דברי ריבות שכ״טDivrei Rivot 329
א׳ה' יודע כי להיותי מואס האריכות במה שאינו צריך לא הארכתי לפרש הדברים כי חשבתי לא היה צריך אך עתה אני רואה שאינו כן כי הרב נר"ו השיגני וצריך אני להשיב ולבאר הדברים. ראשונה כתב דלא דמי נדון דידן לההיא דמשכיר בית לחבירו בשטר וחלק דהתם חולקים במציאות לא השכרתי לך זה הזמן הנמשך וכו' והשוכר אומר שעדיין לא נשלם אין ספק קול דברים אני שומע ותמונה איני רואה [מי שעיניו בראשו רואה את הנשמע,] חילוק דבנדון דידן נמי חולקים במציאות ממש שהשוכר אומר הזמן הנמשך עדיין הוא שלי והמשכירים אומרים כבר עבר זמנך והנמשך הוא שלנו מה תאמר הרי מפורש שכירות קמ"ח חדשים הרי מפורש שוברו עמו שהבחירה ביד המשכירים והשוכר אינו יכול להכחיש ואם כן חזר הדין והרשב"א ז"ל מודה דע"כ לא קאמר אלא היכא דליכא תנאי אבל בנדון דידן דתנאי אי אפש' להכחיש פשיטא דבעל הקרקע נאמן וכן ביאר בדבריו אוקי תרי וכו'.
1
ב׳עוד כתב על תשובת הרשב"א דמוכרח הוא דלא מיירי אלא דוקא כשלא נגמרו שלש שנים עד הרי שאפילו לדבריהם אין לו זמן כי אם שלש שנים ואיך אפשר לצייר אחר שלש הרי לא קיים השגה זו וודאי לא היה מעלה למה שפסקתי כי בלאו הכי כתבתי החלוק הצריך אשר אי אפשר להכחישו ומ"מ כדי להרויח ואיך אפשר לצייר כתב מה שכתב והאמת כי איני יודע איך אפשר לצייר שאי אפשר לצייר [ומודה ועוזב ירוחם כי מה שכתבתי אי אפשר לצייר אין הכונה מציאות החלוקה כי אם היות ויכוח אותה התשובה במציאות ההיא שאם כן היה לה לומר כת אחת אומרת קיים התנאי וכת אחת אומרת לא קיים התנאי למה לה להכחיש מציאות התנאי,] וכי לא יכול להיות שכשעמדו לדין כבר עבר הזמן אלא שבעל הקרקע אומר שקיים תנאו בזמנו והלוקח טוען שלא קיים בזמנו כלל ואם כן נשאר המקח או כמו שאומר לא היה תנאי אלא מכירה גמורה איני יכול לצייר מה קושי יש בענין זה שאמר איך אפשר דקל להבין מאד ואדרבא הייתי אומר דמסתמ' הכי הוה שעד אחר עבור השנים לא הביא בעל הקרקע לקונה לדין והיה מבקש ממנו שדהו או ביתו. עוד תפש עלי על מה שאמרתי שאין טוענים ליורשי' אלא להחזיק במה שבידם ועל זה השיגני ממה שכתב הטור חו"מ סימן פ"ב על שטר חוב שאין בו נאמנות אם מת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלוה טוען שהוא פרוע רב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיוכל לישבע נשבע הלוה ונפטר והרי"ף כתב שהיורשין נשבעים וכו' ורוב הפוסקים סבירא להו כן הרי דטוענין ליורש אפילו להוציא עד כאן לשונו. נראה ודאי שלא השגיח בסוף דברי שכתבתי ולא דמי האי שטרא וכו' ולכן צריך לבאר הדבר יש לתמוה עליו וכאשר היה המלוה קים והלוה אומר פרעתי והמלוה אומר לא פרעת למה נאמן להוציא והלא האומר פרעתי אפי' לוה בעדים נאמן לומר פרעתי וזו הלכה רווחת בישראל מאי אית ליה למימר אלא דאלימא מילתא דשטרא וחזקה דלא פרע ואפי' שבועה לא היה צריך אלא שחכמים הצריכו למלוה וכתב הטור בההוא סימנא שאם תפס המלוה מנכסי הלוה לא מפקי' מיניה שהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע אע"פ שנשבע המלוה ואף על פי שיש אומרים שיש חילוק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי דעלמא מכל מקום בהא דחזקת שטר שאינו פרוע ליכא מאן דפליג וכן כתבו החולקים על רב שר שלום טענה