דברי ריבות ס׳Divrei Rivot 60
א׳השאלות האלה ראיתי והנה פרטיהן יוכללו בג' שאלות האחד ענין ב' הסכמות המתנגדות זו לזו והנלוה לזה והשני ברורים שהובררו לגמור דבר או דברים ומת אחד מהם או בעוד' בחיים סילק עצמו ואינו רוצה להמצא אתם אם גזרת הנשארים כלם או רובם קיימת על המבררי' אותם והג' הנשבע על דבר וגילה דעתו שכוונתו ע"צ תנאי אם גילוי דעתו זה עולה לתקנתו משבועתו וכבר שמתי פני ועיני לבאר תשובותיהן הרימותי ידי אל ה' המלמד אדם דעת אל כל העולם רבון על במותי יעמידני להשיב אמרים אמת אחד לאחד למצוא חשבון. הנה השאלה הא' יש בה ה' טענות טענת הנפרדי' לזכות עצמם בהתמד' פרידת' ומיאון שובם לבית תפלתם הראשון ועליהם תשובת הנשארים המבטלות את זכותם ומחייבי' מן הדין להפריך חבילתם ולשוב לקהלם ועל כל פרטים אלה תטוף מלתי ואחותי מלי בספר יוחקו אכתוב זאת זכרון על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הטענה הא' שטענו להנצל מהלכד ברשת הסכמ' הקדומה בכח הסכמה המאוחרת אינה טענה כלל וזה דאף על גב דבהיתה הסכמת הקהלות מדעת הרוב המסכימים להתיר גם שהמעט מוחה לכאורה נראה בחלוק' בין הראשונים הן אמת בטוב התבוננות בענין מודו דאי נהגו מקדם בגליל או בעיר או בקהל הפרטי היכא שכל שהרוב מסכימים לה להתיר מתירין ואין חוששין אל המעט הממאן הנה מכח מנהג זה ימשך שכל הסכמ' שיסכימו בגליל ההוא או בעיר או בקהל שנהגו כן ולשונה סתו' שלא נתברר בו דבר על ביטל' דודאי כל שהרוב יסכימו לבטל דעתם זה נכון וקיים והסכמ' ההי' בטלה ואפי' המיעוט צוחי ליכא למשגח בהו ואצלנו ברור שכל קהלות גלילותינו ששמענו שמעם זה מנהג' תמיד וכל ההסכמה שלא נתברר בה הפך המנהג הזה הרוב עומדין ומבטלין ולפיכך אם הקהל הקדוש שהסכימו בהסכמ' שניה בהצטרפו עם אותו קצת הקהלות האחרות שעברו עליה יהיו רוב המסכימים היה מן הדין לומר דהסכמ' שניה מבטלת הראשונה ודאי כיון שאותו קצת לא חששו ונצטרפו אליהם הקהל הקדוש הנז' על דרך הסכמתם זו אבל זה רחוק מאד וכמדומה לנמנע זה טבע קיים ולפיכך נראה בודאי דאף על גב דהסכמה שניה זו עולה על הקהל לבטל מעליהם מה שיסכימו כל קהלות העיר בעתיד ואיזה קהל יבטלוהו עכ"ז אין כח הסכמה שניה זו לבטל כח הסכמה קדומה אליה כיון דהשתא ליכא רוב מבטלין ובזה יש להחזיק בודאי במאמר הסגור אין חרם על חרם כלומר שכל ענין שנאסר בכח חרם לא יחזור להיות מותר בכח חרם הפכי לקודם.
1
ב׳גם בעבור שקצת קהלות עברו על ההסכמה הקדומה לא בעבור זה נתבטלה מעיקרה ולעולם חזקה ותקפה לא ירד ונספה דגם שיש מי שכתב ז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואין צריך היתר על השבוע' וחזק דברים אלו בשם הר"ש משנץ ההיא שניא דמיירי דמיורי בשנים שנשבעו לעשות דבר מה לתועלתם זה לזה וזה לזה וכעין שידוכי איש ואשה דמייתי עלה מתשובת הר"ש מצנץ דבודאי דבההיא לא עלה על דעת שהאח' יעבור על שבועתו ולא יעשה והאחד יהיה אסור בבית האסורים כיון ששניה' מחוברי' זה בזה אבל בהסכמ' וכיוצא בה שרבים מסכימי' על דברים שאין הנאת זה תלוי' בזה ודאי לא כל שיעבור האחד יהיה חבירו מותר אדרב' האסור במקומו עומד ולא הועיל העובר אלא מוקש לנפשו וחביריו כמוהו עודם באסורם.
