דברי ריבות ל״זDivrei Rivot 37
א׳והכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקו כראי השן שיש הנאה להיזקו ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק. סוגייא זו נראה לע"ד לפרשה כפי שיטת תוספות וכפי שיטת רש"י שמתוך דבריהם נראה שחלוקים זה על זה בפירושה וכמו שאבאר וזה דלפי שיטת התוספות שכתבו דקרן שאין הנאה להזיקו היא חומרא משום שבקל יכול לשומרו וכן שן שאין כוונתו להזיק הוא חומר' משום דאין יצרה תקפה ובקל יכול לשמרה. קשה דמאי קא פריך בגמרא ולאו קל וחומר הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב וכו' והרי היא הנותנת דמשום שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה והיה יכול לשומרה ולא שמרה לכך חייב מה שאין כן בקרן.
1
ב׳ונראה לומר דלשיטת התוספות לא פריך בגמרא אלא קושיא זו דשן לבד ולא כמו שכתב רש"י והוא הדין נמי דקא פריך אקרן וכו' ופריך הכי בשלמא לטעמא קמא מצית למימר דלא אתי שן מקרן משום דעם היות שהשכל מחייב שהשן ישלם מה שמזיק מ"מ כיון שההיזק ההוא בא מחמת אונס שהיה השן דחוק להנאתו האונס ההוא פטרו נמצא שבחינת ההנאה פוטר ההיזק אבל בקרן איך אפשר לומר דמשום דכוונתו להזיק יהא פטור מההיזק והלא השכל מחייב שישלם ההיזק ובעבור כוונת ההיזק עצמו נפטור ההיזק נמצא סבה אחת לשני לחייב ולפטור ומשני מידי דהוה אעבד ואמה וכו' שנראה לע"ד דתוספות לא גרסי' אצטריך סלקא דעתך אמינא משום דמאי דשקיל וטרי המקשה והמתרץ אינו אלא במציאות הסברא שאין סברא לומר דמשום דקרן כוונתו להזיק יהא פטור לשיוכל לומר ולא ראי השן שאין כונתו להזיק כראי הקרן שכונתו להזיק ועל כן הונח דאצטריך קרן מידי דהוה אעבד ואמה וכו' מכל מקום מאי קא משני לישב לשון המשנה דלא הרי דמאי דקאמר לא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכונתו להזיק אין לו מציאות סברא.
2
ג׳לכן נראה דלא קא משני אלא מידי דהוה אעבד ואמה ובא לקיים סברתו דכוונתו להזיק סבת פיטור באופן שנשאר לא ראי השן וכו' דקאמר במקומו. ולכן כתבו התוספות מידי דהוה אעבד ואמה ולא כפי' רש"י שפירש משום דתנן בהחובל וכו' אלא מפרש ר"ת דנקט עבד ואמה משום דקאי אמתניתין דסוף מסכת ידים וכו' שכל זה נמשך לפירושו וזה דכיון דשיטת תוספות לקיים לא הרי וכו' ושכוונתו להזיק סבת פיטור לכן צריך להביא מתני' דמסכת ידים דמשם מוכיח שפיר דכוונתו להזיק סבת פיטור דאמרינן התם מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הריני חייב בנזקן.
3
ד׳הרי שהדין נותן שיהא חייב ומכל מקום היות כוונתן להזיק סבת פטורן וכמו שפירשו התוספו' בדבור דלקמן וכמו שפירשתיו בדף אחר נמצא מזה שהכונה להזיק היא סבת פיטור ושפיר קאמינא ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק ולהיות ענין זה נמשך לפירוש התוספות התחיל באומרו ולא כפירוש רש"י וכו'.
4
ה׳ולפי שיטה זו של תוספות קשה למה חזר בו ממאי דקאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כיון שלא הוקשה לסברא ההיא ולא היה לו לומר אלא פריך הכי ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי הקרן שאין הנאה להזיקו ועם זה לא היה יכול להקשות ורגל מאי שייריה ופירוש דברי אלה יובן בזה האופן שהיה יכול לומר כמו שאמר תחלה לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה להזיקו ולהכי אי כתיב קרן לא הוה אתי שן מיניה משום דקרן חמיר שאין הנאה להזיקו ובקל היה יכול לשומרו מה שאין כן בשן דקיל כיון שיש הנאה להזיקו הוי כעין אונס בבחינת שאינו יכול לשומרו מפני שהשן דחוק לאכול ולא ראי השן שיש הנאה להיזקו וכו' ואי כתב שן לא הוה אתי קרן מיניה משום דשן חמיר דיש הנאה להיזקו כלומר וכיון שנהנה הדין נותן שישלם מה שאין כן בקרן שכיון שלא נהנה אין ראוי שישלם באופן דאע"ג שבתחלה אמרנו שהנאת השן היא קולא היינו בבחינת שלא היה יכול הבעל לשומרו אבל בבחינת התשלומי' הנאת השן היא חומרא כיון שנהנה ראוי הוא שישלם ולכן אי כתב שן לא הוה אתי קרן מיניה ואלו היה אומר כן לא הוה מצי למיפרך ורגל מאי שייריה משום דבכלל שור הוי קרן ורגל ומבעה זה השן ולא הרי דקאמר לקרן צודק גם כן ברגל דאלו כתב שור לרגלו לא הוה אתי שן מיניה משום דרגל חמיר דאין הנאה להיזקו מה שאין כן בשן ואלו כתב שן לא הוה אתי רגל משום דשן חמיר דיש הנאה להיזקו וכיון שנהנה ראוי שישלם מה שאין כן ברגל שאין הנאה להיזקו.