זו דלא מסתבר כרב שר שלום דטענת שטרך בידי מאי בעי אלימא הוא ע"כ מה שראיתי לכתוב ועתה יראה המשיג שלא רציתי ליהנות מטענת קים לי דאע"ג שהוא הורה בדבריו דרב שר שלום יחיד הוא אינו כן שהרי כתב בעל העטור ז"ל ז"ל דהיכא דטעין לזה אשתבעו דאבוהון לא שקיל איכא פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד משתבע ליה ומפטר וידוע דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא אך אמנם אני איני צריך להאי טעמא רק שהאמת דכשיש כח השטר אלים לא מיקרי מוציא [כבר כתבתי דאלי' האי שטרא משטר חוב מק"ו ומה שטר חוב דסתמיה לפרעון קאי קאמר בגמ' פרק השואל אם איתא דפרעיה איבעי ליה למכתביה אגביה וכו' בנדון דידן שהתנו בפירוש שיהיה נאמן השוכר אם לא יהיה כתוב אגביה לא כל שכן דאמרינן אם איתא דפרעיה הוה ליה למכתביה אגביה] דגדולה חזקה אבל בשטר כי האי דריע הוי מוציא ממש משום דליכא הכא טענת שטרך בידי מאי בעי וכמו שכתבתי ע"כ:
2
ג׳עוד טען עלי [החכם המשיב האריך בדברי' מיותרי' כי מי לא ידע כי לשון רצה אפשר לפרשו שאמר אין או שתק וכן אם לא רצה אפשר לפרשו שאמ' בפי' איני רוצה ומוחה או שתק אבל כונתו לו' שבכל מקום השלילה אינו אלא שלילת החיוב ולכן הרמב"ם שפירש דרצה האב ר"ל שאמר אין הוכרח לפרש דלא רצה ר"ל שתק ולכן פסק דאם שתק אינה מקודשת וכל שכן אם לא רצה בפי' דלא רצה משמע הכי והכי והראב"ד והרמב"ן דפירשו דרצה דמתני' ר"ל ששתק ולא מיחה הוכרחו לפרש דלא רצה ר"ל שמיחה בפי' אבל אם שתק או מת כיון שלא מיחה מקודשת הרי דלכולי עלמא השלילה שולל כפי מה שחייב החיוב ומזה נמשך דלהרמב"ם שתק או מת אינה מקודשת וכ"ש אם לא רצה בפי' ולהראב"ד והרמב"ן אם שתק או מת מקודשת וכל שכן אם רצה בפי' שאמר אין ולכן מה שאמר לא רצה הוי דוקא שמיח' באופן דלהראב"ד שהחיוב כולל הוי השלילה פרטית ולהרמב"ם שהחיוב פרטי הוי השלילה כוללת אף בנדון דידן שהחיוב היה פרטי והוא שהתנו שיתנו המעות לזמן הקצוב הנז' נמשך מזה שהשלילה שאמר ואם לא ירצו היא כוללת בין אם לא ירצו בפי' שיאמרו אין אנו רוצים בין ששתקו ולא נתנו המעות דאי לא תימא הכי לפי סברתו של החכם קשיא דיוקא אדיוקא של שטר זה שתחלה התנו שיתנו המעות הא אם לא יתנו לא זכו בקמ"ח חדשי' אח"כ כתוב ואם לא ירצו וכו' ולפי סברתו רוצה לומר דוקא שיאמרו בפירוש אינו רוצה טעמא משום דקאמר בפירוש איני רוצה אז לא יזכו במ"ח חדשים הא אם לא אמרו בפי' איני רוצה יזכו במ"ח חדשים אף על גב דלא נתנו המעות אין זה כי אם אהבת הנצוח] עוד טען עלי על מה שכתבתי שכיון שכתב ואם לא ירצו המשכירים וכתב שאני משוה השלילה לחיוב וכתב כי כשאומר על מנת שירצ' להרמב"ם ז"ל צריך שיאמר אין אבל בדרך שלילה שתיקה מהני ואמר שממקום שבאתי יש ראיה נגד דברי שכן אמר הרמב"ם ז"ל ע"מ שירצה אבא רצה שאמר הן מקודשת ואם שתק אינה מקודשת כן פסק הרמב"ם ראיתי ולא אבין שאני אומ' שהדברים ק"ו ומה אם כשאמ' על מנת שירצה שהיה ראוי לומר דשתיק' כהודאה דמי א"ה קאמ' דלא הוי שתיקה אלא צריך שיאמר בפי' אין ואי לא אמר אין אלא שתק אינה מקודשת כשהתנאי על מנת שלא ירצה שהשלילה מעולם לא ראינו שמובנת בשתיקה כ"ש שצריך שיפרש בפי' שאינו רוצה וזה דבר ברור מאד ומה שהביא ראיה מתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר