דברי ריבות ס״בDivrei Rivot 62
א׳שאלה זה לשונה ראובן היה היום ברודיש נכנס בספינה לבא לגליפול ובדרך עמד סער בים והאניה חשבה להשבר ואמר ראובן אם השם יעשה עמי חסד שיוליכני לשלום בגליפול אעשה נדבה בבית הכנס' מה שיבא מידי ועוד מאה לבנים לצנוע אחד שהיא במקום פלוני כשבא לגליפול עמד ועשה הגומל ונדר י' לבנים לצדקה ושנים לחברה ושנים לחזן העיר ושמש ומאה לבנים לצנוע אחד סתם עמדו פרנסי קהלנו ואמרו שיתן המאה לבנים לתושבי גליפול אמר להם כי ברצונו היה לתת אותם לעני שהיה ברצונו בשעת נדרו אם יכולין בני העיר גאליפול לכוף לראובן שיתן פה המאה לבנים או לא.
1
ב׳תשובה נראה לע"ד שהדין עם ראובן והטעם דתניא במגילה פ' בני העיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר וכן פסק הרמב"ם הלכות מתנות עניים פ' ז' והטור סי' רנ"ו ופי' הברייתא להבדיל בין יחיד לרבים הוא דקיימא לן פרק שני דשבועות והביאו הטור סי' ר"י שאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטין לבד שהוא נקרא פת סתם ואם נודר על דעת אחרי' אז אינו תלוי בלבו אלא כפי שיאמרו האחרי' שהוא דעתם כך יוחל הנדר ולכן כשה' רבים לא בטלו דעתם אצל בני העיר אשר פסקו עליהם ולא נדרו לדעת' אלא אמדינן דעתייהו אצל עניי עירם הרגילים אצל' כי הא דאמרינן האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או ספר תורה לב"ה יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו משום דאמדינן דעתיה הכי וחל הנדר במה שפיו ולבו שוים אבל כשהוא יחיד ופסקו עליו בני העיר מסתמא בטיל דעתיה אצל דעת בני העיר וכשהוא נודר ודאי נודר לדעתם ולכן תנתן לעניי אותה העיר. וכן נראה מתוך דברי המרדכי במגלה פ' בני העיר וברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק אחד עיין עליו כי אין לי פנאי להאריך. אם כן בנדון דידן נידון ונאמר דדוקא התם שפסקו עליו בני העיר והכריחוהו על כך אמדינן דעתיה שנדר לדעתם ולכך תנתן לעניי אותה העיר. אבל בנדון דידן דגלי דעתיה מקדמת דנא שלא היתה כונתו כי אם לפלוני ולא היה יודע מנהג ודעת פרנסי העיר ההיא פשיטא שלא יתנם כי אם לאותו העני שהיה בלבו בעת נדרו.
2
ג׳וכ"ת הא משמע בירושלמי דאפילו שלא פסקו עליו בני העיר אלא שהוא מעצמו פסק מכל מקום יתן לעניי אותה העיר דגרסינן בירושלמי פ' בני העיר בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו בעיר אחרת נותנין במקומם הרי שאפי' לא הכריחוהו על כך קאמר דנותן עמהם בזה כבר הייתי יכול לדחוק ולומר דפליגי אהדדי בבלי וירושלמי וגמרא דידן סבר דוקא פסקו עליו אבל מעצמו לא והראיה דלא לשתמיט שום פוסק לא קטון ולא גדול לא ראשון ולא אחרון לפסוק הדין בפסק מעצמו וכ"ש בפסקו עליו אבל לא צריכנא להא כי האמת יורה דרכו וזה כי גמרא דידן נקט פסקו עליו בני העיר לאשמעינן חידוש ברבים דאף על גב דלא פסקו מעצמם אלא שבני העיר הכריחום על כך והוה לן למימר שעל דעת בני העיר נדרו אפילו הכי מביאין אותה עמהם ואגב דנקט ברישא פסקו נקט בסיפא פסקו אבל אין הכי נמי שאפי' פסק מעצמו יתן לעניי אותה העיר וגמרת ירושלמי נקט פסק מעצמו לאשמעינן חדוש ביחיד דאפי' פסק מעצמו ולא הכריחוהו על כך והוה לן למימר יתן לבני עירו שהוא רגיל אצלם אפילו הכי יתן לעניי אותה העיר ואגב דנקט ביחיד פסק מעצמו נקט גם ברבים פסקו מעצמם.
