דברי ריבות של״טDivrei Rivot 339
א׳שאלה על ענין כתיבה שנכתבה ונחתמ' והיה כתו' שיחזור החשבון ליורשי הכלה והנדונייא אשר ניתן לה נתנה ראובן בעל אמה של הכלה והוא איש זר ורצה שיחזור ההשבון לו כיון שהוא נתן הנדונייא ושעל מנת כן נתנה וטען שהסופר כתב בטעות והיו מפקפקים לומר שכבר זכו יורשי הכלה כמו שכבר הארכתי זה לי ימים בתשובה סימן קל"ח ולא היו רוצים לקרוע הכתובה ולכתוב אחרת שתאמר שיחזיר ההשבון לראובן ולחתום עליה ופסקתי והסכמתי עם חכמי העיר דאומדנ' דמוכח הוא שמה שכתב הסופר היה טעות משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני כדאמרי' בכתובות פרק האשה שנפלו לה דאפי' במקום ברתא נפשה עדיפא כל שכן ראובן זה דלא שביק נפשיה ויהיב ליורשי הכלה שהם זרים לו ולא ידעם ולכן אנן סהדי שמעולם לא נתכוון ראובן להקנות ולזכות ליורשי הכלה ועוד שהחתן והכלה מודים שכן היה כונתם מעיקרא והם נאמנים במיגו דאי בעי החתן עתה לשלם כתובה זו לכלה ונמצא שכבר נמחל שעבוד שטר כתוב' זה ויכתבו כתובה אחרת כרצונה ולכך הם נאמנים לומר שכן היה התנאי מעיקרא.
1
ב׳ואם תאמר הרי כתבו התוספות במרובה גבי עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית אהני ציית אהני כתבו למה הוי חידוש והא מן הדין יש להאמין לבתראי במיגו דאי בעו הוו פסלין לקמאי בגזלנותא וכו' ואומר ר"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה אף בנדון דידן מיגו זה תלוי בחתן וכלה ולא אמרינן מיגו י"ל דהני מילי בדבר שהיה להם לטעון כבר במה שעבר אבל בנדון דידן גם עתה יש ביד' לעשותו וכיון שכן מה להם לשקר ולומר שהמתנה היתה מעיקרא על מנת שיחזור ההשבון לראובן כיון שעתה רצון שניהם הוא כך ויש יכולת בידם לעשותו כמו שכתבתי לשלם לכלה הכתובה ולקרעה ולכתוב כתובה אחרת ואין לחולק לומר דהוי כמיגו במקום עדים אחר שחתמו העדים על הכתובה הראשונה וזיכו ליורשי הכלה בהשבון שהרי מצינו דנאמן אדם מטעם מיגו לבטל שטר אף על גב דמתחזק בבי דינא וכתוב בו הנפק דגרסינן בפר' זה בורר ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטר' דפריע הוא הימנא רב נחמן וכו' וקאמ' התם טעמא מאי משום דאי בעי קלתיה ואף על גב דאתחזק בבי דינא שכתוב בו הנפק וכן פסק הרמב"ם פרק י"ו הלכות מלוה ולוה ח"מ סימן נ"ה מפני שאלו היה רוצה היה שורפו או קורעו וכל שכן בנדון דידן דלא חשוב מיגו במקום עדים שהרי בא בשאלה שהעדים כשחתמו לא ידעו בתנאי ההשבון כי אם אחר שחתמו וכיון שכן אין כאן עדים שהרי כתב רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ב' דאף על גב דעדים החתומים בשטר שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מכל מקום אם אמרו שלא ידעו שבשעה שחתמו ושוב נתברר להם שהיה שטר אמנה נאמנים וכן הביאו ההרי"ק ז"ל ח"ה סימן מ"ו בשם הריטב"א וכיון שאין העדים מעידין על אותו התנאי ואיכא אומדנא דמוכח וגם מיגו דבטעות היה מה שנכתב ודאי דאמרינן שמעולם לא זכו יורשי הכלה וגם אין לחולק לומר אין כאן מיגו שהרי אין ביד החתן אחר שנשאה להתנות על ההשבון דהא אמרינן בכתובות פרק הכותב אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנ' משום דבאותה שעה אינו ראוי ליורשה אבל אחר שנשאה שראוי ליורשה הוי כירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאלו זכה בה וכן פסק הרמב"ם הלכות אשות פרק כ"ג דיש לומר דמאי דהוי כאלו זכה אינו אלא לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה כמו שהאריך בזה הר"ן שם אף בנדון דידן יכול להתנו' עמה שמה שירש ממנה מתחייב מעכשיו בקנין להחזיר לראובן או לירשיו סך כך דבכי האי גונא מהני אף לאח' נישואין באופן דבהא סלקינן ונחתינן דאנן סהדי דבטעות נכתבה הכתובה הראשונה ויכולין העדי' לחזור ולחתום בכתובה השניה ואין בזה בית מיחוש כי מעולם לא זכו בהשבון יורשי הכלה כמו שכבר כתבתי זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
2