התקדשי לי וכו' עד רצתה מקודש' לא רצתה אינה מקודשת ומסיק בגמ' רצתה דאמר' אין לא רצת' דאישתיק' וקתני אינה מקודשת הרי לך דלשון לא רצתה אינו אלא שלילה שלא אמרה הן אף בנ"ד אם לא ירצו המשכירים ר"ל ששתקו ולא נתנו המעו' נאום פלוני אני אומר שאני תמיה מאד מדברין שלפי דבריו שרוצה להכריח מכאן שלא רצתה היינו שתיקה א"כ יש להכריח בהכרח דרצתה דאמרה אין ואם כן על מנת שירצה אבא על כרחין לומר שר"ל על מנת שיאמ' אין דהכי הוי מסקנא דגמרא וא"כ מי כסה עיני הראב"ד ז"ל ועיני הרמב"ן ז"ל דפליגי על הרמב"ם ז"ל דסבר שעל מנת שירצה אבא היינו על מנת שיאמ' אין והלא כפי דברי החכם הרב נר"ו גמרא ערוכה הם דברי הרמב"ם ז"ל ואיך חולקי' עליו והרשב"א ז"ל איך לא הביא ראיה מכאן שסובר כדברי הרמב"ם ולא המ"מ אלא מאי אית לך למימר דאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה כי המשא ומתן דגמרא כאן אינו כסתם לשון בני אדם כשיאמר על מנת שירצה או על מנת שלא ירצה אלא לפרש כונת ברייתא זו שאמר רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומסיק שמוכרחים אנו לומר שמה שאמרה הברייתא רצתה רוצה לומר שאם אמרה האשה אין וכו' ומה שאמרה הברייתא לא רצתה היינו שתיקה ומחבר הברייתא ידע שדבריו יבינו אותם כיון שא"א לפרש בענין אחר אבל במקום שלא יש הכרח כלל רק הלשון פשוט כמו על מנת שירצה אבא יפרש כל אחד דעתו ולא קשה כלל ודבר זה קל אבל אדרבה יש לנו הכרח גמור שאי אפשר לנטות ימין ושמאל שלשון לא ירצה שרוצה לומר שיאמר בפירוש בפיו שאינו רוצה כתב הרמב"ם ז"ל פרק שמיני מהלכו' אישות האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת עד כאן הרי בפירוש שלשון לא רצה היינו שיאמר בפיו איני רוצה ושתיקה לחוד ולא רצה לחוד ואני כשאמרתי לדעת הרמב"ם ז"ל לא היתה כונתי אלא שממנו למדתי כן אבל כפי האמת על כרחין לא פליגי הרמ"בם והראב"ד ז"ל אלא בעל מנת שירצה דהוי לשון חיוב כי בעל מנת שלא ירצו שהוא לשון שלילה כולי עלמא מודו דצריך שיאמר בפיו איני רוצה הפך ממה שכתב המשנה ולגמר הענין אביא מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה בית יוסף באבן העזר וזה לשונו רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ראובן והתנתה האלמנה לתת משלה מנה ליד שליש שיבררו היא וראובן הנז' לנדונית הבת ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום אחד מהם לקיים מה שהתנה שיתן השליש שטרי חוב לשני ועכשיו בא ראובן שבררו שניהם שליש זה שנתים ורחל עדיין לא הביאה המנה ולפיכך יש לשליש להחזיר שטרי חוב ורחל טוענת שעדיין לא בררו השליש וכו' תשובה וכו' עד אבל מתוך הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם יאמן וכו' עד משמע שיסרב אחר האזהרה או אחר בקשה וכו' עד ולפיכך אם הלשון בא בדיקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה ע"כ יעוין שם. למדתי מכאן שלא די שלא יתן אלא שצריך שיאמר איני רוצה ושיהיה אחר אזהרה וגם שאני יודע שמי שירצה להתעקש יאמר דוקא התם שלשון מיאון מורה כן מפני הראיות מכל מקום אחר שהוכחתי שלשון לא ירצו רוצה לומר שיאמר בפיו איני רוצה הדבר ברור יותר שיש לומר כאן שצריך אזהרה יותר מההיא תשובה וקל להבין לעניות דעתי שמואל די מדינה.
3