2
ג׳ועוד דאפילו בשנים שנשבעו הורה זקן לאסור כמו שכתוב שם וגם שאלה העוברים לא הושגחו מהאחרים ושאר אחיהם החפצים בקיום לא בדקו אחריה' לענוש נכסין וליסורין הכרזה והרחקה כלל ויעלה על דעת לומר דמן הסתם ודאי הסכימו בביטולה וגם שלא גלו דעתם כך הם מכוונים כדי שלא יהיה חל עליהם עונש החרם בהיותם בלתי מרחיקי' את העוברי' הא ודאי בדותא היה דהא מילתא נמי במנהגא תלו לה כל הפסקני' ז"ל הר"שבא וה"רן והרי"בש והרי"בן דכיון שנהגו שלא להרחיק את העובר ושלא להענישו מנהג זה תורה הוא אצלם והעובר הוא לבדו יענש מן השמים והאחרים עם שאינם בדלים ממנו אינם נתפסים בעונש כיון שכך נהגו וכיון שכן אין שתיקת הקהלות האחרות המחזיקו' בהסכמה הוראה על רצונם שתבטל ולא זו בלבד אלא עוד הוספתי ודקדקתי בלשון הסכמה שניה זו וראיתי ז"ל כל הסכמה שיעשו ויקבלו הקהלות הקדושות אשר בשאלוניקי וכו' והרי לשון שיעשו ויקבלו מורה ודאי שלא כוונו המחרימים עצמם ולא הסכימו ענין זה על ההסכמות שקדמו בעבר אלא על ההסכמות שיתחדשו בעתיד ולהבא אחר זמן הסכמה שניה זו וזה אם שמרצונם הפשוט כך שמו בלבם להתנות לעתיד ולא לקודם אם שראו להם שהסכמתם זו לא תועילם לעבר ולקודם ולפיכך הסכימו במה שאפשר להם מן הדין והנה בזה ודאי נתבטלה טענה ראשונה.
3
ד׳והטענה השנית שאמרו שלא נחלקו במה"אלה רק בבית הכנס' ועמדו לבטלה מתוספת לשון ההסכמה רואה אני דברי המבטלין נכונים בעצמם ואם לא מטעמם וזה שהם באו מכח מה שאמרו בגמר' דר"ע דייק לישנ' יתיר' דכיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא אתא ולפי' רשב"ם אך אף רבנן מודו בהא כל דאיכא מידי לטפויי ואני אומר דאי מהא בלבד יש לטוענין צד להטיב דהא מילתא רפיא בדעת הפסקנים ומטולטלת בין דעותיהם והיא דאע"ג דמתשובות מהר"יק נרא' שדעתו מסכים דאמרינן לכל מילתא ואנן נמי לכל ענין דרשי' לישנא יתירא לטפויי על כל דבר ודבר לפי עניינו הלא מעלה עשן עומדים לנגדו הרשב"א והר"יבץ ז"ל שכתבו דהך דינא דכל לישנ' יתירא דלא צריך לטפויי הוא אין בידינו כח לדון בו בממונות אלא במקום שאמרו אותם בגמר' בלבד וזכורני זה שנים מעוטות נזדמנו לפני תשובות מהר"שבץ וראיתי כתב כן בשם הראשונים ואולם יש להשיב ולקיים דברי המבטלים ולומר דע"כ לא אמרו הרבנים כן אלא בכל לשון מיותר בלבד שאנו באים לדרוש אותו בענין מה שאינו ברור במשמעותו מכח יתורו וכגון הנהו דבגמרא בתרא וההיא דשרביט בערכין דודאי כל כי הך לישנא לא בקיאינן אנן למדרשיה דאיפשר לשופרא בלבד אתא ולא לטפויי. אבל בכל שהלשון מיותר יש במשמעותו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע הלשון הקודם ודאי כ"ע מודו בהא דדרשינן ליה שפיר דהא לא מטעם תוספת ויתור בלבד אנו באים לדורשו אלא מהבנתו ומשמעותו. ועוד דאף אינהו לא אמור דלא דרשינן אנן לישנא יתירא מדנפשין אלא בממונות בלבד אבל בדברים אחרי' ודאי מודו דאף אנו נאמר ולדידי מוסיף אני לומר דדוקא בממונות ולהוציא אמרו כן אבל להעמיד ממון בחזקתו יאי ויאי אף בממונות.
