במקצת מכל מקום לא אמרינן שיהא נאמן במודה במקצת בלא שבועה במיגו דאי בעי כופר הכל משום דניחא ליה טענת כפירה במקצת דאינו העזה כל כך.
7
ח׳אף בנדון דידן לא תהא נאמנת במה שטוענה שבעלה נתן לה מתנת נכסי מלוג במיגו דאי בעיא הוה יהיב המתנה מנכסי בעלה אשר הם תחת ידה משום דהאי טענתא ניחא לה משום דמורה היתר לעצמה כמו שכתבתי והאי לא ניחא לה מפני שנראה בעינו כשהיא גזלה גמורה ומכשלה תחת ידה ועם מה שכתבתי נופל גם כן ראיה אחת שראיתי חכם אחד שהביא לנדון זה לומר שהיתה נאמנת כיון שכשהיו החפצים בידה היתה יכולה לתתם לבתה והביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ח' שכתב ועוד נראה דאפטרופ' הממונה על נכסי ב"ה וכן האשה ונותנת ונתנת בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לב"ה נכסים אחרים ידם ידים ובידם להחזיר מכל א' חייבי' להחזי' ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במיגו שאם היו רוצים היו מחזרים כו' וכתב מהר"ר יוסף ן' לב נר"ו על זאת התשובה מדבריו אנו למדין דאפילו אחר שהוציאה המעות מתחת ידה היא נאמנת לומר של פלוני הם במיגו דכשהיו המעות בידה היתה יכולה ליתנם לו ע"כ אף בנדון דידן כיון שכשהיו הנכסים והחפצים בידה היתה יכולה לתתם במתנה לבתה אפילו שיצאו עתה מידה נאמנת במה שאמרה ועם מה שכתבתי אין זו ראיה כלל משום דהתם האמירה שאומרת והמעשה שהיתה יכולה לעשות שוים אצלה שהכל הוא אמת לדעתה ולכך נאמנת במיגו אבל בנדון דידן אין אמירתה שוה למעשה שהמעשה שהיתה יכולה לעשות הוא גזל וגנבה להיות שהם נכסי בעלה והאמירה שאומרת שנתן לה בעלה מתנה מנכסי מלוג אפשר דמשקרת אלא שמורה היתר לעצמה כמו שכתבתי ולכך לא אמרינן שתהא נאמנת במיגו כל מה שכתבתי הוא לרווחא דמילתא אבל עם מה שכתבתי תחלה שלא דברו הפוסקים אלא בנכסים שהן תחת יד האשה ואין לבעל צד שייכות בהם אלא שנמצאו בידה בזה חלקו אם נאמנת לומר שלי הם או לא.
8
ט׳אבל בנדון דידן שכל אלו הנכסים הם בחזקת הבעל אם נכסי המלוג הנה הנם ביד הבעל אם החפצי' אשר אתה בבית על הסתם הם בחזקת הבעל כי כל אשר לו הפקיד ביד' ובכל מקום שהם הם בחזקת הבעל בזה לא דברו הפוסקים אלא דלכולי עלמא אינה נאמנת לומר שלי הם ולכך אין במעשה האשה הזאת ובמתנתה ממש והאמת יורה דרכו ממה שכתב הרא"ש שאם היה לה מעות או מטלטלין ותקפם הבעל מידה אין מוציאין מידו בב"ד ואין נאמנת לומר של פלוני הם מדאמרינן לעיל לוה מן האשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו ולומר של פלוני הם תהא גם נאמנת לומר שלי הוא במיגו דאי בעי אמרה אחרי' הפקידו בידי דאין צריכה לומר מי הם האחרים וישאר לעולם בידה כך פר"י הרי לך בפירוש שאפילו מה שתפש הבעל מיד האשה כיון שעתה הוא בחזק' הבעל אמר שאינה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו כל שכן וק"ו בנדון דידן שמעולם ומתחלת הוייתן היו כל אלו הנכסים בחזקת הבעל דפשיטא ופשיטא דאינה נאמנת בשום טענה להוציא מחזקתו ולא דברו הפוסקים בנאמנותה אלא בנכסים שאין לבעל חזקה בהם כלל שהם מופקדים ביד אחרים מידה או באופן לבעל בעל שייכות בהם אבל בנדון דידן שהנכסי מלוג הם ביד הבעל ממש והחפצי' הם בבית הבעל ממש אף על פי שהיא בתוך הבית כל אשר לו הפקיד בידה וכל הנכסים אשר בתוך הבית הם בחזקת הבעל בזה לא דברו הפוסקים לומר אם נאמנת או לא אלא דכולי עלמא מודו דאינה נאמנת ולכן גמרתי אמרתי לעניות דעתי שאין במתנת אשה זו ממש והנכסים הם בחזקת הבעל זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי ז"להה.
9
