דברי ריבות ס״אDivrei Rivot 61
א׳ראובן עשה שותפות עם שמעון לזמן עשר שנים לכל עניני עסקי משא ומתן ונעשה ביניהם שטר שותפות עם קנין ושבועה ונאמנות שכל זמן שהשטר יהיה קיים לא יוכל שום אחד מהם לומר שהוא פטור מחבירו. הן אמת שכתוב בשטר שכל אחד משניהם ישים ממונו בשותפות הסך הכתוב בשתי מזכרות חתומות מידם דומות זו לזו אשר זה ביד זה וזה ביד זה לראיה גם כתוב בשטר הנז' שאם יתחדש ביניהם איזה הפרש יהיה נדון על פי שני אנשים הנרשמים באותם מזכרות ואחר כמה ימים חלה ראובן חולי המעכב אותו מלעשות עסקיו עד אשר רוב עניניו נעשים ע"י אחרי' ומחמת אותו חולי נזדמן שפעמי' רבות עשה כל אחד מהם עסק נפרד לחשבו עצמו כנטול רשות מחבירו וכמה פעמים בלי נטול רשות עד אשר עלה במחשבתו של שמעון שהיה פטור מראובן.
1
ב׳והנה ראובן מוכיח את שמעון שלא יעשה עסק נפרד ממנו עד סוף זמן השטר מכח השט' ושמעון אינו חושש לדבריו מכמה טענות ראשונה שדברי השטר לא נתקיימו מעולם כי היה כתוב בו שהסך שכל א' מהם חייב להכניס בשותפות הוא כמו שכתוב וחתום מידם בשתי מזכרות גם כל הפרש המתחדש ביניהם יהיה נגזר על פי שני אנשים הנרשמים באותם מזכרות והמזכרות ההם מעולם לא נכתבו ולא נחתמו באופן שנמצאים דברי השטר בטלין מעקרן עוד שפעמים רבות נתנו זה לזה וזה לזה רשות לעשות עסק נפרד. עוד שפעמים רבות עשה זה עסק נפרד בלי רשות זה ולא מיחו זה ביד זה שנראה שהם פטורים. עוד שלא נכתב בשטר שאם יחלה אחד מהם יהיה חייב חבירו לעשות העסקים לחשבון שניהם וראובן חלה חולי מתמיד עד שכל ענייניו נעשין על ידי אחרים ואינו יכול לעמוד על עסקי עצמו כל שכן על עסקי השותפות ונמצא שמעון נפסד הפסד גדול צ"ל:
2
ג׳בהעמדת, או בהתמדת השותפות. ילמדנו רבינו אם שמעון חייב או פטור.
3
ד׳תשובה בנדון הזה צריך לחפש בעקבי שרשי עקרי הדברים המקיימין והמחזיקין השותפו' הזה ולראות עד היכן ידם וכחם מגעת וזה כי הדברים המקיימין השותפות הזה הם שנים הקנין והשבועה שעשו בין ראובן ושמעון השותפים הנז' וכשנדקדק בהם נמצא לעניות דעתי שאין לאל ידם לחייב לשמעון לעשות שותפות עם ראובן וזה אם מצד חולשת הקנין ואם מצד חולשת השבועה אם מצד הקנין כתב הרמב"ם הלכות שלוחים ושותפין פ"ד כשירצו השותפים להשתתף במה יקנה כל אחד מהם ממון חבירו להשתתף אם המעות נשתתפו יביא זה מעותיו וזה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחת ויגביהו את הכיס שניהם אבל אם כתבו שטר והעידו עדים אעפ"י שקנו מיד שניה' שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהם לא קנו ועדיין לא נעשו שותפי' שאין המטבע נקנה בחליפין. וכן פסקו כל הפוסקים. אם כן בנדון דידן אעפ"י שקנו זה מזה לעשות שותפות ולהביא כל כך מעות לא מהני ויכול לחזור בו כל אחד מהם. ואע"ג שכתב הטור סי' קע"ו ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני. בנדון דידן לא נתברר בשאלה שעשו השותפים שום עסק מהשותפות אלא אדרב' שאלתי על הענין והוגד לי מפי מגידי אמת שמעולם לא עשו דבר כי אם השטר הנזכר שעשו ביניהם. אם כן נמצא שמצד הקנין אין לחייב לשמעון לקיים השיתוף. וכי תימא נחייבהו מצד שבועתו וכמו שכתב הריב"ש סימן ע"א וז"ל אבל בנדון דידן שיש בו שבועה אין ספק שחייב להשלים מכח שבועתו ובית דין כופין אותו בכך. וכן כתב הרשב"א במי שהתנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלי' חייב וחבירו קנה ופירש לא שהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאילו בא שאין זה נכון אלא שהוא חייב לקיים מכח שבועתו ובית דין כופין אותו ולאחר שהשלים קנה חבירו. אף בנדון דידן נאמר ששמעון חייב לקיים שבועתו ואחר שיקיים שבועתו להביא ממונו לעסק השותפות יקנה ראובן חבירו ליתא שהרי כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות שלוחי' ושותפי' המשתתפף עם חבירו בסת' לא ישנה ממנהג המדינ' באותה הסחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה ולא יפקיד ביד אחרים הרי שבסתם שותפות אין רשות לשותף להפקיד הנכסי' ביד אחרי' וגדולה מזאת כתב בפ' הנז' אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא ביוקר אף על פי שקבל עליו כל אונס שיבא הרי חבירו מעכב עליו שאומר לו אין רצוני שאתן מעות שבידי ואהיה רודף אחריך לדין להוציא ממך.