4
ה׳ונדון דידן הני תרתי אית ביה חדא דלאו לשון מיותר בלבד הוא אלא משמעות והוכחה ברורה יש בו וכמו שעוד אוסיף לבאר ותו דנדון דידן לאו ממונא אלא איסור דביטוי שפתים ואי בכל נדרים הלכתא רווחת הלך אחר לשון בני אדם ודיני חרמות והסכמות כן פשיטא ופשיטא דאזלינן בהו אחר תוספות וכ"ש בלשון המבורר במשמעות עצמותו והנכון אצלי הוא דאין לבא בזה מדין לישנא יתירה מפני דלישנא יתירה לא הוי אלא בתרתי לישני דמשמעות שוה במוחלט או שלא במוחלט קצת אבל שתי לשונות שענין משמעותו מתחלף אין אומרים בהם שהאחד מיותר דהא כל חד וחד מילתא באפי נפשיה הוא ולשון שני ענין שני לעצמו נבדל מעצמו מענין ראשון ושקולים הם שני הענינים ויבואו שניהם ונדון דידן הכי נמי שני פרקי הסכמה זו נבדלים בעניני' שונים.
5
ו׳רישא פרק בפני עצמו אוסר שנוי האיש במהא"לה בפנקס המלך ואפי' שלא ישנ' מקו' קביעו' תפלתו כלל ולא שאר ענינים המתייחסים לבני הקהל והוא דאפילו יתמיד קביעות תפלתו ושאר ענייניו שעם הקהל בבית הכנסת עצמו ולא ישנה כלל הנה אינו רשאי להוציא עצמו בפנקס המלך ממהא"לה שנכתב כבר בה להכתב במ"הלה אחרת לא ישנה ולא חדשה.
6
ז׳וסיפא פרק בפני עצמו לאסור שני דברים חדא שלא יחודש שום בית הכנסת עוד בעיר ואפילו שלא ישנה עצמו בפנקס המלך ממ"הלה למ"הלה אחרת ועוד שלא ישנה קביעות תפלתו ושאר ענייני הקהליים מבית הכנס' שהיו בו אל בית הכנסת המקובץ מחדש וא"כ שתי בבות אלה עניינ' משונה זה מזה ושתי ושתיהם ראויות קיימות ובכן טענת אלה שאמרו שאינם מחודשי מהא"לה אלא בית הכנסת הנה ודאי פוטרתן מדין פרק ראשון אבל עודם באיסור פרק שני וזה ברור אצלי למה שחזרו לחזק זה בטעם שלישי שאמרו שכיון שאינם מהא"לה חדשה גם בית הכנסת חדש לא אקרי כיון שהוא מדרש קדום אצלי שגגת תלמוד לשון ההסכמה שחשבו שמה שכתוב בה נון פאזי"ר בית הכנסת מחדש פירושו בנין מחודש נקר' מחדש בשם בית התפלה בלבד אבל מדרש קדום שהתפללו בו כבר אינו בכלל האיסור.
7
ח׳ולא הוא דאין ענין אסור זה אלא לכל מקובץ קבוצת עם מחדש בתכסיסי ונמוסי בית הכנסת נדרש לעצמו לכל ענין בלתי נתלה בשום קהל אחר לפרנסים ודיינים וגבאי צדקה וחברת קברים והתמדת תפלה בכל הימי' ובכל הזמנים במקום גילה ורעדה וכיוצא בהם ושוה הוא עם בנינו מחדש או קביעות תפלה בו מחדש או ניהוג תכסיסי בית הכנסת וכל הדברים הנז' מחדש וכמו שטענו עליהם.
