דברי ריבות שט״זDivrei Rivot 316
א׳שאלה ראובן חלה את חליו אשר מת בו ולא נשארו ממנו בני' רק שני יורשים שמעון ולוי אחים בני אחותו כי להם משפט הירושה והאחד מהם איננו כי נפטר לבית עולמו בחיי ראובן ונשארו ממנו בנים יששכר וזבולון יורשי חלק אביהם ובהיות ראובן חולה שלח לקרוא עדים ולפניהם צוה צואתו וזה לשון הצואה כתובה וחתומה מיד העדים אנו עדים החתומים למטה נדרשנו ללכת לבקר את ראובן בהיותו חולה מוטל על ערש דוי כי היה רוצה לצוות מחמת מיתה ובכן הלכנו ונכנסנו לפני ראובן הנזכר ומצאנוהו חולה שוכב על מטתו ואז אמר יששכר בנו של לוי לראובן הנז' הנה העדים באו לפניך אמור בפניהם מה אדוני מצוה ומניח נכסיו לדודי שמעון אז פתח הזקן ראובן וצוה מחמת מיתה ואמר הנני מצוה שינתן מנכסי לשמעון עשרת אלפים לבנים לכלכל את שיבתו. ועוד ינתן לו מנכסי שלשים אלפי' לבנים לצורך נדוניית בתו לאה מלבד מה שיצטרך עוד לתשלום עשיית התכשיטין ושמושי ערש הצריכים לנדוניית בתו הנזכר' שגם זה ינתן מנכסי ותנשא הנערה לאה הנז' עם זבולון בן לוי כדברים האלה דבר בפנינו ראובן הנזכר וצוה מחמת מיתה כד קציר ורמי בערסיה ואנחנו עדים חתומי מטה חקרנו ובדקנו בדברי ראובן המצוה הנזכר תכף סמוך של הצואה הנזכרת וראינו דבריו נכוחים ונכונים ודעת שפתיו ברור מללו כאדם ההולך על רגליו שפוי בדעתו ולהיות אמת ואמונה בדברים הנאמרים צוה בפנינו ראובן מחמת מיתה ביום פלוני לעדות ולראיה כתבנו וחתמנו שמותינו פה וקיים עד כאן לשון הצואה הנזכרת והיא חתומה מיד העדים ולא דבר ראובן הנזכר על יתר הנכסים אשר לו בפני העדים ולא צוה על מה שינתן מנכסיו ליששכר וזבולון בני לוי ושוב אחר הצואה הנזכרת ומצורף אליה שאל יששכר בן לוי לראובן המצוה ואמר אליו אם באולי לא יאבה שמעון לתת את בתו לאה לזבולון בן לוי לו לאשה אם בכל זאת ינתן מנכסיו מה שצוה לתת לשמעון לנדוניית בתו והשיב ראובן הנזכר שבכל זאת ינתן מה שצוה לתת לשמעון לנדוניית בתו אפילו שישאנה לאיש אחר אשר יבחר בו ויש ביד שמעון עדות עדים מעידים שלפניה' אמר ראובן הדברים ההם.
1
ב׳ועתה נפלו דברי ריבות בין שמעון ובין בני לוי כי הנה שמעון טוען ואומר כי אותם הנכסים שפירש ראובן בצואתו שינתנו אליו הנם מתנה יתירה שהניח לו ראובן נוסף על החלק המגיע לו מיתר הנכסים בתורת ירושה והראיה שהרי לא צוה ראובן שיתר הנכסים אשר לו ינתנו לבני לוי ועל כן מבקש שמעון ותובע שיתנו לו תחלה כל אותו הסך שצוה ראובן העשרת אלפים לכלכל את שיבתו והשלשים אלף ומה שיצטרך לתשלום השמושי ערש לנדוניית בתו לאה ואחרי כן כל הנשאר יתחלק בינו ובין בני לוי חלק בחלק שוה בשוה ובני לוי טוענים ואומרים שאף על פי שראובן לא צוה ולא פירש שכל שאר הנכסי' אם מעט ואם הרב' ינתנו להם עם כל זה על הסתם הניח להם שארית כל הנכסים דמסתמא אחר שהניח לשמעון כל אותם הסכים שפירש בצואתו הדבר הברור שלהם הניח כל שאר הנכסים כלם.
