דברי ריבות ס״דDivrei Rivot 64
א׳ראובן ושמעון היו אחים והיה שמעון עוסק ונושא ונותן בנכסי ראובן אחיו והיה ראובן נותן לשמעון בשכר עמלו לשנ' סכום כך ובהמשך הזמן מתוך הדברים שעברו ביניהם קפץ ראובן ואמר אני נשבע לדעת חכמי ארץ ישראל שלא ישב עוד שמעון אחי עמי ולא יהיה עוסק עוד בנכסי שאלה אם היא שבועה דמי אמרינן כיון שלא הזכיר לא שם ולא כנוי לא הוי שבועה או דלמא דהוי שבועה ואם תמצא לומר דהוי שבועה מי הוי שבועה על דעת רבים ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה כההיא דמקרי דרדקי דגטין פרק השולח או דילמא דכיון דלא פירש אלא שאמר סתם לא מיקרי על דעת רבים ויש לו התרה אפילו שלא לדבר מצוה.
1
ב׳תשובה על ענין אי הוי שבועה או לא האמת הוא דהוי שבועה מדתנן בנדרים פרק קמא כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות פי' דקאמ' שבותה שקוקה שהם כנויי שבועה ופי' ה"רן מיהא שמעינן דבשבועה לא בעינן שם אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כנויה שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו דמתני' בכי האי גונא עסקינן דאי כשהזכיר את השם מאי איריא משום כנוי שבועה תפוק לי' משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כנוי הוי שבועה וראיה לזה מדאמרינן בע"א פרק אין מעמידין לאלדי ישראל לא מגלינא וקאמר דר' יוחנן לא עבר על השבועה משום דלא קאמר באלהא דישראל אלא לאלהא דישראל דמשמע אבל לעמיה ישראל מגלינא משמע דבלא שם ובלא כנוי הוי שבועה כיון שהזכיר השם אם לא משום האי טעמא. ועוד דלמאן דאמר כנויין לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו ולהכי תקנו כנויין בשבועה כי היכי דלא לימא שבועה להשם וזמנין דמתרמי דיימר להשם ולא יאמר שבועה וקא מפיק שם שמים לבטלה אלמא כל שהזכיר שבועה או כנויה אפי' בלא הזכרת השם מהני וכן נמי כתבו בתוס' שהקשו דבפ' שבועת העדות קאמר נאמר כאן בשבועת האלה ונאמר להלן ושמעה קול אלה מה להלן בשם דכתיב יתן השם את ירכך וכו' אף כאן בשם. וכן ריש פרק שבועת הדיינין קאמר כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם וקאמר אפילו תימא רבנן דאמרי בכנוי וכו' אלמא דלכולי עלמא לפחות בעינן כנוי דשם ותירצו דהא דבעינן שם או כנוי במושבע מאחרי' דהא מסוטה גמרינן דמושבעת מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו מצי אסיר נפשיה בלא שם וכנוי.
2
ג׳והר"ן תירץ דג"ש אתיא אליבא דר' חנינא בר אידי אבל לרבנן לא בעינן לא שם ולא כנוי וכדמוכח מתני' שכתבתי לעיל ואף על גב דתנן במתני' דפרק שבועת העדות בכל הכנויין הרי אלו חייבים ומוקמינן לה כרבנן לאו למימרא דבעינן לפחות כנוי אלא למימרא דלא תימא דמשביע בכנוי כמשביע בשמים ובארץ דפטור כדתנן התם אלא כמשביע סתם וחייב.