8
ט׳והטענה הד' שאין בהסכמה הישנה אלא אלות וחומרות והם מושבעים בשניה ונדמה להם שבועת האחרונ' מכריחתם לקיים רצונם ומוציאם ממכשול אסור החרם והושב להם כי החרם והשבועה דין אחד להם. ואני אומר שאם כונתם לומר שהחרם והשבועה דין אחד להם לכל ענין לא נתכוונו אל הנכונה דהא לכמה ענינים הם חלוקים ודאי וכמו שבא בבירור היטב במשפטי החרם להרמב"ן ולפי' מה שאני רואה בו ראוי לידרש הוא ב' ענינים חדא דאמור רבנן ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה ופי' הרמב"ן דה"ק דמלת ארור אם נתכוין בו לנדוי או לשבועה או לקללה בלבד נדון כפי מה שחשב בו האומר אותו וכיון שכן אם בכלל האלות הכתובות בהסכמה הישנה יש לשון ארור הרי קרוב לומר שכיונו אל כל לשונותיו ויש בכלל שבועה כנז' ועוד זו טעם שני חזק מהקודם והוא דאפילו לדבריהם שאין בהסכמה ישנה אלא חומרא בלבד והם נשבעו שבועה דחמירא עלייהו מחומרות ההסכמה ישנה עם כל זה רואה אני דלא בכח שבועת' זו שחייבי' לעשות ככל אשר נשבעו נפטרו מאיסור חומרות ההסכמה דהא חומרו' ההסכמה ודאי דהוי קנס נח"ש ואם אתה אומר דכי היכי דשבועה אינה חלה על שבועה הכי נמי שבועה אינה חלה על חרם הרי כי היכי דשבועה שעל שבועה הויא שבועה ראשונה קיימת ושניה בטלה הכי נמי חרם קודם קיים ושבועה שניה בטלה ואם אתה אומר דשבועה על שבועה לא חלה אבל שבועה על חרם חלה היא עם כל זה אין החרם הקודם נתר בזה אלא עניינו הוא דמה שנאסר לעשות בכח החרם ואחר כך נשבע לעשותו הנה הוא ודאי חייב לעשותו כדי שיקיים שבועתו כי חל עליו חיוב שבועתו אך אמנם הוא ודאי נכשל בחרם ויהיה בחרם ואינו ניתר ממכשול עון שעבר על החרם כל שלא נשאל על שבועתו ויחזור להיות נאסר במה שעליו בחר' וזה ודאי ברור לראשוני' וביאור להרשב"א ז"ל בתשובותיו וכיון שכן נידון דידן דבראשונה אסרו עליהם שלא להפרד בכח חרם ואחר כך נשבעו להפרד הן אמת שחל חיוב שבועתם עליהם וחייבים להפרד אבל עם כל זה מחורמים הם ומוכשלים לפני אלקים אמת ולפיכך יפה להם לשאל על שבועתם וישובו אל קהלם ויצילו נפשם ממכשול ופוקה.
9
י׳והטענה החמישית מהעבור זמן קצוב יבא קדים ישאנה אל ציה דאדרבא הוי אפכא כל שלא נתברר בה קצב זמן סתמא דכיונו שתהיה קיימת לכל דורות עולם ודאמרינן בגמרא זמן קצוב לנדוי או שמתא סתום לא אמרו כן אלא לנדוי ושמתא של נזיפה אבל נדוי או חרם של קבלת אסר הכל לפי כוונת המקבל וכל שלא פירש זמן קצוב סתמו לעולמי עולמים.