2
ג׳עתה ילמדנו רבינו מורנו מורה צדק אם הדין עם שמעון במה שטוען ותובע לגבות המתנות הכתובות בשטר הצואה תחלה ואחרי כן יחלוק ביתר הנכסים יחד עם בני לוי חלק כחלק שוה בשוה בתורת ירושה או אם הדין עם יששכר וזבולון במה שהם טוענין שיתר הנכסים הנמצאים אם מעט ואם הרבה הנם להם לבדם ואין לשמעון חלק ונחלה בהם על הכל יאיר עינינו בתשובתו הרמתה ומאת ה' יהיה משכורתו שלמה.
3
ד׳תשובה נלע"ד שהדין עם שמעון בכל מה שטען ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון אם על הראשון שצוה שיתנו מנכסיו לשמעון עשרת אלפים לבנים לכלכל את שיבתו דבר ברור הוא שהוא מתנה גמורה ויטול אותה המתנה מלבד חלק ירושתו וראיה לזה דגרסינן בבתרא פ' יש נוחלין תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו וכן אם אמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי בראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה וכן אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ואם אמר בחובו נוטלן בחובו ופריך בגמרא משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא בראוי לחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא כו' והכא נמי כיון דלא צריך לומר בראוי לו וקאמר ליה לטפויי מילתא קאתי שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו או חובו וכתב הרשב"ם שם דרבנן נמי מודו דכל לישנא יתיר' לטפויי אתא כי הך ברייתא והא דקאמר הא מני רבי עקיבא היא ה"ה רבנן אלא משום דאשכחן דר"ע בהדיא דריש לישנא יתירא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"א הלכות זכיה ומתנה וכן חו"מ סימן רנ"ג וכל הפוסקים כלם הרי לך דלכולי עלמא לישנא יתירא לטפויי אתא ונוטל את שניהם המאתים זוז והחוב.
4
ה׳אף בנ"ד איכא לישנא יתירא שהיה די שיאמר ינתן מנכסי לשמעון עשרת אלפים לבנים ולא יותר ומדקאמר עוד לכלכל את שיבתו ודאי ליפות כחו בא ולטפויי אתא לומר שכיון ששיבה זרקה בו ראוי לחמול עליו לתת לו מתנה זו מלבד חלק ירושתו לכלכל את שיבתו ולאו ק"ו הוא ומה אם לישני יתירא דבראוי לו דהוה משתמע בראוי לו בחובו כדפריך התם בגמרא ודלמא בראוי בחובו קאמר אפ"ה אמרי' דלישנא יתירא לטפויי אתא בנדון דידן דאיכא תרתי משמעות הלשון דלטפויי אתא דקאמר לכלכל את שיבתו וגם יתורו לא כל שכן דאמרינן לטפויי אתא ויטול העשרת אלפים לבנים בתורת מתנה מלבד חלק ירושתו וגדולה מזאת כתב הרא"ש בפסקי' פרק יש נוחלין הביאו הטור סימן רנ"ג שאם אמר תנו מאתים זוז לבני או לאשתי או לבעל חובי סתמא אמרינן מתנה נתן להם חוץ מהבכורה והכתובה והחוב וכתב הטור וכן כתב הרמ"ה הרי שכתבו דאע"ג שלא אמר לישנא יתירא אמרינן דנוטל שניהם וכן נראה מתוך דברי הרשב"א שכתב בתשובה הביאה מהרי"ק ז"ל סימן רנ"ג נשאל על ראובן שיש לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן וכתב שהוא נותן לגדול מאתים זוז לאחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא הגדול ליטול המאתים זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים והשיב מסתברא שאין לזה אלא או מאתים זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה וכו' משמע טעמא משום דכתב מחמת ירושה הא לאו הכי היה נוטל ר' זוז וחלק ירושתו אע"ג דקאמר סתמא ולא אמר לישנא יתירא.