5
ו׳ולכן מכח קושיא זאת לא בחר רש"י בשיטת תוספות ולרמוז קושיא זו כתב רש"י בתחלת הסוגיא תנא שור לקרנו ומבעה לשינו ולקמן פריך רגל מאי שייריה כלומר פרכת רגל מחייבני שאין שיטת תוספות אמתית שאלו כן מי הכריחו לחזור מסברתו הראשונה עד שהוקשה לו ורגל מאי שייריה אלא ודאי כיון שבא לכלל זה צריכין אנו לומ' שיטה אחרת והיא דסבר רש"י שלעולם המתרץ הזה היו לו הסברות האמתיות שאין הנאה להיזקו היא קולא והנאה להיזקו היא חומרא וגם כוונתו להזיק היא חומרא ואין כוונתו להזיק היא קולא ומאי דקאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקו כראי השן שיש הנאה להיזקו כוונתו לומר ואי כתב שן לא הוה אתי קרן מניה ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק ולהכי אי כתב קרן לא הוה אתי שן מניה וטעה בלישניה בהזכירו התלמיד תחלה והרבי לבסוף.
6
ז׳והמקשה שהקשה ולאו קל וחומר הוא עלה בדעתו לומר אי אפשר שנאמר שמזכיר התלמיד תחלה שהרי משנה שלימה היא לא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש וכו' וכמו שכתב רש"י ולכן אי אפשר לומר שטעה בלישניה אלא ודאי שהזכיר המלמד תחלה וכיון שכן ולאו ק"ו הוא וכו' וזהו שכיון רש"י באו' ע"כ הכי מפרשי לה לא ראי הקרן וכו' ולא ראי השן וכו' ולהכי פריך ולאו קל וחומר הוא כלומר כבר אני רואה שאין סברא לומר שאין הנאה להיזקו היא חומרא ואין כוונתו להזיק היא חומרא דאין השכל סובלתו אבל מכל מקום מהכרח המשנה שמזכיר המלמד תחלה ע"כ לומר שלא היה טועה זה בדבר כזה וודאי שמזכיר המלמד תחלה ולהכי פריך ולאו קל וחומר הוא.
7
ח׳והא דקא משני אצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה וכו' ולא קא משני ליה האמת שמעולם לא עלה כך במחשבתו שתהיה כוונתו להזיק קולא הוא שרצה המתרץ לתרץ לפי שיטתו כלומר אפילו לפי סברתך אי משום הא לא אירייא דהייתי יכול לתרץ מדי דהוה אעבד ואמה וכו' והדר קא פריך ולאו טעמא רבא אית בהוא וכו' אז גילה לו האמת מה שבלבו הסברות האמתיות אלא שטעה בסידור לישניה בהזכירו הלמד תחלה ולכן תקן את אשר עותו והזכיר המלמד תחלה ואמר אלא פריך הכי לא ראי הקרן שהוא המלמד שכוונתו להזיק כראי השן שהוא הלמד שאין כוונתו להזיק וכו' ולכך פרי' ורגל מאי שייריה וכו' באופן שעלה בידינו שלשיטת תוספות מיישב הסוגייא בתחילתה ונותן מציאות סברא למאי דקאמר לא הרי הקרן שאין הנאה להזיקו וכו' וגם מדוייק לישנא דגמרא דפריך ולאו קל וחומר היא דוקא לחלוקה שמזכיר ולא אמרי' הוא הדין כמו שפירש רש"י. אבל סוף הסוגיא קשה למה חזר בו ממה שלא היה צריך כמו שכתבתי ורש"י סבר טוב אחרית דבר מראשיתו ולכן בחר לישב סוף הסוגייא שהיא המסקנא שתהא עולה כהוגן ולא חש לתחלתה לפי שתחלתה היא למאי דהוה קא סלקא דעתין וכפי מה שפרשתי שהבין המקשה בדברי המתרץ. זהו מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
8