10
י״אואולם השאלה הב' עם היות ב' חלקים ומן הראוי היה להפריד דבור לכל חלק מ"מ כיון שטענה אחת בעצמה מתרת את שתיהם נחזיק בה ונאמר על שנים החלקים בכלל וזה דלא מבעיא כי מת אחד מהברורים ולא קם אחר תחתיו דודאי נתפרדה החבילה ומקבלי ההסכמה אינם חייבים לקיים מה שיגזרו הנשארים בחיים כל שלא חזרו כל המסכימי' לקבל עליהם מחדש גזרת הנשארים בלבד אלא אפי' לא מת שום אחד מהם אלא שאחד מהם אינו רוצה להועד עמהם מאיזה טעם נראה בעיניו לעשות כן אין חבריו רשאים לגזור דבר על המסכימי' ואם גזרו אעפ"י שכלם נתרצו בגזרה אין המסכימים חייבים לקיים גזרתם וזה דכל בירורים לגזור דבר צריך ודאי שמה שיגזרו יוסכם על פי רוב הנבררים דאי ליכא רוב אין בהסכמתם כלום שהרי על חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבי' להטות וכיון שכן להיות הרוב הזה נכון לקיים את גזרתו צריך שכל הנבררים ימצאו יחד כלם וישאו ויתנו במה שמכוונים לגזור אם נאות אם לאו ויעמדו למנין ויגמר על פי הרוב אבל אם אחד מהם לא נמצא אתם גם שכל הנקבצים הסכימו בדבר עדיין אינם רוב להיות גזרתם קיימת וזה משום דאם אותו אחד הוה בהדייהו הוה אמר מילתא דשויא לכלהו או לרובייהו ולא הוו אמרי הכי וזה ברור בתשובת הראשונים והוכיחו בירורו מסוגיית הגמרא ואם מן הסתם הדין כך קל וחומר ובן בנו של קל וחומר אם כשהובררו הברורים ואמר בפירוש שהברורים ישאו ויתנו בכל דבר שירצו לגזור ויגמר על פי הרוב דכי הא ודאי ברירה מביעתא בכותחא דכל שאחד מהם חסר מכללם ולא נשא ונתן עם חביריו דאין רובם נקרא רוב וכיון שכן ראיתי לשון הסכמתם השניה וכתוב בה כך וההסכמה גם כן ביניהם שכל אחד אשר ישאו ויתנו ביניה' הכל יהיה נגמר וכו' ואם כי לשון זה בו טעות וצריך להגיה שלאחר אשר ישאו ויתנו עכ"ז מכללו נראה שהתנו בבירור שישאו ויתנו ביניהם ואחר כך יגמרו וכיון שכן כל שמת אחד מהנבררים ולא הוברר אחר במקומו או לא קיבלו מחדש הנבררים הנשארים בלבד או אפי' לא מת אלא נסתלק ואינו רוצה להמצא עמהם בדבר כלל הן שיסתלק ברשות ואין לו מכשול בסלוקו הן שלא ברשות ונכשל בעונו אין וועד חביריו נחשב עד שיגמרו שום ענין זולתו וכל שגזרו והוא לא נמצא שם אין גזירתם כלום ואין המסכימים חייבים לקיים גזרתם כלל.
11
י״בוגם השאלה הג' מגילוי דעת הנשבעים אומר אני דגלוי זה אפשר להיות בצדדים מתחלפים ודינם מתחלף והוא דאם גילוי דעתיה לא היה בבירור זולת מאומד הדעת שאנו אומרים כך או מכירים מרמזותיהם וריסי עיניהם שכוונתם לכך אין עולה להם כלום משום דלנדרי' לשבועות ואסרי' דברים שבלב אינם נדרים אך אם גילוי דעת זה בדברי' מפורשי' אלא שלא אמרו דברים אלה על דרך תנאי גלוי כזה נכון וישר לסמוך עליו לכל שבועת אסר כיון דהוי דבר שבינו לבין קונו וכל שגילה דעתו בענין זה נקי משבועתו ודאי הוא ואין להרהר. זה מה שנראה לע"ד בכל השאלות והטענות הנז' להצדיק ולאמת דברי הנשארים לבטל ולהשים לאל מלות הנפרדים ואף כי יש לדברי אלה ראיות נכונות מהגמרא ומתשובו' גאוני עולם אשר בידינו אני קצרתי בהזכרתם וראיתי להסתפק בהזכרת הבדל הדברים והדינים בלבד מפני שכל שאין בו דבר חדוש או דקדוק נוסף על דברי רבותינו ואינו רק הזכרת דברי הראשונים וסיום מקומם האריכות בזכירתו אצלי מותר גמור מפני שאצל המבינים והיודעים ברור וידוע מקומם ואין להם בזה תועלת מבורר ואצל שאינם במדרגתם יהיה זה אצלם מבוכה ובכל שני הצדדים להג הרבה יגיעת בשר טוב לפני האלקים ימלט ממנה בכל האפשר השומע ישמע ואצלי יכשר והחדל יחדל ככל אשר בעיניו ישר והדן אותי לכף זכות ויקום חילו יעשר ה' ישמרהו בארץ יאושר ישא ברכה וצדקה חיילים יגבר ואני פי המדבר שמואל בכ"ר יצחק אדרבי זלה"ה.
12
י״גאיברא דמלתא דא לא צריכה רבה כי על כל פרט ופרט יש ראיות משמעתות בגמרא וסברא. נאם הצעיר מחוי קידה באימה במורא עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה יושוע צונצין.
13
