דברי ריבות שכ״חDivrei Rivot 328
א׳ראיתי פסק אחד שכתב חכם שלם אחד על ההיא שאלה שהאחי' ראובן שמעון לוי ויהודה השכירו שלשה בתים ליששכר לזמן קמ"ח חדשים רצופים נמנים מר"ח תשרי שנת השל"א בסך מאה זהובים כמו שכתוב בשאלה שם בארוכה והעלה מדבריו שזיכה את האחים הנז' וחייב את יתמי יששכר הנז' ולכן רציתי לעיין בדבריו ובמה שכתב אם יש טעם להיות שכל חכמי העיר יצ"ו פסקו שהדין עם היתומים הנז' ותחלת דבריו שכתב בעקר הדין כתב מה שפסק הרמב"ם פרק ז' מהלכות שכירות המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן אמר השוכר עדיין לא עבר הזמן אלא שנה והמשכיר אומר כבר עבר זמן השכירו' ושכנת עשר שנים על השוכר להביא ראיה וכו' וכתב הרי בעיני נדון דידן שהשטר ביד השוכר והמשכיר אומר כבר נשלמו השני' שהיה לך לעמוד והשוכר אומ' עדיין יש לי לעמוד וכו' עכ"ד.
1
ב׳מתוך דבריו אלו נראה שהוא מדמה ומשוה שני נושאים משונים זה מזה כיתרון האור מהחשך וזה דנדון דהתם הוא שהויכוח שיש בין השוכר והמשכיר הוא שזה הזמן הנמשך מכאן והלאה אם נכנס בזמן השכירות אם לא שהמשכיר אומר כבר נשלם הזמן הכתוב בשטר ומעולם לא השכרתי לך הבית לזמן זה הנמשך מכאן והלאה והשוכר אומר גם כן נכנס בזמן השטר מהשכירות זה הזמן הנמשך וכיון שההפרש שיש ביניה' הוא הכחשת מציאות השכירו' מזה הזמן הנמשך ודאי דבנדון כי האי אוקמינן הקרקע בחזקת המשכיר.
2
ג׳אבל בנדון דידן אין כאן הכחשה מהזמן הנמשך מכאן והלאה אם נכנס בזמן השכירות או לא שהרי השטר מקויים שנתפרעו ונתפייסו האחים הנז' משכירות קמ"ח חדשי' באופן שכבר זכה יששכר כל המשך אותו הזמן אלא שבאים האחים וטוענים שחזרו ולקחו וקנו מיששכר זכות מ"ח חדשים ודאי שעליהם להביא ראיה דנדון זה דומה ממש למה שכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקע"ב שכתב לוקח זה בדין ירד שהמוכר החזיקו בכסף בשטר ובחזק' וכו' והעלה שם דמוקמינן ליה בחזקת לוקח זה שהוא עכשיו אף בנדון דידן האחים האלו החזיקוהו ליששכר בכסף בשטר ובחזקה בבתים אלו ומוקמינן להו בחזקת יששכר ובזה יתורץ דלא פליג הרשב"א למה שכתב הרמב"ם ז"ל שהוא סוגיא דגמרא פרק השואל לפי מה שפירשו רוב המפרשי' כמו שכתבתי בארוכה בפסק שכתבתי ולהיות שהיה כקוצי' בצדו תשובת הרשב"א הנז' כמו שכתב הוא שלכאורה סותר לדברים אלו רצה לתרץ וזה לשונו וכבר הייתי אומר דשאני התם דכיון דאיכא למימר אוקי תרי בהדי תרי והוה ליה דליכא עדים כלל והשוכר עמד שלש שני' נאמן לומר לקוח הוא בידי דיש כאן חזקה אלא שאני רואה שהוא ז"ל לא נסתיע מזה כלל ואפשר לומר דמיירי שעדיין לא נגמרו שלש שנים כשבאו לדין אף על פי שנראה דוחק עכ"ד.