5
ו׳הרי לך שלשה עמודי עולם הרא"ש והרמ"ה והרשב"א ז"ל דסברי דאפי' בלא לישנא יתירא נוטל שניהם ובדאיכא לישנא יתירא אמרינן דלטפויי אתא אע"ג דמשתמע דלגרועי אתא כמו לישנא דבראוי לו דמשמע בראוי לו בחובו אבל בסתם מתנה נוטל שניהם וכיון שכן בנ"ד איכא תלתא לטיבותא שהיא מתנה וגם לישנא יתירא וגם משמעות הלשון דלטפויי אתא כמ"ש ולכן גמרתי אמרתי שהדין עם שמעון ונוטל העשרת אלפים לבנים בתורת מתנה מלבד חלק ירושתו.
6
ז׳וגם על האחרון אומר אני שמה שבא בשאלה שטענו בני לוי שכיון שנתן מתנה יפה לבת שמעון שאין לו עוד חלק בירושת שאר הנכסים טענה זו אין לה שחר וכי אם יעקב צוה לפני מותו ונתן מתנה לסרח בת אשר לכך אבד אשר חלק ירושתו ומה לו עם בתו בענין זה הוה ליה כאלו נתן מתנה לאניש דעלמא וזה אין צריך לפנים.
7
ח׳אבל מה ראוי לדקדק הוא שלהיות שצוה הנפטר לפני מותו ואמר שיתנו מנכסיו סך כך לנדוניית בת שמעון וכו' ותנשא הנערה פלונית עם זבולון בן לוי וכו' איכא למידק אם זה הלשון הוא תנאי ואם תנשא לו יתנו הסך הנזכר לנדונייא ואי לא לא או דילמא דלא הוי תנאה אלא שעל כל פנים המתנה קיימת לזה אני אומר דלא מיבעיא לפי מה שכתוב בסוף הצוואה ששאלו פי המצווה מה היתה כוונתו ופירש שבכל אופן בין תנשא לו בין לא תנשא לו המתנה קיימת אלא אפי' לא פירש דבריו כלל מ"מ מתוך דבריו הראשונים המתנה לעולם קיימת בין תנשא לו בין לא תנשא לו.
8
ט׳וטעמא דמילתא דגרסינן בביצה פרק שני ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאות זוזי לפלוני ולנסיב ברתיה אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ופירש רש"י שם ההוא גברא מצוה מחמת מיתה היה והרי"ף כתב מימרא זו בבתרא פרק מי שמת ופירש טעמא דמילתא וזה לשונו לישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בבתרא הלכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד מנייהו שקיל אבל לישנא בתר' ברתיה תנאה זוזי מתנה הלכך אי מקיים ליה לתנאיה שקיל ואי לא לא ופירש דבריו שבלשון ראשון התחיל בלשון מתנה ואמר הבו ליה וכו' ומלת הבו מושך עצמו ואחר עמו כלומר הבו ליה זוזי והבו ליה דלנסיב ברתיה אבל בלשון האחרון לא התחיל בלשון מתנה אלא בלשון תנאי שאמר לנסיב והבו ליה וכו' וכן פסקו כל הפוסקים וכיון שכן בנדון דידן דבר ברור הוא שהוא כלישנא קמא שהרי התחיל בלשון מתנה כמו שבא בשאלה שאמר תחלה ינתן מנכסי שלשים אלפים לבנים לצורך נדוניית בתו וכו' ותנשא לאה הנזכרת עם זבולן וכו' באופן דהוי לשון מתנה בין בשלשי' אלף לבנים בין בבעל שנתן לה ולכן אי בעי שקלא לתרוייהו אי בעי חד מינייהו ולא אמר תחלה תנשא הנער' לאה עם זבולן וינתן לה מנכסי שלשים אלף אשפרוש דאז הוה משמע דהוי תנאה באופן שעלה בידינו מכל מה שכתבתי שבין שתנשא לאה לזבולן בין שלא תנשא לו יפרידו מנכסי הנפטר סך ארבעים אלף אשפרוש וגם מה שיצטרך לתשלום תכשיטים ושמישי ערסא שהוא סך המתנות שנתן ואחר כך יחלוקו שמעון הנזכר כת אחת ובני לוי נ"ע כת שניה שאר הנכסים בתורת ירושה לחצאין השתי כתות הנזכרות. זהו מה שנראה לפי עניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
9