3
ד׳הרי לך ראיה ברורה דבנדון שלנו דקפץ ראובן ונשבע מעצמו אליבא דכולי עלמא הוי שבועה בלא שם ובלא כנוי וכן כתב הרמב"ם וז"ל בשבועת בטוי לא בעינן לא שם ולא כנוי מדקאמר בפר' שבועות העדות דלאו הוי שבועה ואי אפשר לפרש דקאמר לא אוכל היום באלקים דאם כן למה לי לאו היינו עיקר שבועה כיון שהזכיר השם וכמו שהוכחתי לעיל אלא ודאי דשבועת בטוי לא בעי אפילו כנוי וכן נמי פסק הרא"ש בפס' דפרק שבועת העדות והביאו הטור בסי' רל"ז דלא גרע מידות שבועות שהן כשבועות ואף על גב שרש"י פירש על ההיא משנה דפרק שבועת העדות דקאמר משביעני אני עליכם מצוה אני עליכם וקאמר בגמרא דקאמר מצוה אני עליכם בשבועה ופי' רש"י מזכיר את השם באחד מכל לשונות הללו משמע דסבר דבכל שבועה בעינן שם או כנוי.
4
ה׳יש לומר דהיינו דוקא לענין חיוב מלקות וקרבן אבל איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי וכמו שהביאו הר"ן בהלכות פרק שבועת העדות וכן כתב הרמב"ם פרק שני דהלכות שבועות וז"ל אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כנוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהא בה שם מן השמות המיוחדים או כנוי מן הכנויים וטעמא דמילתא הוא כמו שכתב הר"ן בהלכות פרק שבועת העדות משום דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם השם וכו' והוא הדין נמי לכנוי דכתיב וחללת את שם אלדיך וכו' אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא למלקות ולא לקרבן הרי דלכולי עלמא הוי שבועה לאסור עליו הדבר הנשבע.
5
ו׳ולענין אי הוי שבועה על דעת רבים תדע שרש"י סובר דלא הוי על דעת רבים אלא כשהוא נשבע בפניהם וכמו שנראה מלשונו בגיטין פרק השולח דקאמר על דעת רבים כך יאמרו לו מדירין אנו אותך על דעתינו משמע דבעינן שיהא בפניהם וכתב הר"ן שכן כתב רבינו האיי גאון בתשובה ור"ת סבר דאפילו שלא בפניהם הוי על דעת רבים והוא שיפרט ויאמר על דעת פלוני ופלוני אבל על דעת רבים סתם שלא בפניהם לאו כלום הוא וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל עשירי דין א' והרמב"ם פי' דבכל ענין הוי על דעת רבים בין בפניהם בין שלא בפניהם בין פירש בין לא פירש אלא סתם על דעת רבים וכן נראה מתוך לשונו בפרק ו' מהלכות שבועות שכתב נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה משמע שהוא סובר דעל דעת רבים בכל ענין משמע דאי לא תימא הכי אבעי ליה לפרושי וכן פיר' הר"ן עליו בהלכות מזה נוכל להוכיח בנדון שלנו דלא הוי שבועה על דעת רבים דהא אף על גב דהני גאוני עולם כלהו פליגי מכל מקום רש"י ור"ת תרוייהו פליגי להרמב"ם וסברי דבסתם שלא בפניהם שהוא הנדון שלנו דלא הוי על דעת רבים אם כן הוו תרי לגבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכ"ש דאפילו לדעת הרמב"ם דקאמר דבסתם אפילו שלא בפניהם דהוי שבועה על דעת רבים בנדון שלנו יש התרה משום דאיכא צד מצוה והיא לשים שלום בין ראובן ושמעון שהם אחים ולא יהיה איבה ושנא' ותחרות ביניהם וכיון דאיכא מצוה בדבר יש לה התרה כדאמרי בגיטין פרק השולח הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה והטעם כמו שכתב ר"ת משום דצריך דעת רבים להפר הואיל ונדר על דעתם וסתמא אין דעתם להפר אבל לדבר מצוה אנן סהדי דניחא להו שיפר ואף על גב שכתב ר"ת שאין כל המצות שוות דדוקא לדבר מצוה שהיא כעין אביהם של תינוקת דשייכי בנדר ובמצוה ועל דעתם הדירוהו ועל דעתם התירוהו והם היו הנידרין והם היו הנתרין אבל בעלמא אפילו לדבר מצוה לא וכמו שהביא הטעם הרשב"א בחדושיו דמסכת גיטין ודקדקה ר"ת מהא דקאמר בגמרא כי הא דההיא מקרי דרדקי דמשמע דוקא מצוה כי האי ואם כן אפש' דהרמב"ם סובר כן ולדעתו דבנדון שלנו הוי שבועה על דעת רבי' נמצא דליכא מצוה כי ההיא דדרדקי וליכא התרה.