3
ד׳תמיה אני מי שעיניו בראשו איך מוציא דברים אלו מפיו שמוכרח הוא דלא מיירי אלא דוקא שלא נגמרו השלש שני' ועתה רוצה המוכר לקיים תנאו להחזיר בתוך השלש שנים שאם נגמרו כבר השלש שנים מהו הויכוח שיש ביניהם אפילו לדברי העדים שנמכר בתנאי הוה ליה כאלו אין שם תנאי שהרי התנאי היה שיחזור המעות בתוך שלש שנים וזה לשון תשובת הרשב"א אחד שמכר קרקע לחבירו ובאו שנים ואמרו כי תנאי היה בשעת המכירה וקנין שאם יחזיר לו המעות מכאן ועד שלש שנים שיהא המכר בטל הרי שאפילו לדברי אלו העדים אין לו זמן להחזיר המקח כי אם שלש שנים ולכן בא זה עכשיו בתוך הזמן לקיים תנאו לבטל המקח ואיך אפשר לצייר דמיירי אחר שלש והטע' דמוקמינן ליה בחזקתיה הוא מטעם מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי שכבר החזיק ג' שנים.
4
ה׳עוד כתב להבדיל ולחלק נדון דידן מתשובת הרשב"א דהתם כיון דאיכא תרי ותרי וכלם מודים במכר הוה ליה דאיכא עדים על המכר וליכא עדים על התנאי ומשום הכי אמרי' אוקי חזקת הקרקע בחזקת לוקח אבל בנדון דידן איתרע כח השוכר דודאי עינינו הרואו' התנאי אי אפשר להכחישו והמשכיר טוען שקיי' התנאי ואין מי שיכחישנו בהבדל זה אין בו לא טעם ולא מלח וזה דאף על גב דהתם ליכא עדים על התנאי מכל מקום לא נוכל להכחיש שאפשר שהיה שם תנאי כמו שטוען המוכר ומכל מקו' כיון שהמציאות המכר אין בו ספק מוקמינן ליה בחזקתיה אף בנדון דידן כיון שמציאות שכירות קמ"ח חדשים אין בו ספק אפילו שכתוב בשטר שעשו תנאי בהם הוה ליה בויכוח אם יש שם תנאי או אין שם תנאי שאם קיימו התנאי בזמנו היה שם תנאי ואם לא קיימוהו בזמנו היינו אין שם תנאי אלא הוחלט השכירות לכל אותו הזמן ויש בנדון הזה רבותא מתשוב' הרשב"א דהתם אפשר שהמוכר טוען אמת שהיה שם תנאי ואפילו הכי לא מהני ליה ובנדון דידן אנן סהדי שלא היה כאן תנאי שלא קיימוהו כיון שאינו כתוב מעבר לדף כמו שהתנו ביניהם ונפלאתי ממה שכתב החכם הפוסק והמשכיר טוען שקיים התנאי ואין מי שיכחישנו וכל העולם מכחישים אותו מכח התנאי.
5
ו׳עוד כתב ואף על גב דקיימא לן דטוענין ליורשין כל מה שהיה יכול לטעון המוריש היינו להפטר לא להוציא וכאן להוציא מיקרי כיון דקרקע הוי בזה אני אומר דלא אמר כלום חדא שאין היתומים מוציאים דמוחזקים הם אפילו דחשיבא החזקה בקרקע כמו שכבר הוכחתי מתשובת הרשב"א וכל שכן דאיכא מאן דאמר שהחזקה לא חשיבא בקרקע אלא תורת מטלטל יש לה דפשיטא ופשיטא שהיתומים הם המוחזקים דלא שייך לומר קרקע בחזקת בעליה עומדת ועוד דאפילו להוציא טוענין ליורשין מה שהיה יכול לטעון המוריש וראיה לזה כתב הטור ח"ה סימן פ"ב על שטר חוב שאין בו נאמנות אם מת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלוה טוען שהוא פרוע רב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיוכל לישבע נשבע הלוה ונפטר ורב אלפס כתב שהיורשין נשבעים שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין וכן כתב הרמב"ם וכן עיקר וכן רבינו האיי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום וגם בספר התרומה כתב דלא מסתבר כרב שלום שלם הרי דטוענין ליורש אפילו להוציא ממון.