4
ה׳הרי שאפילו ביד השותף יכול לעכב כ"ש ביד אחרים וכיון שכן בנדון דידן כיון שחלה ראובן מתמיד חולי כמו שבא בשאלה עד שכל עסקיו נעשים על ידי אחרים ואינו יכול לעמוד על עסקי עצמו ודאי דבכי האי גונא לא חלה השבועה מעיקר' דאדעתא שיפקיד נכסיו ביד אחרים לא נשבע שמעון והוי כנדרי שגגות שאין צריכין התרה כדתנן פ"ג דנדרים ד' נדרים התירו חכמים ואחד מהם נדרי שגגות ופירש"י התירו חכמים בלי שום שאלה.
5
ו׳וא"ת דנדרי שגגות לא הוו אלא שהיו שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לו לחול כדפי' במתני' אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה אבל בנדון דידן שבשעת השבועה היה ראובן בריא לא הוי כנדרי שגגות אע"ג דחלה אחר כך וראיה לזה דתנן פ"ט דנדרים קונם שאיני נושא את פלונית שהיא כעורה והרי היא נאה ופסקינן דווקא שהיתה נאה בשעת הנדר אבל היתה כעורה ונעשית נאה אחר כך חל הנדר.
6
ז׳ויש לומר שהרי הקשה הרשב"א הביאו הר"ן בנדרים פ"ט דמאי שנא הא דהיתה כעורה ונעשית נאה וכו' מאומ' קונם שאיני נושא את פלוני' שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה שאע"פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר ותירץ הרשב"א לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשו' תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר אף כאן בנדון דידן האדם הבריא עשוי הוא להחלות. ולכן בשעת שבועתו אומדין דעתו דכשנשתתף לא נשתתף אלא כל זמן שיוכל ראובן לעשות עסקיו ע"י עצמו לא בזמן שצריך למסור נכסיו ביד אחרים.
7
ח׳ועוד דבר מן דין נוכל לומר דהוי כתולה נדרו בדבר שאם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כמו שפסקו כל הפוסקים א"כ בנדון דידן אומדנא דמוכח הוא שכוונת שותפותו של שמעון עם ראובן הוא שיעסוק ראובן הוא עצמו בנכסים ולא יפקידם ביד אחר כמו שכתבתי בשם הרמב"ם כי סתם שותפות לא יפקידם ביד אחרים וכיון שכן הוה ליה כאלו פירש בשעת שבועתו ותלאה על תנאי שיעסוק ראובן עצמו בנכסים וכיון שראובן אינו יכול לקיים תנאו גם שמעון פטור משבועתו. וכן פסק הרא"ש בתשובותיו כלל ח' על שנים שנדרו יחד ללכת לארץ ישראל וכו' כתב ואם ח"ו לא היה אחד מכם רוצה לשלם נדרו העובר יעבור והשני פטור כי לא נדר אחד מכם כי אם על החבר החברה הילכך ממה נפשך אם ישאר חבירך או כדין או שלא כדין אין עליך נדר וכן כתב רבי' ירוחם בשם המפרשים שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואין צריך היתר אף כאן בנדון דידן כיון שראובן אינו יכול לקיים תנאו לעסו' בשותפותו כמו שמחייב הדין גם שמעון פטרו משבועתו זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
8