6
ז׳יש לומר דאפילו הכי איכא התרה לפי שיש לחלק ולומ' דאימתי בעינן מצוה כי האי כשהשבוע' היתה חמורה בשם או בכנוי אבל בנדון שלנו שלא הזכיר לא שם ולא כנוי דלא הוי שבועה לא לענין מלקות ולא לענין קרבן כיון דאיכא צד מצוה יש לה התרה לענין איסורא דאית בה כיון דקילא דהא הר"ן פרק שבועת העדות אמר תמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפילו איסורא מנ"ל ותירץ דאפשר דילפינן מדברי קבלה דקיימא לן דארור בו שבועה וילפינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אף על פי שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה ע"כ הרי דמסתברא דאפילו איסורא ליכא וכשתירץ תירץ בלשון אפשר אם כן שפיר נוכל לומר דאעג"ב דבעלמא בעינן כההיא דדרדקי הכא לגבי איסורא שאני משום דקילא.
7
ח׳ועוד שאפילו שיהיה שבועה חמורה בשם או בכנוי לא בעינן מצוה כההיא דדרדקי משום דשאני התם משו' דתחלת הנדר נעש' לדבר מצוה ומשו' הכי בעינן דשייכי בהיתר כמו שכתבתי לעיל אבל בשבוע' או בנדר שלא נעשה בתחלתו למצוה נהי דלענין התרה כשהיא על דעת רבים בעינן מצוה אבל במצוה כל דהוא סגי [מצאתי זה החילוק בהרמב"ם בדף ת"ך בשאלות ותשובות] ונראה היות זה החלוק מוכרח משום דבהדיא משמע פרק אלו הן הלוקין על האונס שגירש אעג"ב דהדירה על דעת רבים מתירין לו ומחזיר משום דאיכא מצוה בדבר שכל ימיו בעמוד והחזר קאי ואם מצוה כההיא דדרקי בעינן היאך מתירין לו הא לא שייכי הרבים באותה ההתרה אלא ודאי כדפרישית שכיון שלא היתה לשם תחלת הנדר לדבר מצוה במצו' כל דהיא סגי להתירה וכן נראה בהדיא במכות פרק אלו הן הלוקין גבי ההיא סוגיא דקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו וכו' ע"ש וכן נראה מדברי הטור בסימן רכ"ח שכתב ונדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעת אלא אם כן יש מצוה בהתרתו הרי שכתב סתם ולא חלק. ועוד מצאתי כתוב בשאלה ותשובה על בחור אחד שנדר על דעת רבים ואמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי חוץ מן החטין אם אשחק בקוביא וכו' וקאמר ומטעם קדושא ואבדלתא אין נחשב דבר מצוה דאפשר דנפיק בקדושא ואבדלתא דאחרים ועוד דאפשר לאקדושי אריפתא ולאבדולי אשיכרא של חיטין טעמא משום דסגי בלאו הכי הא לא סגי בלאו הכי חשיבא מצוה אעג"ב דלא הוי כההיא דדרדקי. כלל העולה לענין הנדון שלנו שאם נלך לשיטת ר"ת דבעינן מצוה כההיא דדרדקי נלך ג"כ לשיטתו דלא הוי שבועה על דעת רבים כיון שלא פירש ויש לה התרה אפילו בלא מצוה וכ"ש לרש"י ואם נלך לשיטת הרמב"ם דהוי שבועה לדעת רבים נלך לשיטתו דקילא השבועה דאינו מחויב מלקות וקרבן וסגי במצוה כל דהיא או בעבור הטעמים האחרים שכתבתי כ"נ לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
8