6
ז׳עוד כתב דקדקתי בלשון השטר שכתוב ואם לא ירצו המשכירים וכו' דהוה ליה למימר ואם לא יתנו וכו' מה רוצה לומר ואם לא ירצו וכו' אלא שנראה שצריך שיאמרו אין אנו רוצים וכמו שמצינו לענין קידושין אמר לה הרי את מקודשת על מנת שירצה אבא דדעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א שצריך שיאמר הן וכבר כתבו הר"ן והמ"מ שיש לנו ללמוד מדינים אלו לדיני ממונות ואם כן אני אומר דבשלמא אם היה אומר ואם לא יתנו וכו' הוי מעשה שהיו צריכים המשכירים לעשות כדי לזכות הם בבתים ועליהם להביא ראיה שעשו אבל עתה הוא להפך שהיו צריכים לעשות מעשה כדי שיזכה השוכר והוא שיאמרו אין אנו רוצים בחזרת המעות ולא די במה שלא יתנו ואם כן עליו מוטל להביא ראיה שאמרו המשכירים אין אנו רוצים ע"כ.
7
ח׳לזה אני אומר שמלבד שכל אדם וכו' לישבע שלא עלה על לב המשכירים והשוכר כך מה טוב חלקו מה נעים גורלו של הפוסק הנזכר אם לא היה יורד לדקדוק זה והטעם לפי שהוא משוה השלילה לחיוב ולכן כתב שכמו שהרצון הוא שיאמר הן גם הבלתי רצון הוא שיאמר בפועל איני רוצה וזה אינו כי השלילה אינו אלא שלילת החיוב לבד שלא היה וכיון שהחיוב הוא שאמר הן השלילה היא שלא אמר הן אלא שתק וכן הדין שם בקידושין ממקום שבא שכתב הרמב"ם ז"ל שם הלכות אישות פרק ז' האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק אינה מקודשת הרי לך דאף על גב דרצה האב פירושו הוא שאמר הן מכל מקום כשלא רצה אע"ג שלא אמר בפירוש אינו רוצה אלא דשתק לבד ולא אמר הן היינו לא רצה ואינה מקודשת.
8
ט׳ועוד ראיה לזה דגרסינן בקידושין פרק קמא תניא אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומסיק בגמרא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקה וקתני דאינה מקודשת וכן פסק הרמב"ם אישות פ"ה הרי לך דלשון לא רצתה אינו אלא שלילה שלא אמרה הן אף בנדון דידן אם לא ירצו המשכירים רוצה לומר ששתקו ולא נתנו המעות. ועוד האריך בכמה דברים וכולם מיוסדים על סברתי שהבתים הם בחזקת המשכירים וכבר הוכחנו שהם בחזקת השוכר וגם אם הנאמנות מועיל אף ליורשי המלוה בנדון הזה כבר האריכו וכתבו החכמים השלמים נר"ו דמועיל מכמה טעמים אם בשביל שתלה הנאמנות לעולם אם לא יהיה כתוב מעבר לדף וזה כולל כל האנשים וכל הזמנים כמו שהאריכו בזה אם בשביל מה שכתוב נאמנות חו"מ סימן ס"א בשם הרא"ש כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרא כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישני יתירי שפירי דאית בה באופן שעלה בידינו שהדין עם היתומים ואוקמינן הבתים בחזקתם אם ממה שכתבתי והארכתי בפסק שלי והבאתי ראיות לזכותם ואם מצד ביטול דברי הפוסק המחייבם זהו מה שנראה לע"ד הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
9