3
ד׳ויש להביא ראיה לזה משנוי סדר החלוקות שבבבלי נקט ברישא רבים ובירושלמי נקט ברישא יחיד ועם מה שכתבתי הוא ברור כי הבבלי עקר החדוש ברבי' ולכך שנאו ראשון ואמרינן נקט סיפא אגב רישא והירושלמי עקר החדוש ביחיד ולכך שנאו ראשון ולומר נקט סיפא אגב רישא שהוא יותר ראוי מלומר נקט רישא אגב סיפא באופן שהכלל העולה מדברי הוא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכלהו סברי דאפילו פסק מעצמו יתן לעניי אותה העיר אם כן הדרן קושיא לדוכתין.
4
ה׳יש לומר דמכל מקום הטעם שכתבתי לא נפגם וזה דאף על גב שלא פסקו עליו ולא הכריחוהו מ"מ הוא לא גילה דעתו ולא היה בלבו דבר כנגדם ולכן בסתם אמדינן דעתיה שנדר לדעתם כיון שהלך לעירם אבל בנדון דידן שבפירוש גילה דעתו מקודם לכן ובשעת נדרו לא היה בסתם כי אם כונת לבו היתה לאותו העני הידוע אצלו לא חל הנדר כי אם לאותו העני דומיא דהיה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם.
5
ו׳ועוד יש לי להביא ראיה ממה שכתב הר"ן בתשובותיו סימן ע"ה ראובן היה שכיב מרע בארץ צרפת וצוה לביתו ושאל לאחד מן העומדים לפניו כמה חברות יש בפרפיניין ויען אליו ד' ואז אמר ראובן הנני עוזב לארבעה חברות שבפרפיניין סך פלוני יתחלק בדרך שוה והנה בעיר חמש חבורות רשומות ואלו הן תלמוד תורה וחולין ומאור וצדקה וקברים וזה המצוה היה מקדמת דנא ממנויי הקברים והמנהג היה בפרפיניין פשוט על כל העולה לקרא בתורה וידור נדר סתם לד' חברות יפרע לאלו הד' תורה וחולין ומאור וצדקה וחברת קברים לחלק יצתה.
6
ז׳והשיב שכיון שראובן היה רגיל בחברת הקברים אותה חברה זוכה ברביע מן ההנחה ואף על פי שפשט המנהג שהנודר סתם לד' חברות יפרע לכלם חוץ מחברת קברים הרי ראובן בעת שצוה לא היה שם ולא היה יודע במנהגם ולפיכך אין לומר שעל דעתם צוה וכו' הרי שאפי' בסתם אמדינן דעתיה למה שהיה רגיל זה כמה ולא אזלינן אחר מנהג העיר כל שכן בנדון דידן שהיה בלבו בשעת נדרו הפך מנהגם דלא אזלינן בתר מנהגם ועוד כתב הר"ן סימן י"א וז"ל אין ספק שבני העיר יכולין להתקין ביניהם חוקים והנהגו' והם קיימים עליהם ומיהו דוקא לאותן שנקראים בני עירם אבל לבני עיר אחרת לא גם כי יהיה להם תביעה עליו דאי זה כח יש להם להסיע על קיצתו כיון שאינו מבני קהלם מכל מה שכתבתי נראה לע"ד שהדין עם ראובן וחייבים אנשי הקהל לחזור לראובן הלבנים אם כפאוהו על כך ולהיות שכמעט אין מקום לשאלה זאת נלאתי לכתוב כמה מיני ראיות כי הענין פשוט וברור לפי מה שאומר לי ע"ד ולבי אני הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
7
